אל-אקצא בלהבות: ההצתה שכמעט והדליקה את המזרח התיכון

שנת 1969: הסרטונים, התמונות והדיווחים מההצתה שכמעט והדליקה את המזרח התיכון

מנזקי השריפה במסגד אלאקצא, 21.8.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

21 באוגוסט, 1969. בוקר יום חמישי. כשלפתע עשן מיתמר מהר-הבית, מסגד אל-אקצא עולה בלהבות. שנתיים אחרי שהעיר העתיקה עברה לידיי ישראל, התרחש אירוע בעל פוטנציאל למלחמת עולם.

תחילה עלה החשד (או שמא התקווה?) כי הדלקה נגרמה בעקבות כשל טכני ולא כתוצאה של הצתה מכוונת.

 

עיתון "דבר", 22.8.1969. לכתבה המלאה

 

העולם הערבי סער. הנה "היהודים" העלו באש את אחד המקומות הקדושים ביותר באיסלאם, ובאזור פרצו מהומות.

מהומות בירושלים 21.8.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

רק בשעות אחר הצהריים הצליחו הכבאים לכבות את השריפה. אז גם התבררה התמונה המלאה. מדובר היה בהצתה.

עיתון "דבר", 22.8.1969. לכתבה המלאה
המאמצים לכבות את השריפה, 21.8.1969. צילום: יוסי רות, אוסף דן הדני

קברניטי ממשלת ישראל ניסו להרגיע. גם הם הבינו שהמזרח התיכון כולו בסכנת התלקחות.

 

 

ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון מגיעים לאמוד את הנזקים מקרוב. צילום: לע"מ

במהרה התבררה גם התמונה המלאה. מי שאחראי להצתה היה נוצרי אוסטרלי בשם מייקל רוהן.

המצית, מייקל רוהאן מובא למשפט. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

אותו צעיר מעורער בנפשו, התגאה במעשיו וטען כי קיבל צו אלוהי להצית את מסגד אל-אקצא מתוך מטרה להחיש את הגאולה, ולקדם את בואו של ישו.

עיתון "דבר", 24.8.1969. לכתבה המלאה
עיתון "דבר", 2.11.1969. לכתבה המלאה

במהלך חקירתו התברר, כי גם עשרה ימים קודם לכן ניסה להצית את המסגד וכשל. כמו כן, התברר כי הוא נכנס למסגד באישור הוואקף, הניח צעיף טבול בחומר דליף, ובסמוך טמן מיכלי בנזין, הצית את הצעיף ועזב את המקום.

מנזקי השריפה 21.8.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

במשפטו נקבע כי רוהן  לוקה ב"סכיזופרניה עם תעתועי שווא פאראנוידים ותעתועי גדלות". הוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי.

 

מייקל רוהאן בתא זכוכית במהלך משפטו, 6.10.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

בשנת 1974 הוא הוחזר לאוסטרליה, ובשנת 1995 הוא מת ככל הנראה בזמן שהיה תחת אשפוז פסיכיאטרי.

עד היום יש הטוענים במדינות ערב כי רוהן פעל "בשירות הציונים", ומפיצים שקרים כי "היהודים" הם שעומדים מאחורי ההצתה.

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

הצצה אל ספרי השנאה: המלומדים הנוצרים שעיוותו את התלמוד כדי להוכיח את דעותיהם האנטישמיות

ויכוח תיאולוגי בין יהודים לנוצרים, שנת 1483. אמן לא ידוע

ספרי התלמוד, בדומה לבעליהם ולומדיהם היהודים, ידעו גם הם ימים קשים. גם הם הועלו לא פעם על המוקד ונשרפו בכיכר העיר כמו בפאריס ב-1240 ורומא ב-1553.

להתקפות הפיזיות על התלמוד, קדמו על פי רוב התקפות הנוגעות לתוכן היצירה. שונאי ישראל השכילו להבין שניתן לנצל את הספרים עצמם בכדי לפגוע ביהודים.

הנושא עלה בדרך כלל בוויכוחים שבין נוצרים ליהודים כמו בפאריס, ברצלונה וטורטוסה בהם האשימו הנוצרים או מומרים יהודים את התלמוד בתוכן אנטי-נוצרי.אנשי כנסיה רבים ניסו את מזלם בעיון בתלמוד ואף למדו לשם כך עברית וארמית. מתוך "ידיעת" הדברים, קל היה להם לטעון כנגד דברי התלמוד גם אם לא תמיד פירשו אותו נכונה. אחד הראשונים שהכיר וערך רישום של מאמרי התלמוד היה נזיר דומיניקני ספרדי בשם ריימונדוס מרטיני‏ (1220–1285). הוא חיבר שתי יצירות אנטי יהודיים.  אחת מהן נקרא "פגיון האמונה נגד המוסלמים והיהודים" (Pugio fidei adversus Mauros et Iudaeos) ובה מבקש מרטיני להוכיח את שקריותה של הדת היהודית, לשם כך מוקדש חלקו הארי של ספר זה לציטוטים מתוך דברי חז"ל. מרטיני טוען שמקורות היהדות דווקא מוכיחים את אמיתות הנצרות, ושהתוספות והפרשנות הרבנית מעוותת את האמת.

 

Pugio fidei adversus Mauros et Iudaeos, Leipzig 1687

 

יצירות אנטי-תלמודיות רבות עלו על הכתב, ועם המצאת הדפוס זכו דברי שטנה אלו לקהל קוראים רחב יותר. בדרך כלל היה מדובר בסילוף וזיוף של המקורות. גם כשסופקו ציטוטים מדויקים, לעתים קרובות הוצאו אלו מחוץ להקשרים המקורי, או שתורגמו בצורה חלקית, תורגמו באופן שגוי, או שקיבלו התייחסות ופרשנות מודרנית למרות היותם כתבים עתיקים.

מרטין לותר ידע לנצל היטב את המצאת הדפוס במטרה לקדם את רעיונות הרפורמה שלו. בערוב ימיו הדפיס מייסד הנצרות הפרוטסטנטית מסה הנקראת "על היהודים ושקריהם". במסה זו תקף לותר את התלמוד ותיאר את היצירה כמלאה "עבודת אלילים, שקרים, קללות וכפירה". יש הרואים בכתביו של לותר את הבסיס לאנטישמיות הגרמנית.

לותר לא היה הגרמני הראשון שהוציא בדפוס כתבים נגד התלמוד. הכומר הקתולי פטר שוורץ פרסם ב-1475 את הספר "כוכב המשיח". שם בין היתר הוא כותב: "הספר הארור – התלמוד, אשר הנסיכים הנוצריים אינם צריכים עוד לסבלו אלא לשרפו בכח". מעניין שדווקא בספר אנטישמי זה הודפסו האותיות העבריות הראשונות על אדמת גרמניה.

גרמני נוסף, יוהאן כריסטוף וגנזייל   (1633-1705). למרות שהיה מקורב למספר יהודים ואף למד עברית, כתב נגד היהודים והתייחס גם לתלמוד. את דעותיו פרסם בספרו Tela ignea Satanae. בין היתר תרגם גם את מסכת סוטה מהתלמוד הבבלי לשפה הלטינית. צילומים של כתבי יד יהודיים  שהיו ברשותו של וגנזייל, שמתוכם למד להכיר את "יריביו", נמצאים בספרייה הלאומית.

גדול תוקפי התלמוד בגרמניה ובכלל היה יוהאן אנדריאס אייזנמנגר שנולד בגרמניה ב-1654 . הוא התחנך באנגליה והולנד שם למד עברית ושפות שמיות אחרות.

בשנת 1700 פרסם אייזנמנגר בפרנקפורט את יצירתו הגדולה, Entdecktes Judenthum – "היהדות החשופה". ביצירה זו תקף את הדת היהודית, וטעןכי הספרות היהודית כמו התלמוד והמדרשים מפיצים דברי הבל בענייני אמונה באלוקים, מגדפים את הנצרות ואת ישו ונותנים היתר ליהודים להתנהג עם הנוצרים באופן פוגע ומזלזל.

יצירה זאת הודפסה בשני כרכים עבים וכללה כ-2000 דפים.

 

Entdecktes Judenthum, Frankfurt 1700

 

בספר זה הוא קיבץ ציטוטים מתוך 193 מקורות יהודיים בעברית ארמית ויידיש כמו התלמוד הבבלי, הזוהר,  סידורים, כתבי הרמב"ם והרמב"ן.

אייזנמנגר קרא את המקורות כפי שהם וסירב לפרש אותם בהקשר ההיסטורי בו נכתבו. הוא טען שיהודים מצווים להישבע שבועת שקר, לרצוח ילדים שהמירו את דתם, לנסות תרופות ניסיוניות על נוצרים ולמכור להם בשר מקולקל.

יהודי החצר של הקיסר ליאפולד, הרב שמשון וורטהיימר (שכותב מאמר זה הוא מצאצאיו), פנה לקיסר והצליח לעצור את הפצת הספר. מאוחר יותר הבנקאי והדיפלומט האוסטרי שמואל אופנהיימר שכנע את הקיסר להחרים את כל אלפיים העותקים. לאחר מותו של אייזנמנגר, הדפיסו יורשיו ב-1711 עותקים חדשים של הספר. ב-1740 הספרים המוחרמים שוחררו ממחסני הקיסר, בהם נשמרו תחת מנעול. ועותק אחד נמצא היום באוסף גרשום שלום בספרייה הלאומית.

 

Entdecktes Judenthum, Frankfurt 1700

 

ספרו של אייזנמנגר היה הנסיון הראשון להדפיס ספר "מדעי" המצטט את המקורות היהודיים עצמם התוקפים לכאורה את הנצרות והחברה הנוצרית. אחריו באו ספרים נוספים שהודפסו במדינות שונות.

אך התקיימו גם דרכים אחרות ל"הוכיח" את אמיתות הבשורה הנוצרית: באנגליה הדפיס מיסיונר בשם אלכסנדר מק'קול גיליון שבועי במשך שנת 1836 בשם The Old Paths, לימים קובצו הגליונות לספר שאחר כך גם תורגם לעברית והודפס תחת השם נתיבות עולם, על ידי יהודי שהתנצר. כמיסיונר המנסה לקרב את היהודים לנצרות, לא תקף מקקול את הספרות היהודית אלא השתדל לכתוב בצורה נעימה יותר ולהוכיח את אמיתות הנצרות. בספר ציטוטים מתוך התנ"ך, תלמוד, רמב"ם, ארבעה טורים והשולחן ערוך.

 

The Old Path, London 1837

"נתיבות עולם", לונדון 1851

יצחק דב בר לוינזון מקרמניץ היה מראשוני המשכילים ברוסיה וגליציה ומקורב לצאר ולשלטון הרוסי. ב 1863 כתב את ספרו "זרובבל" כנגד טענותיו של מק'קול. בהערה בתחילת מהדורה מאוחרת של הספר מופיע שלפני מותו, מק'קול חזר בו על דבריו נגד היהדות.

 

תוקפי התלמוד מתגלים במערומיהם

שתי עלילות דם חשפו את פניהם האמיתיות של המלעיזים הנוצרים: אנטישמים המסלפים את ארון הספרים היהודי כדי להוכיח בכל מחיר את מבוקשם.

ב-1871 פרסם  אוגוסט רולינג, פרופסור ליהדות עתיקה בפראג, את Der Talmud-Jude ובו ציטוטים מסולפים ושקריים מהתלמוד. הספר הוא בעיקרו העתק ועיבוד של אייזנמנגר ויש הטוענים אפילו לגניבה ספרותית. רולינג היה כל כך בטוח בעצמו ובדברים שכתב, שהוא איתגר את יהדות אוסטריה למצוא טעויות או שקרים בספר. הרב יוסף שמואל בלוך הרים את הכפפה והאשים את רולינג בבורות ושקרים. רולינג תבע את בלוך למשפט אבל הסיג את תביעותיו מפחד לחשיפה לא רצויה. רולינג היה עד בעלילת הדם בכפר ההונגרי טיסאסלר ב-1882 בה הוא העיד שעל פי התלמוד היהודים מצווים להשתמש בדם נוצרים.

 

Talmud-Jude, Leipzig 1891

עוד קורא תלמוד מפורסם, היה האב יוסטינאס פראנאיטיס  (1861-1917) כומר קתולי ופרופסור לשפה העברית בסנט פטרסבורג. ב 1892 הוא כתב בלטינית ספר בשם Christianus in Talmude Iudaeorum שם הביא ציטוטים בעברית וארמית מול תרגומם בלטינית. את רוב החומר לקח מאייזנמנגר. בתלמוד אכן מופיע לעיתים דברים חריפים כלפי אפיקורסים, כותים, עמי הארץ ועובדי כוכבים. מבחינתו של פראינטיס כל הנ"ל הם שמות נרדפים לנוצרים ועל כך התקפותיו.

בדומה לרולינג, פראנאיטיס נהיה עד מומחה במשפט עלילת דם. הפעם היה זה משפט בייליס בשנת 1912 ברוסיה בו נטען שיהודי בשם מנחם מנדל בייליס רצח ילד נוצרי במטרה להשתמש בדמו לאפיית מצות. במשפט, אמינותו של פראינטיס נפגעה כשהתברר שלא הכיר את שמות מסכתות התלמוד. עובדה זו מפתיעה ביותר, שכן בתחילת ספרו מופיעות שמות המסכתות. הוא גם טען לזיוף מסמכים של האפיפיורים הקוראים נגד עלילות דם. המסמכים הוכחו כאמיתיים – דבר שפגע שוב באמינות העד המומחה.

 

 

Christianus in Talmude Iudaeorum, Petropoli 1892

אך אל תטעו, גם לאחר ש"נתפסו" שני המלעיזים המודרניים על התלמוד בקלקלתם, המשיך התלמוד להיות מותקף בידי שונאי ישראל והיחס השלילי אליו (כמו גם אל העם היהודי בכללותו) רק הלך והדרדר. בכתבה הבאה נסקור את יחסם של הנאצים לתלמוד.

 

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

לא יום ולא לילה: בחור ישיבה ליטאי שנקרע בין לימוד תורה ובין מדע

מכתב של בחור ישיבה ליטאי מ-1884 חף מכל התייחסות רגשית ואישית למשפחתו הקרובה, ועוסק כולו בשאלת ההיתר ללמוד שפות זרות ומדעים. הרקע למכתב איננו אידאולוגי ומחברו מתנצל על שאינו יכול להגות בתורה יומם ולילה.

שני נערים יהודיים בחורשה בסמוך לעיר איישישוק. צילום: מוזיאון השואה בוושינגטון

מאת יוחאי בן גדליה

המבקר במוזיאון השואה בוושינגטון נחשף למצבת זיכרון מיוחדת לקהילת איישישוק (Eišiškės) שבליטא. תצוגת הקבע ‘מגדל החיים' מורכבת מכ-1,600 תמונות מתוך האוסף של ילידת המקום, פרופ' יפה אליאך, המספרות בצורה ויזואלית את סיפורה של הקהילה. תיאור טקסטואלי של המקום מסוף שנות השבעים של המאה ה-19 מופיע בזיכרונותיו של אליעזר אליהו פרידמן, לימים עורך עיתון 'הצופה' הוורשאי:

 

איישישוק … עיר ישנה ובלה, רחובותיה מלאים רפש עד הברכיים, בתיה בתי עץ שפלים ויושביה יהודים רצוצים, שחוחים … אולם עיניהם העמוקות והשחורות הפיקו גם רגש גאווה. כי על כן בני איישישוק הִנמו — מרכז התורה בליטא, שנייה לוולוז'ין הקרובה. גם אמנם בתי המדרש היו מלאים אברכים ככלוב. אברכים מכל הסוגים, מקרוב ומרחוק. כולם ישבו והגו בתורה, ובני העיר הספיקו להם לחם ותבשיל ('ספר הזכרונות', תל אביב תרפ"ו, עמ' 124).

 

ארבעה נערים יהודים באיישישוק, תמונה משנות העשרים של המאה הקודמת
מוזיאון השואה בוושינגטון

 

איישישוק אכן הייתה אחד ממרכזי התורה שבליטא, אך בניגוד למרכזי תורה אחרים, באיישישוק לא הוקם מוסד לפי מתכונת הישיבה הליטאית החדשה, ומרכז התורה בה היה 'קיבוץ הפרושים' שהתרכזו בו אברכים נשואים ו'בחורים' — תלמידים רווקים. במכתב של אחד הבחורים לאמו ולאחיו מ-1884, השמור בארכיון, נעסוק הפעם.

 

שו"ת לאמא

 

בית הכנסת של קהילת איישישוק, ליטא. שנת הצילום לא ידועה
מוזיאון השואה בוושינגטון

 

הבחור, אברהם שיף, דורש בחטף בשלום נמעניו, ומיד עובר לעסוק בעניינים שברומו של עולם, בטקסט המנוסח לפי ז'אנר השאלות והתשובות הרבני:

 

אור ליום ג' מ"ז למטמונים [לספירת העומר, ג' בסיון[ שנת תרמ"ד לפ"ק [=לפרט קטן], אוישישאק. … החיים והשלום אתי, כה ייתן ה' לשמוע גם מכם אמן סלה. "שאלה ותשובה" על אשר כל גדולי וצדיקי דורנו יסכימו ללמד שפת עבר ושפת המדינה, אשר לכאורה דת התורה אינה מסכמת לזאת, כדכתיב “והגית כו' [יומם ולילה]" … וזאת ידוע כי לא זו מטרת האדם לאכול ולהשביע חומרו, כי אם ליתן צדה לנפשו המשכלת, להגות בתורת ה' יומם ולילה, אשר בעבורה שמים וארץ נבראו … ואם כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל בכדי שיעסקו בתורה, נכון הוא לכל איש ישראל אשר יראת ה' בלבבו לעזוב לכל תענוגי עולם הזה להיות תמים עם ה', ולא לשום עין על השני אשר הזמן יצליח לו ואשר אושרו וקניינו מלאה הארץ, כי לא במותו ייקח הכל … ובייחוד איש הרך בשנים אשר לא לקח עדנה רחיים על צווארו ומדאגת הפרנסה לא ידע וכוחו אתו, האיש ההוא נדרש לו להקדיש עתותיו ורגעיו לתורת ה' ולא לשום דבר שבעולם … ואם לא עשה כן מוטב לו שלא נברא.

 

 

בחלק התשובה מציג אברהם שיף את הצורך שבלימוד שפת המדינה, השכלה כללית ומדע כעוד אחד מאילוצי הגלות:

 

אמנם כל זה היה כשישראל שרויים על אדמתם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ומלאכתם נעשו על ידי אחרים, כל מלכי מזרח ומערב מקדימין לפתחיהן, כורעים ומשתחווים להם, עומדים לפניהם כעבדא קמי מרא [כעבד לפני אדונו], וה' משמים השקיף עליהם להריק להם ברכה עד בלי די … יושבים בטח על אדמתם שלווים ושקטים, וקול שודדים לא נשמע בארצם. … אך בעת הזאת, כשאנן בגלותא חשיכא [כשאנו בגלות החשוכה], לחמנו לא ניתן לנו ומימינו לא נאמנים, לעבדים ושפחות נמכרנו ללחם, ואין דורש בעדנו לטוב … כל איש נודד ללחם, אמעריקע ואנגליה לא נכר מאתנו, אך גם שם כאילו ברח מן הארי ובא באוות נפשו אל מאורת הצפעוני, שם יום לא ינוח ולילה לא ישכב; מלאכה תהיה עליו כהעול על השור, ומה' א-להיו ישכח.

 

לפיכך, בעת הזאת אין לו לאדם ברירה אלא לפנות מעט זמן לענייני העולם הזה:

 

וביותר איש הרך בשנים אשר שכלו צלולה כמים, ואם יקבע רגעים אחדים בכל יום ישיג גם החכמה והמדע להיות איש מעורב בין הבריות, וכל רואיו יפיקו רצון ממנו, לכן לחוב קדוש על כל בחורי עמנו ללמוד שפת עבר גם שפת רוסיה, ואם כן יעשה גם תורתו יתקיים בידו, ואם לא כן גם תורתו ישכח ממנו.

 

יומם ולילה

 

הנחת המוצא של שיף, שלפיה “כל גדולי וצדיקי דורנו יסכימו ללמד שפת עבר ושפת המדינה", אינה מובנת מאליה. פרידמן למשל מתאר יחס עוין כלפי ההשכלה באיישישוק:

 

ואחדים מבעלי הבתים — אנשים אדוקים, חרדים קיצונים — מנצחים על כל התכונה. בהם חנפים וצבועים, רודפים באף ובחמה כל אברך אשר נמצא בידו ספר חשוד. מתנפלים על מעונות האברכים ומחפשים בארגזיהם, וכל ספר אשר אינו נושא עליו חותם התורה וההוראה יחרימו. יש שאחרי חיפוש כללי עורכים ‘אוטו-דה-פה' בחצר בית המדרש ('ספר הזכרונות', עמ' 124).

 

מתיאורים אחרים שנכתבו בסוף המאה ה-19 — הזמן שבו נכתב מכתבו של שיף — נראה שבתקופה ההיא המלחמה בהשכלה בקיבוץ הפרושים באיישישוק שככה מעט. שיף גם אינו 'משכיל' אידאולוגי. פנייתו ללימוד שפות ומדע אינה נובעת משאיפתו להשכלה לשמה אלא מרצון להרחיב את אפשרויות הפרנסה — צורך חיוני בקרב בוגרי הישיבות שהתמודדו על משרות רבנות מצטמצמות והולכות.

עם סיום דבריו, מעדכן שיף את משפחתו בקצרה על סדר היום שלו:

 

וזאת הודיעכם, כי הנני עוסק בלימודי כעת בשקידה רבה, וכשעה ומחצה ביום אקדיש גם להשכלה והמדע. ממני, העמוס בעבודה, המקווה לה' להשיג מטרתו, ולמצוא חן בעיני א-לוהים ואדם, ממני, אברהם שיף.

 

המכתב מעיד עד כמה היה שיף שקוע בעולמה של תורה. הוא אמנם הקדיש שעה וחצי ביום להשכלה ולמדע, וגם השאלה שניסח בנויה על יסודות שמקורם בספרות המחשבה היהודית מימי הביניים, שלא היוותה חלק מסדר היום המקובל בישיבה הליטאית, אך הוא מבחין בדבריו בין 'השכלה' לבין 'לימוד' — ביטוי השמור אצלו ללימוד התורה. עיגונו בדל"ת אמות של הלכה בא לידי ביטוי לא רק בהבחנות הלשוניות. כבחורי ישיבה רבים בני גילו מתקשה שיף לתקשר באופן אישי עם שארי בשרו הנמצאים מחוץ לכותלי בית המדרש, ומכתבו נטול גילויים אישיים. את הזמן הקצוב המוקדש אצלו לענייני חול הוא מנצל כדי לכתוב לאמו ולאחיו מכתב לא אישי, המהווה בעצם תרגיל בכתיבה בעברית. כך לפחות מלמדת התנצלותו לקראת סוף המכתב:

 

אמרתי, אם אחפוץ לעלות כל רעיוניי בזאת — קצר הגיליון מהכיל והמצע מהשתרע; וגם העת לא ייתנני להאריך במכתבי, כי לא ארצה לבטל את החוק הקבוע לי בלימוד, לכן אקצר.

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 20 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

חדש בספרייה: אוסף שירים נדיר מתימן של סוף המאה ה-16 ובו 200 שירים בשלוש שפות.

"עלמה גברת עלמות עפרה במדבר קדימות", עמ' 124 בדיואן אלחמדי

שירת תימן מעולם לא קפאה על שמריה. כתב יד יוצא דופן שנתרם לאחרונה לספרייה הלאומית, ונושא את השם 'דיואן אַלְחַמְדִּי', מספק עדות מרתקת לכך.

 

להתיר את המותר?

 

במה מתייחד דיואן אלחמדי? ראשית, בשפה שהפיוטים השונים נכתבו בה. או, ליתר דיוק, בשפות. חוקרי התקופה חלוקים ביניהם לגבי המועד המדויק, אך במפנה המאות ה-16 וה-17 הותרה השפה הערבית לשימוש לצרכי קדושה בידי הקהילה היהודית בתימן. עד אז הייתה הערבית שפה מותרת לדיבור ולכתיבה בלבד. יהודים תקשרו בה עם הרוב המוסלמי, ולא פעם גם בינם לבינם, אך עד אז נאסר השימוש בערבית בתור שפת פיוט ושירה. התרת השימוש בערבית בסוגה זו העשירה עמוקות את השירה היהודית-התימנית: שירים רבים החלו להיכתב תוך שתובלו בערבית-יהודית; חציים נכתבו בערבית וחציים בעברית או נכתבו באופן בלעדי בערבית. דיואן אלחמדי היה אחד מכתבי היד הראשונים שחידוש זה בא לידי ביטוי בהם.

עובדה נוספת המייחדת כתב יד זה היא עצם הגדרתו כ'דיואן'. בשירה המוסלמית 'דיואן' הנו שם כולל לאסופת יצירות מאת משורר יחיד. יהודי תימן לקחו הגדרה זו והרחיבו אותה; הדיואן התימני-יהודי המקובל הכיל יצירות של משוררים שונים וחולק (עם הזמן) לסוגות שונות. עיקר ההפרדה הייתה בין שירי קודש המותרים בבית הכנסת, ובין שירי חול – מהם שירי תענוגות ואהבה – המושרים בעיקר בשמחות שאינן נחגגות בבית הכנסת. גם בנוגע לחלוקה זו ראוי לדייק: שירי החול היו על פי רוב שירים היכולים להתפרש, ואכן התפרשו, כשירים אלגוריים. כך לדוגמה, שירי אהבה לאישה התפרשו כאהבה לתורה, לשכינה או לבת ציון היא כנסת ישראל.

 

הללו בורא הנשייה, עמ' 84 בדיואן אלחמדי

 

כאמור, הדיואן שלפנינו מתוארך לאותה תקופת מעבר סוערת, שבה הותר השימוש בערבית כשפת שירה. זאת ועוד, המכירים את הדיואן "הקלאסי" יופתעו גם מצורתו הוויזואלית של דיואן אלחמדי: הדיואן מוכר לרוב כאסופת שירים המאוגדת במעין פנקס צר וארוך. צורה זו אפשרה לשאת אותו ב'קַַמִִיץ' [חלוק הגברים] המסורתי – חולצת שמלה ארוכה בעלת כיס פנימי שבו טמנו בני הקהילה את הדיואן בהליכתם אל בית השמחה (חתונה, ברית מילה) או לכל מקום אחר של התוועדות לשירה. לעומת זאת, צורתו של דיואן אלחמדי היא כשל פנקס מרובע, קטן ושמנמן, אשר לא ייכנס בקלות לכיס. זוהי עדות נוספת להיותו של דיואן אלחמדי תוצר של תקופת המעבר בשירת תימן, בטרם התקבעה צורתו המוכרת של הדיואן.

 

דוגמה ללבוש התימני המסורתי, שנת 1903. צילום: הרמן בורקהרט

 

בתמונה זו תוכלו להתרשם מצורתו של פנקס אלחמדי – מרובע, קטן ושמנמן

 

מה בדיואן אלחמדי?

 

האסופה מכילה 134 דפים, בהם בין 180 ל-200 יחידות של שירים בשלוש השפות השמיות: עברית, ערבית וארמית. מדובר בכתב יד שככל הנראה נעתק בצנעא, בירת תימן.

מובן שלא נוכל לרדת לעומקה של היצירה כולה, אך בין השירים המוכרים בדיואן, אותרו 20 שירים שאין להם כל מקבילה בדיואנים אחרים. על כן, בין היתר, עולה חשיבותו של הדיואן המיוחד הזה למחקר תרבות תימן ולשירת בניה.

 

"קומה הלוך חתן אלי אשתך ואחוז לכוס קדוש בתוך ידך", עמ' 122 בדיואן אלחמדי

 

מרתק לגלות גם את מה שנעדר מכתב היד: בכל מאות עמודיו לא אותר שיר אחד של ר' שלום אלשבזי – גדול משוררי תימן של המאה ה-17 ואילך. עובדה זו מסייעת בתיארוך כתב היד לסוף המאה ה-16, תחילת המאה ה-17.

כתב היד טרם נחקר במלואו, אך כבר עכשיו ניתן לספק שני גילויים מעניינים מתוכו. הראשון הוא שיר מענה ['גַּוַאבּ'] שחיבר משורר אלמוני לשירו הנודע של הרמב"ם. שירו של הרמב"ם נפתח במילים: "בִּשְׂדֵה תְבוּנוֹת קָצְרוּ הַקּוֹצְרִים / חָכְמָה אֲשֶׁר אֶל כָּל נְדִיב עָרָבָה". ולכך עונה המשורר התימני: "בִּשְׂדֵה זְרָעִים זָרְעוּ הַזּוֹרְעִים / וַיִּפְּלוּ מַיִם עֲלֵי זַרְעֵיהֶם". שיר המענה חלש ברמתו הפואטית, והסברה היא שהוא אולי פרי עטו של משורר מתחיל שהתנסה בכתיבה.

הגילוי השני הוא של שיר לא מוכר, המשתייך לסוגת 'הללות לתלמידים'. הסוגה כולה הינה טיפוס מיוחד במינו של מיני 'הללות'. 'הללות לתלמידים' הושרו במסיבת הסיום של תלמידים, אשר השלימו את חוק לימודי השחיטה שלהם, כגון עופות, בהמה דקה או בהמה גסה, וקיבלו את ההיתר לשחיטה ממוריהם ומבוחניהם. היו גם שהוסמכו לרבנות, ומעתה יכלו לקדש ולגרש, לייבם ולחלוץ ועוד ועוד.

ב'הלל' שהתגלה נכתב:

וְהַלְלוּיָהּ,

תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם

בְּאַשְׁמוּרָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית עִבְדוּ בּוֹרַאֲכֶם

וְעִבְדוּ אֶת יְיֹיָ תָּמִיד כָּל לֵילְכֶם וְיוֹמְכֶם;

יִתְקַיֵּם עֲלֵיכֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייֹיָ אֱלֹהֵיכֶם" (דברים ד,ד)

וְהַלְלוּיָהּ:

 

"תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם", עמ' 139 בדיואן אלחמדי

 

כתב יד זה נתרם על ידי מר עזריאל חמדי, בנם של הרב אהרן בן יהודה חמדי לוי ז"ל ורעייתו נעמה חמדי ז"ל. הוא חלק מעיזבון אביו של מר עזריאל חמדי, לזיכרון עולמים של אביו ואמו.

כתבה זו מתבססת על הרצאתו של ד"ר אורי מלמד במסגרת סדרת ההרצאות "חוקר בצהריים" בספרייה הלאומית. אני מודה לד"ר מלמד על עזרתו הרבה בעיבוד ההרצאה לפורמט זה.

 

רכוש אהרן חמדי ז"ל

לכתב היד המלא

עולם שלם של כתבי יד מחכה לכם באתר "כתיב"

 

 

 

כתבות נוספות:

מגע ראשון עם יהודי צנעא: התמונות הראשונות של יהודי תימן

חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות