כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

קליע אחד שנורה על ידי איש גסטאפו ופגע במחזאי יהודי בגטו שמור אצלנו בספרייה. הקליע הזה אוצר בתוכו סוד שאפשר שיישאר כמוס לעד.

הדר בן-יהודה | 23.04.17 | 3 דק' |
Share
הקליע שנורה בד"ר מיכאל וייכרט. צילום: הדר בן יהודה הספרייה הלאומית

גטו קראקוב. 1 ביוני 1941. יום לפני האקציה. המשטרה היהודית מקבלת פקודה לרכז בכיכר זגודה את כל אלה שלא קיבלו חותמת של הס"ס שמקנה זכות להישאר בגטו. חותמת שקובעת מי לחיים ומי למוות. מי שנשאר ללא חותמת ממתין לגורלו. בלילה עוברים אנשי המשטרה בין הבתים. מי שאין לו חותמת, נעצר.

ב-2 ביוני בבוקר, נאספים האנשים בכיכר. היא מתפקעת מגברים ונשים, זקנים וצעירים, עמוסי חבילות. השמש יוקדת. חם ומפחיד. באותו הזמן, נכנסות דרך השער בכיכר זגודה שתי מכוניות של אנשי גסטאפו. אחת מהן נוסעת אל בניין המשטרה היהודית ואילו האחרת נשארת בכיכר. יוצאים מתוכה אנשי גסטאפו שטוענים את אקדחיהם. הרחובות סביב הכיכר מתרוקנים.

"אחד מאנשי הגסטאפו מכוון את אקדחו לצד רחוב יוזפינסקה. שוטרים יהודים קוראים זה לזה. לפתע נורה כדור… אחד… שני… שלישי.  הפצוע הראשון בגטו היה ד"ר מ. וייכרט, יושב ראש 'העזרה היהודית העצמית', והיורה הראשון בגטו היה שטורמשארפיהרר וילהלם קונדה, מי שהיה דובר הס"ס והגסטאפו לענייני יהודים, בעל דרגת Kriminal-Sekretär  במשטרה הפלילית (kripo). כדורו פגע בזרועו של ד"ר וייכרט."

כך מתאר תאדאוש פאנקיוויץ' בספרו "בית-מרקחת בגטו קראקוב" את האירועים שקדמו לירי במחזאי ובבמאי מיכאל וייכרט.

בחזרה לכיכר, שם מבקשים מהיהודים לטפס על עגלות משא, הם מטפסים ומאמינים שהם עומדים לנסוע החוצה מהגטו, אך לא כך. מתברר שמבקשים מהם לעלות על העגלות רק כדי לצלם אותם. עם תום הצילומים הם נאלצים לעזוב את הגטו ברגל, הם נוטשים חלק גדול מהמטען שכבד מכדי לשאתו והולכים ברגל לאורך פסי הרכבת עד פלאשוב.

בלילה בין השלושה לארבעה ביוני עוברים אנשי הגסטאפו מבית לבית בגטו, בודקים את הניירות ותופסים אנשים ברחובות. לא גורשו מספיק אנשים באקציה. למחרת אוספים את הנותרים בלי החותמת בכיכר. האקציה של היום הזה איומה ואכזרית בהרבה.

וייכרט נפצע כאמור, אבל לא נהרג. על הכדור שנורה בו והוצא מזרועו הוא שמר כל חייו. זיכרון ליום ההוא בגטו שבו ניצלו חייו.

 

מי אתה מיכאל וייכרט?

מיכאל וייכרט (1967-1890) יליד העיירה פודהייצ'ה שבגליציה המזרחית, עמד בראש ה-JSS – העזרה העצמית היהודית – ארגון שהוקם בוורשה בספטמבר 1939 לעזרה ליהודים בגיטאות – שפעל בכל הגנרל גוברנמן ("הממשל הכללי" – השם לשטחי פולין הכבושים).

וייכרט היה משפטן בהשכלתו, אדם בעל כשרונות בלתי רגילים, אינטליגנציה גבוהה וכושר ארגוני רב. לפני המלחמה נמנה עם הדמויות הבולטות בתרבות היהודית. הוא היה איש תיאטרון, שייסד וניהל בוורשה תיאטרון ניסיוני יידי ועבד עם קבוצת ה"ווילנער טרופע", שהעלתה את "הדיבוק" של ש. אנסקי עוד לפני "הבימה" במוסקבה.

 

ד"ר מיכאל וייכרט

 

למרות הכבוד והפרסום שזכה להם בתחום התיאטרון, וייכרט לא הצליח להתפרנס מאמנותו, ועבד במקביל בתור עורך דין. הוא ייעץ לכמה מוסדות צדקה וארגוני תרבות יהודיים שנתמכו על ידי הג'וינט, ועזר להם מול החוקים וההגבלות שהטיל עליהם המשטר הפולני בשנים שקדמו למלחמה.

כך הגיע וייכרט לעמוד בראש  ה"עזרה העצמית היהודית" בזמן המלחמה. במסגרת עבודתו בארגון הוא פעל לקבלת מזון, תרופות וביגוד מארגונים שונים כמו הג'וינט והצלב האדום עבור היהודים, הוא דאג לחלוקת המצרכים החיוניים ופעמים רבות פנה לשלטונות והתערב למען היהודים.

"איש לא ידע לדבר עם הגרמנים כמוהו, ואיש לא הכיר את המנטאליות ואורח החשיבה שלהם כמוהו. רבים אף אינם יודעים עד היום שהם חייבים לו את חייהם", כתב עליו פאנקיוויץ' בספרו.

ואכן, פעמים רבות עזר וייכרט לתושבי הגטו להשיג תעודות מצילות חיים ותיווך בין תושבי הגטו למכרים פולנים ששמרו על כספים או על חפצים שיושבי הגטו הפקידו בידיהם. פעולות אלה היו אסורות בתכלית האיסור והיו כרוכות בסכנת חיים.

הקשרים עם הפולנים והגרמנים בזמן המלחמה, ועצם העובדה שעמד בראש ארגון סעד שפעל תחת וברשות השלטונות הנאציים, וזאת לאחר הרצח השיטתי של כל היהודים בפולין, הביאו לכך שבסוף המלחמה הואשם וייכרט בשיתוף פעולה עם הנאצים.

וייכרט טען שלא שיתף פעולה ושכל מעשיו היו רק על מנת להקל על מצבה של האוכלוסייה היהודית. שני בתי משפט שדנו בנושא הגיעו למסקנות הפוכות.

בחזרה לקליע. היו שטענו שהסיבה שוייכרט נורה ב-1942 בגטו לפני האקציה הייתה כדי להסיט את החשד שפעל בשיתוף עם השלטונות הנאצים. ואילו בעיניו של וייכרט, אפשר שהכדור שעליו שמר כל השנים לא רק היה מזכרת ליום שבו ניצלו חייו בנס, אלא גם הוכחה ועדות חותכת לכך שלא שיתף פעולה.

 

"הקליע שפצע אותי ביום 31.5.1942 ואשר פרופסור גלצל הרחיק מגופי בניתוח בסוף יולי." הכיתוב ביידיש על גבי הלוחית בכתב ידו של וייכרט. צילום: הדר בן יהודה. הספרייה הלאומית

 

אחרי גזר הדין לא מילא עוד וייכרט תפקידים ציבוריים יהודים בפולין. וייכרט שעבד בתיאטרון היהודי לפני המלחמה ותרם רבות לארגון חיי התרבות בגטאות, חזר לתחום שאותו אהב יותר מכל והקדיש את חייו לחקור ולתעד את תיאטרון היידיש.

ב-1958 עלה וייכרט ארצה. את הארכיון שלו שבו אסף תיעוד וחומרים שערכם לא ישוער על תולדות התיאטרון היהודי, על פולקלור ועל התיאטרון היהודי בתקופת הכיבוש הנאצי הוא העניק לספרייה הלאומית. הוא נפטר ב-1967.

 

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים, על הסיוע בתחקיר.

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

 

הדר בן-יהודה , כותבת ועורכת תוכן, הספרייה הלאומית

כותבת, מתרגמת ועורכת. מחברת תסריטים, מתרגלת טאי צ'י ויודעת איך להתאים לאנשים את הספר שהכי מתאים להם בדיוק עכשיו. יום אחד אכתוב אותו. צילום: טל ניניו
לכתבות נוספות של הדר בן-יהודה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו