הדגן שהציל את ישראל

איך עברנו את תקופת הצנע? בזכות הבורגול שארגון "הדסה" נאבק לייבא מארצות הברית

בהקמת מדינת ישראל ב-1948, נאלצה המדינה הצעירה להתמודד עם גלי עלייה גדולים ומצב כלכלי רעוע, מצב שהוביל לכינון משטר הצנע. במסגרת הצנע התמודדה הממשלה מול הצורך להאכיל המוני תושבים בעזרת חלוקת מנות מזון קצובות. בד בבד, בארצות הברית נהנו דווקא מעודפים של סחורות חקלאיות – ובהן המאכל העשוי מגרגירי חיטה וידוע בשם 'בורגול'.

אומנם הבורגול נעשה פופולרי ברחבי העולם רק בשנים האחרונות, אך שורשיו נטועים עמוק במטבח הים תיכוני. בקרב יהודים מארצות המזרח הבורגול נחשב מאכל המיועד לאביונים, והיה נוכח על שולחנם של משפחות יהודיות עניות בתימן ובכורדיסטן, עם מצרכים נוספים שנועדו להגדיל את המנות

האמריקנים ביקשו לפתור את "בעיית" עודפי החקלאות בלי לבזבז מזון יקר המציאות. לכן, העבירה ממשלת ארצות הברית חוק שיתיר לה לייצא את העודפים למדינות הזקוקות להם, דרך סוכנויות וארגוני מתנדבים שיירשמו לכך מראש. ארגזי מזון יסופקו לנזקקים – אך הסוכנויות יצטרכו לשאת בעלויות המשלוח.

"הדסה", ארגון הנשים הציוני באמריקה שנוסד בידי הנרייטה סולד, זיהה מיד את ההזדמנות. שם הבינו שהחקיקה החדשה יכולה לסייע למדינת ישראל שאך נוסדה בשעתה הקשה. "הדסה" נוסד במקורו כדי לגייס תרומות לטובת טיפול רפואי בארץ ישראל. על מנת להשתתף בתוכנית הסיוע האמריקנית ולממן משלוחים של עודפי מזון, היה על הארגון להפוך לארגון התנדבותי רשום ולהשיג אישור מתאים ממחלקת המדינה האמריקנית. התהליך הזה, מתברר, לא היה פשוט.

הנרייטה סולד, מייסדת ארגון "הדסה". אוסף הפורטרטים של שבדרון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בספר זיכרונותיו של מוריס אטקין, מי ששימש קצין תפעול ויועץ חקלאי למשלחת הישראלית בארה"ב דאז, הוא כתב על הפעולות שנקטו ב"הדסה" כדי להפוך לאחד מהארגונים שהורשו לטפל בעודפי המזון. בספר, שנקרא "Life’s Voyage: Dedicated to Making a Difference", סיפר אטקין:

"המשרד האמריקני לסיוע חוץ התנדבותי, שהיה חלק ממנהל שיתוף הפעולה של ארצות הברית, הציב כל מכשול אפשרי שיכול היה לחשוב עליו, במטרה לעכב – אם לא למנוע לחלוטין – את התהליך…אחרי כמה חודשים ופגישות רבות, ארגון "הדסה" אושר להיות סוכנות התנדבותית רשומה, הראשית לקבל עודפי סחורות ולהפיצם כסיוע הומניטרי מחוץ למדינה".

אחרי קבלת האישור, בין 1951 ל-1953, נשלח לישראל בעזרת "הדסה" מזון עודף בשווי יותר מעשרים מיליון דולר. כמויות דומות הגיעו גם בשנים שלאחר מכן. בעזרת הסוכנות היהודית שהסכימה לכסות את עלויות המשלוח, חילק "הדסה" את המזון למרכזי קליטה, סוכנויות רווחה, בתי ספר ובתי חולים יהודיים וערביים ברחבי המדינה.

אטקין סיפר עוד בזכרונותיו, על הסנאטור האמריקני הוברט האמפרי (שמונה לאחר מכן לסגן הנשיא של לינדון ג'ונסון) ותרומתו להכללת הבורגול בתוכנית עודפי המזון. הוא נשא נאום שלם בסנאט שעסק בגרעיני החיטה הגרוסים. למרבה ההפתעה, סיפר אטקין כשהגיע זמנה של הצהרת הסנאטור להירשם בפרוטוקול הקונגרס האמריקני, המילה "בורגול" נכתבה בעברית, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הופיעה השפה העברית על דפי רשומות הקונגרס.

כריכת ספר הבישול "מאכלים תימניים ומזרחיים", מאת נעמי ושמעון צבר. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

הבורגול נותר מאכל פופולרי בישראל, ועם התפשטותו של טרנד המזון הבריא בעולם המערבי, מדינות ותרבויות רבות נוספות קיבלו אותו בשמחה אל התפריטים שלהן. שימושי הדגן כיום רבים מספור, והוא מצא את דרכו אל סלטים פשוטים ואל תבשילים מתובלים המבושלים בישול ארוך.

ספר הבישול הקטן "מאכלים תימניים ומזרחיים" (עותק שלו שמור בספרייה הלאומית) היה, לפי המוציא לאור, אחד מספרי הבישול הראשונים שהציגו את מסורות הבישול המזרח תיכוניות. הספר פורסם לראשונה ב-1962 על ידי הוצאת סדן התל אביבית, והקדיש פרק שלם למתכוני בורגול, או כפי שנקרא הדגן בלשונו של הספר: ריפוֹת. אנו דוחקים בכם לנסות את המתכון המצורף ולספר לנו על התוצאה!

מתכון להריס מתוך ספר הבישול "מאכלים תימניים ומזרחיים", מאת נעמי ושמעון צבר. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

הריס:
2 כוסות ריפות
500 גרם עצמות
בצל שלם
עגבניה שלמה
חווייג'
מלח

מנקים ושוטפים את הריפות. מרתיחים חצי סיר מים. לאחר שרתחו המים, מוסיפים את העצמות, הבצל, החווייג' והמלח. בוחשים ומוסיפים את הריפות ואת העגבנייה. מכסים את הסיר ומעבירים לאש קטנה למשך כל הלילה. מגישים חם.

עולם האוכל היהודי

לדף הפרויקט המיוחד

"דיי יידישע קוך"

הספר שלימד את האירופאים איך לבשל בארץ ישראל

מדוע רשימת קניות מימי הביניים נכתבה בצד האחורי של גט?

הודי חמודי, גיבור מלחמה

"הוּדִי חֲמוּדִי הוּא יֶלֶד קָטָן, גָּר הוּא הַרְחֵק שָׁם בְּעֵמֶק בֵּית שְׁאָן": סיפורו העצוב של האדם העומד מאחורי השיר המפורסם שמלווה את ילדי ישראל כבר 70 שנה

הודי חמודי

בשנת 1942 כתב סב אחד "שיר אהבה" לנכדו בן השלוש. הוא כתב על מראהו המתוק של הפעוט, על סקרנותו, ואף הכניס לשיר את שם החיבה של הקטן: "הודי חמודי". שירו של אותו הסב, המשורר משה דפנא, זכה ללחן מידידו המלחין נחום נרדי.

 

זֶה הוּדִי חֲמוּדִי הוּא יֶלֶד קָטָן
גָּר הוּא הַרְחֵק שָׁם בְּעֵמֶק בֵּית שְׁאָן
עֵינַיִם לוֹ תְּכֵלֶת וְרֹאשׁ לְבַנְבַּן
פֶּה לוֹ מָתוֹק מְחַיֵּךְ וּמַקְשָׁן

שׁוֹאֵל בְּלִי הֶרֶף הוּא: לָמָּה זֶה כָּךְ?
"לָמָּה וְלָמָּה" מַעֲבִיר הוּא בַּסָּךְ
הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן-אֲבִיטַל
שְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל:

לָמָּה טָלֶה עֵת יִפְתַּח אֶת הַפֶּה
יוֹדֵעַ לוֹמַר לִי אַךְ מֶה וְרַק מֶה?
וְלָמָּה צְבִיָּה הַפָּרָה הַחוּמָה
יוֹדַעַת לוֹמַר לִי גַּם מוּ וְגַם מָה?

הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן אֲבִיטַל
שְׁאֵלָה שְׁנִיָּה אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל:
לָמָּה הָעֵגֶל הָרָץ לַמֶּרְחָב
שׁוֹלֵחַ לְמַעְלָה לְמַעְלָה זָנָב
וְלָמָּה צְנוֹנִית קְטַנָּה, אֲדֻמָּה
שׁוֹלַחַת זָנָב דַּק אֶל תּוֹךְ אֲדָמָה?

הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן אֲבִיטַל
שְׁאֵלָה שְׁלִישִׁית אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל:
לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ תָּמִיד הוּא רִאשׁוֹן
לָרֶדֶת בָּעֶרֶב, לִשְׁכַּב וְלִישֹׁן
וְלָמָּה יָרֵחַ הוּא דַּוְקָא בַּלֵּיל
יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וְהוֹלֵךְ לְטַיֵּל?

"לָמָּה וְלָמָּה" רַבּוֹת עוֹד שָׁאַל
הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן אֲבִיטַל
לָמָּה אוֹהֵב כֹּה הַצֵּל אֶת הָעֵץ?
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב אֶצְלוֹ הוּא רוֹבֵץ
לָמָּה בּוֹרֵחַ הַצֵּל מֵהָאוֹר –
הַשֶּׁמֶשׁ מֵצִיץ בּוֹ, נָסוֹג הוּא אָחוֹר.

לָמָּה הָרוּחַ מַכֶּה אִילָנוֹת?
וְלָמָּה בּוֹכִים כֹּה יוֹנִים וְיוֹנוֹת?
לָמָּה כְּנָפַיִם נִתָּנוּ רַק עוֹף?
וְעוֹד הוּא שׁוֹאֵל בְּלִי קֵץ וּבְלִי סוֹף.
אַךְ תַּעֲנֵהוּ אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ
וְ"לָמָּה" חָדָשׁ אָז מִפִּיהוּ יִצְמַח.

 

נרדי, מצידו, מסר את השיר לבת טיפוחיו – הזמרת המתחילה אסתר גמליאלית-יוסיפון. בפרסומו, "הודי חמודי" (או בשמו המקורי: "למה?") נעשה במהרה אחד משיריה המוכרים, וברבות הימים אף זכה לביצועים מגדולי הזמר הישראלי, בהם שושנה דמארי.

טיוטת השיר בכתב ידו של משה דפנא

הטקסט המבודח שהקדיש משה דפנא לנכדו, בשילוב הלחן הקליט של אחד מגדולי פזמונאי הילדים, הפכו את "הודי חמודי" ללהיט שמושר בפי דורות של ילדים עד עצם היום הזה.

שנים רבות אחרי שביצעה את השיר, סיפרה אסתר גמליאלית-יוסיפון בראיון:

"הופעתי בפני חיילים בבית חולים העמק, זה היה במלחמת ששת הימים, כמו שעשיתי בכל המלחמות. נכנסתי לאחד החדרים, שרתי את כל השירים הגדולים שלי, 'הטנדר', 'לא אורחת גמלים', 'בכרם תימן', וגם את 'הודי חמודי'. ואז לפתע נכנס בדלת מאחורי פצוע על כיסא גלגלים. הוא שאל מי אני, הסתובבתי ושאלתי אותו מי אתה? והוא ענה להפתעתי, אני הודי חמודי…".

 

אך כיצד הפך 'הודי חמודי' לחייל פצוע, ומה עלה בגורלו?

אהוד דפנא, בן מלכה ואביטל, נולד ברעננה ביום י"ב באדר תרצ"ט (3.3.1939) וגדל בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן – קיבוץ שהוריו היו ממקימיו. בדיוק כמו בשיר, לאהוד היו עיניים בצבע תכלת ושיער בלונדיני-לבן. כשהיה ילד הוא היה מופנם וצנום למראה, אך בבגרותו החל לעסוק באקרובטיקה וברכיבה על סוסים. כשהגיעה העת, החליט אהוד להתגייס לשירות קרבי.

אהוד דפנא רוכב על סוס

אהוד גויס לצה"ל באוגוסט 1957 ושירת בחיל השריון. הוא השתתף בקורסים רבים, בהם קורס קציני חיל רגלים וקורס קציני שריון, וכן שימש מפקד מחלקת חרמ"ש. בתום שירות החובה שלו שב למעוז חיים. בשובו לאזרחות, נשא אהוד את חברתו חוה לאישה. השניים עזבו את המשק וגרו בכרמיאל. לאחר הולדת בנם איל, נדדה המשפחה הקטנה אל הדרום והשתקעה בבאר שבע.

אהוד דפנא

בפרוץ מלחמת ששת הימים פיקד אהוד על מחלקת סיור. הוא נטל חלק בקרבות הראשונים, אך כשיצא בראש סיירת לכיוון ג'נין, נפצע בכף רגלו ונותר עם נכות. על אף הפגיעה, אהוד לא ויתר על שיבוצו מחדש ביחידה קרבית והצטרף לצבא קבע ב-1970. תחילה הוא שירת כמפקד בגדוד שריון בדרום הארץ, לאחר מכן כמפקד פלוגה בגולן ולבסוף כקצין אג"ם באוגדת שריון חדשה.

אהוד דפנא במדים

שהותו של אהוד בבסיסים הצבאיים פגעה בנישואיו, אך עבודתו האינטנסיבית הייתה לו להסחת דעת מבורכת מהגירושים. אף על פי כן, הריחוק מבנו שגדל במעוז חיים ייסר אותו. מקורבים סיפרו כי כל פרידה בסופי שבוע הייתה קשה מנשוא – גם בעבור האב וגם בעבור בנו.

בקיץ שנת 1972 הכיר אהוד את שושנה, ושנה לאחר מכן השתחרר מצבא הקבע. קריירה צבאית ארוכה כבר הייתה מאחוריו, ולפניו – תוכניות לעתיד במשק וחלומות על הקמת קן משפחתי עם זוגתו החדשה ובנו.

אהוד דפנא ובנו איל

כמה שבועות לאחר שהשתחרר, ביום הכיפורים תשל"ד, שמע אהוד על פרוץ הקרבות. הוא לא שובץ ביחידת מילואים ולא קיבל צו קריאה, אך הגיע ביוזמתו לרמת הגולן, ארגן פלוגה משיירי הטנקים והצוותים של כוחות החטיבה בגזרה הדרומית, והשתתף בקרבות הבלימה הקשים.

אהוד השתתף בשני הניסיונות לכבוש את תל שמס, אך בניסיון בלימה של חיל רגלים ושריון סורי, ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973), נהרג מפגז נ"ט והובא למנוחות בבית העלמין במעוז חיים. על גבורתו קיבל לאחר מותו את עיטור העוז.

מעריב 08.05.1975

בראיון לעיתון מעריב 15/01/1971, זמן לא רב לפני מותו, סיפר אהוד על ששנא את השיר שכתב עליו סבו משום שילדי הקיבוץ הקניטו אותו בשל היותו הילד מהשיר המפורסם: "הייתי מתפרע כשהיו רודפים אותי עם הכינוי", אמר אהוד. האגדה מספרת שפעם, כשהושמע השיר ברדיו בזמן מלחמת העצמאות, ברח הודי הקטן  מן המקלט למרות שהקיבוץ היה במתקפת אש. בחלוף השנים למד אהוד לאהוב את השיר, שבעקבות מותו, נעשה שיר זיכרון.

מעריב 15.01.1971

 

התמונות של אהוד דפנא מתוך אלבום מעוז חיים

 

כתבות נוספות

עקדת ערן פרץ ז"ל: "וַאֲנִי בּוֹכֵה בְּנִי! בְּנִי! לוּ נִיתַן מוּתִי תַחְתֶךָ"

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר – הסיפור העצוב שמאחורי השיר והמשורר

כך הפך "בשנה הבאה" משיר געגועים עצוב ללהיט בינלאומי קצבי

 

מה זאת אהבה?

"ראיתי צעיר כבן 22-20. קומתו בינונית, אבעבועות בפניו, פוזל קצת, אבל בכל זאת בעל מראה נעים למדי ושערותיו חומות-בהירות": על ביאליק ומאניה ועל אחד משירי האהבה הגדולים של כל הזמנים

מאניה ביאליק

מאניה ביאליק בשנת 1896

את שורת המחץ "מה זאת אהבה?", הלקוחה משירו של ביאליק "הכניסיני", מכירים כולם. כבר מזמן נעשה השיר "הכניסיני" על שלל ביצועיו ולחניו אחד השירים המוכרים והחשובים בזמר העברי – נכס צאן ברזל שאין שירון או מצגת שירי אהבה לט"ו באב שלמים בלעדיו.

השיר "הכניסיני", שכבר מלאו לו יותר ממאה שנים, זכה בחלוף השנים למסורות פרשניות רבות מספור שדנו בכל היבט והיבט שלו.

הוא התפרסם לראשונה באוקטובר 1905 לצד השירים "הברכה" ו"מגלת האש" בכתב העת "השילוח" שבעריכת יוסף קלוזנר ובעריכת ביאליק עצמו.

ביאליק
פרסום ראשון של השיר 'הכניסיני' בכתב העת השילוח תרס"ה

ביאליק

בשולי השיר נכתב תאריך החיבור: י"ב אדר תרס"ה – כחודש לאחר שובו של ביאליק ממסע נדודים בוורשה אל ביתו ואל אשתו שבאודיסה.

תאריך כתיבתו של השיר הותיר לדורות שאלה מעניינת שנשאלה תדיר בקרב קוראים וחוקרים: מי היא נמענת השיר שאליה כתב ביאליק את "הכניסני"?

האם כתב את השיר לאשת החוק – למאניה אשתו מתוך געגועיו אליה בעת ששהה במרחקים? או שמא כתב את השיר לאשת החיק, לאירה יאן, שנסיבות היכרותם בשנת 1903, סביב שליחותו של ביאליק לקישינב, הובילו לכך שבעת כתיבת השיר כבר מלאו להיכרותם ולקשר הנפשות העמוק ביניהם שנתיים? ואולי נכתב השיר מתוך עמדה רוחנית או דתית, ונמענתו היא השכינה, שאליה הוא פונה כמתחנן על נפשו ומבקש קרבת רוח וקיום מטאפיזי מנחם?

ביאליק
מתוך ציורה של הציירת אירה יאן לשיריו של חיים נחמן ביאליק

דמות האישה האחרת

בחלק גדול משירי האהבה ומהסיפורים הרבים שכתב, העמיד ביאליק דמות נשית ערטילאית, שאינה ניתנת לפירוש קונקרטי: פעמים היא דמותה של "אישה זרה" ובלתי מושגת או אישה בת חלוף, שנתיבה בחייו של המושרר נעלם, והיא כולה כמו סופה שסוערת עליו אך עוברת לנשוב במקומות אחרים.

כזאת למשל היא הנערה שבה צופה המשורר בשירו "הלילה ארבתי":

וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,

כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ

הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.

וכזאת היא האשה אליה נכסף ב"איך":

אַיֵּךְ?

וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אַתְּ –

וּשְׁמֵךְ עַל-שְׂפָתַי רָעַד,

וּכְרִצְפַּת אֵשׁ בַּלֵּילוֹת עַל-מִשְׁכָּבִי

בָּעַרְתְּ בִּלְבָבִי;

וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹּׁךְ כָּרִי

וּלְזִכְרֵךְ כָּלָה בְשָׂרִי;

וכזאת למשל היא מארינקה, הנערה ה"שיקס'ה" שנמצאת מאחורי הגדר, במרחק הושטת יד, או במרחק הצצה מחור קטן בקרשים מנֹח הצעיר, גיבור סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", שהוא סיפור התבגרות אנושי וכואב על נער צעיר שלמד בדרך הקשה מה זאת אהבה:

ויש שגופו של נֹח מוטל כאן בעליה, ונשמתו יוצאת דרך הארובה הקטנה ופורחת לה עם הסנוניות לשם, אל השדות והמקשאות, מקום שמארינקא עומדת שם עתה עם חברים וחברות בתוך קמות גבוהות וִירָקוֹת… הנה הוא מוטל שם, למשל, רואה ולא נראה, מאחורי אחת הגדרות וּמציץ בחשאי במה שנעשה מבפנים. אוכל הוא בעיניו כל טפח מגולה של בּשׂרהּ.

 

אירה

בשנת 1972 נחשפו לראשונה לציבור הקוראים מכתבי ביאליק לאירה יאן, ונחשפה פרשת אהבתם במאמר שכתב משה שמיר בשם "אהבת ביאליק". מאז אותו מאמר היסטורי שבו פירש שמיר חטיבה שלמה משירי האהבה מאת ביאליק בעקבות פרשת היכרותו עם הציירת אירה יאן, נדמה כי שירי האהבה של ביאליק נצבעו ונחתמו בחותמה של פרשיה היסטורית זו, וכבר קשה לקרוא את שירי האהבה של ביאליק מבלי להרהר בשאלת הנמענת הספציפית שאליה נכתב השיר.

מטבע הדברים, נעשתה הפרשה האסורה והמסקרנת על אודות המשורר הלאומי שלנו, שמכתביו הוסתרו במשך שנות דור בידי מקורביו ושומרי זכרו, מקור בלתי נלדה לפרשנויות, הנחות יסוד (לעיתים מופרכות) והתייחסויות פואטיות שגובלות בפרשנות יתר.

אך יש ומכתביהם של ביאליק ואירה יאן העמידו והאירו בעצמם את הזיקות הברורות לשירתו של ביאליק.

הנה למשל, בכמה מכתבים שונים, מזכירה יאן את שירו הנודע של ביאליק "הכניסיני", וממכתביה אנו לומדים כי השיר, על לחנו, היה נפוץ בירושלים של ראשית המאה, ונושא מדובר בהתכתבותם המרתקת. וכך כותבת יאן:

חיים יוזופוביץ

אני עובדת די הרבה במצב רוח אמנותי אפייני, ואחר-כך אני עולה על גג ביתי. יש לי גג נהדר, רחב, גבוה! מעליו – השמיים, ומלמטה, מן הארץ, מגיע אליי ניגון עצוב שמשמיע מישהו מבין שכניי.

 זהו שיר של משורר ערירי אחד הקורא: "היי לי אם, היי לי אחות", והוא אינו יודע מה זאת אהבה. השיר נפוץ מאד כאן בירושלים, ואני שומעת אותו תכופות. אפילו חזן מקומי שר אותו כשהתארח אצלי. הוא בעצמו חיבר לו מנגינה.

ביאליק
אירה יאן, דיוקן עצמי. מתוך אלבום ציוריה של אירה יאן

ובמקום אחר היא כותבת לו:

הכוכבים הבטיחו פעם אך רימו אותך, ולא אותך בלבד, חיים יוספוביץ! ויודע אתה מדוע? הם נוטלים את נקמתם על כך שאנשים רימו אותם. אל תרמה את הכוכבים ותראה כיצד הם יקרצו לך! הכוכבים היפים! הבהירים ביותר! הם יתנו לך את הכח שלא לרמות. את אשה מוזרה – אמרת לי בעת פרדה. אמר זאת משורר מהשורה הראשונה. היודע אתה במה מתבטאת מוזרותי? בכך שאינני רוצה לרמות את הכוכבים. אפילו אישרף, אפילו איכחד – לא ארמה אותם. בזה מתבטאת מוזרותי. הקרבתי הכל למען "הכוכבים", כל מה שנחשב ביותר עבור אישה: שקט, נוחות, נישואין – לא למען אדם כלשהו, אלא למענם, למען ה"כוכבים". ולא כדי לרמותם, אלא כדי שאוכל להתקרב אל הטוהר והברק שלהם.

מאז גילויה של פרשת אירה יאן עברו הרבה מים בדנייפר ובירקון, וספרים רבים נכתבו על אותה אפיזודה בחייו של המשורר הלאומי.

אור הזרקורים שהאיר על אירה יאן עמעם במשהו את נוכחותה של מאניה ביאליק, ובספרון קטן שיצא בשנת תשכ"ג אפשר למצוא אותה שוב, ולערוך איתה היכרות אינטימית ומרתקת.

 

מאניה

את הספרון הקטן שהוציאה מאניה ביאליק בהוצאת 'דביר' של בעלה המנוח, לא רבים מכירים. זהו ספרון קטנטן, ובו כחמישים עמודים, המתעד באהבה ובהערצה את חייהם המשותפים של חיים נחמן ומאניה ביאליק.

בפתח הספרון כותבת מאניה:

אנסה לחדש לעצמי, לפחות במקצת, את זכרונותי על בעלי היקר, הבלתי נשכח שנפטר בלא עתו, חיים נחמן ביאליק.

מיד לאחר פתיחת הספר פונה מאניה לתאר בפרטי פרטים את היכרותה הראשונה עם 'חיים נחמן'. היא מספרת שבנערותה היה למשפחתה מכר איש רוח ואינטלקטואל. אותו מכר נסע לז'יטומיר כדי להכיר שם "משורר חדש. חיים נחמן ביאליק". הדבר היה לאחר שפרסם ביאליק את שירו הראשון "אל הציפור". וכך מתארת מניה את שיבתו של אותו מכר למשפחתה לאחר פגישתו עם ביאליק:

הוא חזר כעבור יומיים. בא אלינו ושתק. לא סיפר לנו אם ראה את המשורר ומה הוא בעיניו. לא התאפקתי ושאלתי: "ובכן, מה בדבר המשורר שלך"?

"אכזבה קטנה" ענה. "מהי האכזבה" שאלתי. והוא ענה: "חשבתי שאמצא בחור גבוה ויפה, בעל עיניים שחורות ותלתלים והנה ראיתי צעיר חיוור ערמוני במעיל ארוך למטה מן הירכיים". "ומה עוד". שאלתי. "אחרי כן שכחתי את מראיתו ואת מעילו הארוך" ולא חדל כל הזמן מלדבר עליו.

באותה שנה הגיע שדכן לבית המשפחה כדי להציע שידוך עם נכדו של יעקב-משה ביאליק מז'יטומיר. על הצעת השדכן כתבה:

 הקשבתי בעניין רב ואמרתי לעצמי: אם רק אמצא חן בעיניו אנשא לו ואפילו אם מאד איננו יפה…

ביאליק
חיים נחמן ביאליק

הוריה של מאניה מסכימים לשידוך והיא ממשיכה בתיאוריה:

אבא נסע לז'יטומיר והכיר את החתן וכשחזר סיפר שהצעיר עשה עליו רושם טוב מאד. הוא באמת למדן גדול ולבוש נקי ובקפדנות ונועל מגפי לכה גבוהים.

נדברנו שאסע לז'יטומיר כדי להכירו…

ראיתי צעיר כבן 22-20. קומתו בינונית, אבעבועות בפניו, פוזל קצת, אבל בכל זאת בעל מראה נעים למדי ושערותיו חומות-בהירות.

הם ישבו עד שעה מאוחרת והחתן דיבר הרבה עם הקרוב שלנו, שהיה אף הוא ידען גדול בעברית.

אנחנו רק החלפנו מילים מועטות וירינו באלכסון מבטים זה לזו.

בת קרובנו, שהיתה גדולה ממני בכמה שנים וכבר ארוסה, אמרה לי לאחר שהלכו: "שמעי, אם תאמרי לא, פשוט ארביץ בך, הרי הוא אדם משכיל ומעניין שמועטים כמוהו.

ביאליק
מאניה וחיים ביאליק

על ימי היכרותם הראשונים מספרת מאניה בהרחבה ובגעגוע:

למחרת נסע אבא לסבא שלו וכבר נדבר איתו על הכל והוחלט שבערב יהיו האירוסין. התרגשתי מאד שלא שאלוני אם אני מסכימה אבל שתקתי. למחרת נסענו כולנו לביקור אצל סבא שלו. הוא היה זקן שחוח מופלג כבן 86-85. נתן לי מאה רובל ובירכני, שכל רובל יהפוך לאלף. נשארתי בז'יטומיר לשנים שלושה שבועות וחיים נחמן התחיל לבקרני יום יום וכך באו היכרות והתקרבות. חיים נחמן מאד התקרב לבני משפחתי, מן היום הראשון הרגיש עצמו בן בית. הוא שוחח עם קרובינו על נושאים ספרותיים. יש שהיינו יושבות ומאזינות בשתיקה. התגאיתי שארוסי הוא כל כך מלומד. לפעמים היינו יוצאים ומשתובבים כילדים. ביאליק היה מצטרף אלינו ומשתובב איתנו כנער.

ובעדות אופי אגבית היא מספרת:

הוא היה מאד מפוזר ותמיד צחקנו לפיזור נפשו. כשבאה לז'יטומיר גם אחותי הצעירה היה לעיתים קרובות סבור שזו אני, אף על פי שלא היינו דמות כלל זו לזו…

כמה שבועות לאחר אירוסיהם של חיים נחמן ומאניה, לאחר ששמע אותה פורטת על מנדולינה, כתב לה ביאליק שיר ושלח אותו לרבניצקי, עורך 'הפרדס', כדי שיפרסם את שיר האהבה שכתב לכלתו הצעירה. ביאליק ביקש מרבניצקי שיקדיש את השיר בכותרתו למאניה אורבוך.

ביאליק

רבניצקי סרב לפרסם את השיר ואת הקדשתו בטענה שאין זה מן הראוי שחתן יקדיש כך בפומבי שיר לכלתו, והשיר ראה אור כעבור כמה שנים בלוח אחיאסף.

על יום חתונתם של חיים נחמן ומאניה, מספרת מאניה את הסיפור המבודח הזה:

אני הייתי רק בת שבע עשרה, והוא בן עשרים. ביום 18 במאי 1893, אחרי שבועות, נערכה החתונה. באו כארבע מאות אורחים. הרבי מקורוסטישב סידר את הקידושין. קיבל שכר טרחה ששה רובל.

כשיצאו המחותנים מצד החתן מז'יטומיר שכחו לקחת איתם את החתן. מז'יטומיר לקורוסטישב היו נוסעים דיליז'אנסים מאד נוחים. כל משפחתו שכרה שני דיליז'אנסים בשביל חמישים נפש. כולם עלו ויצאו לדרך ולא שמו לב, שהחתן איננו. וביאליק, כשראה שכולם נסעו, שכר כרכרה כדי להשיג אותם. הוא הדביקם במרחק וירסטאות אחדות מז'יטומיר ורק אז הרגישו שלא היה אתם עד כה.

ביאליק
ביאליק בחברת רעייתו ובת אחותו

את עקבותיה של מאניה אפשר וכדאי לחפש ולמצוא במרחב כל יצירתו של ביאליק, בכל מיני פינות ובכל מיני מקומות: בספרי הילדים שלו, בהקדשותיו על מהדורות ספרי שיריו, בשירה הקאנונית שלו ובשירי הקדשה והזדמנות.

 

מכתבי אירה יאן המצוטטים ברשימה זו לקוחים מתוך ספרה של זיווה שמיר "לנתיבה הנעלם : עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק"

כך הושבו 500 ילדים לעם היהודי אחרי השואה

מכתבים שנתגלו במקרה בארכיון הספרייה הלאומית מתעדים משימה היסטורית לפדות ילדים יהודים שהוסתרו בידי משפחות ומוסדות נוצריים במלחמת העולם השנייה

הרצוג

יצחק אייזיק הלוי הרצוג. אוסף התמונות הדיגיטליות ע"ש דוד ב' קידן בארכיון הציוני המרכזי

ישנו סיפור, אגדה אפילו, שמספרים על הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

יום אחד, בשנת 1946, הגיע הרב הרצוג למנזר גדול, שנודע למקום שבו הוסתרו ילדים יהודים, שנשלחו אליו בידי הוריהם כדי להגן עליהם מאימת הנאצים שהשתוללה באירופה. כעת, הגיע זמנם של הילדים לשוב הביתה.

הרב פנה לאם המנזר והודה לה על שהצילה את חייהם של הילדים, וביקש ממנה להשיבם לעם היהודי, כעת משתמה המלחמה. הנזירה הסכימה ברצון להיעתר לבקשה, אבל שאלה את הרב: "איך תדע מי ממאות הילדים במנזר הם יהודים?" אחרי הכול, חודשים רבים חלפו מאז שהוריהם שלחו אותם לשם, ורבים מהם היו באותה עת רק פעוטות.

הרב הרצוג הבטיח לאם המנזר שידע. הוא ביקש לקבץ את כל הילדים באולם גדול, עלה לבמה וקרא בקול גדול:

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"

תכף ומייד מיהרו אל הבמה עשרות ילדים כשהם צועקים "אמא!" ו"אבא!" בעיניים דומעות. רבים מהם התייפחו ללא שליטה. אף שרק מעטים מהילדים זכרו פרטים רבים מחייהם הקודמים, למשמע קריאת 'שמע' הם הוצפו באחת בזיכרונות של דקלום המילים הללו עם הוריהם לפני השינה.

כשיצא יצחק אייזיק הלוי הרצוג למסעו המפורסם בבתי היתומים ובמנזרים ברחבי אירופה כדי לאתר ולהשיב אלפים מילדי ישראל האובדים, הוא היה לרב האשכנזי הראשי בארץ ישראל המנדטורית. הוא נחשב סמכות בנושאי הלכה וזכה להערכה רבה בקרב מנהיגים דתיים וחילוניים כאחד ברחבי העולם.

יצחק אייזיק הלוי הרצוג כרב האשכנזי הראשי בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים, ספטמבר 1945. תמונה: זולטן קלוגר, לשכת העיתונות הממשלתית

בילדותו ובנעוריו ספג הרצוג מגוון תרבויות שונות. הוא נולד בעיר לומז'ה (Łomża) שבפולין בשנת 1888, ובנעוריו עקרה משפחתו ללידס שבאנגליה ולאחר מכן לפריז שבצרפת, שם למד הרצוג בסורבון לפני שהמשיך ללימודים נוספים באוניברסיטת לונדון. בדוקטורט פורץ הדרך שלו עמד על טיבו של הצבע העתיק תכלת, שבו השתמשו בתקופת בית המקדש השני. חיבור זה הוא שהקנה לו לראשונה מעמד ציבורי.

בשנת 1915 מונה הרצוג לרב העיר בלפסט ולאחר מכן המשיך והיה במשך 14 שנים לרב הראשי של אירלנד. הוא תמך במאבק המחתרתי לעצמאות אירית ובצבא האירי הרפובליקני (IRA). הוא היה ידיד אישי של איימון דה ואלירה, ממנהיגי המרד בבריטים ולימים נשיא אירלנד, וזה אף השתמש לעיתים בביתו של הרב בדבלין למקום מסתור.

בחלוף השנים תמך הרב הרצוג גם בארגון האצ"ל, שלחם גם הוא ברשויות הבריטיות בארץ ישראל שאליה הגיע הרצוג בסופו של דבר בשנת 1936.

הרצוג נואם במסדר כנפיים לטייסים בשדה התעופה בלוד, באפריל 1939. מקור התמונה: ספריית הקונגרס

מצוקתם של יהודי אירופה בשואה עינתה את הרב הרצוג, ושנותיו אלה הוקדשו לניסיונות למנוע את האסון המתהווה. באפריל 1941 זכה הרב הרצוג בפגישה עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שאותו קיווה הרצוג לשכנע לפעול בטרם יהיה מאוחר מדי.

לפי הביוגרף של הרצוג, שאול מייזליש, בפגישתם אמר הרב לנשיא את הדברים הללו:

אני קורא לכבודו כאל מי שהכוח בידו, בשם המצפון האנושי, בשם חירות האדם, בשם הצדק, ייפסק הטבח ביהודים ותינתן לניצולים האפשרות להגיע לחוף מבטחים […] אדוני הנשיא, לא אני האיש אשר אבוא להשיא לכבודו עצות מעשיות איך לטפל בבעיה נוראה זו. בפי יש רק תחינה וגם אזהרה. התחינה היא – הצילו את אשר ניתן להציל. האזהרה – כל אלה אשר עמדו מנגד, עתידם לתת את הדין על כך.

("רבנות בסערת הימים", שאול מייזליש, מרחב, 1991)

אף שהנשיא הבטיח להרצוג שיכנס את יועציו לישיבה מיוחדת בנושא, יצא הרב מאוכזב מהפגישה. הוא חש שרוזוולט היה טרוד ועסוק בעניינים אחרים.

אחרי ניצחון בעלות הברית באירופה במאי 1945, מיקד הרב הרצוג את מאמציו בסיוע לניצולים היהודים ביבשת. להערכתו האישית, בסוף המלחמה הוחזקו כעשרת אלפים ילדים יהודים במוסדות קתולים ובמשפחות לא-יהודיות שלקחו אותם באומץ תחת חסותם כדי להגן עליהם.

בשנת 1946 יצא הרצוג למסע ברחבי אירופה שארך חצי שנה, כדי להשיב את הילדים היהודים למשפחותיהם. בטרם החל במסע, עצר הרצוג בוותיקן, ושם ביקש את עזרתו של האפיפיור פיוס השנים עשר. הרב הגיע כשהוא נושא מסר של הכרת תודה על התערבותם הקריטית של המוסדות הקתולים בהצלת חייהם של יהודים צעירים, אבל גם עמד על כך שכעת יש להשיב את הילדים לחיק עמם. "כל ילד פירושו בשבילנו אלף ילדים, לאחר האסון הגדול שפקד את האומה היהודית", אמר לאפיפיור.

האפיפיור פיוס השנים עשר אומנם לא פרסם איגרת (בּוּלָה) אפיפיורית, כפי שקיווה הרב הרצוג, אבל הוותיקן כן סייע למאמציו

אף שהאפיפיור פיוס השנים עשר לא פרסם הצהרה פומבית חד-משמעית כפי שקיווה הרב שיעשה, הוותיקן אכן סייע בשחרורם של רבים מהילדים.

במסעו באירופה ביקר הרצוג בצרפת, בשווייץ, בבלגיה, בהולנד, באנגליה, בפולין, בצ'כוסלובקיה ובאירלנד. חלק ניכר מהמשימה שעמדה בפניו ובפני צוותו היה ביורוקרטי: בעזרתן של הממשלות במדינות שבהן פעלו ומוסדות קהילתיים מקומיים הוכנו רשימות מעודכנות של הילדים, והרצוג ואנשיו תרו וחיפשו אחר ארגונים יהודים שהיו מוסמכים לקבל על עצמם אפוטרופסות על הילדים.

לאחר שנאסף המידע הראשוני, נדרש פעמים רבות לעבור דלת-דלת, בין כפרים ומנזרים, בהסתמכות על הרשימות. מתנדבים מארגונים אוהדים למטרה, יהודים ולא-יהודים כאחד, היו גורם חיוני במאמצים הללו.

"…תודה עמוקה על מימוש החובה ההיסטורית הקדושה כלפי שרידיה הקטנטנים של טרגדיה חסרת תקדים…" – מברק מהרב הרצוג לאיש קשר בשטרסבורג על הסיוע שהגיש להם. מאוסף הספרייה הלאומית

היו מקרים רבים שבהם משפחות נוצריות קשרו קשרים חזקים עם הילדים שאימצו, ובאופן מובן לא חפצו לוותר עליהם. "ההצלה היא קשה אם הרודף בא כאח" אמר הרב באחד מנאומיו.

"…בערך כבן 9, את האמא לקח הגסטפו ויותר לא שמעו ממנה, האבא נרצח בידי הגסטפו…" תיאור של אחד מהיתומים הרבים שניסה הרב הרצוג לפדות. אוסף הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

חלק ניכר מהתכתובות שקיים יצחק אייזיק הלוי הרצוג באותה תקופה שמור כעת בארכיון הספרייה הלאומית. אנשי הארכיון הופתעו לגלות את המכתבים והמברקים הללו במסגרת ארכיונו הפרטי של עורך הדין הירושלמי הנודע אלכסנדר אמדור, מכר של הרב הרצוג. ארכיונו הפרטי של אמדור נתרם לספרייה הלאומית בשנת 2015.

מאמציו של הרצוג לא הוגבלו לילדים בלבד. במברק שלהלן ביקש הרב הנפקת ויזה צרפתית לניצולת שואה בשם סוניה פרידברג.

אוסף הספרייה הלאומית

ובמכתב בעברית שלהלן, אחד מקרוביה בישראל מודה לבנו של הרב (יעקב) על המאמצים לעזרתה, ומדגיש את מצבה האישי הקשה.

The National Library of Israel collections
אוסף הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

אחד משותפיו האפקטיביים ביותר של הרצוג במאמציו להשבת הילדים היהודים היה הפעיל הפולני-יהודי, ישעיהו דרוקר, שפעל מטעמו של הרב דוד כהנא, הרב הראשי של צבא פולין. דרוקר נהג לגשת למשפחות ולמוסדות שהסתירו ילדים יהודים, ופעמים רבות להציע להם כסף ומתנות בתמורה לשחרורם. קשריו הפוליטיים של הרב הרצוג היו חיוניים לצורך גיוס הכספים הללו.

המסמך בעברית שלפניכם כולל רשימה חלקית של שמות, גילאים ומקומות הימצאותם של ילדים שאותם פדה ישעיהו דרוקר.

אוסף הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

המכתב שלפניכם נשלח ליעקב הרצוג מטעם "קואורדינציה ציונית לענייני גאולת ילדים". הוא עוסק באחת הילדות שנפדו בידי ישעיהו דרוקר.

אוסף הספרייה הלאומית

 

נעמי ברטר, אוסף הספרייה הלאומית

המילים שבפתק מטה נכתבו אל הרב הרצוג מטעם קבוצת ילדים יהודים ששרדו את השואה. איננו יודעים מתי בדיוק נכתב המכתב ומהו מקורו, אבל סביר להניח שהדברים הוקראו בנוכחותו של הרצוג.

אוסף הספרייה הלאומית

אנחנו, ילדי שארית הפליטה, שמחים מאוד לקבל היום את פני אדונינו הרב הראשי רבנו ארצוג [כך במקור] ונבטיח לפניו שנעלה ארצה ונעזור בבניינה, יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שנזכה לראות במדינה יהודית המשוחררת, לפי רוח תורתנו

באוקטובר 1946 עלו יותר מ-500 ילדים יהודים פדויים על רכבת בעיר קטוביץ' שבפולין, והחלו במסעם הארוך אל עבר ארץ ישראל המנדטורית. אותם ילדים הפכו עד מהרה לאזרחיה של מדינת ישראל שנוסדה 19 חודשים לאחר מכן.

בהכרזת העצמאות ב-1948, נעשה יצחק אייזיק הלוי הרצוג לרב האשכנזי הראשי הראשון לישראל. בנו, חיים הרצוג, היה לימים נשיאה השישי של המדינה. נכדו, יצחק הרצוג, משמש כיום יושב ראש הסוכנות היהודית וכיהן בעבר בתור ראש האופוזיציה.

 

עוד מתכתובותיו של הרב הרצוג בעניין משימת ההצלה המפורסמת שלו תוכלו למצוא כאן.

הכתבה הוכנה בעזרתה של חגית זמרוני, ממחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.