קצין, טייס, צלם: האיש שצילם לראשונה את ארץ ישראל מהאוויר

פריץ גרול היה קצין גרמני שנשלח לארץ ישראל בשיא מלחמת העולם הראשונה במטרה לסייע לכוחות העותמאניים. על הדרך, הוא צילם את הנופים, הערים והאתרים המיוחדים בארץ: מהקרקע ומהאוויר

יפו מן האוויר, מתוך אלבום התמונות של פריץ גרול, הספרייה הלאומית

ב-1916 כבר היה מצבם של הכוחות העותמאניים במזרח התיכון לא טוב כל כך. הם התקשו לעמוד מול הכוחות הבריטיים שתקפו בכמה חזיתות. בקיץ נפתח המרד הערבי הגדול בהובלת האמירים עבדאללה ופייסל, ובתמיכת הכוחות הבריטיים ששלחו לאזור את לורנס איש ערב. עוד לפני שנפתחה מלחמת העולם הראשונה נחשבה האימפריה העותמאנית ליצור גוסס שכונה "האיש החולה של אירופה". בשלב הזה, אחרי כשנתיים של לחימה, האיש החולה היה על ערש דווי.

בני בריתה הגרמנים של האימפריה העותמאנית לא יכולים היו לעמוד מהצד. הם היו זקוקים לטורקים שיעסיקו את הבריטים וימנעו מהם להכריע את החזית המערבית. ואכן, אחרי מסע לחצים של בכירי הצבא, נשלחו סוף סוף באביב-קיץ 1916 יחידות סיוע גרמניות למזרח התיכון, לעמוד לצד הצבא הטורקי המתפורר.

1
חיילים על רקע מטוסים. מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

היחידות האלה הגיעו לקראת המתקפה הטורקית-גרמנית האחרונה נגד הכוחות הבריטיים בסיני, וביניהן הייתה גם טייסת גרמנית. הצבא הגרמני הצטיין בשימוש במטוסים, כלי תחבורה חדש ולא כל כך אמין באותה עת, שבמלחמה זו נעשה בו שימוש צבאי לראשונה. ויחד עם הטייסת הגיע קצין גרמני כבן 40 שזהו לו הביקור הראשון בארץ ישראל. זה היה פריץ גרול, שפיקד על יחידה חדשה נוספת שהגיעה עם טייסת המטוסים: יחידת הצילום האווירי.

1
פריץ גרול. מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

משימתו העיקרית של גרול הייתה יחידה במינה: לראשונה בהיסטוריה תצולם ארץ ישראל מן האוויר לצרכים צבאיים. כך נוצרו צילומי האוויר הצבאיים הראשונים של ארץ ישראל. בצילומיו של גרול אפשר לראות מהאוויר לראשונה את יפו. הוא צילם מהאוויר את אזור הכנרת ואזורים במדבר סיני, ואפשר לזהות בצילומיו שדות חקלאיים ופסי רכבת.

1
אזור אשקלון של היום, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
קיסריה מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
עתיקות שבטה מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
באר שבע מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
המושבה הטמפלרית שרונה מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

אבל גרול, כמו גם חבריו לטייסת ולשאר היחידות הגרמניות שהגיעו לכאן, לא התייחס לארץ ישראל בשוויון נפש, או כיעד צבאי בלבד. כמו תייר מצטיין – או בעצם צליין – תיעד גרול את הדרך שעשה מחופי אירופה, דרך טורקיה, סוריה ולבנון, עד לארץ ישראל. הוא צילם את הבוספורוס, תיעד את רחובות דמשק, את הנסיעות, את האנשים שפגש בדרך וגם את חבריו ליחידה. מדיהם של החיילים הגרמנים רומזים אולי גם הם על היחס הקולוניאליסטי משהו של אנשי הצבא לארץ הקודש ולמזרח התיכון (שימו לב לכובעים). מנגד, את עמודי האלבום בהם הוצבו תמונות הר הבית ואתרים קדושים אחרים בירושלים מילא גרול בתיאורים מלאי התרגשות ובכתב צפוף. יחסית לציוד הצילום המיושן, נראה שגרול תיעד ללא הפסקה: את חיפה ויפו, את באר שבע בה הוצבו הכוחות, ואפילו שני עמודים עם תמונות של העיר רמלה.

1
אנשי הטייסת במסדר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
באיסטנבול, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
תושבים בסוריה, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
פורטרט מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
נשים בדואיות בבאר שבע, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
תמונה אחת של רמלה מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
אחד מדפי האלבום המתעדים את הר הבית ומקומות קדושים אחרים בירושלים. בין התמונות כתב גרול תיאורים בגרמנית. מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

כדאי מאוד לעיין לעומק באלבום המפואר, שנתרם לספרייה הלאומית על ידי גב' רות של (Ruth Schell) מלונדון, באמצעות פרופ' בנימין זאב קידר, אשר חקר את תצלומיו של גרול. עשרות התמונות שבו מאפשרות ממש לחזות בארץ ישראל של אז, בסופן של 400 שנות שלטון עותמאני. הוא זמין לצפייה כאן.

תודה לגיל וייסבלאי על סיועו בהכנת הכתבה

 

הוויכוח סביב מקום קבורתו של משיח השקר

מדוע מצא נשיא מדינת ישראל עניין באדם שטען שהוא המשיח לפני מאות שנים? ואיך קרה שנקלע לוויכוח עם גדול חוקרי הקבלה?

התגלע ויכוח בין הנשיא השני, יצחק בן צבי, ובין גדול חוקרי הקבלה גרשם שלום. הוויכוח נסוב סביב מקום קבורתו של שבתי צבי, האיש שהכריז על עצמו כמשיח, סחף אחריו המוני יהודים ואולץ לבסוף להתאסלם על ידי הסולטן העותמני. בן צבי, שהיה היסטוריון ללא הכשרה רשמית, ובכל זאת היה אינטלקטואל הניחן בסקרנות, דקדקנות ותחושת שליחות שהלוואי והיו לכל חוקר, טען בתוקף ששבתי צבי נקבר בעיר בראט שבאלבניה, לצד קהילה יהודית קטנה שתמכה בו בפרק האחרון של חייו. שלום, מנגד, קבע את מקום פטירתו וקבורתו בעיירה שאליה הוגלה בידי העותמנים – אולצין, הנמצאת במונטנגרו של ימינו.

תחריט של העיירה אולצ'ין בסוף המאה ה-17

 

את זיהוי מקום הקבורה של שבתי צבי ביסס שלום על מספר תעודות שמקורן בחוג מקורביו של המשיח המיוסר. בן צבי הביע ספק במהימנות התעודות הללו, וסבר, כאמור, שהוא נקבר בבראט, בקרבת הקהילה היהודית הקרובה ביותר, שסיפקה לו שירותי דת בימיו האחרונים כשנע בין איסלם ליהדות. את הסברה הזו היה קשה מאוד להוכיח, אולם יצחק בן צבי, כידוע, לא היה היסטוריון בלבד. אז מה עשה נשיא מדינת ישראל? הוא שלח דיפלומט ישראלי מבולגריה לאלבניה, מדינה ללא יחסים דיפלומטיים עם ישראל באותן השנים, והטיל עליו משימה אחת ויחידה: להגיע לאותו יישוב אלבני ולחפש שרידים והוכחות לגבי קבורתו של שבתי צבי במקום. בסופו של דבר, לא הצליח הדיפלומט לחשוף ממצאים משמעותיים, וכיום נוטה המוסכמה המחקרית לצדו של שלום כי שבתי צבי נקבר באולצין. ההיסטוריון יוסף ינון פנטון אף טרח להגיע באופן אישי לעייר, זו, וקבע כי הקבר נמצא על שפת הים במקום שבו יש כיום "קברי צדיקים" של מוסלמים שלחמו בשודדי ים. עם זאת, עדיין יש מספר שאלות שלא נענו לגבי מקום קבורתו בעיר, והמידע לתייר בעיר דווקא נותן מיקום אחר, כנראה גם כדי לא ליצור עימות דתי מיותר על סוגיה זו.

עכשיו מגיעה השאלה החשובה מכולן. מדוע מצא נשיא מדינת ישראל עניין באדם שטען שהוא המשיח לפני מאות שנים, ולמה זה בכלל חשוב? האמת, למדינת ישראל היו שני נשיאים שהיו גם היסטוריונים של התנועה השבתאית (מנחשים מי השני?), ולא בכדי. הציונות המזרח אירופאית קיבלה השראה לא מבוטלת מרעיון שיבת ציון והגאולה תוך ניתוק מהסמכות הרבנית (שבתחילת המאה ה-20 הממסד הרבני היה רחוק למדי מהציונות). הרעיון של אישיות כריזמטית הקוראת להמונים להגיע לארץ ישראל העניקה השראה גם לכתיבה ספרותית רומנטית בפולנית, אידיש ועברית, שבין נציגיה נמנים גם ביאליק כמשורר וסוקולוב כמתרגם.

אבל העניין של בן צבי בשבתאות היה לא רק אידיאולוגי. הוא היה גם מעשי לגמרי. בדומה לשבתי צבי בתמונה, שחבש על ראשו את "מצנפת הישמעאלים", גם בן צבי עבר התעתמנות קלה בתחילת דרכו הציונית, חבש לראשו תרבוש טורקי ויצא (יחד עם בן גוריון) ללמוד משפטים וטורקית באיסטנבול. בדמיונו, ראה את בני כת הדונמה, ממשיכי דרכו של שבתי צבי באימפריה העותמנית, בתור קבוצה מוסלמית שעתידה לשוב אל חיק היהדות, ואף לסייע לפרויקט הציוני בהקמת מחתרת "ילידית" בשטחי האימפריה העותמנית, בלימוד טורקית בתל אביב ולבסוף בעליית הקהילה כולה ארצה. כל תכניותיו לבסוף הסתיימו במפח נפש (שאולי שווה להקדיש לו פוסט נפרד), אך כהיסטוריון ופוליטיקאי בעל שם והשפעה הוא הצליח לחשוף מסמכים חשובים ותגליות מעניינות, כמו קיומה של קבוצה שבתאית סודית בארגנטינה במאה ה-20.

בתמונה הבאה ניתן לראות את קברו של שבתי צבי לפי הדעה המקובלת בקרב ההיסטוריונים, הקבר נמצא בעיר אולצ'ין. במשך זמן רב דנה הממשלה האם לפתוח את מונטנגרו לתיירות חוץ, וכפי שאתם רואים יש פה פוטנציאל לטיול בן גב על החוף האדריאטי לצד ביקור קברו של אחד ממחוללי התנועה הלאומית היהודית, לפחות לפי אחת הדעות של ההיסטוריוגרפיה של הציונית המוקדמת.

תמונה של וילה ובמורד הגבעה בשער נמצא קברו של שבתי צבי

 

ואם הגעתם עד לסוף הפוסט הזה אגלה לכם שמועה לא ממש מבוססת, שגונבה להיסטוריון בן זמננו לאחר שקושש עדויות בעל פה על חייהם הסודיים של השבתאים המוסלמים. הוא טוען כי שמע על התאגדות סודית של קומץ שבתאים המוסיפים לחיות באלבניה, ופוקדים את קבר משיחם שבקרבת בראט, ממש כפי שטען כבוד הנשיא…

 

לקריאה נוספת

יעקב ברנאי,  יצחק בן-צבי וזלמן שז"ר ומחקריהם על השבתאות, עיונים 25 (2015)
יוסף ינון פנטון, ‏קברו של משיח ישמעאל, פעמים 25 (1985)
יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמוטו, פתח דבר מתוך תולדות התנועה השבתאית, גרשם שלום, בעריכת יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמטו, הוצאת שוקן, 2018.
The Burden of Silence: Sabbatai Sevi and the Evolution of the Ottoman-Turkish Dönmes, C Şişman – 2015

נוסעים סמויים מההיסטוריה היהודית

מסע קצר בזמן חושף כי נוסעים סמויים היו תלויים בין החיים ובין המוות.

ביידיש: הגלגול פנחס נוסע למריבנד. פה אתם יכולים לראות איך אשתו מלווה אותו לרכבת. במריבנד......!

לפי האקדמיה ללשון עברית, נוסע סמוי הוא מי שנוסע בהסתר ברכבת, אונייה או מטוס לשם בריחה או כדי לחסוך את דמי הנסיעה. האם תהיתם פעם עד מתי, אם בכלל, היה אפשר להתנגב למטוס ואפילו להגיע ליעד? ההיסטוריה מאשרת שזה לא קל: בשנת 1989(!) נוסע הצליח להתגנב לטיסת ארקיע לפריז והוא אפילו לא היה נתפס אילולא המטוס היה מלא עד אפס מקום. הגברת שאת מושבה תפס, לא התכוונה לריב עם האדון אך משלא מצאה מושב פנוי במטוס כולו פנתה לדיילת. המטוס כבר החל לנוע לכיוון מסלול ההמראה אך נעצר כאשר צוות האוויר גילה כי אין לאדון לא דרכון ולא כרטיס. בחקירה התברר כי הנוסע הסמוי עלה למטוס עם צוות הניקיון. הוא כנראה ירד מהמטוס עם צוות האבטחה. (מעריב, פברואר 1989)

 

לפריז אולי קשה לטוס בלי כרטיס אבל לישראל זה אפשרי. כותרת חגיגית בעיתון דבר (אוגוסט 1967) הכריזה כי: 'הנער ש"גנב" טיסה ביקר בעיר העתיקה':

טסתי ב"אל על" – כתוב היה על כובע "הטמבל" של הנער ויקטור רודאק, שיצא אתמול חזרה לניו-יורק, לאחר שהתגנב כנוסע סמוי למטוס "אל-על" בניו יורק, כדי "להתגייס לחיל-האוויר".

 

הנער בן הארבע עשרה מצא "בורדינג פאס" על הרצפה בנמל התעופה קנדי לא הרחק מביתו ובהחלטה של רגע ניגש לתור לעליה למטוס. שלוש שעות לאחר ההמראה הדיילת קראה בשמו והוריו המודאגים קיבלו את ההודעה כי הוא בדרך ארצה. משנחת, "סגן מנהל תחנת אל-על עובדיה חיים לקח אותו אל ביתו ובשעת אחר הצהריים הסיע אותו לירושלים". הנער לא התגייס לחיל האוויר, אבל חזר הביתה לניו-יורק מצויד במזכרות: "מכנסיים קצרים, חולצה ישראלית ובידו תיק מלא מתנות".

 

—-

עמוק בבטן הספינה,

בחום גובר,

אדם נואש מאוד

מצא מחבוא.

 

מסע קצר בזמן חושף כי נוסעים סמויים היו תלויים בין החיים ובין המוות. בשנת 1905, יוסף ויינרבי, התגנב לרכבת היוצאת מריגה כדי להגיע לאמריקה מחשש שמעורבותו במהפיכה תגזור עליו מאסר או גיוס לתפקיד בשר תותחים. עד כאן העובדות כפי שסיפרה לי אמא, נכדתו של ויינרבי. המשך המעשה הוא שכל רכושו של יוסף בעת עלייתו לרכבת היה רק המעיל שעל גופו ותפוח עץ. כשהכרטיסן הגיע, כפי שקורה בסיפורים מעין אלו, יוסף נבהל כהוגן שהנה יזרק מן הרכבת ויימסר לרשויות. אלא שאז הכרטיסן ציווה על הנער בקול רועד שירוקן מיד את כיס מעילו הקדמי. יוסף שלף את התפוח מהכיס. הכרטיסן נבח עליו: "תאכל מיד את התפוח!", ונעלם מן הקרון בזעף. המעשה נגמר עם פתרון החידה: יום קודם לכן מהפכנים צעירים פוצצו את אחד מרכבות הקו עם רימוני יד. הכרטיסן, שראה בליטה בגודל הנכון בכיס המעיל, היה משוכנע שלפניו טרוריסט מהפכן.

הענקת תואר ד"ר לרפואה ליוסף ווינרבי, בבוסטון 1915(?)

 

הסיפור המשפחתי הקטן שלי לא לבד. כששלום יעקב אברמוביץ תיאר את גיבור סיפורו "שם ויפת בעגלה" נוסע ברכבת בפעם הראשונה בחייו ("חידוש היה לי כל ענין הנסיעה הזו במסלת-הברזל, שלא עברתי בה מימי") הוא כינה את נוסעים המתחבאים מתחת לכסאות מאימת הכרטיסן בכינוי הסאטירי "הנעלמים":

המשגיח נכנס ובא בחברת מרי-דעגלה לבקר פתקאות של האורחים, ונפסקה השיחה. כשיצאו הממונים האלה בשלום והנעלמים הנה זה הגיחו ממחבואיהם בכל מקום מתחת הספסלים, כדרך העולם, נערמו הכסתות, המחצלאות והמטלטלים במחיצתי. (מתוך: שלום יעקב אברמוביץ, מנדלי העברי, חרגול, 2013)

 

עלילות מסעירות שמתרחשות בכלי תחבורה הן, ובכן, מסעירות. טוב שגורל זה יישמר לגיבורים ספרותיים ולא למהדורות החדשות. נוסעים סמויים לא משחקים במחבואים עם הכרטיסן בשביל השעשוע, יש סיבה שבגללה אין להם כרטיס. אצל אברמוביץ, הרכבות סימלו את התפרקות הקהילה היהודית תחת גלגלי הקידמה וסיפקו ליחידים נתיב בריחה והצלה מטאפורית ולא מטאפורית. זיגמונד פרויד שירבב לספרו פירוש החלום מעשיה אירונית על יהודי אביון, גיבור במסע חתחתים:

מתגנב אל הרכבת המהירה לקרלסבד ללא כרטיס נסיעה, נתפס, ובכל פעם שנערכת ביקורת הוא מוצא מן הרכבת ומטפלים בו ביד קשה יותר ויותר. באחת מתחנות נתיב הייסורים שלו הוא פוגש מכר, ולשאלות של הלה לאן הוא נוסע, הוא משיב: 'אם הקונסטיטוציה שלי תחזיק מעמד – לקרלסבד'. (זיגמונד פרויד, פירוש החלום, עם עובד, 2008)

זיגמונד פרויד. מתוך אוסף שבדרון

 

לפי פרויד, נדודיו של היהודי עולים לו בייסורים גופניים ונפשיים. תקוותו הגדולה היא שיצליח להגיע לקרלסבד וזה לא תלוי בחוק, שעומד כנגדו, כי אם ביכולותו לשאת את הסבל הכרוך במצבו. פרויד לא צפה שהקונסטיטוציה תהפוך את מסילות הרכבת לנתיב המוות של יהודי אירופה. לאותם יהודים, גם עמידה בסבל לא הספיקה. שירו של המשורר וניצול השואה יעקב ברזילי הביע זאת בעוצמה: "נסעתי ברכבת שלך כנוסע סמוי חינם אין כסף" (נוסע סמוי, בתוך: מחכה לאבי, כרמל 2009)

לא לחינם קרא אברמוביץ לנוסע הסמוי נעלם. הוא נשכח מלב, מטלטל, גורלו לא ידוע והוא בצד הלא נכון של החוק ואולי גם ההיסטוריה. הוא יודע שאם לא יאיר לו המזל (או ההשגחה) גורלו יחרץ. אבל אם המזל יאיר לו פנים, הוא יוכל לספר סיפור מופלא על מעיל ותפוח לנכדים ונכדות. בזכות אותם הסיפורים "נוסע סמוי בתוכנו חי". (מילים: גדעון כפן לחן: חוה אלברשטיין).

"משה השחור" מהאנטילים ומרד העבדים הגדול

על האיטי וישראל שתי אומות שנוסדו כתוצאה ממלחמת שחרור

טוסין לוברטור (Toussaint Louverture) מנהיג המרד. מתוך הספר: Rainsford, Marcus, A., An historical account of the black empire of Hayti, 1805

את חג הפסח חוגגים המוני בני ישראל לציון השחרור של בני ישראל מהשעבוד המצרי. סיפור שחרור זה מהשעבוד הצית במשך השנים את דמיונם של סופרים ויוצרים. אולם, נראה כי סיפור מרתק לא פחות על שחרור עבדים משעבודם התרחש בקולוניה הצרפתית של סן דומנג בין השנים (1804-1791) שנקראת כיום האיטי. כלכלת קולוניה זו התבססה על מטעי קנה סוכר שהיו בבעלות מספר מצומצם של בעלי אחוזות לבנים שרדו בפרך בהמוני עבדים שחורים שהובאו בכוח מיבשת אפריקה. בשל התמהמהותה של צרפת המהפכנית להעניק שוויון זכויות למולאטים (בני תערובת של שחורים ולבנים) ולשחרר את העבדים השחורים פרץ ב-1791 מרד נגד שלטונה של צרפת באי. מרד זה השפיע בסופו של דבר על החלטת האספה המהפכנית היעקובינית לשחרר בשנת 1794 את כל העבדים שבצרפת ומושבותיה.

נראה כי מנהיגו של אותו מרד בסן דומנג שנקרא טוסין לוברטור (Toussaint Louverture) מזכיר במידת מה את משה רבנו. משום כך מנהיג זה זכה בידי מחברים מסוימים לכינוי "משה השחור". טוסין בדומה למשה, נולד כעבד, אולם בשל חסדו של אדונו ששם לב לכישרונותיו המיוחדים היה יכול לרכוש לו השכלה. מאוחר יותר שוחרר. בדומה למשה שגדל בבית פרעה ועל פי אחדות מאגדות חז"ל אף השתלב בממסד המצרי, אף טוסין רכש לו משק ועבדים בדומה לאדון לבן. בתחילת דרכו נראה אפוא שהשתלב היטב בממסד העושק של בעלי האחוזות הצרפתים של סן דומנג.

לאחר דחיית דרישת המולאטים לשוויון זכויות פרץ המרד באי שנתמך על ידי העבדים שברחו ממטעי קנה הסוכר. נראה כי טוסין לוברטור בדומה למשה – אשר לא ביקש בתחילת פעילותו מפרעה לשחרר את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לזבוח לאל שלושה ימים במדבר – לא דרש מיד בתחילת פעילותו את ביטולה המוחלט של העבדות. הוא וחלק מתומכיו הציעו לבעלי המטעים הצעה לפיה העבדים השחורים יחזרו אל המטעים, בתמורה להקלת תנאי העבודה שתתבטא ביום מנוחה שבועי ובאיסור השימוש בשוט. חוקים אלו המגבילים את הסמכות שיש לאדונים על עבדיהם, מזכירים כמובן את חוקי העבדות בתורה, שאוסרים על בעל העבדים להטיל מום בעבדיו. אולם כמו פרעה אשר ליבו כבד עליו, סרבו בעלי המטעים, להגיע להסדר עם טוסין. התוצאה הרת האסון היתה הרס מוחלט של רכושם ומותם של רבים מהם במרד.

כשם שמשה לא הסתפק בשחרורו של עם ישראל מהשעבוד והביא אותו אף למרגלותיו של הר סיני, שם קיבלו ישראל את התורה אף טוסין לא הסתפק בהשגת חירות לעבדים. בשנת 1801 העניק חוקה לעמו, שהיא החוקה הראשונה בעולם אשר הוציאה את העבדות במפורש מחוץ לחוק. כמשה אשר הגיע אל פתח הארץ אך לא זכה להיכנס אליה, אף טוסין לא זכה לחזות בעצמאותה של האיטי. בשנת 1802 החליט נפוליון, כמו פרעה אשר רצה להשיב את בני ישראל אל עבודתם, להחזיר את העבדות להאיטי. כדי למנוע מטוסין לשבש את תוכניותיו, אסר אותו נפוליון והביאו לצרפת שם שהה במעצר עד למותו בשנת 1803. אולם המעצר רק ליבה את המרד מחדש, והביאה לאובדנה המוחלט של שלטונה של צרפת בסן דומנג. ב-1 בינואר 1804 הכריז מנהיג אחר של המרד על עצמאותה של המדינה.

תליית חיילים צרפתיים בידי הצבא השחור כנקמה על הרג כמה מאנשיהם בידי הצרפתים. מתוך הספר: Rainsford, Marcus, A., An historical account of the black empire of Hayti, 1805

ההיסטוריונים הישראליים לא התענינו כמעט במרד זה. יוצא דופן היחידי ביניהם, היה חבר הפלמ"ח, קצין צה"ל וההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל. ב-1981 הקדיש פעיל למרד את חיבורו: "מעבדות שחורה לחירות טרגית". עיסוקו של פעיל במרד היה חריג מאוד בתחומי עיסוקו שהוקדשו להיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל ומדינת ישראל. נראה שאחד הדברים שמשכוהו לעיסוק בכך היה שאלת היכולת של עם קטן לנצל מציאות בינלאומית נתונה כדי להשתחרר משעבוד ולהקים מדינה. בפרקו האחרון של הספר "האם ניתן להפיק לקח?" השווה מאיר פעיל במפורש בין הצלחתם של בני האיטי למרוד בצרפתים ולהקים מדינה להצלחתם של יהודי ארץ ישראל למרוד בבריטים ולהקים מדינה. לדעתו שלושה גורמים אפשרו לתושבי סן דומנג להצליח במרידתם והם: חולשתה של המדינה הכובשת היא צרפת, קיומו של בסיס כוח מקומי ומנהיגות שיכולה לתעל כוח זה להשגת מטרותיה, ו"מאזן האינטרסים הבינלאומי באזור הים הקריבי שהיה אנטי-צרפתי מובהק". מאזן זה איפשר לטוסין לתמרן בין ספרד, אנגליה וצרפת כדי להשיג את המיטב לבני עמו.

שלושה גורמים אלו: חולשת הכוח הקולוניאלי, תמיכה בינלאומית ובסיס כוח מקומי איתן היו גם שלושת הגורמים שאיפשרו לישוב בארץ ישראל למרוד בהצלחה בבריטים. כך ניצל הישוב היהודי בארץ ישראל את התפוררותה של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה ואת תמיכתם של ברית המועצות וארצות הברית כדי להקים מדינה ולנצח במלחמת העצמאות. בכלל לדעתו, קיומם או העדרם של גורמים אלו קבעו את מידת הצלחתם של היהודים במאבקי השחרור שניהלו בעבר. מרד החשמונאים זכה להצלחה, בשל חולשתה של האימפריה הסלווקית, בשל קיומם של בסיס כוח מקומי ומנהיגות איתנה (החשמונאים) ובשל השגת תמיכה חיצונית מבחוץ (רומא). לעומת זאת המאבק נגד בבל בסוף ימי בית ראשון, כמו גם המרד הגדול ומרד בר כוכבא הסתיימו בכישלון משום שהלוחמים נלחמו נגד מעצמה בשיאה וגם לא זכו בתמיכתה משמעותית של מעצמה גדולה מבחוץ. לסיכום דבריו העריך פעיל כי ברכת בלעם המפורסמת היתה בעצם קללה שכן 'דומה כי בלעם בן בעור לא הפליג בשבחם של בני ישראל עת הגדירם כעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מוטב שהיה אומר "עם לבדד ישכון ואף על-פי-כן בגויים יתחשב'. נראה כי לקח זה ליווה את מאיר פעיל בכל דרכו הפוליטית.