סוד כמוס: מה הסתתר מתחת לגבעת הקיבוצים?

בין המכבסה למאפייה, מתחת לאדמה ובלב קיבוץ, שכן מפעל חשאי עצום בשירות "ההגנה". בית חרושת לייצור תחמושת שפעל במשך כשלוש שנים, כמעט ללא הפסקה, מתחת לבית התינוקות ולגן הירק. זהו סיפורו של מכון איילון, שתוצרתו הכריעה את גורל הקמת מדינת ישראל

1

תמונה מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

בואו לבקר במכון איילון בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

מתחת לבתי הילדים, לגן הירק ולמכבסה, מתחת למבני המשק התמים למראה ב"גבעת הקיבוצים" בעבע והסתתר סוד גדול, שגילויו יכול היה להכריע את גורלה של מדינת ישראל.

מדי בוקר, בשעה 7:00, מיהרו 45 צעירות וצעירים, חברי המשק, למכבסה של היישוב, ובכך סיכנו את חייהם למען המדינה שבדרך. הם נעלמו בתוכה ולא שבו עד לשעת ארוחת הצהריים. למעשה, הם נבלעו בבטן האדמה, שם הסתתר בית חרושת לייצור נשק עבור "ההגנה", במסגרת הפרוייקט הסודי "מכון איילון". כן, כן, זה לא סיפור בדיוני – בתוך המכבסה התמימה למראה הסתתר פתח הכניסה לבית החרושת הגדול, שייצר נשק ללחימה בשלטון הבריטי ובטרור הערבי.

המשק כולו, שהוקם על גבעת הקיבוצים בסמוך לרחובות, שימש כמסווה למפעל הרועש ורוחש החיים, שהוקם מתחת לפני השטח בשנת 1945. רק לאחר קום המדינה נתגלה סוד קיומו. בשלוש שנות פעילותו יוצרו ב"מכון איילון כ- 2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ שנועדו לתת המקלע "סטן", כולם מתחת לאפו המרחרח והחשדן של שלטון המנדט הבריטי. התחמושת שיוצרה במכון בסודיות ובהחבא, הייתה חיונית ביותר ללוחמים בשלב הראשון של מלחמת העצמאות.

1
מפת המשק. המפעל שכן מתחת לאדמה, בין המכבסה למאפייה. האם תצליחו למצוא אותן? מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

עבדו שם חברי ארבע קבוצות: עובדי תעש "ההגנה" שהיו מנהלי המכון והצוות הטכני-מקצועי האחראים על היצור; חברי קבוצת הצופים שביקשו להקים קיבוץ דייגים ביום מן הימים; חברי הכשרת "רגבים" מהפלמ"ח, וחלק מחברי גרעין "הבונים" שהקימו ברבות השנים את קיבוץ כפר הנשיא בגליל.

התעש, זרוע "ההגנה" שעסקה בייצור נשק, ייצרה באותו זמן כבר סוגים שונים של נשק, וביניהם את תת המקלע "סטן". אך בעיית המחסור בתחמושת נותרה צוואר בקבוק עד להקמת מכון איילון שמתחת לגבעת הקיבוצים. המפעל הוקם ביוזמתו של יוסף אבידר, בעזרת מכונות שהבריח מפולין יהודה ארזי, ובראשו עמד פסח איילון. הם אלו שהבינו שהדרך היחידה להפעיל בית חרושת בסדר גודל כזה היא הסוואתו מתחת לאדמה. הם חיפשו מקום לא רחוק מדי מתל אביב, וגבעת הקיבוצים התאימה בדיוק. המקום היה מבודד אך לא נידח, היה אפשר לחפור מתחתיה, וגם סיפור הכיסוי היה מתאים. במקום נערכו הכשרות לגרעיני התיישבות וכך היה אפשר לגייס את הקבוצה לעבודה במפעל.

כדי להסוות את הרעש שעלה מהמפעל בלב האדמה, היה צורך להפעיל את מכונת הכביסה ביישוב באופן רצוף, אבל כביסתם של החברים לא הספיקה, ולכן קיבלו אנשי הקיבוץ כביסה גם מאנשי רחובות, ומבית החולים ליולדות. כדי שלא יגיעו תושבים לגבעה, פעל שם בעצם שירות משלוחים, כמו במכבסה מודרנית, שהגיע למקום איסוף ברחובות. גם בתי מלאכה אחרים, כמו הנגריה וגן הירק, שימשו כהסוואה למתרחש מתחת לרגליהם של בני ובנות היישוב.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

כך ניהלו חברי הקיבוץ חיים כפולים, תחת סכנת הגילוי ולמען המדינה שבדרך. בתושיה וביצירתיות התמודדו עם בעיות ותקלות, וגם עם חששות מהנזק שייגרם להם. מלכתחילה העבודה עם אבק שריפה מתחת לאדמה הייתה כרוכה בסיכונים. אך היו גם סכנות מעבר לסיכוי שהכל יתפוצץ לפתע. כך למשל, סיפרה יהודית איילון, מנשות הקבוצה: "נולדו לנו ילדים שהזימו את השמועה כי העיסוק בעופרת וביציקתה עלול לגרום לאין אונות לבחורים".

תנאי העבודה מתחת לאדמה לא היו פשוטים, גם מעבר לרעש המכונות הבלתי פוסק. העובדים שהו כל היום במעבה האדמה, ללא אור שמש ואוויר צח, והדבר השפיע על בריאותם. יותר ויותר מהם סבלו מכאבי ראש, ממיחושי עיניים ומחולשה כללית, עד שמנהל המכון פנה לרופא הראשי של "ההגנה", ד"ר יוסף קוט, שהגיע לסיור במקום. הדוקטור חזר עם המלצה: על העובדים להיחשף לנורת קוורץ במשך מספר דקות בכל יום. כך קרה שגם בעיצומו של החורף, נראו עובדי המכון שזופים "כאילו הגיעו מהריביירה", כך נאמר עליהם. בנוסף, הורה רופא "ההגנה" לעובדים לשתות הרבה חלב, לבלוע שמן דגים בשביל הויטמינים ולאכול הרבה בשר.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

גם העובדה שהכניסה השנייה למכון הסודי הייתה במאפיית הקיבוץ הייתה מקור לא קטן לחרדה בריאותית. את הלחם נאלצו לאפות רק בשעות הלילה או כשלא עבדו למטה, משום שעשן התנור היה נכנס יחד עם אוויר חם, דרך הארובה, לתוך המכון. יוסף בליט, מחברי קבוצת הפלמ"ח שהגיעו לגבעה, סיפר: "לילה אחד עבדתי במאפייה. הסקתי את התנור בחום גבוה ופניתי להכנת עיסת בצק ללחם. בעוד אני שקוע בעבודה, התפרצו למאפייה שני בחורים שלא הכרתים כלל והם צועקים עליי: 'השתגעת?! יכולת להורגנו. כמעט נחנקנו שם למטה!!!' ואכן הסתבר כי היו אלו שני 'סליקרים' מה'הגנה' שהגיעו לאפס כלי נשק בחדר הירי בחלקה, אלא ששכחו להודיע לי על כך…".

לאנשים שהסתובבו בקיבוץ וחיו בו, אך לא ידעו על קיום "המכון", קראו החברים "ג'ירפים". אחת מהן, שרה'לה, ביקשה לכבס יום אחד את בגדיה במכבסה, שהיתה ריקה, בגלל שעובדי המכון היו אמורים לצאת בקרוב מהפתח הסודי לארוחת הצהריים: "שרה'לה 'הג'ירפה' הניחה את כביסתה בכיור הבטון, הוסיפה סבון ופתחה את הברז… באותו רגע לחצו על הכפתור החשמלי הנסתר מארוחי המאפייה. בקול קרקוש ודפיקות חזקות התרוממה מכונת הכביסה, כנגד פניה הנדהמות של שרה'לה, הסתובבה על צירה, חור נפער ברצפה ואנשים החלו יוצאים מתוכו… היא פרצה בצעקות 'אנשים יוצאים מהאדמה! אנשים יוצאים מהאדמה!', מעדה ונפלה. שמעה אותה אסתר, שהיתה אחראית באותו יום על המכבסה, רצה פנימה ושפכה על פניה החיוורות דלי עם מים כדי לאוששה, אך היו אלה מי סבון…". למחרת כבר צירפו את שרה'לה המסכנה לעבודה במפעל, וכך שמרו על סודו מפני 'ג'ירפים' אחרים שמסתובבים בשטח.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

ומה לגבי קרובי משפחה, או סתם אורחים שביקשו להגיע לביקור? לפטור בלא כלום אי אפשר, אך חברי הקיבוץ מצאו תחבולה נאה. "חדשות לבקרים היו מופיעות על השער שלנו כל מיני הודעות: 'מחלת הפה והטלפיים', 'דֶבֶר עופות', 'מחלת תינוקות', 'הסגר' וכו', הכל כדי להרחיק אנשים מן המקום", סיפרה אשת הקבוצה יהודית איילון. ביישוב ודאי פשטה השמועה על הקבוצה חסרת המזל שכל כך הרבה צרות פקדו אותה.

בסוף חודש יוני 1948, אחרי יציאת הבריטים מארץ ישראל, התרחקה הסכנה ממרכז הארץ. כבר התייתר הצורך לעבוד מתחת לאדמה. אחרי שלוש שנות פעילות מאומצת הועברו המכונות לייצור הכדורים ממכון איילון למפעלים אחרים. חלק מבני הקבוצה האמיצים, שהתיישבו במקום במשך כל תקופת הפרוייקט, עוזבים את הגבעה בספטמבר 1949 ומתיישבים על אדמת כבארה, בין כרמל וים. שם הקיבוץ – "מעגן מיכאל". את מקומם בגבעת הקיבוצים תפס חיל המדע, והסודיות שאפפה את המקום נשמרה. גבעת הקיבוצים עברה ידיים רבות. בין היתר של המנהלת להקמת הכור האטומי ושל מכון ויצמן. בין המפעלים עתירי הידע של המכון, הסתתר סודו של "מכון איילון" והמתין לגילויו.

רק ב-1975, שלושים שנה אחרי שהתחיל מכון איילון לפעול, נחשף ברבים סיפורו המדהים של המקום. רכזת סניף רחובות בחברה להגנת הטבע ביקשה להכין סיור שיקדם שימור אתרים בסביבת העיר. כשאספה חומר מקדים לקראת הסיור, גילתה את המידע על הסוד הגדול של גבעת הקיבוצים. בעקבות הגילוי התבררה חשיבות המקום ושימורו, וב- 29.10.1987, נחנך האתר רשמית כאתר שימור לאומי.

הכתבה מבוססת על החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות", בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים. בהכנת הכתבה השתתפו לירון הלברייך ועמית נאור.

תגובות, הערות, ותוספות אפשר לכתוב כאן, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

כשטומי לפיד הקים את מגזין "את"

בשנת 1967 הוקם מגזין נשים חדש בישראל - מגזין "את" מבית "מעריב". הרוח החיה מאחוריו היה לא אחר מאשר טומי לפיד. אחרי 54 שנים ו-879 גליונות, עזב המגזין האהוב והמיתולוגי את הפרינט ועבר לגרסה דיגיטלית בלבד. אנחנו חזרנו אל הגיליון הראשון לבדוק איך הכל התחיל: מדריך מצולם

1

קשה אולי להאמין, אבל פעם עיתונים מודפסים היו מצרך מבוקש. לא רק בשביל לעטוף אבוקדו כדי שיקדים להבשיל, אלא ממש כדי לקרוא. לצד עיתונים יומיים (חלקם עיתוני בוקר וחלקם עיתוני ערב), היו פה ושם גם מגזינים שנועדו לקהל יעד מסוים. הירחון "את" היה אחד מהבולטים שבכתבי העת האלו, וכאן נבקש להביא את סיפור המקור שלו. איך הכל התחיל, ואיך נראתה אותה התחלה.

בראשית היה "לאישה". את שבועון הנשים של "ידיעות אחרונות" הקימה חמדה נופך-מוזס, שגם ערכה אותו במשך כ-6 שנים. הוא הפך מהר מאוד להצלחה מסחררת ולמגזין בעל שם שלקח בעלות למשל על תחרות מלכת היופי של ישראל. מול "ידיעות אחרונות" עמד מתחרה עיקרי אחד בזירת עיתוני הערב. מלחמת העולם בין "ידיעות" ו"מעריב" התפשטה גם לעולם המגזינים, ובסופו של דבר החליטו במערכת "מעריב" לא להפקיר את הזירה, וביקשו להקים מגזין לנשים משלהם. "לאישה" של "ידיעות" היה בתחילת דרכו מוסף בן ארבעה עמודים בלבד שהופיעו בשחור לבן. ב"מעריב", לעומת זאת, ביקשו להרים ז'ורנל מהמעלה הראשונה. עמודי כרומו בצבע, הפקות אופנה מרשימות וכל המידע שאולי יעניין נשים בנות הזמן. וכך בשנת 1967 יצא לאור הגיליון הראשון.

הרוח החיה מאחורי הרעיון הוא כנראה לא השם הראשון שתחשבו עליו אם תחשבו על "עיתון נשים" – היוזם והעורך הראשון של "את" היה לא אחר מאשר יוסף (טומי) לפיד. לפיד היה אז חבר מערכת "מעריב", חלק מהחבורה שכונתה בחיבה "המאפיה ההונגרית" בעיתון, שכללה גם את אפרים קישון והקריקטוריסט דוש. ב"מעריב" קנו ירחון קטן בשם "דובשנית" שהיה המגזין הראשון בישראל שעסק בנושאי אופנה, צירפו כותבים וכותבות, הפקידו עליהם את לפיד, העיתונאי הוותיק, ויצאו לדרך. חביב שמעוני, מי שהקים את ירחון האופנה "דובשנית" ואחר כך עמד בראש המחלקה המסחרית של "את", סיפר בעבר על תחילת הדרך והעבודה עם לפיד: "בהקמה הייתה התרגשות גדולה. ייחלנו לשרוד את השנה הראשונה וזו נראתה לי אז משימה בלתי אפשרית. היו בינינו יחסי חברות קרובים לצד מריבות קשות וצעקות. הוא היה בצד המערכתי ורצה מגזין רציני ומתוחכם, ואני מהצד המסחרי רציתי ללכת בכיוון עממי יותר כדי להגדיל את התפוצה" (הציטוט מתוך כתבה במגזין "את" לרגל צאת הגיליון ה-800).

1
טומי לפיד בעת שהיה עורך מגזין "את". מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הירחון החדש צמח תחת המאבק הזה, בין "הרוח המתוחכמת" שלפיד רצה להשרות לבין הרצון להרחיב את מעגל התפוצה. בשנים הראשונות עסקו הכתבות במגזין בעיקר בנושאי אופנה, סיקרו את תעשיית הבידור והתרבות המקומית, שאחרי מלחמת ששת הימים נהנתה מפריחה משמעותית, וסיפקו מדריכים ועצות שימושיות.

מה היה באותו גיליון ראשון של "את"? יותר מ-90 דפים – כולל פרסומות – עם כל התוכן שסביר שיופיע במגזין נשים של אותם ימים. יצאנו לדפדף בעמודי הכרומו. 

העורך טומי לפיד פתח את דבר העורך כך: “בתכנונו והכנתו של גליון זה – ושל הבאים אחריו – הושקעו חודשים של עבודה, והרבה אהבה. יצאנו מתוך הנחה, כי האישה הישראלית תמצא עניין בירחון נשים ערוך בסגנון של המגזינים המקובלים על נשות המערב". בסיום הוסיף: "שמרי על גיליון זה ועל הבאים אחריו. תוך זמן לא רב יימצא על אחד המדפים בביתך אוסף של עצות שימושיות בתחום האופנה, הבישול, הדקורציה ושאר נושאים העשויים לעניין אותך". אם יש בין הקוראות והקוראים מי ששמרו גיליונות כאלו, אולי תוכלו לספר לנו אם הנבואה התגשמה.

1
שער הגיליון הראשון של מגזין "את". באדיבות אוסף העיתונות של ספריית "בית אריאלה"

בשער הופיעו בגדים במוטיב תנ"כי, בהתאם לצו האופנה הישראלי דאז שבלט למשל בעיצובים של חברת "משכית". מיד אחר כך כותבת הכתבת הצעירה יעל דיין ארבעה עמודים על טיול ביוון. בגזרת הבישול: מתכונים להכנת שלל מנות מאבוקדו, "הזיקית שבין הפירות", לטענת הכתבה.

1
יעל דיין על רקע יוון. מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967, באדיבות אוסף העיתונות של ספריית "בית אריאלה"
1
כפולת עמודים רק על אבוקדו. מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967, באדיבות אוסף העיתונות של ספריית "בית אריאלה"

מלבד דבר העורך הוסיף לפיד לגיליון הראשון גם טור עוקצני וסרקסטי עם הכותרת "או-טו-טו אמנציפציה…". הטור עסק במעמד האישה באותם ימים, ועל השוויון – שקיים רק לכאורה – בין גברים לנשים. לפיד טען שהגברים ויתרו מרצונם על "השלטון" בעולם וביקשו למעשה גם הם שוויון לנשים, אך בסופו של דבר "החובות בלעו את הזכויות, ולא נותר מן הזכויות אלא אשליה", כתב – ונתן דוגמאות. "בעבר פרנס הגבר את המשפחה, ועל האישה הייתה הדאגה לבית. היום נותרה הדאגה לבית נחלת האישה – ויש לה 'הזכות' להשתתף גם בפרנסת המשפחה". לפיד כתב אז כיצד יחד עם השוויון אבדה גם חובתם של הגברים להתייחס יפה לנשים וכך נפגעות הנשים פעמיים – גם אין שוויון מלא וגם עליהן לעבוד בנוסף בבית. בסוף הטור קרא: "אלפי שנות השתעבדות העניקו לאישה זכויות גדולות ונצורות. היא ויתרה עליהן, למען שוויון מדומה, ונטלה על עצמה רבות מן החובות שהיו מוטלות על בעלה. בתמורה הסכים הבעל להוריד את האשפה. העלו נשים את פחי האשפה והשאירו לבעלים את הזכויות!".

1
דבר העורך הראשון בגיליון אפריל 1967 של מגזין "את". באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
"החובות בלעו את הזכויות ומהזכויות נותרה רק אשליה". טומי לפיד כותב על שוויון האישה, מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

הכפולה הבאה עסקה בהמלצות תרבות, טובות בעינינו גם לגברים וגם לנשים. הנה כמה דוגמאות לביקורות שהופיעו באפריל 1967.

1
"לראות או לא לראות". המלצות תרבות ופנאי, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את, אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

על הסרט "מי מפחד מוירג'יניה וולף" נכתב: "הסרט מפריך אחת ולתמיד את ההשמצה כי ליז טיילור אינה שחקנית". בתיאטרון ממליצים ללכת ל"איש למאנשה". בתחום הבידור מסופר על "שלישיית זמר חדשה המצטיינת בטון תרבותי למדי. הלחנים הקצביים שלהם – נעימים לאוזן ומלווים אותך גם לאחר שסיימו שירתם. אף כי הקצב לא תמיד מפצה על החדגוניות של המנגינה". על מי מדובר? על "החלונות הגבוהים" שהתחילו להופיע באותו אביב. יש גם המלצה על ספר חדש של אפרים קישון, מוזכרים להיטי הלהקה "האבנים המתגלגלות", ולסיום קצת רכילות. ציטוט לדוגמא: "העיסוק הנוכחי של גילה אלמגור…סריגת כיסוי-מיטה המורכב מ-600 ריבועים בגוונים שונים. זוהי עבודת נמלים התובעת סבלנות אין-קץ, התמדה וחריצות למשך חודשים רבים". עוד אחד: "אופנה חדשה, אותה אימץ לאחרונה ראש הממשלה לוי אשכול: אפודת גולף כהה, בת זוג ספורטיבית למקטורן, הפוטרת אותו מן הצורך לענוב עניבה". האם תסכימו לאמץ את העצה הזאת גם היום?

המרואיינת הראשונה, אותה ראיינה סגנית העורכת אז והעורכת לשעתיד תמר אבידר, הייתה חנה חושי, פעילה חברתית ואשתו של ראש עיריית חיפה המיתולוגי, אבא חושי. היא זכתה לכפולת עמודים עם תמונות, מחווה שבמשך שנים לאחר מכן נשמרה בעיקר עבור דוגמניות ושחקניות. כדי לחזק עוד קצת את ההבדלים בין התקשורת של אז לבין זו של היום נספר שהראיון עם חושי מסתיים כך: "אצלי אין שום סנסציה. אני מנסה תמיד למצוא את החיוב ואת היפה בחיים – וזה לא חומר טוב לפרסום. לו אבא [חושי – ע.נ] ידע שאני יושבת כך ומספרת לך כל כך הרבה – הוא לא היה מרוצה. נו, מילא".

1
ראיון עם חנה חושי, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

עוד בגיליון הראשון: מדור של עמוס אטינגר, המוכר אולי למי שצפו ב"חיים שכאלה", הצלם מיכה בר-עם מצלם את לידת בנו (טוב שגם אז היו אבות מעורבים), ורחל איתן כתבה סיפור קצר.

1
מדור שירים של עמוס אטינגר, כולל שיר על מלחמת וייטנאם המשתוללת. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
הצלם מיכה בר-עם תיעד את לידת בנו. מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
אחת הפרסומות שהופיעה בגיליון הראשון של מגזין "את". דווקא פרסומת לבושם לגבר. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

מדור חשוב נוסף הוא "אקספרס", שהכיל כמה עצות קצרות, מתכון קטן, המלצות ובדיחות. בגיליון הראשון הודו הכותבים האלמוניים שאינם יודעים את התשובות לשאלות כמו "איך לשכנע את בעלך כי מחלת השפעת שלו אינה הדבר הנורא ביותר שאירע לכם בשנים האחרונות" – דברים שנכונים גם כמה וכמה עשורים אחרי. הטור מייעץ איך לשכנע את הילדים להעסיק עצמם בשבת בבוקר בלי להעיר את ההורים, ובחלק אחר מזכיר שהילדים הם "נחמה גדולה ועזר רב לעת זיקנה – והם אף עוזרים לך להגיע אליה במהירות".

1
המדור המבודח "אקספרס". מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
בואו לראות את אפנת התסרוקות של אביב-קיץ 1967. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

גם המשך הגיליון לא מאכזב. יש בו ראיון עם מאפר הצמרת אלברטו דה רוסי איתו נפגש כתב העיתון בפריז. יש בו כפולה מצולמת שמסביר כיצד לרקוד ריקוד חדש שנקרא "הכפיפה", והוא "מקובל עכשיו בדיסקוטקים בלונדון". תמונות אופנה של נעלי בית האופנה "רוז'ה ויוויה" קיבלו את הכותרת "שוֹק לשוֹק". שאר דפי הגיליון מלאים גם הם בתמונות מרהיבות של בגדים חדשים וצבעוניים במיטב המסורת של ירחוני אופנה מהעולם, ובשלל פרסומות למותגי אופנה וקוסמטיקה.

1
"להיטכופף", מדור מצולם עם הוראות ריקוד כדי שתוכלו לרקוד את הריקודים הכי לוהטים. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967, באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
פרסומת מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

על רקע המיתון הכלכלי של אותה תקופה יש גם מדור צרכנות שמתרה בקוראת "האם את יודעת מה קנית?" ומייעץ כיצד לבחור סחורה איכותית בענפים שונים של השוק.

1
"האם את יודעת מה קנית?", כתבת צרכנות מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

התוכן לא נגמר – כאמור מדובר בכ-90 עמודים – ויש גם כתבה מצולמת המלווה את יומו של יהורם גאון, אליל הבנות הנחשק שכיכב באותה תקופה במחזמר "קזבלן".

1
"יהורם מקיש בדלת". יהורם גאון מגיע לבקר, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

היו גם כמובן עצות ניקיון לקראת פסח המתקרב, מדור מצולם עם עצות לעיצוב פנים, ולא לשכוח: הורוסקופ. לסיום, היה מדור התעמלות, גם הוא מלווה בתמונות, שהסביר כיצד לבצע תרגילים יומיומיים לחיזוק השרירים.

1
עצות ניקיון לפסח, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
מה צפן העתיד באפריל 1967? קראו את ההורוסקופ. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
פרסומת ל"רבלון". מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

אחרי הגיליון הזה המשיך המגזין לעשות חיל בתחומו, עד לנקודת הציון הנוכחית והמעבר לדיגיטל. "מגזין 'את' נתן לאורך השנים במה משמעותית לנשים ישראליות. מצד אחד הוא איפשר לברוח לבועה של אסתטיקה, פנטזיות על אופנה ועיסוק אסקפיסטי בעולמות הלייף סטייל, ומן העבר השני עסק לאורך השנים בסוגיות בוערות וחשובות", אמרה לנו עורכת מגזין "את", עדי עוז. "העיתון שלנו נתן לנשים קול גם בשנים בהן היה להן פחות קל לבטא את עצמן. היום יש לנשים יותר ויותר מרחב ולגיטימציה לבטא את עצמן גם מעבר למגזיני נשים, וזה נהדר, ועדיין גם במציאות הזאת המגזין מנסה לשמר את שני הערוצים האלה. גם בועה של הנאה ואולי אפילו בריחה מהמציאות, וגם מקום לדיונים על הנושאים החשובים". איך היא מרגישה בנוגע למעבר לגרסה דיגיטלית בלבד? "הפרידה מהפרינט כואבת לכל מי שאוהבת אופנה ואסתטיקה, שהגרסה המודפסת מחמיאה להן ונותנת להן ערך מוסף", מודה עוז, "אך אנחנו נמשיך לספק את הסחורה גם בדיגיטל".

תוכלו לבקר בגרסה הדיגיטלית של מגזין "את" בקישור הזה.

בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד, ומה קרה בתמוז ואב?

מהגילויים המעניינים בארכיונה של נעמי שמר: הקשיים שחוותה בכתיבת השיר האהוב "שנים-עשר ירחים", וגם הצצה בלעדית ליצירת אומנות המבוססת על השיר

שלושה דורות בתמונה אחת: סבתא רבקה, הבת נעמי והנכדה ללי. מתוך ארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית

"איזה פלא הוא שהשיר לימד דורות של ילדים את החודשים העבריים", משתפת אותנו ללי שמר כשאנחנו שואלים אותה על השיר "שנים-עשר ירחים", שכתבה והלחינה אימה המשוררת נעמי שמר.

ובואו נודה על האמת, גם מבוגרים רבים מזמזמים לעצמם את "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד…" כשהם מנסים להיזכר בסדר הנכון של חודשי השנה העבריים.

מתברר שלא היה קל לנעמי שמר לחשוב על אנקדוטה לכל חודש וחודש. מכתב שמצאנו בארכיונה של המשוררת חושף כי הקושי העיקרי היה למצוא סממן מעניין וייחודי לכתוב על החודשים תמוז ואב. כמו בלא מעט מקרים, פנתה שמר לאימה רבקה ספיר:

ועל "שיר החודשים" כתבתי לך? אני צריכה בו את עזרתך. אינני מצליחה להיזכר מה בדיוק קורה בתמוז ואב, מלבד יום הולדתי כמובן, ושל אבא. אין כוונתי לחגים, אלא לאלמנטים של טבע, עבודות-משק, נוף או הווי. נחוץ לי, כמובן רק פרט פעוט ואופייני. אנא כתבי לי ואחר כך אשלח לך הכל כדי שלא יהיו שגיאות…

נעמי שמר מתייעצת עם אימה רבקה בסוף שנות ה-50. מתוך ארכיון נעמי שמר

בסופו של דבר, כך ההיסטוריה מלמדת אותנו, הסתפקה שמר בתיאור: "בְּתַמּוּז וְאָב שָׂמַחְנוּ אַחַר קָצִיר".

דרך אגב, בהמשך אותו מכתב מעדכנת שמר את אימה על אודות ללי (או בשמה המלא "הללי") הפעוטה – כן, זו שהזכרנו בתחילת הכתבה:

הללי שלנו משגעת, חבל כל יום שאין אתם נהנים ממנה, מתי שאת יכולה תבואי. היא הולכת יפה ומצחיקה נורא, אוכלת להפליא, קיבלה כרס קטנה ומרנינה את הלב בכל הגה שלה. לאחרונה למדה להציץ ולומר קוקו!!! ואז רוצים בכלל לאכול אותה!

ונסיים ביצירת אומנות מרהיבה שמצאנו גם כן בזכות ארכיונה של המשוררת. בין ערמות המכתבים ששמרה שמר, מצאנו גם מכתב ששלחה לה בשנת 1982 גרפיקאית חיפאית בשם טליה מן. במכתב מספרת מן לשמר כי הכינה יצירה המבוססת על השיר "שנים-עשר ירחים".

פשפשנו בפייסבוק והצלחנו לאתר את טליה מן ולהציג בפניכם לראשונה, בהסכמתה של היוצרת כמובן, את היצירה היפה:

בְּתִשְׁרֵי נָתַן הַדֶּקֶל
פְּרִי שָׁחוּם נֶחְמָד

בְּחֶשְׁוָן יָרַד יוֹרֶה
וְעַל גַגִי רָקַד

בְּכִסְלֵו נַרְקִיס הוֹפִיעַ

בְּטֵבֵת בָּרָד

וּבִשְׁבָט חַמָּה הִפְצִיעָה
לְיוֹם אֶחָד.

בַּאֲדָר עָלָה נִיחוֹחַ
מִן הַפַרְדֵּסִים

בְּנִיסָן הוּנְפוּ בְּכֹחַ
כֹּל הַחֶרְמֵשִׁים

בְּאִיָּר הַכֹּל צָמַח
בְּסִיוָן הִבְכִּיר
בְּתַמּוּז וְאָב שָׁמַחְנוּ
אַחַר קָצִיר.

תִּשְׁרֵי, חֶשְׁוָן, כִּסְלֵו, טֵבֵת
חָלְפוּ חָלְפוּ בִּיעָף
גם שְׁבָט, אֲדָר, נִיסָן, אִיָּר
סִיוָן, תַמּוּז וְאָב.

וּבְבוֹא אֱלוּל אֵלֵינוּ
רֵיחַ סְתָו עָלָה

וְהִתְחַלְנוּ אֶת שִירֵנוּ
מֵהַתְחָלָה…

 

מי אתה קפטן גוליבר?

סאטירה נוקבת או ספר ילדים מתוק: סיפורה המפתיע של יצירת המופת שנכתבה במאה ה-18 וזוכה להצלחה עולמית עד ימינו

במסע הראשון שאליו יוצא קפטן גוליבר – ניצול יחיד מצוות הספינה שעליה פיקד – הוא פוגש את תושבי ארץ הקטנטנים ליליפוט. רגע המפגש של גוליבר עם זן האנשים הגמדים הפך לאחד מרגעי הקסם של הספרות העולמית:

כאשר נרדמתי הייתי שכוב אפרקדן, וכעת מצאתי כי זרועותי ורגלי מהודקות בחוזקה אל הקרקע מימין ומשמאל; ושערי, הארוך והעבות, אף הוא מהודק אל הקרקע באותו אופן עצמו. כמו כן חשתי במספר רב של יתרים דקים לרוחב גופי, למן בתי-השחי ועד לירכיים. להביט יכלתי רק כלפי מעלה; השמש התחילה בוערת, והאור הציק לעיני. שמעתי סביבי המולה לא ברורה, אבל בתנוחה שהייתי שרוי בה, יכולתי לראות רק את הרקיע. עוד מעט חשתי ברייה חיה כלשהי נעה על רגל שמאל שלי ומתקדמת מעדנות קדימה על חזי ומגיעה כמעט עד סנטרי; השפלתי את עיני ככל יכולתי וראיתי כי היא יצור אנוש, שגובהו פחות משישה אינץ', קשת וחץ בידו ואשפת חצים תלויה לו על גבו. בה-בשעה חשתי כי לכל הפחות עוד ארבעים מבני מינו (לפי אומדני) באים בעקבותיו.

(מתוך תרגומה של ג' אריוך, הוצאת שוקן).

אחת הסצנות המפורסמות בספרות העולם: גוליבר מתעורר באי ליליפוט. מתוך "מסע גוליבר ללילפוט, ארץ הננסים" (תרגום א' כהנא, ציור מ' לובה. הוצאת סיני, 1954)

לימים יתברר כי אף מתרגם או מעבד של "מסעי גוליבר" לא יעלה בדעתו לוותר על רגע זה. אבל מדוע אנחנו כמעט שלא מכירים את שאר הספר? ומדוע לא זכו לפופולריות שלושת המסעות הנוספים שעורך גוליבר – אל ארץ הענקים, ארצות המדענים וארץ הסוסים הנבונים?

 

הרומן הסאטירי הגדול בהיסטוריה הופך לספר תמים

הספר המוכר לנו כיום בשם "מסעי גוליבר" התפרסם ב-28 באוקטובר 1726. במקור נכתב הספר בעילום שם ונקרא "מסעות אל כמה וכמה עמים נידחים בעולמנו". בדומה לספרי מסעות אחרים שהתפרסמו באותן השנים, גם מסעו של קפטן למואל גוליבר – "תחילה רופא ואחר כך קברניט באוניות שונות" – הוצג לקוראים בתור מסע אמיתי של אדם בשר ודם שמצא את עצמו אורח כבוד בכמה מקומות משונים ביותר על הגלובוס.

שבע שנים קודם לכן יצא לאור רומן מסעות מפורסם ובדיוני לא פחות: "רובינזון קרוזו", שכתב דניאל דפו. בניגוד לרומן של דפו, מעטים מהקוראים בני הזמן טעו לחשוב שמסעו של גוליבר הוא מסע אמיתי. מספיק לקרוא כמה עמודים כדי לגלות מדוע.

המהדורה הראשונה של "מסעי גוליבר", שנקראה אז "מסעות אל כמה וכמה עמים נידחים בעולמנו". מקור: ויקיפדיה

המסעות של גוליבר נפרשים על פני ארבעה ספרים, המתארים כל אחד מסע אל ארץ אחרת, משונה מקודמתה:

במסע הראשון קפטן גוליבר נקלע לארץ הגמדים ליליפוט. בליליפוט הוא נחשף לקטנוניות האנושית – בארץ זאת השאלה מאיזה צד יש לבקע ביצה מובילה לפילוג פוליטי כואב ומדמם. לאחר שסייע לליליפוטים במלחמתם בארץ היריבה, הוא נשפט ומוכרז כבוגד כיוון שלא הסכים להפוך את אויביהם לנתיני ממלכת ליליפוט.

במסע השני גוליבר מגיע לממלכת הענקים ברובדינגנג. כאן מתהפכים התפקידים, והענק גוליבר, שבאנגליה היה אדם בעל קומה רגילה, הופך לגמד בארץ הענקים. זוהי ארץ כפרית ופשוטה שהקדמה טרם הרסה אותה, ומוצגת בספר כארץ הטובה ביותר למחיה. ולמרות זאת גם בה מוצא גוליבר חסרונות רבים. בעיניו היא מסמלת תמונת מראה של האטימות האנושית לנוכח סבלו של הזולת. מלבד כמה דמויות יוצאות דופן – כמו מלך ברובדינגנג – כל הענקים שפוגש גוליבר דוחים אותו ומנצלים אותו לצורכיהם. כך למשל, האיש הראשון שפגש גוליבר מעביד אותו בפרך עד שכמעט מת מתשישות.

במסע השלישי גוליבר מבקר בארץ המדענים לפוטה. בספר סוויפט מדגים את סלידתו מהתפתחויות המהפכה המדעית וממחיש כי בארץ המדענים התבונה האנושית מביאה בעיקר לניצול הזולת. אחד ההישגים האדירים של האנשים התבוניים בהחלט שפוגש שם גוליבר הוא הסוד לחיי הנצח. אך הניצחון על המוות לא מוצג כהישג חיובי, אלא דווקא מעורר את תאוות הבצע האנושית ("תוצאה בלתי נמנעת של הזקנה", לדעת סוויפט). תאוות בצע זאת גורמת לכך שבני האלמוות לא יכולים לנהל את החברה בעצמם מחשש שיחריבו אותה. המסר ברור: הארכת החיים היא הארכת הסבל.

גוליבר חוזה לראשונה בלפוטה, ארץ המעופפת מעל הקרקע. איורו של J. J. Grandville. מקור: ויקיפדיה

את המסע הרביעי והאחרון מסיים גוליבר בגישה מפוכחת לחלוטין כלפי האנושות. הוא מגיע לממלכת ההויהנהנמים, ארצם של הסוסים התבוניים המושלים בבני האדם. שם הוא מגלה כי מנקודת מבטם של יצורים רציונליים באמת נראים האנשים כבריות מלוכלכות, אלימות ומטופשות. בתום המסע חוזר גוליבר לביתו שבאנגליה ומחליט להימנע לחלוטין מחברת אנשים. על אף החום והאהבה שמרעיפים עליו אשתו וילדיו, הוא דבק בשנאתו החדשה לאנושות. הנחמה היחידה שהוא מוצא לעצמו היא בחברת שני סוסים שרכש. רבים ממבקריו הנוקבים של הספר ראו בסיום זה הוכחה למיזנתרופיה של סוויפט, אבל למען האמת מדובר בדיוק במסר ההפוך: שונא האדם, אומר לנו המחבר, גרוע בדיוק כמו האנשים שהוא שונא. השנאה שלו מעוורת אותו מלראות ולהעריך את הצדדים הטובים והיפים שבאדם.

אולם למרות העושר העלילתי שהעניק סוויפט לארבעת המסעות, מרבית המתרגמים של "מסעי גוליבר" בחרו להמשיך מסורת שהתחילה כבר באנגליה בשפת המקור: קיצוץ משמעותי של חלקי הספר.

כמה מתרגומי הספר לעברית, חלקם עיבודים ואחרים תרגומים מהמקור. אף אחד מהם אינו תרגום מלא

זוהי תופעה חריגה בתחום הקלאסיקות הספרותיות שעובדו לסרטים מצוירים. ליצירות אלו, דוגמת "בת הים הקטנה", נכתבו בדרך כלל תרגומים ישירים של הספרים המלאים וכן עיבודים קלים שמתבססים על הסרטים. במקרה של גוליבר רוב התרגומים לעברית, גם אלו שנסמכו על הספר המקורי, השמיטו חלקים נרחבים מהספר. אומנם באף תרגום או עיבוד לא יעז העורך להשמיט את הגעתו של גוליבר אל אי הגמדים ליליפוט, ורבים מהם יתארו גם את הרפתקאות גוליבר בארץ הענקים. אבל מה עם שהותו בארץ המדענים-בעיני-עצמם או בממלכת ההויהנהנמים, שבה שולטים הסוסים? לא מעט מוציאים לאור חשבו שאפשר לוותר על הנפלאות הללו.

ואכן כך היה כבר בתרגום העברי הראשון לרומן, שראה אור בשנת תרפ"ג (1923) בירושלים בהוצאת תרבות. התרגום מכיל אך ורק את המסע הראשון, וכך גם נכתב על הכריכה. בתרגומים הבאים כלל לא צוין שלא מדובר בספר המלא.

התרגום "גוליבר בארצות הפלאות", שראה אור ב-1946 בתל אביב בהוצאת יזרעאל, מפתיע עם בחירה מעניינת של כותרת חדשה. כאן כבר נוסף המסע לארץ הענקים, אך ללא שום זכר לשני המסעות האחרונים של גוליבר.

חשוב להבהיר: אף על פי שהם לא בהכרח יועדו לילדים, רוב התרגומים לעברית הם למעשה עיבודים של "מסעי גוליבר". דוגמה יוצאת דופן לעיבוד ששמר על כל מסעות הספר היא המהדורה שחיבר מרטין ג'נקינס עם איורים של כריס רידל. היא תורגמה בידי מיכל אלפון וראתה אור בשנת 2006 בהוצאת עם עובד.

מי שבכל זאת רוצה לקרוא את הספר המלא בתרגום לעברית יצטרך להשיג את המהדורה הנפלאה של הוצאת שוקן בתרגומה של ג' אריוך, שיצאה לאור בשנת 2000. זהו התרגום הנאמן והמלא היחיד של ספרו הגדול של סוויפט.

איך הגענו לקיצוץ משמעותי כזה של מסעות גוליבר במרבית התרגומים ואף המהדורות בשפת המקור? ההסבר פשוט להפליא. אף יוצר לא שולט בדרך שבה קוראיו בעתיד יבינו את יצירתו. סוויפט מעולם לא ראה את עצמו בתור כותב מקצועי, ובטח שלא מחבר רומנים. מעת לעת מוטחת בספרו הגדול "מסעי גוליבר" האשמה כי זהו לא בדיוק רומן, אלא יותר ספר סאטירה. יש בכך מן האמת. סוויפט, שהתחיל את הקריירה שלו במשרת כתב פוליטי מטעם המפלגה השמרנית בלונדון, מונה לימים לדיקן כנסיית סנט פטריק באירלנד. עבור סוויפט מאז ומתמיד הייתה הכתיבה כלי להשפיע על בני תקופתו.

סוויפט כתב את "מסעי גוליבר" בתור סאטירה נוקבת על החברה האנושית של זמנו, ולכן פרסם את ספרו תחילה בעילום שם כדי לחסוך מעצמו ביקורת לא רצויה. עשרות רבות של מחקרים נכתבו במטרה להתחקות אחר כל אזכור ומטפורה בספרו הארוך ובניסיון לפענח את הקשר שלהם למאבקים פוליטיים וחברתיים באנגליה של המאה ה-18. אולי כדי לפשט את העניינים עבורו (ועבורנו), ועל הדרך לרכך את המסר המינזטרופי שבו מסתיים הספר, אנחנו הקוראים העדפנו לקרוא את יצירת המופת על קפטן למואל גוליבר דווקא כספר ילדים מתוק ואבסורדי.