"אעלה בתמר": העלייה שלפני העלייה הראשונה

כמה חודשים בלבד לפני מה שבספרי ההיסטוריה קוראים לו "העלייה הראשונה", הגיעה לארץ ישראל קבוצת יהודים מתימן. היו אלה כמה עשרות משפחות תימניות שפתחו במסע מפרך וארוך כדי להתיישב בירושלים - ושם נתקלו ביחס עוין מצד האוכלוסייה היהודית, במחסור ובהתנשאות. לאן פנו ומי בא לעזרם? זהו סיפורם של אלה שהגיעו ארצה עוד לפני הביל"ויים

1

בתי כפר השילוח. אוסף חיים ברגר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

מתי התחילה העלייה הראשונה? אם תתחילו לספר על "סופות בנגב" והביל"ויים – ייתכן שטעות בידכם. היו סיבות שונות ומשונות שהובילו היסטוריונים לקרוא לעלייה הזאת בשם העלייה הראשונה, כשלמעשה קבוצות של יהודים עלו לארץ ישראל טיפין טיפין עוד קודם, ממזרח וממערב. למעשה, כמה חודשים בלבד לפני שיהודים ממזרח אירופה נחתו בנמל יפו והחליטו להרחיב את היישוב היהודי המתחדש, הגיעה לכאן קבוצת יהודים אחרת, מדוברת פחות. יהודים מתימן, רובם מהעיר צנעא, פצחו במסע מפרך לארץ ישראל מעט אחרי חג השבועות תרמ"א, בחודש מאי 1881.

מה הביא אותם לעשות את הצעד הזה? הסיבות אינן ברורות עד הסוף. ככל הנראה היה זה רישיון עלייה שנתן המושל העות'מאני של תימן באותה תקופה שתרם להחלטה. באוגוסט 1881, אב תרמ"א, הגיעו לכאן ראשוני העולים. בחודשים שלאחר מכן, בשנת תרמ"ב, ולאורך שנת 1882, הגיעו עולים נוספים מתימן. בסך הכל הגיעו לכאן כ-200 נפשות באותם חודשים. לצורך העניין, קבוצת הביל"ויים שהגיעה כמה חודשים לאחר מכן מנתה רק כמה עשרות חברים. שנת העלייה, תרמ"ב, היא זו שנתנה לעלייה זו את שמה: עליית "אעלה בתמר". השם הוא אנגרמה של שנת תרמ"ב וגם ציטוט ישיר מתוך הפסוק "אמרתי אעלה בתמר" מתוך ספר שיר השירים.

1
גבר מבוגר וזאטוט מעולי תימן בכפר השילוח. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

תמונת מצב של היישוב היהודי באותה תקופה: פתח תקווה כבר הוקמה, ראש פינה ננטשה ותוקם בשנה שלאחר מכן מחדש, במקווה ישראל כבר החלו ללמוד, ורוב היהודים בארץ יושבים בארבע ערים קדושות: ירושלים, חברון, טבריה וצפת, מה שידוע בשם "היישוב הישן".

אבל פניהם של העולים החדשים מתימן היו מכוונות בעיקר אל היעד האולטימטיבי – ציון, עיר הקודש. מסעם של יהודי תימן היה ארוך ומלא תלאות. הנוסעים בדרכם לא נתקלו במארחים מסבירי פנים או בתחנות רענון וחנויות נוחות. הם נאלצו לעבור דרך חתחתים דרך מצרים ודרך הודו, עד שבסופו של דבר הגיעו אל ארץ הקודש שאליה נשאו עיניהם. גם אלו שיצאו עם רכוש מתימן, הגיעו לארץ ישראל כשכבר כלה ממונם.

1
שני גברים מעולי תימן בכפר השילוח. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשהגיעו סוף סוף לארץ ישראל שמו פעמיהם אל ירושלים. אך כשהגיעו אל העיר היהודים שהגיעו מארץ רחוקה, לבושים בבגדיהם המיוחדים – או מה שנותר מהם – הם נתקלו ביחס עוין. יהודי תימן נראו שונים כל כך מהיהודים הספרדים והאשכנזים שכבר שכנו בעיר, ואחזו במסורות שונות, שהקשו על שילובם המהיר באוכלוסייה היהודית. יהודי העיר ירושלים אפילו הטילו ספק ביהדותם של העולים החדשים. ראוי אולי להזכיר כאן את האירוניה שבדבר, שהרי יהודים חיו בתימן עוד לפני התגבשות הקהילות הספרדיות והאשכנזיות של אירופה. לחשד ולספקנות היו גם השלכות פרקטיות. היישוב הישן בירושלים היה מאורגן ב"כוללים", שארגנו את התמיכה בתושבי העיר היהודים. אי התאמתם של יהודי תימן לתבניות העדתיות המוכרות גרמה לפרנסי היישוב לסרב לקבלם לכוללים הקיימים והם לא קיבלו את חלקם בכספי החלוקה שמימנו את יהודי העיר. בפועל נאסר על היהודים שאך הגיעו מתימן להתיישב בין חומות העיר העתיקה.

זרים וחסרי כל חיפשו יהודי תימן העולים פתרון מגורים אחר. הם לא ויתרו על ירושלים, עליה חלמו שנים ארוכות. בשלב ראשון, מחוסר ברירה, הם הקימו לעצמם סוכות סביב חומות העיר העתיקה ושם ישנו, תחת כיפת השמיים. חלק מעולי תימן נאלצו אפילו ללון במערות טבעיות, ברפתות ובמחסות מאולתרים אחרים באזור החומות.

1
בתי מגורים בכפר השילוח בסוף המאה ה-19. נדב מן, ביתמונה. מאוסף דגני. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
כפר השילוח בסוף המאה ה-19. נדב מן, ביתמונה. מאוסף דגני. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

העולים לא טמנו את ידם בצלחת ולא חיכו לגאולה. הצעירים שבהם פנו מיד לחפש עבודה בקרב הקבלנים הערבים של העיר, ולא בחלו בעבודות כפיים כמו ייצור טיט, סבלות ונשיאת אבני בניין או סלילת דרכים. העולים המבוגרים יותר עסקו במלאכות יד כמו רצענות או תיקון חרסים. אך משרות אלו לא הספיקו כדי לפרנס את הקהילה כולה, וממילא נושא המגורים לא בא על מקומו בשלום.

עולי תימן המשיכו גם לנסות ולהצטרף לאחד הכוללים שבעיר כדי לקבל בכל זאת את כספי החלוקה שהגיעו להם. באופן מפתיע אולי, היו תקופות בהן היו העולים חלק מהכולל האשכנזי. אולם בסופו של דבר הצטרפו אל הכולל הספרדי, שחברי קהילתו דיברו עברית וערבית בהגייה שהקלה על התקשורת עם יהודי תימן, בניגוד לאשכנזים שההגייה שבפיהם הייתה זרה ושונה משמעותית. שנים מאוחר יותר הקימו עולי תימן קהילה עצמאית, בין היתר משום שגם בקרב הספרדים סבלו מהתנשאות ומחלוקת כספים לא הוגנת.

1
ילדים ונערים מעולי תימן משחקים ברחוב בכפר השילוח. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כאשר לא התאפשר לעולי תימן לגור בתוך העיר ממש, הם העדיפו להתיישב במקום הכי קרוב. הישועה הגיעה ממקום בלתי צפוי. עורך העיתון "חבצלת", ישראל דב פרומקין היה זה שהשתדל עבור עולי תימן, הקפיד לכתוב על מצבם העגום בעיתונו, ויצר קשר עם נדבן בשם בועז בן יונתן מזרחי. אותו בועז תרם מחצית מהשטח שהחזיק בכפר סילואן, על מורדות הר הזיתים, בסמוך לנחל קידרון, עבור העולים מתימן. בעברית קראו הדיירים החדשים למקום כפר השילוח.

הקרבה לעיר העתיקה ולהר הבית – מהלך רבע שעה בלבד – יחד עם מקורות המים הסמוכים והשטחים החקלאיים הפתוחים שהיו באזור תרמו להחלטת יהודי תימן להתיישב במקום. הם לא היו לבד שם. כידוע, עד היום שוכן במקום כפר שרוב תושביו ערבים מקומיים. גם אז התגוררו עולי תימן בשכנות לתושבים הפלסטינים של המקום. תושבי המקום העידו שלמן ההתחלה יחסי השכנות היו טובים מאוד, והתושבים היהודים והערבים היו מבקרים זה אצל זה ומשתתפים בשמחות מכאן ומכאן. על פי העדויות התושבים הערבים אפילו למדו לשיר שירי חתונות תימניים.

1
ילד מעולי תימן בכפר השילוח וטלה. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לאט לאט גדל והתפתח היישוב במקום, עד שבשיאו מנה כפר השילוח היהודי 150 משפחות. ההתפתחות הזו נעצרה בשלב מסוים. הסכסוך היהודי-ערבי המתעצם בארץ ישראל החל לעורר תסיסה גם בין שכנים טובים כמו תושבי כפר השילוח וסילואן. כבר במאורעות תרפ"ט (1929) חוו תושבי כפר השילוח התנכלויות והתנועה בדרכים הפכה מסוכנת. אולם משהתגברו האיומים על יהודי הכפר התייצב מוכתר הכפר הערבי, חאג' מוחמד רוזלאן מול המסיתים וביקש להגן על התושבים עולי תימן. היהודים תושבי הכפר אף סירבו להצעת "ההגנה" לשלוח למקום לוחמים שיגנו עליהם כדי שלא להסלים את המצב. בסופו של דבר גילה מוכתר הכפר סילואן כי אין ביכולתו לעמוד נגד הצעירים המוסתים שהגיעו לאזור. יהודי כפר השילוח הותירו את חפציהם אצל שכניהם הערבים ועזבו זמנית אל העיר העתיקה, שם חיו כפליטים. בשוך הסערה חזרו היהודים לכפר, וסיפור עזרתו של מוכתר הכפר הערבי נחרט בליבם.

אף על פי כן, בסופו של דבר לא יכולים היו יחסי השכנות הטובה לעמוד בפניו של הסכסוך. המרד הערבי הגדול, הידוע גם בתור מאורעות 1936-1939 היה זה שהביא לסוף ההתיישבות היהודית בכפר השילוח. הפעם לא רק סכנה ביטחונית עמדה מעל ראשיהם של התושבים היהודים. החרם הערבי על תוצרת יהודית וסגירת שער האשפתות על ידי השלטונות גרמו לניתוקו של כפר השילוח מהעיר ולנזק כלכלי עצום למתיישבים. הם עצמם סבלו מהתנכלויות של כנופיות שהגיעו מחברון ומשכם, רכושם נבזז והדברים הגיעו אף לידי מקרי רצח. לאט לאט עזבו עוד ועוד משפחות את הכפר עד שתושביו היהודים האחרונים בהחלט פונו בחודש אב תרצ"ח – אוגוסט 1938. בדיוק 57 שנים אחרי שהגיעו לירושלים ראשוני העולים מצנעא, תימן, בעלייה שנקראה "אעלה בתמר".

בכתבה משולבות תמונות מתוך אוסף הצלם זאב אלכסנדרוביץ'. באתר הספרייה הלאומית תוכלו למצוא עוד תמונות רבות שצילם אלכסנדרוביץ' בכפר השילוח, יחד עם תמונות אחרות משם, והכל בקישור כאן.

האם משפחותיכן ומשפחותיכם הגיעו באותה עלייה? האם ידוע לכם ולכן על סיפורים משפחתיים מאותה עלייה ראשונה? האם זיהיתן או זיהיתם את מי מהמצולמים? האם תוכלו להוסיף מידע על האמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר? נשמח לשמוע עוד ועוד סיפורים משפחתיים, ותוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לד"ר רחל ידיד, מנהלת עמותת "אעלה בתמר" על הסיוע בהכנת כתבה זו.

ילדי היישוב תורמים את דמי הכיס שלהם למען עצורי קפריסין

ב-1947 למדו ילדי ישראל שקר שם בחוץ. כלומר בקפריסין. עשרות אלפי מעפילים, ביניהם ניצולי שואה, נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר באי השכן. ילדי ישראל התגייסו למאמץ ותרמו מכספם ומבגדיהם כדי שלילדים העקורים לא יהיה קר

1

ילדים תורמים בגדים במבצע "כסות חורף" תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אוניות עמוסות פליטים עשו את דרכן אל חופי ארץ ישראל. השלטונות לא ראו זאת בעין יפה, והשקיעו מאמצים רבים באיתור הספינות ולכידתן לפני שעגנו בארץ. שירותי המודיעין אספו ידיעות על תנועת המעפילים, משחתות של משמר החופים נשלחו לחסום את דרכן של האוניות הרעועות והעמוסות. וכשנלכדו האוניות נשלחו הנוסעים שעליהן למחנות מעצר.

בוודאי כבר ברור לכל שאנחנו מדברים על תקופת ההעפלה היהודית לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. הבריטים הפנו משאבים רבים למאבק בהעפלה הבלתי ליגלית, מפעל שהיישוב היהודי מצידו פעל במרץ כדי לחדש אחרי מלחמת העולם ולהגביר את קצב העלאת שארית הפליטה מאירופה לארץ. משנתפסו האוניות נשלחו הנוסעים שעליהן למחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין. המחנות האלו פעלו במשך מספר שנים, החל משנת 1946 ועד תחילת שנת 1949 – כלומר המשיכו לפעול גם אחרי הקמת מדינת ישראל

כך מצאו את עצמם בין העצורים בקפריסין גם ניצולי שואה רבים – גברים, נשים וטף – חלקם ודאי אחרי שהות ארוכה במחנות ריכוז ובמחנות עקורים באירופה. וגם במחנות בקפריסין התנאים לא היו פשוטים. פליטים חסרי בית ששרדו את מחנות הריכוז והמוות, שניסו בדרכים לא דרכים להגיע לארץ שהבטיחה להיות להם למולדת, הגיעו במקום זאת שוב למחנה מעצר מוקף גדרות תיל. הבריטים אמנם דאגו לספק מזון ומצרכים בסיסיים, אך גם אלו היו בכמות נמוכה ולא מספקת.

1
עקורי קפריסין משתחררים מהמחנה. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בינתיים בארץ ישראל לא שכחו את בני ובנות עמם העקורים. לאחר שהוקמה המדינה הוחרף המאבק למען שחרור העצירים, אבל עוד לפני כן פעלו הסוכנות היהודית ושאר מוסדות המדינה שבדרך למענם. כל המחתרות שלחו נציגים שגייסו ואימנו את תושבי המחנות, שיעורי עברית התקיימו שם, ובאפריל 1948 גם משלחת תרבותית מפוארת עם נתן אלתרמן ושושנה דמארי ביקרה במחנות.

הגוף המרכזי שעסק בסיוע לעצורי המחנות בקפריסין היה "הוועד למען גולי קפריסין". הוועד הוקם על ידי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי וארגון הג'וינט, ובעיקר אסף תרומות – כסף, חבילות מזון וחפצים – לטובת העצורים במחנות. חבילות עם חפצים שונים ומשונים נשלחו באופן תדיר דרך הוועד, שארגן גם משלוחי צעצועים, ספרים, עיתונים וכלי עבודה. בחגים שלחו מאכלים מתאימים ואת כל הדרוש לקיום המצוות. הוועד דאג להסדיר פעילויות תרבות במחנות ולספק תעסוקה ליושביהם, ועוד פעולות רבות נוספות שנועדו להקל על חייהם של הפליטים.

1
כרזה מטעם הוועד למען גולי קפריסין לקראת מבצע "כסות חורף" תש"ח. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שיאה של פעילות ההתרמה והתרומות הגיע ככל הנראה במבצעי ההתרמה המיוחדים שערך הוועד. בסתיו 1947, מיד לאחר איסוף התרומות לחגי תשרי, נפתח מבצע "כסות חורף". כמו שאפשר להבין משמו עסק מבצע האיסוף הזה בעיקר בגיוס תרומות בתחום הלבוש וההנעלה לקראת החורף המתקרב. זו הייתה הפעם השלישית שהוועד ערך מבצע גיוס כזה לקראת החורף. בכל העיתונים דיווחו על המבצע המתקרב, שנועד לספק כסות ומלבוש לכ-50 אלף פליטים במחנות. המעצר בקפריסין, במחנות העקורים באירופה וגם לפליטי פרעות עדן בתימן. ארגוני הנשים ותנועות הנוער נרתמו למאמץ שנמשך שבועיים תמימים.

בערים הגדולות נפרשו מאות נקודות איסוף אליהן יכולים היו האזרחים להגיע ולמסור בגדים, שמיכות, מזון או שאר תרומות. ההודעות בעיתונים קראו לתושבים שלא להמתין עד שאוספי התרומות יגיעו לבתים אלא להתייצב באותן נקודות ולתרום. היישוב העברי הקטן בארץ ישראל – לא בעל משאבים בלתי מוגבלים – נרתם בהמוניו לסייע לאחיו ואחיותיו הכלואים בנכר.

1
אולם מיון התרומות בזמן מבצע "כסות חורף" תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשתם המפעל, לא שקט הוועד על שמריו, והחל מיד במבצע גיוס מצות וחפצים לקראת פורים ופסח.

ומדוע דווקא על כסות חורף תש"ח בחרנו לספר? ראשית כל, משום שבמקרה מאותה שנה יש ברשותנו תמונות, שאת חלקן אפשר לראות בכתבה זו, ואת כולן תוכלו למצוא בקישור כאן. את התמונות צילם צלם העיתונות בנו רותנברג, והן חלק מאוסף מיתר בספרייה הלאומית. שנית, נראה שמבצע כסות חורף תש"ח היה בין הגדולים מסוגו באותה תקופה, והיה מוצלח מאוד. לא רק מבוגרים נתנו יד, אלא גם הילדים. בתמונות אפשר לראות ילדים שמגיעים לנקודות האיסוף וחולקים מבגדיהם. גם עיתוני הילדים של אותה תקופה עסקו בנושא. טור עורך אחד קרא לילדים להרהר בשאלה: "אנחנו פה בארץ ישראל, כשאנו מכינים לנו את בגדי החורף שלנו, שואלים את עצמנו: ואחינו, שם בקפריסין, היש להם מה ללבוש?". גם לפני מבצע האיסוף, גם במהלכו וגם לאחר מכן, אותם עיתוני ילדים מדווחים על ילדים שהחליטו לתרום כסף שקיבלו לכבוד יום הולדתם עבור ילדי קפריסין: זה תורם לירה אחת, זאת תורמת שלוש. אחרת תרמה 300 מיל. במקרה אחד התגייסה גם כיתה שלמה ואספה כסף לטובת הילדים העקורים. כל היישוב נתן כתף.

1
ילדים תורמים בגדים במהלך מבצע "כסות חורף תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
עיתוני הילדים מלאו בהודעות על תרומות של ילדים למען ילדי קפריסין. מתוך "דבר לילדים", 9 באוקטובר 1947
1
עוד תרומה. מתוך "דבר לילדים", 13 בנובמבר 1947, בעצם ימי המבצע

מבצעי התרומות נמשכו כאמור, גם לאורך שנת 1948. רק תשעה חודשים לאחר הקמת המדינה פונו כל העצורים היהודים מקפריסין והגיעו לארץ, לא בלי מאבק שניהלה מדינת ישראל הצעירה נגד בריטניה שהתעקשה קצת יותר מדי להמשיך ולהחזיק בעצורים. רק בתחילת 1949 שוחררו כולם והגיע לסיומו הסופי פרק ההעפלה הבלתי ליגלית בדברי ימי מדינת ישראל.

אם תרצו להוסיף מידע על האמור בכתבה, לתקן, לפרט, לשאול או סתם להגיב, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

הזהו אדם? העדות מהתופת שכמעט שלא ראתה אור יום

מייד אחרי שחרורו מאושוויץ התחיל הסופר פרימו לוי לכתוב על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. כעת, 75 שנה אחרי שהודפס, עותק נדיר מהמהדורה המקורית של ספרו "הזהו אדם?" הגיע לספרייה הלאומית

"הזהו אדם? נכתב מייד לאחר המאורעות המתוארים בו", סיפר הסופר פרימו לוי בריאיון שנערך שנים לאחר פרסום הספר שהוציא את שמו למרחוק – הספר שחשף בגוף ראשון ובקול צלול את זוועות השואה. "Se questo è un uomo" הוא שמו המקורי של הספר, שנכתב באיטלקית. אך לוי כינה את הספר גם "בני הראשון", בן שהתקשה להוציא לאוויר העולם מכיוון שהעולם עדיין לא היה מוכן לכך וכנראה גם לא רצה לשמוע.

לוי נולד בשנת 1919 למשפחה יהודית בטורינו שבאיטליה. ב־1941 סיים בהצטיינות תואר ראשון בכימיה באוניברסיטת טורינו. ב־1943 כבשו הנאצים את צפון איטליה, ולוי, אז כימאי בן 24, הצטרף לקבוצת פרטיזנים. לאחר תקופה קצרה הם נלכדו, ולוי נשלח למחנה המעצר ליהודים פוסולי שליד העיר מודנה. בפברואר 1944 הוא גורש משם עם 650 יהודים נוספים, והם הובלו במשך חמישה ימים בקרונות משא דחוסים לאושוויץ שבפולין. לוי הוגדר ככשיר לעבודה, על זרועו קועקע מספר אסיר, והוא נשלח לעבודות פרך במחנה בונה מונוביץ (אושוויץ III).

11 חודשים שרד פרימו לוי במחנה ההשמדה אושוויץ. בספרו הזהו אדם? הוא מתעד בבהירות מצמררת את חייו מרגע המעצר ועד שחרורו של מחנה אושוויץ בידי הסובייטים ב־27 בינואר 1945.

הזהו אדם? הוא סיפור על הישרדות כמעט מקרית. את הישרדותו של לוי במקום שבו נספו כמיליון יהודים הוא ייחס לצירוף של נסיבות ואירועים הרי גורל. ראשית, לוי מצא חבר ומגן במקום לא צפוי: לורנצו פרונה, פועל איטלקי שהועסק במחנה, הבריח ללוי מדי יום מנת אוכל שנוספה למנה הזעומה שהוקצבה לאסירים. על פועלו להצלת לוי הוכר פרונה ב־1998 (לאחר מותו) כחסיד אומות העולם. נוסף על כך לאחר תקופה של עבודות פרך הועבר לוי לשמש כימאי במעבדה שבמחנה. וכך נחלץ מהעבודה הפיזית בקור המקפיא ובעינויים, ובמקום זאת שהה במעבדה מחוממת. ולבסוף, זמן קצר לפני הפינוי הכפוי של המחנה עם התקרבות הצבא האדום ממזרח, לוי חלה ואושפז במרפאת המחנה. במנוסתם החפוזה הותירו הנאצים את האסירים החולים לבדם, ובהם גם לוי, בעוד יתר האסירים פונו מהמחנה בצעדת המוות. 80 אחוזים מהאסירים ששרדו עד אז מצאו את מותם בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ. את לורנצו לא ראה לוי שוב. עם שחרור המחנה יצא לוי למסע ארוך ומפרך שנמשך תשעה חודשים עד שחזר לבית משפחתו בטורינו.

המעבדה שבה עבד פרימו לוי בכפייה באושוויץ, תמונה משנת 1941

האמירה של לוי שספרו נכתב מייד אחרי המאורעות מקפלת בתוכה סיפור מורכב הרבה יותר. בהזהו אדם? אנחנו קוראים שכבר במעבדה החל לוי לשרבט זיכרונות ותיעוד ראשוני מתוך התופת. אך הוא נאלץ להיפטר מהתיעוד כי ידע שאם ייתפס עם הפתקים הללו ייגזר דינו למוות.

רק במהדורה השנייה והסופית של הזהו אדם?, שיצאה לאור בשנת 1958, הוסיף לוי כיתוב שמבהיר היכן נכתב הספר: "אביליאנה – טורינו, דצמבר 1945 – ינואר 1947". ובזכות הסיפור "כרום" בקובץ הסיפורים הטבלה המחזורית, שפרסם לוי בשנת 1975, אנחנו לומדים על התנאים שבהם נכתבו זיכרונותיו מאושוויץ – במשרד קטן ורועש במפעל הכימי שבו עבד בעוד עובדים חולפים ובאים ללא הפסקה. מעניין לגלות שהפרק האחרון של הזהו אדם?, הטרי ביותר בזיכרונו, הוא שנכתב ראשון. למעשה לא הייתה ללוי כל כוונה לחבר ספר, אלא שהזיכרונות שעלו על הכתב התגבשו לסיפור כרונולוגי.

כיום, 75 שנים לאחר שהסתיימה כתיבת הספר, אין מחלוקת שמדובר באחת העדויות העמוקות והחשובות ביותר מתוך אימת השואה, ובוודאי מהמוקדמות שבהן. אבל כשלוי ביקש לפרסם את הספר לראשונה, הוא נתקל בסדרת סירובים. סאגת ההוצאה לאור של הספר נשמעת בימינו כמעט בלתי נתפסת.

הזהו אדם? כבר היה מוכן לפרסום בתחילת 1947. לאחר ששתי הוצאות כבר דחו אותו, פנה לוי להוצאה הגדולה אינאודי (Einaudi) שבטורינו. אך גם היא החליטה לוותר. אחרי מותו של לוי סיפרה הסופרת האיטלקייה־יהודייה נטליה גינזבורג, ששימשה עורכת בהוצאת אינאודי, על הטעות הנוראה שעשתה כשוויתרה על הספר 40 שנה קודם לכן.

פרימו לוי בשנות החמישים. צילום: Mondadori Publishers

בהיעדר הוצאה שתפרסם את ספרו, החל לוי לשלוח פרקים ממנו לעיתונות, ותוך חודשים ספורים הודפסו שלושה פרקים בשני עיתונים מקומיים באיטליה. לבסוף הספר ראה אור בזכות התערבותה של אנה מריה, אחותו של פרימו לוי. היא שלחה את כתב היד להיסטוריון אלסנדרו גלנטה גרונה, וזה העביר אותו עם המלצה חמה לחברו פרנצ'סקו דה סילבה, מנהל הוצאת ספרים קטנה, גם היא בטורינו.

דה סילבה הוא שהעניק לספר את שמו על בסיס אמרה שציטט לוי וכתב כפתיח לספרו (אפיגרף). דה סילבה פרסם את יצירת המופת בת 198 העמודים ב־11 באוקטובר 1947. לוי התבקש לחבר כמה משפטים עבור הפמפלט שיציג את ספרו לציבור, וכך כתב בו:

ספר זה לא נכתב כהאשמה ואף לא כדי לעורר אימה. המסר הנובע ממנו הוא מסר של שלום: אנשים ששונאים מפירים את חוקי ההיגיון לפני שהם מפירים את עקרונות המוסר.

נראה היה שהשילוב של מוציא לאור חריף ומוכשר כדה סילבה ומחויבותו של סופר מתחיל חדור תחושת שליחות ישבור את חומת השתיקה שהחלה מתגבשת סביב השואה. אך בפועל הודפסה מהדורה מצומצמת שכללה 2,500 עותקים בלבד של הזהו אדם?, ומתוכם נמכרו רק כ־1,500. אומנם הספר זכה לביקורת חיובית, אך עדיין לא הפך לרב מכר. בשנת 1958 הוא יצא במהדורה מורחבת ובעריכה מחודשת בהוצאת אינאודי, אותה הוצאה שדחתה את לוי עשור קודם לכן. הספר המעודכן זכה להצלחה רבה וגם תורגם לשפות נוספות. עד היום העדות הישירה ועוצמת הכתיבה של לוי מעוררות עניין מתמשך בזיכרונותיו של אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ.

באפריל 1987 נהרג לוי בנפילה מחלון דירתו בטורינו. לבקשתו, נחקק על מצבתו מספר האסיר שלו באושוויץ. רק שנה לאחר מותו, בשנת 1988, יצאה לאור לראשונה מהדורה עברית של ספרו הזהו אדם?. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד.

כריכת המהדורה העברית של "הזהו אדם?"

בשנת 2018 הוצגה במרכז פרימו לוי בטורינו תערוכה שהוקדשה כולה למהדורה הראשונה והמצומצמת של הספר, שפורסמה בשנת 1947. בבדיקה שנערכה אז אותרו כ־80 עותקים בלבד ברחבי העולם, הנמצאים בידי ספריות ואוספים פרטיים. במרכז פרימו לוי הוחלט לבצע סקר מקיף ולתעד כל מהדורה ששרדה. משמח לדעת שכעת עותק מהמהדורה הראשונה נמצא גם בידי הספרייה הלאומית, וזאת בזכות תרומתו של אספן הספרים תומר דרור.

על חשיבות מסירת עותק מהמהדורה המקורית של הזהו אדם? מרחיב אוצר אוסף יהדות בספרייה, ד"ר יואל פינקלמן: "מייד אחרי השואה פרימו לוי התחיל לדבר על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? מלמדת אותנו על הרצון של הניצולים להנציח את הזיכרונות שלהם כדי לשכך, ולו במעט, את הכאב האינסופי של האירועים. פעמים רבות סופר שמתקשה לפרסם את יצירתו מתגלה לאחר מכן כיוצר אומן בעל השפעה רחבה. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? של פרימו לוי מוכיחה עד כמה אסור לשפוט יוצר על בסיס ההתקבלות המיידית שלו".

בעוז חולשתה: על שיריה של אמילי דיקינסון

כיצד שירתן של אמילי דיקינסון ורחל המשוררת מהדהדת אחת את השנייה?

Daguerreotype of the poet Emily Dickinson, taken circa 1848. (Restored version.) From the Todd-Bingham Picture Collection and Family Papers, Yale University Manuscripts & Archives Digital Images Database, Yale University, New Haven, Connecticut.

המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון (1830 – 1886) בילתה כידוע את רוב שנותיה בין כותלי חדרה או בגן ביתה, לבושה תמיד בשמלה לבנה. האִם סימל הלבוש הלבן את שמלת הכלולות שמעולם לא זכתה לה? האִם סימל את המוות ותכריכיו שאותם הִרבּתה להזכיר בשיריה?  שישים שנה אחריה נולדה המשוררת העברית הראשונה – רחל בלובשטיין – וגם היא לבשה שמלות לבנות ועסקה בחקלאות. שתי המשוררות הגדולות לא נישאו מעולם, ואף כתבו בלגלוג-מה על מוסד הנישואין. שתיהן כתבו בצניעות ובענווה, אך בין השיטין ניתן לחוש גם בגאווה גדולה.

למקרא השיר "Adrift" ("סחופה")  אפשר כמדומה להעלות על הדעת גם את צבעם של מִפרשׂיו של כלי שיט.  כמי שגדלה באמהרסט  (Amherst) מסצ'וסטס, על גדות נהר קונטיקט, היא ראתה את הספינות לִבנות המִפרשׂים השטות לאורך הנהר, ואלה נתגלגלו והיו למוטיב חוזר ביצירתה.  ואולם, הספינות שבשיריה, הגם שיש להן אחיזה במציאוּת החוץ-ספרותית, הן על-פי-רוב ספינות מטפוריות המתארות את המתחולל בנפשה. וכך גם בשיר "סחופה!": אמילי דיקינסון מדמה בו את עצמה לספינת מִפרשׂים קטנה  העומדת לטבוע, ושואלת אם יימצא  אותו אדם שיציע לה עזרה וינווט אותה אל נמל מבטחים.

השיר "סחופה!" אופייני לשירת אמילי דיקינסון: הוא פשוט וצלול לכאורה, אך לא קל להבינו עד תום ולהציע לו פירוש ממצה. הוא נפתח בנימה של שיר-ילדים תמים,  אך בהמשך הוא הולך ו"מסתבך": משוקעים בו רעיונות מורכבים המנוסחים באוצר-מילים כלל לא פשוט או ילדותי. כברבים משיריה ניכרת כאן הענווה של משוררת המכירה במגבלותיה וזועקת לעזרה, אך גם גאווה גדולה של אישה המביעה את אמונהּ שבסוף המאבק  במִשבּרים הגבוהים היא תצא וידה על העליונה. נתבונן בשיר הקצר "סחופה!", המבטא את עולמה ואת אישיותה:

 

 

ADRIFT!

By Emily Dickinson

Adrift! A little boat adrift!

And night is coming down!

Will no one guide a little boat

Unto the nearest town?

 

So sailors say, on yesterday,

Just as the dusk was brown,

One little boat gave up its strife,

And gurgled down and down.

 

But angels say, on yesterday,

Just as the dawn was red,

One little boat o'erspent with gales

Retrimmed its masts, redecked its sails,

Exultant, onward sped!

סחופה!

סְפִינָה קְטַנָּה, כֻּלָהּ סְחוּפָה,

לֵילָהּ קָרֵב וּבָא.

מִי יוֹבִילֶנָהּ אֶל חוֹפָהּ

שֶׁל עִיר נָמֵל קְרוֹבָה?

 

תּוֹפְסֵי מָשׁוֹט שָׂחִים: אֶתְמוֹל

בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה בְּגוֹן אָבָק.

הֵחֵלָה הַסְּפִינָה לִצְלֹֹל

כְּמוֹ תַּם הַמַּאֲבָק.

 

אַךְ עוֹד יָשִׂיחוּ מַלְאָכִים:

אֶתְמוֹל בִּשְׁעַת זְרִיחַת-שָׁנִי

הַכְּלִי יְדוּעַ הַסְּעָרָה

מָתַח מִפְרָשׂ, זָקַף תְּרָנִים,

זִנֵּק  חִישׁ בִּדְהָרָה.

מאנגלית: ז"ש

 

 

מעניין להיווכח: דווקא אישה רפה וחולנית כדוגמת המשוררת אמילי דיקינסון, שבקושי מצאה אומץ לעזוב את דל"ת אמותיה ואת פתח ביתה, הציגה לא פעם בשיריה דימוי עצמי "גברי" ואקטיבי של אדם הנלחם עם הגורל בכל כוחו ואף מצליח להביסו.   לפרדוקס כעין זה התכוון כנראה שאול-פאולוס ב"איגרת אל הקורינתים" בעת שתיאר לפניהם את כוחה של חולשה ("כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי"; שם יב, ט). אל הפרדוקס הזה התכוון כנראה גם הסופר אליעזר שטיינמן בעת שתיאר את "עוז חולשתה" של רחל המשוררת.

רחל, מתוך אוסף אדי הירשביין

 

 

יש אנשים היוצאים למסעות רחוקים – מ"ארץ האש"  ועד לארצות הקרח, ויש כאלה החוֹוים את חוויותיהם בדל"ת אמות, בין ארבעה כתלים. מי מהם  חוֹוה חוויות עזות יותר? לפי שירה של אמילי דיקינסון אין בנמצא ספינה, או כרכרה, שתוכל להסיעך למחוזות רחוקים ומעניינים יותר מאשר ספר טוב, האוצֵר בין דפיו עולם ומלואו.

גם ביאליק הצעיר, זמן לא רב לאחר שעזב את לימודיו ב"ישיבה" ויצא אל ה"חיים", כתב טיוטה של שיר, הפונה אל הספרים ומתוודה לפניהם שהם בעבורו התגלמות החיים במלואם ובכל עוּזם: "אַתֶּם לְבַדְּכֶם הֱיִיתֶם עוֹלָמִי הַיָּחִיד מֵעוֹדִי: / אַוֵּירִי, שְׁמֵי שָׁמַי, יְרֵחִי וְשִׁמְשִׁי, יְגִיעִי, מַרְגּוֹעִי, / תַּאֲוָתִי, דִּמְיוֹנִי, גְּאוֹן אָבִי וְרֹאשׁ תְּפִלַּת אִמִּי הַצְּנוּעָה, / בַּקָּיִץ הֱיִיתֶם פַּרְדֵּסִי, בַּחֹרֶף הַכַּר לִמְרַאֲשׁוֹתַי". במילים אחרות: גם את חוויות הטבע הממשי, המשתרע מחוץ לכותלי חדרו,  חווה המשורר הצעיר באמצעות הספרים, שנהוג לחשוב שאין הם אלא שיקוף של  הטבע.

"לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת / גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמָנִים", כתב אלתרמן בשיר "בוקר בהיר" (משירי כוכבים בחוץ), ללמדנו שהספר זקוק לקוראיו לא פחות מאשר הקוראים זקוקים לספר.  על היחסים המורכבים שבין הטבע לאמנות כתב אלתרמן בשיר בשם "הספרים" הקושר כתרים של תהילה לטבע הרחב, המשתרע ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לכותלי החדר,  אך אינו שוכח להדגיש שאת נשמתם קיבלו השָׂדות והאֲפָרים שבטבע מן הספרים, כשם שבריאת העולם התחילה, לפי המסופר בתנ"ך, במילים "יהי אור":

 

כִּי עַז הָרוּחַ בֶּהָרִים וְאֵין כַּשִּׁבֳּלִים לַטֹּהַר,

וְאֵין בָּהִיר כַּצֵּל הַטּוֹב

אֲשֶׁר עַל אֲפָרִים.

מֶרְחֲבֵיהֶם וַהֲדָרָם הֵם נַחְלָתָם מֵעִם אֱלֹהַּ,

אַך נִשְׁמָתָם, אַחַי, לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים.

 

שוב ושוב הטעים כאן אלתרמן את הרעיון שהאמנות הולידה את הטבע, ולא הטבע את האמנות (כאמור, אפילו העולם נברא במילים, והמילים הריהם "אמנות", ולא "טבע"). האמנות נוֹפַחַת חיים בטבע הגולמי, שבלי התודעה האנושית אין בו ולא כלום.

במשתמע אפשר להבין משיר זה  שהטבע והאמנות משלימים זה את זו כגבר ואישה, כאדם וחוה,  שהרי המילים  "נִשְׁמָתָם […] לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים" רומזים לפסוק המתאר את בריאת האישה  ("לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְּחָה-זֹּאת", בראשית ב, כג).  הרמיזה לבריאת האנושות נועדה לחזק את הרעיון בדבר חלקה של האמנות (לרבות "הספרים") בבריאת הטבע. "הספרים" מולידים את המיתוס המוליד מציאוּת חדשה ורוטטת, עד שהיא מתקבעת  ב"ספרים" והופכת למיתוס, וחוזר חלילה.

אמילי דיקינסון, שבילתה את רוב ימיה בין כותלי הבית מראה בשירהּ "אין שום ספינה" (שיר מס' 1286 מִבֵּין 1800 שיריה) איך אפשר לבקר בכל מקום בעולם – אמִתי או דמיוני – בעזרת הספרים, וכמה זול ונוח הוא המסע הזה הנערך בלי לוחות זמנים, כרטיסי נסיעה ומזוודות:

 

There is no Frigate

There is no Frigate like a Book

To take us Lands away

Nor any Coursers like a Page

Of prancing Poetry –

 

This Traverse may the poorest take

Without oppress of Toll –

How frugal is the Chariot

That bears the Human Soul –

 

 

אין שום ספינה 

אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ

לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר,

וְאֵין פָּרָשׁ עַז שֶׁיִּדְהַר

כְּמוֹ שִׁירָה טוֹפֶפֶת –

 

אֶל הַמַּסָּע יֵצְאוּ דַּלִּים

לְלֹא מַס וְאַגְרָה –

מַה זּוֹל לָשֵׂאת נִשְׁמַת-כָּל-חַי

בְּזוֹ הַכִּרְכָּרָה –

 

מאנגלית: ז"ש

 

 

שיריה של אמילי דיקינסון קצרים ומורכבים. בשיר הקצרצר "אין שום ספינה", היא הצליחה לפרושׂ בשורות אחדות את השקפת עולמה ואת תמונת חייה כאישה שסבלה ככל הנראה מפחד חוצות (agoraphobia)  והעדיפה להסתגר רוב ימיה  בד' אמות ובין ארבעה כתלים. לפי שיר זה, המסע שעורך האדם בעת קריאה בספר עולה כאמור בערכו, בתעוזתו ובהתרגשות שהוא מעורר על  כל מסע ממשי במרחבי תבל – בים, באוויר או ביבשה.  אין ספק, בעבור "נזירה" כמו אמילי דיקינסון, שרק לעִתים נדירות יצאה מבין כותלי הבית, אך ראתה דרך-קבע את הספינות השטות לאורך הנהר קונטיקט, הספרים היו תחליף לסיכויים ולסיכונים הרבים מחכים לאדם  בחוץ –  מעֵבר לכותל – בחיק הטבע הפתוח או בחוצות העיר.

 

 

שתי המשוררות המקוריות הללו לא האריכו ימים: אמילי דיקינסון נפטרה בגיל 55 ורחל בגיל 40. שתיהן סבלו בחייהן סבל רב, וביטאוהו בשיריהן. ואף-על-פי-כן, שירתן אינה מדכדכת את קוראיה. להפך, כשרואים הקוראים איך אישה חולנית וכה חלושה למראה מסוגלת לנצח ולכתוב שירים נצחיים, מתמלא הקורא אמונה ביכולתו של האדם להתמודד בעזרת כוח רצונו עם מכשולים קשים מנשוא ולגבור עליהם.

 

 

באתרה של פרופ' זיוה שמיר תוכלו למצוא תרגומים נוספים לשיריה של המשוררת אמילי דיקינסון: https://www.zivashamir.com