הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשון

אפילו יוצריו של סרט האנימציה הקצר "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" לא חשבו שהוא סרט טוב

צעיר תימני סובב ברחובות תל אביב. הוא מנסה את כוחו בשורת עבודות זמניות, אך לא שורד באף אחת מהן. הוא מחפש אהבה ואומנם זוכה בה לאחר תלאות רבות, לדוגמה ריחוף מעל בתי העיר העברית בעזרת צרור בלונים. זוהי העלילה הבסיסית של הסרט שנחשב לסרט המונפש העברי הראשון: "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי".

גדי בן סוסי המקורי היה אחד משנים עשר המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען לפני שנכנסו אליה בני ישראל. הוא היה נציג שבט מנשה, וזוהי הפעם היחידה ששמו מופיע במקרא. למי שזוכר את הסיפור, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שאר המרגלים נחשבו חוטאים משום שהוציאו את דיבת הארץ רעה. זהו אם כן האֶרְמֵז שעומד ברקע כוכב הסרט שנדבר עליו כעת. האם מאחורי בחירת השם התנ"כי עמדה כוונה מיוחדת? האם מדובר בשם אקראי? נניח לקוראות ולקוראים להחליט לבד.

גדי שלנו, כאמור, הוא ככל הנראה עולה חדש, שעל פי תסרוקתו ובגדיו הגיע מתפוצות תימן. על פי הכתוביות העלייה לארץ ישראל הפכה אותו לאדם חדש, וכעת, לאחר שכבר למד תורה, הגיע זמנו למצוא עבודה. הוא יוצא לדרך ברחובות תל אביב הקטנה ושומע זעקה לעזרה, אך כמו דון קישוט, טועה בפרשנות המצב ומסתבך עם המשטרה. הוא ממשיך ומנסה את כוחו בממכר גלידה ושקדים קלויים, כשברקע לכל ההתרחשויות ניתן לזהות גם מבנים איקוניים בתל אביב דאז, כמו הגימנסיה הרצליה המפורסמת.

1

הסגנון כולו חלומי וסוריאליסטי, איבריהן של הדמויות יכולים להימתח לפתע, גדי מסוגל להיבלע בעגלת גלידה, ואהובתו העתידית מצליחה להצילו מבור עמוק בעזרת עץ דקל גמיש במיוחד וכוחה העז של האהבה. התפתחות של ממש אין בעלילה, והדמויות שטוחות, אך יש טוויסט. את הסוף, אם כן, לא נגלה.

1

קצת פרטים טכניים על הסרט: הוא אילם ואף נטול פסקול. הציורים בשחור־לבן. אורכו כשמונה דקות, והוא הופק ויצא בשנת 1931. למען ההשוואה, נזכיר שארבע שנים קודם לכן כבש את העולם סרט אנימציה שחור־לבן אחר, שבו כיכב עכבר אחד שיכבוש את העולם. זה לא היה גורלו של גדי שלנו, שגם יוצריו התייחסו אליו בדיעבד די בזלזול.

את הסרט הפיקו האחים אגדתי, ברוך ויצחק, שהיו מאבות הקולנוע העברי בישראל. הם שכרו לשם כך את אביגדור המאירי, המשורר רב הפעלים, שיכתוב חרוזים מלבבים; ואת הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, שהיה אחראי על ההנפשה כולה. על כל אחד משלוש צלעות המשולש הזה אפשר לכתוב הרבה מאוד, ונתחיל בעובדה שכל המעורבים הגיעו לארץ על סיפונה של האונייה המפורסמת רוסלאן. עם זאת, אנחנו נספר כאן בקצרה בעיקר על המאייר, שנוכח הנסיבות נקרא לו האנימטור העברי הראשון בארץ ישראל.

1
דיוקנו של אריה נבון. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אריה נבון נולד באוקראינה והגיע, כאמור, ב-1919 לארץ ישראל עם משפחתו. הוא ועוד שניים מאחיו, שלושה מתוך חמישה ילדים, נעשו כולם ציירים. במסגרת הקריירה הענפה שלו אייר קריקטורות עבור "דואר היום", עיתונו של איתמר בן אב"י ולאחר מכן עבור "דבר". לצד זאת אייר את ספריהם של בכירי הסופרים והמשוררים, צייר דיוקנאות, עיצב תפאורות לתיאטרון ויצר רצועות קומיקס.

בספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב" שיצא לאור זמן קצר לפני מותו, סיפר נבון בפסקה קצרה על תהליך יצירת הסרט (ואף טעה בשמו וקרא לו "יוסי בן גדי"): "ישבתי כעשרה ימים בסטודיו של [אגדתי] וציירתי ציורים רבים. אגדתי, יחד עם אחיו יצחק, צילם את הציורים על שולחן־הנפשה שהיה בנוי בצורה די פרימיטיבית. פנסי החשמל שהאירו את הציורים נמצאו בראש מבנה מיוחד. יצחק היה מטפס על המבנה ומשם מכוון את האורות. בעיה נוספת – האורות משכו את הזבובים והם נעמדו על הציורים. בהסרטת הניסוי הופיעו זבובים פוטוגניים אלה בסרט בגודל של פילים…היה זה סרט די רע. וולט דיסני עשה זאת טוב יותר. בכל אופן, היה זה סרט האנימציה הראשון בארץ".

נשוב כעת אל גדי שלנו. הסרט ה"די רע" באמת לא הותיר חותם רב על התעשייה הישראלית, ונשאר רק עם תואר הכבוד "הראשון". הוא הוקרן במשך שבוע בלבד לפני שנעלם בתהומות הנשייה. למרבה המזל, עדיין אפשר לצפות בכולו הודות לארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג לקולנוע.

 

 

כתבות נוספות:

הסרט האבוד של אבי הקולנוע העברי

החיים הפרועים בבטן אניית המעפילים רוסלאן

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

גם את זה אנחנו אוספים: קומיקס בספרייה הלאומית

בספרייה הלאומית אנו אוספים ומשמרים א אוצרות הידע והתרבות של מדינת ישראל ושל העם היהודי – וזה כולל גם קומיקס!

פיצריה קמיקזה

בשנים האחרונות הפכו ספרי הקומיקס והרומנים הגרפיים לחלק מוכר ומכובד של עולם הספר.  שוק הקומיקס העולמי הוא בפריחה מתמדת, ואפשר לראות זאת גם כאן בישראל: ישראלי מקורי לצד מתורגם, מטורים בעיתונים ועד רומנים גרפיים, קומיקס וספרות מצוירת לילד​ים, לנוער ולמבוגרים, בהוצאות ממוסדות ועצמאיות, חילוניות ודתיות, בחוברות דקיקות ובכרכים עבים בכריכה קשה – הקומיקס הוא בכל מקום.

בספרייה הלאומית אפשר למצוא קומיקס משלל תקופות, סוגים וסוגות – מהטורים שהתפרסמו בעיתוני הילדים ההיסטוריים עוד לפני קום המדינה ועד רומנים גרפיים רציניים שעוסקים בשואה וראו אור השנה.

נדמה שדווקא הקומיקס מאפשר עיסוק רגיש ובוגר בטראומות הגדולות ביותר שלנו.

קחו לדוגמא את "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא" של מישל קישקה שיצא בהוצאת מודן במאי השנה. באיורים שחורים-לבנים יפהפיים פורש קישקה את מערכת היחסים שלו עם אביו ניצול השואה, את ההיסטוריה המשפחתית והאישית ואת השפעת הטראומה הלאומית על חיי היומיום של רבים מהישראלים. ביותר מהזדמנות אחת ניתן למצוא בספר תזכורת לכך שתמונה יכולה להיות שווה אלף מילים, ושהשילוב של איורים ומילים מאפשר לומר יותר, אחרת ובאורח ישיר יותר, לעין וללב בעת ובעונה אחת.

 

הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא / מישל קישקה

 

חשיבותו העולה של הקומיקס בתרבות העולמית והמקומית לא השאירה אותנו אדישים, כאן בספרייה הלאומית. אוספי הספרייה קולטים אליהם ספרים מגוונים ביותר. השינויים החלים במגמות בעולם מתבטאים כמעט מאליהם בספרים המגיעים אלינו. הדבר נכון גם ביחס לקומיקס ולרומנים גרפיים.  יש קומיקס ורומנים גרפיים ישראלים שהיו זה מכבר לקלסיקה של התרבות הישראלית. כזה הוא "פיצריה קמיקזה" של אסף חנוכה, לפי הספר "הקיטנה של קנלר" מאת אתגר קרת.

אבל יש גם מגמות חדשות שאנו מבחינים בהן בספרייה. כך למשל אנו רואים זרם גובר של קומיקס מן המגזר החרדי. ספרים בסדרת "סיפורי הרבי בקומיקס", מחסידות חב"ד; ספר "עקרת בית" הנושא את כותרת המשנה "גם לאמא מגיע קומיקס", מבית היוצר של עיתון "משפחה"; ספר קומיקס ביידיש "מעשה'לעך פאר קינדערלעך" וגם ספר בעל שם מקורי: "דף היומיקס", המביא קומיקס על בסיס אגדות בתלמוד. בנוסף לכך מתקבלים בספרייה ספרי קומיקס בשפות זרות העוסקים בנושאים יהודיים או שנוגעים להקשרים יהודיים. כך למשל מצוי אצלנו ספר קומיקס בספרדית המתבסס על משלים מאת המגיד מדובנה, ספר קומיקס על חייו של טרוצקי, אף הוא בספרדית וספר קומיקס בתורכית על הווי החיים של משפחה יהודית תורכית, וגם עיבוד קומיקס איטלקי לרומן של קפקא, "המשפט"​.

כחלק מתפקידנו לאצור את כל תרבות ישראל, אנו עושים מאמצים להשלים את האוסף – ברכישות של יצירות חשובות מכל העולם בתחומי הליבה של הספרייה, וכן באיסוף היצירות העצמאיות הרואות אור בישראל. רבות מיצירות הקומיקס הרואות אור בארץ יוצאות בהוצאה עצמית של הכותבים והמאיירים. ההוצאות הללו, הקטנות, העצמאיות והפרטיות, הן עבורנו האתגר הגדול ביותר.

עוד ועוד קומיקס מגיע אלינו, לספרייה הלאומית, אך לצערנו – לא כולו. הפריחה היצירתית של הוצאות עצמאיות בתחום באה לידי ביטוי גם בכך שרבים מבין היוצרים עדיין אינם מכירים את החוק על פיו יש להפקיד בספרייה הלאומית שני עותקים מכל פרסום, החוק המאפשר לנו (ואף מחייב אותנו) לאסוף את כל הפרסומים הרואים אור בארץ. לא אחת קורה שהחוברות אינן מגיעות אלינו, וחמור מכך – לא תמיד אנחנו מודעים לקיומן ויודעים כי דבר מה חסר באוסף.

במדור עותקי חובה בספרייה החלטנו לצאת למצוד אחר הקומיקס הישראלי. לא ננוח עד שבספרייה הלאומית יהיה האוסף המקיף ביותר של קומיקס ישראלי בעבר ובהווה, ועם העיניים נשואות לעתיד. על מנת להשיג את יעדנו, פתחנו בתנועת מלקחיים:

מצד אחד, להגביר את מאמצינו לברר מה יצא לאור בתחום הקומיקס בישראל, ומה חסר באוסף. מצד שני, להעלות את מודעות היוצרים בתחום לכך שהספרייה הלאומית לא רק מעוניינת ביצירותיהם אלא שחובתה לאסוף אותן וחובתם למסור עותקים מהן.

האינטרס להפקיד עותקים בספרייה הלאומית הוא הרי משותף: ליוצרים (שיצירתם נשמרת לדורות), לקוראים ולחוקרים (שפוגשים באוסף מלא ומקיף) ולעובדי הספרייה (שממלאים בכך את חובתם הנעימה – איסוף כל הספרים הרואים אור בישראל). כולנו חלק מהמאמץ לשימור התרבות הישראלית, לתיעודה ולטיפוחה.

 

וכך החל מצוד הקומיקס הגדול

עובדי המדור יצרו קשרים עם המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, עם איגוד הקריקטוריסטים הישראלי ועם חנויות מובילות בתחום כדי לברר מה יוצא לאור בארץ. כולם הסכימו להירתם להפצת הבשורה, לסייע באיסוף הספרים ולהפיץ את מכתבי המדור ליוצרים. אך זה לא נגמר שם. גם פסטיבל "אנימיקס" לאנימציה​, קומיקס וקריקטורה נרתם לעזרה, ובפסטיבל הקרוב עובדי המדור יבואו לאירוע ויעשו מאמץ מרוכז להעלות את המודעות לחשיבות האיסוף והשימור של הקומיקס הישראלי בקרב קהל קוראיו ויוצריו. אבל כבר עתה, מאמצינו נושאים פרי – סוף סוף התחילו להגיע הספרים שלהם ייחלנו.

ראשונה מכולם, הסנונית המבשרת את בוא האביב, נחתה על שולחננו מעטפה מאהרונה ריינר, שהכילה את חוברת הקומיקס "Super Granny" בשפה האנגלית.  לא הרבה אחריה התייצב סיפור הבלשים "איך נפלו גיבורים" של עדי אלקין ויוסי גורביץ​, ומושיק גולסט אף הגיע באופן אישי למסור לנו עותקים מ"מרד", "קבר השייח" ו"יומן ישראלי" שכתב ואייר. עוד ועוד מכתבים השואלים "האם הספר שלי נמצא בספרייה?" נשלחים אלינו, ואנו מבררים ומשיבים בשמחה, אוספים באדיקות את הבטחותיהם של יוצרים לשלוח לנו את כתביהם שכבר יצאו ושעוד יצאו.

 

איך נפלו גיבורים

 

ואיפה זה משאיר אותנו?

איתכם. מבקרי הספרייה, גולשי האינטרנט, קוראי הבלוג וחברינו בפייסבוק. אולי אתם אוהבים חוברת קומיקס מסוימת, ותוהים האם גם היא שמורה לבטח בספרייה הלאומית? אולי אתם מכירים יוצר או יוצרת של קומיקס נפלא, ותוהים אם הם יודעים לשלוח אלינו עותקים ממנו? למה לעצור בזה? חיפוש מהיר בקטלוג הספרייה הוא כל מה שצריך כדי לדעת האם קומיקס נמצא באוסף. שיחת טלפון אחת, או דוא"ל, או הודעה בפייסבוק, וגם אנחנו נדע:

מדור עותקי חובה: [email protected]

אם נעבוד ביחד, אף קומיקס, אף ספר, לא ילך לאיבוד.

כתבה: לילי דאי, מדור עותקי חובה בספרייה הלאומית

האדריכל שסירב להיות רמטכ"ל

בעיצומה של מלחמת העצמאות, התחוללה אחת הפרשיות הדרמטיות ביותר בתולדות המטה הכללי של צה"ל. חודשיים לפני הכרזת המדינה ובימי קרבות קשים אל מול צבאות ערב, חלה הרמטכ"ל רב אלוף יעקב דורי, ולא יכול היה להמשיך בתפקידו. כוחות ההגנה, בימים שלפני הקמתו של צה"ל, נזקקו באופן נואש למפקד עליון שינהל את עבודת המטה, תוך כדי עיצוב דמותו של הפיקוד העליון של צבא המדינה שבדרך.

מתוך אוסף יוחנן רטנר

האיש שנבחר למלא תפקיד מכריע זה היה פרופ' יוחנן רטנר: אדריכל, איש צבא ומפקד, אשר שירת ב"הגנה" עוד מימי מאורעות תרפ"ט. תעודות נדירות מאותם ימים, השמורות באוסף יוחנן רטנר בספרייה הלאומית, שופכות אור חדש על מאבקי הכוחות שהתחוללו בצמרת הפיקוד העליון של ה"הגנה" ועל עיצוב הזיכרון ההיסטורי של אותם מאורעות בשנים שלאחר מכן.

על פרופ' יוחנן רטנר (1965-1891) נכתב מעט מאוד: חלקו בתולדות ה"הגנה" וצה"ל בראשיתו עומדים, לרוב, בצילה של פעילותו הענפה כאדריכל, אשר תכנן ובנה בנייני ציבור רבים בישראל (ובכלל זה את בנייני המוסדות הלאומיים בירושלים) ואף עמד בראש הטכניון. בשנותיו האחרונות עסק רטנר בכתיבת זיכרונותיו, שאותם התעתד, ככל הנראה, לפרסם באופן נרחב בספר. פטירתו הפתאומית, בינואר 1965, קטעה תכניות אלה, וקטעי הזיכרונות שכתב נותרו גנוזים ברשות בני משפחתו. רק לאחר מלחמת יום כיפור, החליטה משפחתו של רטנר להוציא לאור את זיכרונותיו, בספר "חיי ואני". בפתח הספר, הובאו דברי ההסבר של המחבר לשם היומרני, במקצת, שניתן לו:

"תכופות חשתי בקיומו של פער בין ה'אני' שלי לבין ה'עובדות' של חיי – היותי לאדריכל, לפרופסור, לאיש מלחמה. עימות זה, שנראה לי לעתים כניגוד, אך מעולם לא כ'פיצול אישיות' – היה לבעיה מרכזית בחיי, לעתים בעיה מְענה. הוא הדבר אשר אותו מנסה אני להבהיר בדרכים שונות בזיכרונות אלה, ומכאן גם שם הספר".

כתב היד של אותם זיכרונות, השמור באוסף יוחנן רטנר במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, מגלה כי הזיכרונות נכתבו כמעט כולם בלשון הגרמנית. על אף שרטנר עצמו שהה בגרמניה רק פרק זמן קצר בנעוריו – הוא הגיע לשם מרוסיה מולדתו בגיל ארבע עשרה ושב לרוסיה בשנת 1910, בגיל תשע עשרה – תקופה זו עיצבה את דמותו האינטלקטואלית במידה מרובה. חמש השנים שעשה, לאחר מכן, בבית הספר לאדריכלות בקרלסרוהה, בגרמניה, השפיעו גם הן על יכולת הביטוי הרהוטה שלו בגרמנית. רטנר, כך יש לשער, ראה בפעילותו הציבורית למען היישוב העברי בארץ ישראל את עיקר חייו, והדבר ניכר מן המקום המרכזי שתופסת פעילותו ב"הגנה" בתוך זיכרונותיו. פרשת שירותו בצה"ל, והקרע שחל בינו לבין דוד בן גוריון, בעקבות סירובו למלא את תפקיד הרמטכ"ל, הסבה לו כאב רב. רטנר הקפדן והדעתן, שמר כל פיסת תיעוד שנגעה לאותה פרשייה, והתכונן, כך נראה, לפרסם תעודות אלו כנספח לזיכרונותיו.

"דן [יעקב דורי] הועבר לבית החולים, וכנראה ינותח ביום ב'" – כך נפתח המכתב הדרמטי שנשלח אל רטנר ב-26 במארס 1948, בחתימת "הלל" [ישראל גלילי] ו"ידין" – יגאל ידין. בהמשך לדברים אלה, מבקשים השניים מרטנר "להיענות לדרישתו של אמיתי [דוד בן גוריון] וליטול על עצמך את התפקיד למלא את תפקידו של הרמטכל".

עשרה ימים קודם לכן, כבר חיבר רטנר בן ה-57 תזכיר ארוך שנשלח אל בן גוריון וישראל גלילי, ובו פרט מדוע הוא מסרב לקחת על עצמו את התפקיד שהוצע לו:
"מראש אמרתי לאמיתי [בן גוריון] שלדעתי נחוץ לתפקיד זה ובשעה כזאת איש יותר צעיר. בכל אופן לא התחשבתי בשאלות של מקצוע או של משפחה […]"

מן הדברים בהמשך מסתבר, כי בצמרת הפיקוד העליון של ה"הגנה" באותם ימים, שררו תככים לא-מעטים, מאבקי כוחות על רקע מפלגתי ומתחים בינאישיים רבים, שרטנר המבוגר, המקצועי והשקול, לא יכול היה להתמודד עמם. "לכן החלטתי שלא לקבל את המינוי", הוא מסיים מכתב ארוך זה, שהקפיד לשמור לעצמו את העתקו, "אני גם לא אבוא יותר לתל אביב. זאת אכילת עצבים ללא כל תועלת לעניין. עכשיו לא הזמן לסידור חשבונות אישיים ולא זאת הייתה מטרת מכתבי."

רטנר הקפיד לשמור יחד עם מכתב זה גם את מכתבי התשובה הבהולים ששיגרו לו בן-גוריון וגלילי, שהפצירו בו לפחות לנסות למשך ימים אחדים להיכנס לתפקיד, מתוך תקווה שכובד האחריות יסחף אותו וישכך את התנגדותו. מן הטיוטות הכתובות בעפרון, בכתב יד ישר וזוויתי של פרופסור לאדריכלות, ניכר זעמו של רטנר, שגילה אי-סדרים רבים בעבודתה של צמרת הצבא, בלי כל יכולת להביא לתיקונם.

אוסף התעודות של רטנר השמור במחלקת הארכיונים מביא לפנינו את סיפורן של שתי פרשיות נוספות בחייו הציבוריים של האיש שלא נואש מלהטיח בחבריו את ביקורתו על דרך פעולתם.

 

מתוך אוסף יוחנן רטנר

 

תיק ובו תעודות על פעילותו של רטנר כנספח הצבאי הראשון של צה"ל בברית המועצות, מגלה את חריצותו באיסוף מידע מודיעיני וקשירת קשרים דיפלומטיים עם ראשי הצבא הסובייטי, סמוך לחתימת הסכמי הפסקת האש עם צבאות ערב. דו"חות מפורטים על שיחות עם קציני צבא בכירים, רשימות של ספרות מקצועית צבאית ברוסית, שנשלחה על ידו לישראל ואפילו דין וחשבון ("סודי!") על יחס הסובייטים לערבים, מגלים כי רטנר התייחס ברצינות תהומית גם לתפקיד זה. למגינת לבו, גם השליחות ההיסטורית במוסקבה נסתיימה בצרימה, כאשר פורסמה ידיעה בעתון "הבוקר" על אדישות צמרת השלטון בישראל לחזרתו ארצה, עטור הישגים. הכחשותיהם של ראשי משרד החוץ, שפורסמו כמעט מיד, כנראה לא הצליחו להפיג את הטעם המריר שנותר לאחר שליחות זו, שאותה ביצע רטנר בהתנדבות מלאה.

מכתביהם של שמעון פרס, משה שרת, ישראל גלילי ואורי ברנר, השמורים גם הם באוסף רטנר, מעלים פרשיות נוספות של עלבונות מצד צמרת מערכת הביטחון הישראלית, אשר ניזונה, כך יש לשער, מן הטינה ששמר לו בן גוריון על סירובו לעמוד בראשות צה"ל. בזיכרונותיו כתב רטנר, כי לפי השערתו של בן-גוריון "התפטרתי כדי שלא איאלץ, בתוקף תפקידי כרמטכ"ל, לפרק את הפלמ"ח או לפחות את מטהו – כלומר, לתקוע פגיון בלב ידידיי הטובים." אך רטנר שולל מיד את הדבר: "השערה זו מוטעית מטעם פשוט: אז, לפני התחלת הקרבות הממשיים, כלל לא עלתה על דעתי אפשרות כזאת […]"

אחת התעודות החשובות ביותר באוסף זה, נושאת עליה את התאריך ההיסטורי: 14 במאי 1948 – יום הכרזת המדינה. באותו יום, שיגר בן-גוריון לרטנר כתב פקודה-מינוי, מנוסח בלשון לקונית וקולעת, שתכנו אינו משתמע לשני פנים:

"ליוחנן –
כל כוחות המדע, הפלוגה של עובדי המדע, המסתערבים – עומדים לפקודתך, ואתה אחראי ישר לפני.
עזרא [עזרא דנין – ראש המחלקה הערבית בשירות הידיעות של ההגנה] יהיה קצין המבצעים שלך.
אתה מוסמך למנות לכל יחידה הפועלת בשטחים אלה ולכל סוג פעולה קצין מיוחד האחראי באופן ישיר לפניך."

מכתב קצר זה, מסתיר מאחוריו תכנית לפעילות מבצעית-מודיעינית נועזת, שיצאה לפועל ביום הכרזת המדינה, ואשר על ביצועה הופקד יוחנן רטנר, בהמשך לתכניותיו להקמתו של אגף תכנון ליד המטה הכללי של הצבא.

 

מתוך אוסף יוחנן רטנר

 

מכתבי ההערכה הרבים של בן-גוריון לרטנר, ובכלל זה מכתב ארוך שכתב לו בשנת 1951, עם שחרורו הסופי מצה"ל (בגיל 60!) מוסיפים ממד נוסף למערכת היחסים המורכבת והמרתקת בין שני אישים אלה, בתקופה המכרעת של הקמת המדינה.

קרוב לעשור לאחר שרטנר סרב לתפוס את מקומו של יעקב דורי כרמטכ"ל, הוא היה לממלא מקומו בחיים האזרחיים. רטנר ודורי נפגשו בראשית שנות החמישים בטכניון, שם היה רטנר לדיקן הפקולטה לאדריכלות ומשנה לנשיא הטכניון, ואילו דורי היה נשיא הטכניון עצמו. בשנת 1957, כאשר נתבקש רטנר למלא את מקומו של דורי בראשות הטכניון, הוא דווקא נענה ברצון…

פסטיבל הזמר והפזמון: איך הפכו חיילי צה"ל לכוכבי הפופ שלנו

אריק איינשטיין, יהורם גאון, שלמה ארצי, חוה אלברשטיין, יהודית רביץ, גידי גוב, הגשש החיוור, ירדנה ארזי, אילנית, שושנה דמארי, יפה ירקוני, בעז שרעבי – כולם השתתפו ב"פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי".

אריק איינשטיין, פראג, 1969 צילומים: אמיתי לבון, דב בן-דוד

פסטיבל הזמר והפזמון היה האירוע המרכזי במוזיקה הישראלית הפופולרית בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. רשות השידור ערכה והפיקה את הפסטיבל, שהיה אירוע כמעט שנתי. התוצאה הייתה מופע חגיגי שעלה לרוב במוצאי יום העצמאות.

 

 

כל שיר בשני ביצועים – זמר וזמרת

פסטיבל הזמר והפזמון היה רעיון של ישראל דליות, איש "קול ישראל", עוד בשנת 1960. בשנים הראשונות, הפסטיבל היה תכנית רדיו, ששודרה כמופע במוצאי יום העצמאות מהיכל התרבות בתל-אביב. בארגון הפסטיבל, לצד קול ישראל, הייתה פעילה הוועדה לחגיגות יום העצמאות, מטעם משרד ראש הממשלה. הוועדה מיינה וסיננה תשעה שירים שהשתתפו בתחרות.

כדי לתת לשירים סיכוי שווה וכדי להעריך אותם מוזיקלית, נהגו אז לבצע כל שיר פעמיים: פעם על ידי זמר ופעם על ידי זמרת. כך חשבו לנטרל את האפשרות שהמבצע ירשים במיוחד, ויחפה על שיר בינוני. הזוכים קיבלו פרסים כספיים, שהתחלקו בין הכותבים. הפסטיבל התקיים במתכונת הזאת גם בשנת 1961, ולאחר מכן הייתה הפסקה של שנתיים. הוא התחדש בשנת 1964 ובשנת 1965 עבר לבנייני האומה בירושלים ונקרא "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי". השוויון המגדרי נמשך, ובשנת 1966, למשל, אריק אינשטיין ביצע את "לא פעם בקיץ", ואילו הביצוע הנשי היה של עדנה גורן.

 

 

פסטיבל הזמר והפזמון: מלך הרייטינג

התקופה בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים נחשבת לתקופת שיא ההצלחה של פסטיבל הזמר. לאחר הפסקה נוספת, בשנת 1968, חודש הפסטיבל בשנת 1969. בשלב הזה הייתה כבר טלוויזיה בישראל. הפסטיבל הפך לאירוע משודר ולחגיגה תקשורתית. במדינה שבה היה ערוץ טלוויזיה אחד, הפסטיבל זכה לחשיפה ענקית ולהצלחה גדולה. השידור תוזמן למוצאי יום העצמאות, והפסטיבל חזר בגדול כאירוע ממלכתי. חגיגה של "כולנו", שידור לאומי עם רייטינג גבוה.

 

חיילים במדים על במת הפסטיבל

בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים והניצחון הגדול החלו להופיע בפסטיבלים זמרים במדים, חברי להקות צבאיות. הם הופיעו לפעמים במסגרת ההרכבים של הלהקות, בחלק הלא תחרותי של המופע, ובמקרים אחרים כסולנים שביצעו את אחד משירי התחרות. הפופולריות של צה"ל הייתה אז בשיאה והעם חיבק את הצבא ללא תנאי. כך, ההופעה של חיילים בפסטיבל הוסיפה יוקרה לאירוע וזיהתה אותו עם ההצלחה הלאומית הגדולה.

 

פסטיבל הזמר: אירוע מסחרי, אירוע ממלכתי

יובל ניב טוען שעל אף שבפסטיבל היו מעורבים גורמים פרטיים ומסחריים כגון חברות תקליטים, אמרגנים ומפיקים, האירוע קיבל מעמד לאומי-ממלכתי והפך לחלק בלתי נפרד מאירועי יום העצמאות הרשמיים. לצד טקס הדלקת המשואות, חידון התנ"ך וטקס פרס ישראל, הפך פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי לחלק קבוע בחגיגות יום העצמאות.

אז איך עושים פופ בשירות המדינה? לכאורה, מדובר בסתירה: מוזיקת פופ מייצגת חופש, מרדנות וחגיגת נעורים. הרי מדובר במוזיקה שמגיעה מחו"ל ומושפעת מן המערב ומאווירת הסיקסטיז. ואילו כאן, בישראל, נוצרו והופקו שירים ביוזמה ובמימון של גורם ממלכתי כמו רשות השידור ואפילו במעורבות של פקידי ממשלה, והכול לצורך שימוש בשירים ובמופע במסגרת חגיגות יום העצמאות, האירוע הממלכתי ביותר בלוח השנה.

 

פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי תשכ"ד. עיריית תל אביב, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

פסטיבל הזמר: הסודות מאחורי הקלעים

לצורך העבודה רואינו כ-30 זמרים, מוזיקאים, פזמונאים, נגנים ומפיקים. כך התאפשר להציץ לחדרי החזרות, למשרדי ההפקה ולאחורי הקלעים של בנייני האומה בירושלים, שם נערך הפסטיבל באותם הימים. המחקר בודק את דרכי העבודה ובעיקר מבקש לגלות כיצד נעשה התמרון בין שני הקטבים: מוזיקה פופולרית מצד אחד, והמדינה מהצד האחר. בראיונות נחשפו תנאי העבודה, שהיו חובבניים מאוד, בוודאי בהשוואה לסטנדרטים שהתגבשו מאוחר יותר. ולמרות הסתירות, הבעיות והאינטרסים המנוגדים, המפעל זכה להצלחה גדולה. בסופו של דבר, פסטיבלי הזמר של הימים ההם הוציאו מתוכם שירים שהפכו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. הם גם חשפו לציבור שורה ארוכה של אמנים ויוצרים שהפכו לאושיות המוזיקה הישראלית הפופולרית עד היום. והכול בפסטיבל הזמר והפזמון: פופ בחסות המדינה.

 

הפוסט מבוסס על עבודתו של יובל ניב, "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: פופ בשירות המדינה", במסגרת תואר שני בתכנית הבינתחומית לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' פרדי רוקם ופרופ' מוטי רגב. ​