הפרטיזן אבא קובנר בשירות גבעתי

הצצה אל דפי הקרב שחיבר אבא קובנר במלחמת העצמאות, שנפתחו תמיד בקריאה "מוות לפולשים" והיו מצרך מבוקש שכל חייל ביקש לשים עליו את ידו

אבא קובנר על רקע דף קרבי שחיבר

פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948 לשטחי מדינת ישראל הצעירה – שהוכרזה רק יום אחד קודם לכן – תפסה את הצבא הישראלי בעמדת נחיתות איומה. היה זה צבא קטן, מצויד ברובים, מקלעים ומרגמות קלות, כמעט ללא ציוד כבד. אפילו שֵׁם מוסכם עדיין לא היה לצבא, והלוחמים קראו לו "הצבא העברי" או "גדודי ההגנה". אולם למרות הנחיתות הנוראה בציוד ובסדר הכוחות, בזיכרונותיו מהתקופה תיאר העיתונאי אורי אבנרי כי תחושה של ייאוש לא פשתה בקרב הלוחמים וכי כולם היו משוכנעים בצדקת המערכה ובניצחון הסופי. "מצב הרוח לא היה מרומם, אך גם בהחלט לא היה מדוכא", ציין.

הקרבות הבאים מול האויב החדש והמסודר בהרבה מתחו את יכולותיו של הצבא הישראלי עד קצה גבול היכולת. בנסיבות הללו הנשק שרכש היישוב העברי מצ'כוסלובקיה במחצית הראשונה של 1948 סייע משמעותית בהטיית הכף. ב-1 ביוני 1948 התארגן כוח של כ-1,000 חיילי גבעתי במטרה לבלום את פלישת הכוח העצום של הצבא המצרי, שהתקדם לכיוון איסדוד (אשדוד של היום). אז גם זכו הלוחמים לשמוע דברים מפיו של נואם לא מוכר:

פתאום הושלך הס. מישהו התחיל לנאום לנו. העמידו אותו על ארגז במרכז השדה, אדם קטן ורזה, שחבש כובע פלדה שהיה גדול עליו בכמה מספרים, ובסך הכל נראה עוף די מוזר. אבל לא צחקנו. הוא ריתק אותנו מהרגע הראשון. כך הכרתי לראשונה את אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה. הוא בא מברית המועצות, וראה את תפקידו כמהדורה מקומית של "פוליטרוק" – קומיסר פוליטי בצבא האדום. הוא גם דיבר כאחד כזה. הוא היה ממש לא "משלנו", שפתו היתה די זרה לנו, אבל איכשהו חיבבנו אותו.

(מתוך "אופטימי", אורי אבנרי, כרך א, עמ' 249)

אבא קובנר, קצין התרבות שהרעיף על הלוחמים הבטחות גדולות בפאתוס רב, התנסה היטב בעצמו בקרבות של מעטים מול רבים. במלחמת העולם השנייה היה ממקימי המחתרת הלוחמת בגטו וילנה, ואף חיבר את הכרוז הנודע "אל נלך כצאן לטבח!". עתה אימץ הצבא הישראלי הצעיר את יכולותיו הרטוריות והלהט יוצא הדופן של קובנר, והוא החל מחבר את "הדף הקרבי" של חטיבת גבעתי אשר חולק לחיילים מדי שבוע. לימים נחשב קובנר לממציא "דפי הקרב" של צה"ל, הנכתבים ומופצים עד ימינו.

הדף הקרבי של קובנר נועד להשיג מספר מטרות: ראשית ומעל לכול, המסמך יידע את החיילים על מהלכי הלחימה בגזרות השונות. הוא גם סיפק עדכונים על שמות חדשים שהוענקו ליחידות שונות. למשל לציון הניצחון הישראלי בג'וליס, ב-14.7.1948 כתב קובנר בתחתית הדף הקרבי על יחידת הקומנדו של גבעתי שהכריעה את הקרב: "לציון המשימה ולאות הוקרה וכבוד תקרא מעתה הפלוגה הממונעת: שועלי שמשון".

"שנסו מתניים, בחורים". הדף הקרבי שכתב קובנר ב-14.7.1948

בצד מטרותיו המוצהרות הכיל הדף הקרבי של קובנר קריאות מלאות פאתוס להמשך המאבק בפולשים ולחיסולו המהיר של האויב, ועם זאת שם גבול ברור בין חיסול האויב לפגיעה באוכלוסייה חפה מפשע. לאחר כיבוש מג'דל (אשקלון כיום) הדגיש קובנר בדף שחולק לחיילים ב-5.11.1948: "נכנסנו כחיילים ואל יהין איש לטמא ידיו בשוד וביזה". ולמטה הבהיר: "כל אשר לא ימלא אחר פקודה זו דינו כדין בוגד ולא יחד מקומו בין לוחמי גבעתי".

"דגל גבעתי על מג'דל!". הדף הקרבי שכתב קובנר ב-5.11.1948

ולמרות כל הפאתוס, דפי הקרב של קובנר החדירו לתודעת הלוחמים שהניצחון בקרב תלוי על בלימה, ושהמצב רגיש עד כדי כך שעם כל הכבוד למטוסי הקרב והנשק הכבד – במערכה הזאת יוכרע האויב לא פעם באמצעות כלי פרימיטיבי בהרבה: כידון הקרב.

"כי צדיק הכידון". הדף הקרבי שכתב קובנר ב-21.10.1948

קובנר חיבר את הדפים בשפה שגבלה לא פעם בשפת משורר. למשל כשרצה להדגיש את הפגיעות הקשות שספגו הכוחות המצריים כתב: "קרעים קרעים מתפתל עתה גופו של הנחש המצרי". ובאחד הדפים ציטט קובנר פסוקים ממזמור יח בתהלים תחת הכותרת "לקרב הרדיפה".

"ארדוף אויבי ואשיגם". דף קרבי שכתב קובנר

דפי הקרב של קובנר נכתבו בדרך כלל בסגנון של "דיבור מלמעלה למטה": קצין התרבות פונה אל הלוחמים בשטח. אך גם בחוויותיהם של הלוחמים מצאה חטיבת גבעתי עניין, ותחרות מסקרנת הוכרזה מעל דפי הקרב. בתחרות, שנקראה "פרס ליומן קרבי", הוזמנו הלוחמים לכתוב מזיכרונותיהם. אחת מהמטרות המוצהרות הייתה "להפעיל את חילינו לכתיבה", מטרה שנראית לנו היום תיעודית וחינוכית במקביל.

אנחנו לא יודעים מיהם הזוכים בפרס הראשון ובפרס השני, שלהם הובטחו סכומים של 100 ו-50 לירות ארץ-ישראליות בהתאמה. אך מה שבטוח הוא שחייל גבעתי אחד, ששמו כבר הוזכר בתחילת הכתבה, זכה בכבוד ובפרסום רב בזכות כתיבת יומנו הקרבי, בלי קשר לתחרות החטיבתית. בקיץ 1949, עוד לפני סופה הרשמי של מלחמת העצמאות, הוציא לאור אורי אבנרי את הספר "בשדות פלשת 1948". בספר אוגדו טורים שכתב אבנרי לעיתון "הארץ" בזמן המלחמה בעת ששירת ב"שועלי שמשון", אותה פלוגה ששיבח קובנר בדפי הקרב.

"החומר חייב להיות עובדתי". ההודעה על תחרות הכתיבה

בארכיונו הפרטי שמר אבנרי דפי קרב רבים שכתב קובנר. בכרך א של זיכרונותיו המלאים ("אופטימי", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014) סיפר אבנרי על התלהבותם של החיילים מדפי הקרב:

כאשר הבאנו ליחידות החשופות תחמושת ומזון, הם התנפלו לא פחות על חבילות "הדף הקרבי"… זה היה מסמך מיוחד במינו: דף יומי מודפס שהוציא מטה החטיבות לכל היחידות. כבר אז קראתי אותו ברגשות מעורבים, קל וחומר עכשיו…

ובכל זאת אהבנו את הדף הקרבי. הוא סיפק לנו את המידע שהשתוקקנו אליו: מה עושה החטיבה כולה, מה יעדיה, מהי תמונת המערכה הכוללת, מה מקומנו בה. התרגלנו לסגנון המוזר, והוא חדל להפריע לנו. הרי לכל אחד מאיתנו היתה איזושהי מוזרות, ולמדנו להתייחס בסלחנות זה למוזרותו של זה. פלוני הוא ג'ינג'י, אלמוני שר בכל הזדמנות, אני כותב ואבא קובנר אוהב פאתוס.

כפי שאבנרי וחבריו כבר הבינו לאחר הנאום המרשים של קובנר – שבו התוודעו אליו לראשונה – לא היה בהכרח קשר בין המילים המפוארות של קובנר למציאות בשטח. במקרה אחד השאיר השיפוט הנמרץ של קובנר חותם מר לשנים ארוכות: "בתום מערכה קשה, ב-7 ביוני 48' נכבש קיבוץ ניצנים בידי הצבא המצרי ומגיני היישוב נכנעו. בדפי הקרב האשים קובנר את הנכנעים בפחדנות וכניעה ללא הצדקה. לימים ביקש להתנצל על קביעתו הנמהרת, אך הם סירבו לסלוח ולא רצו אפילו לשמוע ממנו."

אורי אבנרי בתקופת שירותו ב"שועלי שמשון". מתוך ארכיונו הפרטי השמור בספרייה הלאומית

אושר | ברוך יעקבי

"'יופי לךָ,' ליקק את שפתיו באיטיות מצד לצד, 'ואללה יצא יפה. וגם זה יתאים לךָ,' וכבר היו עפעפיו ספוגים בגוונים של תכלת וטורקיז ומיד גם ירקרק, בוהה במגש הצבעים המרצד למולו, ורצונו להפסיק את כל זה תכף ומיד שוכך."

גלי לוצקי, ללא כותרת, הדפס לינולאום (מהדורה ראשונה, עותק 1 מתוך 5), 35.5X28.5 ס"מ, 2018

.

אושר

ברוך יעקבי

לרונית מטלון

.

כבר היה מאוחר. הוא כיבה את האורות בבניין המנהלה, שם לב שנותר לבד. נשם את ריח הים, השכונה מעבר לגדר הייתה שקטה. הבחין בצללים חומקים, חולפים על פניו, כמו נבלעו זה עתה בצלצול המוציא אותם מדעתם להפסקה, לפוליטיקה של החצר, לכוח של החבורה. ידע שגם בשעות האלה הם מסתובבים כאן, נשמות תועות, רצים, תמיד רצים, אף פעם לא הולכים, מחפשים קורבן.

עייפות השתלטה עליו. התיישב במרכז המגרש, מוקף בטבעת הגדולה שחצתה אותו לשניים, מסומן כמטרה. הרי הוא כאן, מותר, וכל מי שירצה יבוא ו…  לרגע, התעורר. צמד עיניים גדולות, בורקות. השיער פחמי, אסוף לקוקו הדוק. פנים חדות מישירות בו מבט דעתני.

"אֶהה, כבר מאוחר."

"כֶּה".

"ובבית, לא דואגים?"

"נוחרים שם כולם. קח, תערבב."

"אֵהה, אני לא יודע כל כך את החוקים."

"לא צריך לדעת."

"אז מה, מה לעשות?"

"זורקים, מי שהקלף שלו גבוה יותר, לוקח."

"לא יודע, לא חושב, אני לא טוב בדברים האלה."

"לא יודע לא חושב לא טוב," חיקה אותו. "נו באמת, זה לא קשה, אל תהיה כזה חננה."

"אולי בכל זאת," ניסה לרגע לקום ממקומו, "לפני שיתחילו לחפש."

"תראה את זה, יש לי כאן אוצר, ניסיתי היום בהפסקה וזה דווקא הלך לא רע." הוציא נרתיק מהוה, מבד מתקלף דמוי עור נחש, ושלף בטקסיות, כאילו היה קוסם, מראה קטנה, סדוקה.

"טוב, צא מההלם, בוא נלך על זה, תחזיק לי רגע," וכבר נתחבה בידו המראה. מעגלים מעגלים מרח את לחייו, סומק אדמוני פושט בהם, משווה לפניו מראה של פיה.

"ועכשיו ניקח את העיפרון, אתה רואה, ככה," הדגים לו, מרטיב אותו קלות בפיו, "אני מעביר את השפיץ על הקצה, לא יוצא מהקווים. זה יפה, מבליט לי את העיניים."

"אֶהה, זה קצת מיותר," אמר, מופתע לשמוע את קולו, "יש לך עיניים יפות, כמו במבי אתה."

הוא הציץ במראה ואמר בשביעות רצון, "דווקא נכון, אבל זה לא כל כך משנה, אני אוהב להרגיש את העיפרון מצייר עליי, זה עושה לי צמרמורות, רוצה לנסות?"

ולפני שהספיק לומר משהו, "תן לי, זה ממש קל," וכבר שם את כף ידו על עורפו הנוקשה והצמיד את פניו קרוב אליו. ישב משותק, מפקיר את עצמו בידיו, מסוחרר מהחמימות המתפשטת בגופו, נהנה מהדגדוג המעקצץ. קו שחור עבה נמשח סביב עיניו.

"יופי לך," ליקק את שפתיו באיטיות מצד לצד, "ואללה יצא יפה. וגם זה יתאים לך," וכבר היו עפעפיו ספוגים בגוונים של תכלת וטורקיז ומיד גם ירקרק, בוהה במגש הצבעים המרצד למולו, ורצונו להפסיק את כל זה תכף ומיד שוכך בהדרגה, נותן ליד המיומנת לעשות בו ככל העולה על רוחה, מסוחרר מריח הגוף הענוג, המדיף ניחוחות בושם זול, לא עוצר בעדו גם כשהעביר על שפתיו אודם צעקני.

"לא רע, לא רע בכלל," החניק חיוך ממזרי, "זה כיף לשחק ככה, אתה לא חושב?" נשכב למרגלותיו, ממקם את ראשו בתנוחה מתפנקת בין ירכיו, והתחיל למרוח לק שחור. "כמה מפתיע, בכלל לא חשבתי שגם אתה," אמר ונשף על ציפורניו נשיפות ארוכות, מוודא שהצבע התייבש.

"כדאי לך לבוא להופעה, תראה אותי, לא תכיר."

"הופעה?"

"אני לא הכי מנוסָה, רק התחלתי, אבל עשיתי כמה נאמברים, הקהל עף. הנה, תראה, תפעיל כשאני אגיד לך," וכבר אלומת הנייד שלו האירה את לב המגרש. הוא רכן על קו האמצע, ידיו מכסות את ראשו. "פליי!"

הצלילים החלו שוטפים, עוטפים את שניהם. הוא הזדקף במהירות והשתחרר מעמדת המוצא הקפואה שלו, מתנועע בקצב, מזיז את שפתיו כאילו קולה של הזמרת בוקע מפיו. הביט בו בהשתאות, מהופנט מגופו הפנתרי, רוקד את עצמו עד אחרון הצלילים.

"סטופ. קאט, פריז, הקהל משתולל, איזה נאמבר, היית צריך לראות את הלוק, אאוט־פיט סוף, הייתי מדהימה. מה זה, מה אתה מסתכל ככה, משחקים דום־שתיקה? כזה יָבְּש, לא מצא חן בעיניך? טוב, במועדון כבר תלמד איך מרימים למלכת דראג."

"מרימים?"

התיישב מולו ואחז בשתי כפות ידיו והתחיל למחוא אותן בחוזקה, עד שעזב. "תמשיך," קרא לו ונעמד, "חזק יותר!", ואז קד קידה לקהל היחיד שלו, התיישב שוב מולו והתבונן בו ארוכות. "חסר לי משהו," מלמל לעצמו. לפתע, כצייד שמזימתו הצליחה וכבר זכה בשללו, פשט מעל צווארו מטפחת ססגונית, שאולי סחב פעם מהמגירה בחדר של אמא, ואולי מדוכן של "הכול לאישה" בשוק, והעביר אותה מעל הראש עם העיניים המהוססות שהביטו בו. במיומנות כרך את המטפחת והחליק אותה לעבר הצוואר, היטיב את הקשר, והתחיל להדק.

והמשיך להדק, אט־אט, ולא הרפה, וליפף את קצות המטפחת סביב אצבעותיו הארוכות הדקות, מהתל בו, משיכה קצרה ואז ארוכה יותר, מרפה ושוב מהדק, כבעלים של כלבלב המוליך אותו ברצועה, בכל משיכה התארכו והלכו הקצוות המלופפים, הלולאה התכווצה.

הלחץ בגרונו, רקותיו הולמות, כתם אדמדם התפשט במעלה הצוואר. ניסה להסדיר את נשימותיו, להתאים אותן לקצב הקצוות הסוגרים עליו, אבל מה שחשוב עכשיו זה לא להתאמץ יותר מדי, לא לבזבז נשימות מיותרות, לא לאבד אוויר, לא לזוז, להיות מונח, בשקט, ושיעזבו אותו המחשבות של מה יגידו, מה שהוא רוצה זה להתמסר לידיים הנחושות שסוגרות עליו, וכבר גלגלי עיניו החלו מסתובבים ללא שליטה, מסוחרר צלל חסר נשימה, צנח קר על האספלט. ואז, כמו יוצא מתוך עצמו, בוקע, משתחרר, משהו חדש נולד בו, מותיר תחתיו קווי מתאר מצוירים בגיר כגופה בזירת פשע, הוא עלה מחויך מעלה, הרחק, מעבר לגגות בתי השכונה, ים שחור תחתיו.

מאז לא ראה אותו יותר. מדי פעם, כשעלה במחשבותיו, נלחם בעצמו לסלק את הגוף התמיר, עד שדמותו הלכה ודהתה. בפעמים שסיים מאוחר את יום עבודתו נהג לרדת ברגל לחוף, נוטש את המולת הילדים, השכונה מאחוריו, שאון היום הולך ונעלם עד שנדם. היה משוטט לבדו, בין שמיים למים, מתמסר לכל מה שרוחש בו.

באותו ערב קייצי החוף היה שקט. אדוות התקדמו בהיסוס, נבלעות בקו האופק. שחף חג מעל ואז צלל ונעלם בין הגלים. לפתע, ראה אותה, נסחפת לחוף. לשבריר שנייה קפא על מקומו, ואז החל לרוץ. עור צפוד, ירוקת ים. גהר מעל הגופה, השכיב אותה פרקדן. שריטה מכוערת נמתחה לאורך הבטן, חתכים מדממים פצעו בבשר. בדק: יש דופק.

הוא התבונן סביבו, נאבק בתשוקה המוכרת להפוך את עצמו לחלק מהתפאורה, להתמכר להזיה, אבל כמו מרחוק קול ניעור בו, להתעשת, התרגולת. מהר, להחזיק בסנטר, לאחוז באף, לפתוח הפה, וכבר מצטמרר ממגע שפתי האבן הסגולות, נשיפות ארוכות וקצרות, כמו שלמד פעם, רק שהפעם זה אמיתי, והוא לא משחק עם הבובה זיוה – במוחו כבר החלו קודחים אותם צחוקים, גרגורי זימה, איפה זה היה, קורס חובשים, באיזו שִממת מילואים, תדחוף ת'לשון, תפשק אותה, קר לה, בואנה יא זין, אתה ממשש לה ת'פטמות, רק לבשו מדים, נפרדו לרגע מהנשים בחייהם, וכבר נהיו חבורת זכרים מיוחמים, מלהיטים אחד את השני בתאוותיהם, מצטופפים כלהקת זרזירים, מכונסים אחד בתוך השני, ממששים את עצמם, ועוד בדיחה גסה, ועוד סיפור נפתל בפרטי פרטים על איך בסוף היא נתנה לו, ואיך הוא הצליח לתקוע אותה. ובערב, זה תמיד אותו אחד שמביא סרטים, כאילו זה התפקיד המחלקתי שלו, אוסקר, קראו לו כולם, אבל הוא היה סתם אשר, מתארגנים במעגל שרפרפים מסביב למכשיר, ובוהים, במוצב אי שם כלשהו, איך הוא עושה לה ומה היא עושה לו, מעודדים בנהמות, תן לה אותו, תרדי לו, ואללה הייתי לוקח שאכטה מהכוס הרטוב שלה, ומלווים בגניחות, מגרים זה את זה בנגיעות, וכשהאקט מסתיים יש גם מחיאות כפיים, ותמיד משווים, וואי, תראה איזה גודל, לעומת הצימוק שלך הכלי שלו זה מגדלי התאומים – אבל עכשיו, בין נשיפה לנשיפה, לא הבין איך כל זה בא לו, לא רצה לחשוב על מה שהוא עושה, כל גופו התקשח, דווקא להיסחף הרחק, להיספג בריח הזיעה החמוץ ושמן הרובים. הוא החליק את ידו מהטבור כלפי מעלה, עד לנקודת החיבור בין הצלעות, הניח כף יד אחת על האחרת, מעסה ומנסה להדוף כל מחשבה, גם כשזיהה את הפנים המוכרות, השפתיים מתחילות להתרכך, להתפשק קמעה, מקבלות גוון ארגמני, והעור ברווזי מצומרר, שתי אצבעות צבועות לק שחור מקולף זזו מתוך דחף בלתי נשלט. ולפני שיהיה מאוחר מדי, צריך לבקע את סגור הפה, למצוא את הלשון ולמשוך אותה כדי שלא תיפול ותיבלע, מניח ידו על המצח, מלטף את הראש, קוקו מהודק, נמשים זעירים נקווים בקימור עצמות הלחיים הבולטות וקצת על האף, ממשיך להצמיד את שפתיו ולהנשים ולעסות בשתי ידיו בתזמון מדויק, מרגיש שהגוף נענה לו, הנשימות עולות ויורדות בקצב שהוא מכתיב, גוף רזה, חזה מבהיק, השפתיים שמתמסרות, לשון נוגעת בלשון, מה זה היה לו שהוא נצמד, מהדק את אחיזתו, מתחזק מכל פרפור של הגוף תחתיו, לא מאפשר לו לחמוק לעולם אחר, מסלק כל רצון של שניהם לחדול.

מוזר, תמיד חלם איך מצילים אותו, את גופו אוחזות ידיים חסונות, לפעמים סופרמן ובעיקר טרזן, כמו בסרטים שראה כשהיה ילד, גופו השרירי נוצץ זיעה, זרועות אימתניות, מבטים חודרים, עוזב אותו לרגע, רק לרגע, קופץ לקרקעית הנהר, מזנק על התנין האכזר, שפוער את לסתותיו המשוננות ניבים חדים, נותן בין עיניו אגרוף מחץ, מתפתל סביבו ונאבק בו במעמקים, עד שהגוף האפור שוקע במצולות. טרזן שלו בוקע מן המים, נושא אותו בזרועותיו, מוחה ברכות את דמעותיו, מלטף את שערו, מביא אותו לחוף מבטחים, הרחק מהיצור הרשע. והוא, ילד יחיד באולם, נושם לרווחה, כל כך גאה בטרזן שלו, ששוב הציל אותם, אותו ואת ג'יין, ולמעלה, בשורה העליונה, שם התמקמו תמיד, לא משנה בכלל איזה סרט הקרינו, מצטרפים הפושטקים בשריקות ובמחיאות כפיים, מגלגלים למטה בקבוקים, מתיזים בדלי סיגריות, והגיצים כגחליליות יוצרים מופע זיקוקין די־נור.

כבר החל להתאסף קהל סביבו, ומייעצים לו, תלחץ יותר חזק, יותר מהר, תרים את הראש, והגיחוכים, תראו, מנשק, כמו נקבה, ומישהו שאל לא עדיף אמבולנס, וכבר היה נדמה לו שהוא שומע מרחוק סירנה מייללת, אבל מי זה, מישהו מתקרב אליו בריצה, בצעקות חסרות קול ונשימה, איפה הבן שלי, והוא לא מרפה, שתי לחיצות ארוכות וחדות, מצמיד שפתיים ונושף, ראשו מסתחרר, מעורפל מהמאמץ, ושוב רואה אותו בדמיונו, את הגיבור שלו, מגיע כמו תמיד כשקרא לו כשהיה שרוי במצוקה, מגיח ממעמקים, יללה אדירה מפלחת את האוויר, בטוח בעצמו, צעדים קלילים, נכון למשימה המיוחדת, להציל אותו, הוא יודע שזה הוא, ועוד מעט, הפעם זה אמיתי, ייטמן בזרועותיו, ירגיש בטוח ונעים וחזק, טרזן ירים אותו בידיים מנחמות ויישא אותו הרחק מכאן, אבל איפה הוא עכשיו, מלמל לעצמו, כוחותיו עוזבים אותו, רק שמישהו יבוא כבר ויציל, ולא אכפת מי, שיהיה טרזן, או סופרמן, אפילו סבתא, אילו רק הייתה יודעת, אבל עכשיו היא בבית, מכינה הרינג בחומץ ושמה בצנצנת עם פלחי בצל, כמה היה רוצה לחבק אותה, ליפול אל סינרה, והיא תחייך אליו חיוך של סבתא גדולה שלא מפחדת מאף אחד, גם לא אז כשדלקו אחריה במדיהם המנצנצים, הכלבים עוד רגע מתקרבים, והיא מבוססת בשלג, נושאת על גבה את שני ילדיה של אחותה שהתייאשה, ועוד צעד למשוך ולא לוותר, וגם שנים אחר כך להמשיך להשקות מדי יום את העציצים במרפסת, וליהנות מכל ניצן, ולהסתיר את הדמעות, ולחיות את החיים שהם היצירה שאסור להחמיץ, אולי סבתא תבוא עכשיו ותציל אותו, מיין קינד, שיינע אינגעלע, מיין טוניו קרגר, אבל איפה היא עכשיו כשהוא מאובן, לא יכול להזיז את עצמו, תשוש מהמאמץ אך נפשו נסערת, דרוך, דמו גועש, שתי לחיצות, שפתיים, לנשוף.

צל ארוך כיסה אותו. הרגיש מעליו נשימות כבדות, ואז תנועה חדה, חותכת, חבטה בעורפו, והמילים שנצרבות בו כמספר שמחתימים בברזל מלובן בעור של בהמה עקודה, תסססס, הבשר החרוך, תזוז מהבן שלי, תעיף ת'ידיים שלך ממנו, אל תעז לגעת בו, יא סוטה, געה בבכי, משתנק, שמישהו יזעיק עזרה, הבן שלי נגמר, מי יציל לי אותו

.

ברוך יעקבי, בעל תואר ראשון בספרות עברית והשוואתית ותואר שני במינהל ומדיניות בחינוך, מנהל זה 18 שנה את בית הספר הניסויי עין הים בחיפה. יזם חינוך, עוסק בפיתוח חדשנות בבתי ספר ובאלטרנטיבות בחינוך. בשנת 2019 יצא ספרו "לומדים לשחק: חינוך משחקי כמעשה של חירות", בהוצאת רסלינג. זהו לו פרסום ביכורים בפרוזה, והוא עתיד לראות אור בתוך קובץ סיפורים בהוצאת פרדס.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רונית המטריחנית | שירז אפיק

"היא קרסה לתוך הספה, הניחה את רגליה הנתונות במגפי ברך על שולחן הקפה שלנו והשתמשה בדוחות המס שלי כבמניפה. דוד התחיל לבכות ברגע שרונית התיישבה לידינו. 'איזה גיל מבאס,' היא אמרה בקמיטת אף."

מיה בלוך, מסיבה, עט על נייר, 27X21 ס"מ, 2020

.

רונית המטריחנית

שירז אפיק

.

נדב הוא בעל למופת. אוהב ומתחשב. לכן הוא גם בישר לי את הבשורה ברגישות המרבית: הוא חיכה שאגמור את הקפה שלי ואקח את דוד לידיים, ורק אחרי ששאפתי לתוכי את הריח התינוקי שלו הוא אמר לי, "רונית ודורון נפרדו."

"לא נכון," אמרתי.

הוא הנהן. דוד נשא אליי עיניים גדולות ומשתוממות.

"שיט," אמרתי.

"שיט," הסכים נדב. הוא חשק שני טורי שיניים צחורות.

"היא כבר צלצלה אליך?"

נדב נעץ בי מבט שפירושו, מה את חושבת, ואמר, "היא כבר סימסה לי רשימה. היא בדרך לכאן."

"גם הבנות?"

"גם הבנות."

"למה?"

"היא כתבה שהיא לא רוצה להיות שם בזמן שדורון אורז."

"ואיפה הן ישנו?"

"אין הרבה ברירות. התאומות יהיו בחדר של דוד ורונית על הספה בסלון."

שתקנו. לא היה מה לומר עוד.

רונית הייתה אחותו הקטנה־ביולוגית אך גדולה־מהחיים של נדב. מיתמרת לגובה 1.80 כמעט, עם רעמת שיער שחורה וקול צרוד, היא הייתה אישה מאוד מאוד נוכחת. היו לה תאומות בנות שבע, אורלי וזהורית, שנהגו כתאומות סיאמיות, גוף אחד בן שמונה גפיים, ונעצו בדוד שלנו מבטים כאילו חוככות בדעתן איזה טעם יהיה לו. נדב ואני כינינו אותן עורלה וזיבורית.

"אתה חייב לשים לה גבול כשהיא תהיה פה, אחרת היא תבלע אותך," אמרתי. "זוכר כשהיא הקימה להקה ובמשך חודשים אתה רק סחבת ציוד וניהלת את הסושיאל? זוכר מה קרה כשהיא עבדה על התזה? זוכר כש–"

"אני זוכר הכול. אבל אני לא יכול לשמוע עוד פעם את הנאום על איך ההורים תמיד העדיפו אותי וכל הבולשיט הרגיל. לא מסוגל."

דוד פלט גרגור מתוק ואני הצמדתי אותו טיפה יותר חזק אליי.

"יש לנו עוד איזה שעתיים עד שהן יגיעו," אמר נדב בקול מלא עידוד מזויף.

"מה פתאום שעתיים. היא תמיד מקדימה."

"אולי הפעם לא."

הקדימו.

הצפירות הדהדו בכל הרחוב. דוד, שנרדם בינתיים, התעורר בבכי מבועת. נדב מיהר בגרביים לרחוב וחזר לדירה עם מזוודה בכל יד והבעת פנים שאומרת, תהרגי אותי, בבקשה. הוא שמט אותן על הרצפה וכשאמר, "אני יורד לעוד סיבוב," קולו היה כשל אדם זקן.

רונית עמדה בפתח הדירה, ילדה מכל צד. הן חסמו את כל האוויר.

"איזה סיוט למצוא אצלכם חניה," אמרה. "איפה השלט של המזגן?" ולפני שהספקתי לענות כבר חצתה את הסלון בשלושה צעדים מהירים והפעילה את המזגן על 16 מעלות. "ככה יותר טוב." היא קרסה לתוך הספה, הניחה את רגליה הנתונות במגפי ברך על שולחן הקפה שלנו והשתמשה בדוחות המס שלי כבמניפה. דוד התחיל לבכות ברגע שרונית התיישבה לידינו. "איזה גיל מבאס," היא אמרה בקמיטת אף. "אם זה היה תלוי בי, הייתי מקבלת אותם מגיל שלוש, כשהם כבר מוכנים."

עורלה וזיבורית עמדו כל העת בדלת ולטשו בדוד ובי מבטים. הן לא זזו גם כשנדב ניסה להיכנס עם ארבע שקיות ענק וכחכח כמה פעמים.

"זיבו… בנות, בואו פנימה," אמרתי. הן נכנסו בחוסר חשק ועמדו שלובות ידיים וצמודות זו לזו. המבטים שלהן לא נעמו לי. "רוצות לראות טלוויזיה?" שאלתי. דממה.

"אני תיכף מארגנת לנו קפה," אמרתי לרונית. "איך את בינתיים עם הפרידה?"

"בסדר גמור. די, אחת־עשרה שנים ביחד, הגיע לי עד לכאן," והיא הכניסה אצבע לגרון והשמיעה קולות הקאה לצורך המחשה.

שתקנו קצת.

"איך רגוע פה," היא אמרה.

"לא יודעת כמה רגוע. לא ישנתי כבר שבעה חודשים," אמרתי. עיניה של רונית נפערו עוד לפני שסיימתי את המשפט. היא לפתה את הזרוע הפנויה שלי. "אנחנו יוצאות הלילה!"

"אנחנו מה?"

"אנחנו יוצאות. את ואני. לסלמה 21. יש לי איזה קטע עם הברמן שם, הוא כבר ידאג לנו למשקאות."

"מתי הספקת?" שאלתי, אבל היא המשיכה, "נדב יישאר עם הילדים ואנחנו נצא לחגוג. מה, לא מגיע לנו?"

"לא יודעת. אני עייפה מתה."

היא עשתה פרצוף עצובי. "נו… אני מתגרשת. לא תשמחי אותי? חוץ מזה, מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאת לאנשהו?"

"טוב," אמרתי. "אני אבדוק עם נדב."

"אל תבדקי. תודיעי לו. מה את כזאת נחמדה? אח שלי לגמרי יכול להישאר עם שלושה ילדים לילה אחד. ואם היית שואלת את אמא שלנו, היא הייתה אומרת לך שהגולדן בוי שלה מסוגל גם להטיס מסוק תוך כדי ולארגן ארוחה של חמש מנות."

"לא הייתי במועדון שנים."

"אז את מבינה כמה את צריכה את זה?"

וכך מצאתי את עצמי עומדת באחת־עשרה בלילה מאחורי שתי בחורות שפנו לליבה הזעיר של סלקטורית משועממת. הן נראו הרבה יותר מעודכנות ממני, במכנסי ההיריון שלי ובחולצה השחורה היחידה שמצאתי שהייתה נקייה מפליטות, אבל רונית לחשה לי בקולה הרועם, "לפעמים הם סתם לא מכניסים לפה אנשים. בלי סיבה. אסא אמר לי," ולמראה מבטי הלא־מבין המשיכה, "נו, אסא, הבויפרנד שלי. תכף תכירי אותו."

אחת הבחורות שעמדה לפנינו סיננה קללה מסוג האסור־להשוות, לפני ששתיהן פינו את הדרך. אם היא הגיעה לאוזניה למודות הקללות של הסלקטורית – שריר לא זז בפניה. "אני חברה של אסא," אמרה רונית. הסלקטורית הציצה ברשימה שבידה ואז סימנה תנועה בלתי נראית לעבר הכניסה.

כבר הספקתי לשכוח את התחושה הזאת. הביטים שפועמים בגוף, של שירים שכבר לא הכרתי. הריח שאין כמוהו, של אלכוהול ועשן וצפיפות טובה, של הרבה אנשים שמתכנסים יחד סביב מכנה משותף. והמכנה המשותף הזה, כפי שגיליתי די מהר, היה קוק.

"עוד לא שתית כלום, מה את כבר רצה לשירותים?" נזפה בי רונית. "תזמיני לי משהו בינתיים," אמרתי והצטרפתי לתור הארוך שהשתרך מחוץ לתא. בחור שעמד לפניי חייך אליי. "פיפי?"

"עד כדי כך ברור?"

החיוך שלו התרחב. "היי, אל תדאגי. יש לנו פה מקום גם לסחים. בואי, תעמדי לפניי. ייקח לי קצת זמן."

השירותים היו מוארים בניאון חזק. הביטים חדרו גם דרך הדלת. במקום נייר טואלט מצאתי רק מדף קטן ששאריות אבקה לבנה נותרו עליו. מזל שהודות לדוד אני תמיד לוקחת איתי מגבונים. ומדקרת דאגה קטנה – מה איתו באמת?

הבחור מחוץ לדלת קרץ אליי כשיצאתי. "ידעתי," אמר.

רונית זינקה עליי ברגע שחזרתי. היא כבר הדיפה ריח קל של אלכוהול. "בואי כבר לבר," היא משכה אותי בזרוע. "תכירי את אסא." הסתכלתי מעבר לבר. בחור גבוה, ששרירי מכון הכושר שלו מכוסים קעקועים, ניער שם שייקר במרץ. "את מתכוונת לזה שעומד פה, הגבוה החתיך?" שאלתי, ביותר התפעלות ממה שהתכוונתי.

"לא, הקטן המכוער מאחוריו," היא אמרה. ובאמת, בתזמון מושלם הגיח מאחורי צלליתו המחוטבת של הברמן יצור קטן, ממושקף וקורן שנופף אלינו במרץ. הוא מיהר לעברנו, כשהוא מניח צ'ייסר מול כל אחת מאיתנו. "נעים מאוד, הדס," אמרתי.

"אסא," הוא סיים ללחוץ את ידי וסקר את רונית בהערצה. היא, מצידה, סקרה את רחבת הריקודים במבט דומה. "בואי לרקוד!" צעקה לי באוזן.

"אני נשארת על הבר."

"נו," משכה אותי בזרוע. "באת עד לכאן כדי לשבת?"

באתי עד לכאן כי נורא ביקשת, חשבתי, ובקול אמרתי, "לכי, תהני. אני כאן." אסא עקב אחריה מוקסם. סימסתי לנדב, "איך בינתיים בבית?" והוא ענה, "בסך הכול בסדר. עורלה וזיבורית עוד לא טרפו את דוד. איך עם אחותי?"

"כמו עם אחותך," כתבתי.

"תהיי חזקה." ליתר בטחון, הוא הוסיף לב ואימוג'י של שריר.

רונית פיזזה בינתיים על הרחבה, מניפה זרועות ארוכות באוויר כששני בחורים רוקדים קרוב מאוד אליה. תהיתי אם אפשר לנמנם בישיבה על הבר, לעצום את העיניים ולהתמקד במוזיקה בקטע מדיטטיבי, כשהיא הופיעה לצידי ולקחה את הטלפון שלי. "בואי נעלה סלפי," אמרה. "המצלמה שלי חרא. שדורון המניאק הזה יאכל קצת את הלב." היא התעסקה קצת עם המכשיר ואז פניה נפלו.

"תהיי חזקה?" הפנתה אליי את המסך.

"נו, אל תהיי כזאת," אמרתי. "סתם הומור של נדב."

"מצחיק."

"תשכחי מזה. בואי נצטלם. באת לכאן ליהנות, לא?"

"כבר לא בא לי." היא גללה עוד קצת. "עורלה וזיבורית?"

"תביאי לי את הטלפון," אמרתי.

"מי צוחק ככה על ילדות בנות שבע?" אמרה רונית. היה נדמה לי שהעיניים שלה נצצו. היא הורידה צ'ייסר נוסף שאסא הניח לידינו, מי יודע מתי, ונבלעה בקהל הרוקדים.

ישבתי שם. מישהו שספק אם מלאו לו עשרים ניסה לדבר איתי אבל אני הייתי מוטרדת מכך שרונית לא חזרה, וכעבור זמן קצר גיליתי שאני כבר לא עייפה. התחלתי לדאוג. אחרי בקשות מנומסות ודחיפות מנומסות קצת פחות, הצלחתי לפלס את דרכי לשירותים, שם מצאתי אותה מריצה שורות עם אחד הבחורים מהרחבה. "הדס!" הריעה כשראתה אותי, כאילו לא עזבה בעלבון לפני כמה דקות.

"זאת אשתו של אח שלי," הסבירה לבחור. "הוא בלתי נסבל, אבל היא דווקא בסדר. היא מתרגמת ספרים!" לא היה לי מושג שהיא יודעת מה אני עושה למחייתי. הבחור מצידו נראה מעוניין הרבה יותר בכרטיס האשראי שלו, ובקושי הרים אליי עיניים.

"בואי," אמרתי.

"לא רוצה," היא ענתה בטון מתיילד. זרם מרמור עבר בין שאר הממתינים בתור. "קדימה," הושטתי לה יד. היא פסעה אחריי, מתעלמת מהרטינות שהקיפו אותנו, לא לפני שהפריחה נשיקה לבחור בשירותים.

"אנחנו יוצאות החוצה," אמרתי.

"אבל כיף לי!"

הפעם היה תורי לאחוז בחוזקה בזרועה. "זזנו."

"לא אמרתי שלום לאסא."

"הוא יתגבר."

באוויר הנקי בסמטה שמחוץ למועדון היא הצליחה להקיא, להשתין בכריעה ולבכות, הכול בבת אחת. היא כבר לא נראתה גדולה מהחיים; למעשה, היא הלכה והתגמדה מולם.

"טישו," אמרה. הושטתי לה מגבון. היא קינחה את האף וגעתה בבכי. "זה לא רק הסמס המטומטם שלכם. אף אחד לא אוהב אותי."

"שטויות. הבנות משוגעות עלייך. וסליחה על איך שקראתי להן."

"זונה. וכן, הן אוהבות אותי. אבל זה רק כי אין להן ברירה."

"די, נו. את מתגרשת, שתית המון, אז את רואה הכול שלילי עכשיו. מחר בבוקר דברים ייראו לך אחרת."

היא משכה מגבון נוסף מהחבילה. "זה כן נכון."

"אוקיי. אז זה כן נכון. עכשיו בואי."

"לא," התעקשה, עדיין משתופפת בשמלה מופשלת. בחור במעיל עור הציץ לעברנו ועיווה את פניו בגועל, ובדיוק כשסימנתי לו להתחפף עצרה לידינו מונית. עזרתי לרונית להיכנס ולהתיישב לידי. השמלה שלה עדיין הייתה מופשלת מאחור. "תקשיבי לי. אני רוצה להגיד לך משהו. את זוכרת שההורים שלנו עברו לדיור מוגן, והיה צריך למיין את כל המיליון דברים שלהם?" זכרתי משהו.

היא הפנתה את מבטה אל הנהג, "היי, תנמיך קצת. אני לא שומעת את עצמי!"

"סליחה, היא קצת שתתה," אמרתי.

"שתלמד להתנהג," אמר הנהג, אבל הנמיך. רונית נופפה בידה כדי להחזיר את תשומת ליבי אליה. "אז היה לי מפתח לדירה שלהם," היא משכה באפה, "באתי איזה בוקר כשחשבתי שהם לא שם, כי לא היה לי כוח להיתקל בהם. אבל הם היו, וגם נדב. ישבו שלושתם בחדר השינה. הם לא שמעו שנכנסתי כי הם היו כל כך עסוקים בלצחוק. ואת יודעת משהו?" היא נעצה ציפורן בזרוע שלי. לא משכתי אותה ממנה. "הם צחקו ע־ל־י־י. איזה דפוק זה? כן, גם הבעל שלך. הוא כנראה עשה חיקוי ממש טוב שלי, כי הם שלושתם נקרעו מצחוק. עמדתי במסדרון והקשבתי כמו מטומטמת," היא פלטה צחקוק מריר, "ובסוף יצאתי משם על קצות האצבעות ונעלתי בשקט את הדלת אחריי. אחר כך אמא שלי התבאסה עליי שלא עזרתי להם מספיק עם המעבר."

"סיפרת לנדב שהיית שם?"

"בשביל מה?" היא עשתה תנועת ביטול בידה ונשכבה על המושב האחורי. הראש שלה נח בחיקי. "היי, לא לשכב פה," אמר הנהג, אבל רונית העמידה פני ישנה וזקרה אצבע משולשת מאחורי גבו. ליטפתי לה את השיער והיא המהמה משהו והשתתקה. הנשימות שלה חיממו לי את הרגל.

שילמתי לנהג כשהגענו ותמכתי ברונית בששת גרמי המדרגות שהובילו לדירה שלנו. "קחי, תתנקי קצת," הוצאתי את המגבונים, אבל היא התעלמה ממני, מנדב שצפה בטלוויזיה בסלון, ודשדשה לחדר השינה. היא השתרעה על המיטה הזוגית שלנו באיפור מרוח ולבוש מלא, מגפיים והכול, ונרדמה מיד. הצצתי לחדר הילדים. דוד ישן בידיים פרושות לצדדים. התאומות שכבו על מזרנים משני צדדיו כמו שני ענפי זית. זאת לא הייתה תמונה בלתי נעימה.

"איך היה?" שאל נדב, משועשע כשחזרתי לסלון.

"היה… מעניין."

הוא גיחך. "תמיד מעניין עם אחותי הקטנה," ואז חיבק אותי. "בואי, נישן על הספה. אני אקום לדוד אם הוא יתעורר. נראה לי שאת חייבת לנוח יותר ממני."

התכרבלתי לתוכו. התמקמתי על שריר הקיבורת שלו, נשמתי את הריח הנקי שלו, אבל השינה לא באה. שכבתי בעיניים פקוחות. הביטים מהמועדון המשיכו לפעום בי. בחנתי את קו הלסת של נדב, שהקסים אותי כשרק הכרנו. הבטתי בו ישן בשלווה, עטוף בחמימות של צדקת הדרך ואהבת הורים. ופתאום נמלאתי סלידה. כל כך יהיר הוא נראה. הוא לא השמיע הגה כשהזזתי את הזרוע שלו וקמתי, ואז פסעתי לחדר השינה שלנו. שם, התאמתי את הגוף שלי לזה של רונית, ונרדמתי מיד.

.

שירז אפיק, אשת טיפול בעברה וכיום עוסקת בעריכת סיפורי חיים. מחברת הרומנים "לנקות את יפו" (מטר, 2014), "בשורות טובות" (מטר, 2017), "אבקועים" (פרדס, 2019) ו"מתחת לעור" (עברית, 2021). סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים, באנתולוגיית "עברית" ובגיליון 88 של המוסך.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ייסור אחד שאין לו שם | מרים יחיל־וקס

"אם עכשיו פתאום הוא גבר אנה היא באה. אליו? ומה זה אליו ואיפה זה ומי בו יקבל את פניה? הנער שמצא רגע של עוז בחשכת מכונית, או גבר חדש שאינה מכירה? מפניו פחדה."

דבורה מורג, ניגון עתיק, בריקולאז' – שארית כינור, חוטי נחושת של מנוע, ידית סכין, 40X20X5 ס"מ, 2002

.

ייסור אחד שאין לו שם

מרים יחיל־וקס

.

באמצע החיים בבוא שלוות ההשלמה עם המציאות, אהבה לא מציאותית. כל חכמתה נחלצת לעזרתה להרחיק ולאפשר ולהגדיר שזוהי אהבת אם ואחות ועמיתה ומורה וכשזה לא הולך אפשר פשוט לזלזל וללעוג לעצמה וגם לו מי ומה הוא שאת אוהבת אותו, בסך הכול נער, בסך הכול ילד כישרוני שנקרה בדרכך, אין בו שום דבר הראוי לאפס קצה תשומת ליבך המעודנת, המיוחסת, הנעלה. וכל מאמציה עולים יפה וחבל על המאמץ. כלום. וביניהם גם. לצד ילדיה ואישהּ והוריה והתלמידים האחרים. בעבודה ובדרכים בספרים ומול צג המחשב גם.

וכדי להיות איתו בלי הפרעה היא מעניקה את מלוא תשומת ליבה עד התג האחרון לכל תלמידיה האחרים. המון מילותיה השופע גואה כנחל ומציף ומהפנט אותם והם נסחפים בלהט השיעור, המנגינה נוסקת, ורק היא מבחינה ברגע שבו הוא שוכח לעמוד על המשמר ונסחף לפני כולם ואז הוא שלה. עד דמע. דגול מרבבה. מואר. עדין ומרתק. דוהר אליה על כנפי הכישרון שהיא בראה בו ולא פוחד משום דבר לא מעצמו ולא מפניה והיא אוספת אותו תחת כנף דמיונה והוא שלה שלה שלה ומאריכה את סבלה ככל יכולתה ולב בלב נוגע. שעה אחת מדי שבוע שבה היא משכילה לצוד אותו בערבות המעוף והוא ניצוד ברצון ומתמסר.

יש אנשים שאוהבים ויש אנשים שמרשים שיאהבו אותם. אם כי היה רגע לפני שנתקבעה חלוקת התפקידים ביניהם, רגע של ימים אחדים שבהם נאחז בה בלי חשבון ומחשבה והיא נפעמה ונפקחה אבל לא העזה. אחר כך הלקתה את עצמה ושנאה את האיפוק הזהיר הכלא הנצחי שלה. אולי היה אחרת אילו ליטפה את ראשו אשר הרכין אליה בחשכת המכונית. ילד. כל כך השתוקקה לאסוף אותו אל חיקה אבל הפחד מפני מבוכתו ומפני החרטה שאחרי וההסברים ורצח העתיד שאז חלמה שיהיה לו – להם – האם על ציפור נפשו חסה או על עצמה? האם על גילו חשבה או על גילה ומעמדה מולו בראשית דרכו? לבטח לא רצתה שירגיש מחויב בשל עליונותה או תלותו. רצתה שימשיך לבטוח בה וירשה לה להוסיף להנחותו בדרכו ולמנוע ממנו לטעות. או להיפגע. חשבה על טובתו שהייתה טובתה על אפה ועל חמתה ועל חשבונה.

לפרקים האמינה כי אין סיכון שלא הייתה לוקחת לו הרשה לה. לו ביקש לעצמו אם ואחות ועמיתה ומנחה הייתה לו כל אלה. לו חשק באהבת אישה הייתה שמה נפשה בכפה ומבין זרועותיה היה יוצא לדרכי חייו. במרומז ובמשתמע לא התנגד, אך מבלי שירשה במלוא ישותו בהכרה מלאה ובדעה צלולה אי אפשר. לא משנה בעצם אם ירשה או לא ירשה. לא בידה הרגש הזה, היא הנתונה בידיו והוא עושה בה כחפצו מסעיר ומרגיע, מעליב ומחמיא, מזלזל ומשפיל וקורע ורומס. והיא שמחה בו, שרק יהיה ויישאר ולא ימות בה.

שיחות ארוכות היא מנהלת איתו ברוחה ויודעת שאינה חוצה את מחשבותיו אפילו כהבזק חולף או הבהוב רגעי אלא כשהוא זקוק לה. יודעת שאינה ראויה לנעורים הקסומים האלה, לגדולת הכישרון, ועצם המחשבה עליהם היא חוצפה אפילו בינה לבין הרהוריה ובין עטה לבין ניירותיה חוצפת אצבעותיה על המקלדת.

כבר הצליחה לעשות שהיצר יחדל לשחק תפקיד ראשי בינה לבינו, היצר ששיבש בתחילה את שיווי משקלה והעיר אותה בלילות הראשונים יודעת שהוא באי שם שלו לא ישן בשל המנגינות בראשו, משווע לאוזנה השומעת, כואב בבדידותו רחוק ממנה ולא עולה בדעתו להעז לבוא אליה. ולה אין אומץ. חרף הדחף העז לרוץ אליו תכף ומיד ולהקים לו חומת מגן. השתלטה על יצרה. נדמה לה. עכשיו זהו ליבה הרוגש וקצות העצבים הרוחשים והעיניים הרואות ולא מסתתרות למרות שהיצר דמם והראש מתכחש ומכחיש במילים משוכללות. ואם היא יודעת שהיא עושה שקר בנפשה כי הנפש היא הבשר והבשר הוא הרוח והם מיטיבים לתעתע זה בזו כמו היא והוא, בכוונה ושלא בכוונה, במחשבה תחילה ובמחשבה בדיעבד, מה בכך. הנפש אומרת לבשר הס והוא מציית ושוקט ומתאפק ומסתגר ומסתפק בעיניים הרואות, באוזן הכרויה, בחצאי המילים הלא גמורות שהוא איכשהו בכל זאת מתחיל לומר אחרי השיעור ומתחרט באמצע.

הניחה לו. התרחקה לזמן ממושך. והוא שקט. אצל המורה האחר לא נסק. היה זקוק לה ולא הבין. החזירה אותו לחזקתה בתחבולה והוא לבלב. ושוב חשכת המכונית רק שההגה עכשיו בידיו והוא מדבר אליה בקול בוטח ומרים זרוע ומניח מעליה בלי לגעת והיא משותקת מבוהלת כנערה, כי אם עכשיו פתאום הוא גבר אנה היא באה. אליו? ומה זה אליו ואיפה זה ומי בו יקבל את פניה? הנער שמצא רגע של עוז בחשכת מכונית, או גבר חדש שאינה מכירה? מפניו פחדה. אליו טרם התוודעה ונדרכה בתקווה ובציפייה חרדה לקראתו. אולי אינו יודע עדיין מה השתנה בו שהיא מרגישה בעוצמה כזאת בנוכחותו. קסום, בלתי נודע. מסוכן.

כן, מאז הניחה לו האמן שבו היה לגבר, אבל הגבר שבו נשאר ילד. והכישרון? האומנם בידה הוא? בגללה הוא מדשדש? שום דבר לא היה ולא נהיה ולא נמשך מאז. הוא רמז שיהיה והיא ציוותה על ליבה להתנהג כיאות ולא לחבל תחבולות נוספות ולהשאיר לו את כל ההחלטות וכך לא נהיה כלום רק העולם, עולמו, הוסיף לזרום לדרכו ושם היא לא ויתרה עליו ונלחמה את מלחמתו מבלי שיֵדע עליה, וזרעה את הזרעים הנכונים והשקתה את החלקה והחניפה לגננים כדי שהוא ילבלב ויפרח כפי שידעה שהוא יכול. השקיעה את כל כולה למענו והצליחה להביאו אל מסלול ההמראה. נדמה לה שהתגברה וחזרה לשגרתה והיא יכולה בלעדיו. הרחיקה למדינות הים. עובדה. עובדה שהיא יכולה.

נסעה בעולם עם המנגינה הקטנה שלו, הקודרת, שהקליט עבורה, ובבקרים התעוררה איתה בוושינגטון ובניו יורק, ובמטוסים זרמה אליה באוזניות הפרטיות, בכל היבשות ומעל האוקייאנוסים. בדמיונה ראתה את האצבעות הדקות, הארוכות, הילדותיות וראשה הסתחרר עד שעצמה את עיניה כדי לא לראות. עד הקונצרט.

כאילו לא הפרידו ביניהם אוקייאנוס וימים רבים ושגרה שכשלה. הוא שואל שאלה של כלום והיא מעמידה פנים שהכול כרגיל אבל שוב יוצאת רוחה לדרך ארוכה ומפותלת ומשקיעה זמן ומאמץ ואת כל ישותה המתוחכמת כדי לענות עליה. שאלה על היצירה שעמד לבצע. התעניינות בכינור מיוחד. וכשהיא עולה מן הטמיון ויבולה רב ועשיר עבורו הוא כבר שכח שהתעניין ובכלל לא התכוון וזה לא היה כל כך חשוב, והיא נכלמת. לשם מה הרעישה מוסדות ארץ מה הייתה ריצתה המרוצצה המטופשת לעשות את רצונו ואף למעלה מזה כמיטב יכולתה הרבה. בתחילה כבשה את גאוותה וטלפנה ליידע אותו על הכינור, הרי ביקש, הרי חשוב. טלפנה שוב ושוב ידעה שהוא רואה את המספר על הצג ולא עונה והמשיכה למחול על כבודה ולהשפיל את רוחה ולנהוג כפי שמעולם לא נהגה בכל שנות נשיותה והוא לא ענה לה. אחר כך אמר שהפלאפון אבד והיא לא האמינה אבל שמחה ששיקר.

אחרי הקונצרט החליטה. כישרונו ראוי. היא תהיה מקצועית איתו. אך ורק. אז מה אם המקצועיות היא מפלטם של מוגי הלב. שומרת את צעדיו ומקפידה עליו במיוחד ולא מוותרת לו בכלום כי אמנותו חייבת להגיע לשלמות והיא לא תרשה לו להסתפק בפחות משלמות עד שישתלט על מלוא תבונת המלאכה הזאת. המורה האחר הסתפק, היא לא תסתפק. רק הוא מעניין אותה מבין התלמידים ומצפונה אינו נוקף עוד ורגשות האשמה אינם מציקים והיא מתרכזת בו בנגנו ומתרחקת ממנו לפני עלותו לבמה כדי שיהיה לו אוויר למצוא את מעופו. עתירת ניסיון היא מזהה את החסר, בוחרת מה לבנות דרך הראש ומה דרך הרגש, מתי לדחוף ובמה ומתי להניח, ומתי לכוון את האחרים לתרום את חלקם ברקע, ודי מהר רואה שצדקה והכול מצטרף בו יחד ומתמקד וממריא. הבמה שלו. גדל. השתחרר. והיא שבה לתעב את שנותיה וניסיונה, רוצה הייתה להיות מבכירה ומתרפקת ובגילו.

בעומדו על הבמה חזר לשכון בה. זה מפחיד אותה נורא כי מראהו מהדהד בה כקריאה נואשת והיא מרסנת את קרבהּ כדי שלא ייפלט מה מפיה, הופכת את פניה לאי שם ואת עיניה פנימה. מגעה מכיר את שערו ואת צווארו וכתפיו וגבו שליטפה בתקנה את אחיזתו בקשת, למעשה בלב רוגש ותשומת לב אוהבת שהטביעה בזיכרונה כמכוות אש כל גיד חלקת עור ופלומת שיער. עיני הבשר מתרכזות ברגליים הארוכות המפושקות ובמותני הנער הצרים שבהם לא נגעה מעולם וביד השולטת בקשת.

נפתלות דרכי דמיונה. הוא בא תמיד כמו התגלות שיש לה ממשות גופנית והיא יודעת אנה היא באה והאבדון הזה הוא גן העדן שלה. לא כמו אחרי "רומנים" כמו שקוראים להם, שהיו לה פעם, שמהם הייתה שבה סוערת ורעבה לעוד ובן זוגה הקבוע היה מתמוגג ולא מעלה בדעתו. בו ברגע אינני והנני. כעת היא סגורה ומשותקת אפילו בחלום. חולמת את הילד ושיכורה מחלומה אבל לא חוצה את קו הדמיון בין השם והתמונה שבה היא מתבוננת בעצמה ובו מבחוץ ולא חוצה אליה פנימה עד הסוף בלי מוסרות ומעצורים. מהו שמונע בעדה אינה יודעת אולי הבושה מנצחת כי אינה יכולה לדמיין את גופה ליד גופו רק אותו לבדו והיא ישות סמויה בחשכה לרשותו ומי שרואה אותה איננו הוא וכך היא איתו ואינה פוגמת בטוהרו.

מיטפשת. מתנהגת שוב בצורה אווילית. משפיעה עליו חסדים קטנים וטרמפים וכל מיני הבלותא להיות לידו ולראותו תמיד. כותבת שירים ליריים של נערה, שומרת ושומרת אותם לעצמה ולבסוף לא מחזיקה מעמד ונותנת לו וממתינה בלב פועם וחרדה גדולה למילה שתיאמר, אם כי את השירים המסגירים לא מסרה לידיו בטוחה שהוא יודע ומרגיש מזמן ושונא את זה וכמעט שונא גם אותה שמביכה ומעיקה אבל משתדל שלא. ערב אחד אחרי קונצרט אמרה אילו היית עשר שנים מבוגר יותר והוא השיב אני לא כל כך ילד אבל לא המשיך לא במילה ולא במעשה והיא ידעה מה המעשה לעשות וגם פחדה כי היא אהבה עד כלות והוא לא אהב בכלל.

כעבור שבוע של ייסוריה טלפן ואמר על השירים מילים יפות שוודאי חשב אותן היטב ובירר ומיין מראש והיא התבדחה לחפות על הולם הלב ואמרה לעצמה מטומטמת מה עשית מכרת את רגשותייך בנזיד עדשים אפילו פחות. ילד הוא ילד. וכמעט שכנעה את עצמה בפעם המי יודע כמה שאינו ראוי ומוטב להתגבר על השטות הזאת שממלאת את ליבה וחוסמת אותו בפני הכול וכמעט הצליחה בשכנוע, אבל הטון הוא שעושה את המוזיקה וקולו מאחורי המילים הסדורות ניגן לה אני מבין ואני יודע אבל אני לא רוצה, אני זקוק לאהבה שלך אליי ולא רוצה להפסיד אותה, מרגיש את גודל כוחך שאת נותנת לי כאמן ואני רוצה בזה אבל פוחד שאת רוצה לתת הכול ולשלם את המחיר ואני אם אשלם את המחיר אאבד את חירותי לא שאת רוצה לגזול את חירותי להפך אבל אני עוד לא יודע מהי חירותי ויש בתוכי חושך וזעם שאת לא מכירה ואני מכיר רק באופן חלקי והחושך הזה מעכב בעדי אם כי לפעמים אני מרגיש שאולי את הכתובת ומזמינה אותי כל הימים ובכל הדרכים לפרוק אותו בחיקך ואני מת לעשות את זה אבל המחיר.

אין מחיר. כל מה שעליו לעשות הוא לומר בואי והיא תבוא. בואי סתם או בואי להיות מה שאני זקוק לו כרגע או ברגע אחר משהו אחר וביום אחר ובלילה אחר בלי חלוקת תפקידים מראש או החלטות או בחירות בלי מגבלות. אבל הוא לא אמר. המשיך בדרכו ולפעמים פגש בה ופנה אליה אבל לא אמר בואי עד שגזרה על עצמה גלות פנימית וחתכה הכול. יותר לא תטלפן ולא תאמר ולא תקיף אותו באהבתה ונכונותה. אינה יכולה לגזור על דמיונה ועל ליבה אבל על מעשיה יכולה היא לגזור ובהם יכולה היא לשלוט מי כמוה בשליטים ובשליטה העצמית עד דכא. לא לפנות. לא לטלפן. לא להעדיף. להסתלק מנגד עיניו. להרגיע את הרטט בפנים ולקוות שלא ייפסק.

במשך כל חופשת הקיץ לא טלפנה, ונתנה לעצמה אות הצטיינות. מיד עם סיומה הפרה את נדרה. הוא סיפר שנסע למדינות הצפון עם נערה צפונית וליבה לא נשבר רק אפף את חודו של הפגיון שנעץ באהבתה והמשיכה בשיחה בניחותא עם דוגמאות חכמות למשמעות "ההליכה אל תוך היער" והיציאה מתוכו והוא נינוח והפליג בנועם בדברים. ליבה לא נשבר כפי שקרה בפעם הקודמת שסיפר על חברה חדשה ואז מיד עברה לתפקיד האם המאמצת ואמרה יופי תכיר לי אותה ובכתה כל הערב ושיקרה סיבה וגוללה על מי שגוללה שלא היה ולא נברא.

אחר כך חזרו לסדר והיא עמדה בגלותה: הלכה לשיעורים ולחזרות כרגיל, הקדישה תשומת לב לאחרים, שיחקה את משחק הסתמיות, ענתה לו רק כאשר פנה אליה מפורשות וביקש. גזרה והצליחה. כמעט. כי בינתיים עקפה את חוקיה שלה ובחרה יצירה שרק הוא יכול לבצע בה את הסולו וכך גם היא תוכל להביט בו בלי הפרעה בזמן החזרות כי כולם מביטים. גם בחרה מקום ישיבה בזווית מתאימה מול האצבעות הדקות המסמנות מקצבים וספגה אותו בשקט בלי להפריע לו ובלי שהוא או מישהו יבחין.

ושוב היו מי מנוחות כביכול ושקט מסביב וכאילו נמלא הנער ביטחון ופתאום אמר בואי רק את לשמוע וריאציה שמצאתי והכול בה שמח וצהל ואז חזר בו ואמר אל תבואי. הייתה או לא הייתה כוונה? בהזמנה? בביטולה? רצה שיהיה להם רגע לבד עם ליבו היוצר או רק עצה מקצועית ביקש? ולמרות שלא הראתה בסימן כלשהו את צהלת נפשה אולי חש או ידע ורק שכח ואז הזמין ונזכר שידע וביטל. טלפון ענייני ולא אישי והודעה יבשה למזכירה ורק אז הבינה שלא הייתה כוונה ואם הייתה הוא שינה את דעתו אולי משום שמיהרה להסכים בקלות והתיאום התאים בקלות אולי שיחקה טוב מדי את המורה והוא קלט את צהלת הלב והחליט לסגת ואולי בכלל לא היה חשוב ולא משנה וגם אמר שיטלפן ולא טלפן והיא שוב נסעה אל מעבר לים ושקעה ושקעה ושקעה.

.

ד"ר מרים יחיל־וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית. פרסמה ספר שירים, "בלי כוונה" (עקד, 1977), ושלושה ספרי פרוזה – "נורדאו פינת וול־סטריט" (כנרת זמורה־ביתן, 2009), "הפרק החסר" (כרמל, 2016), שתורגם לרומנית ואנגלית, ו"שנה אחת", הרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס. גרסה מוקדמת של הפרק הראשון בו פורסמה במוסך. סיפורים קצרים ושירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, בהן המוסך, עיתון 77, ומאזניים.

 

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן