נוסטלגיה: עידן משחקי הקופסה

פעם יכולנו לקנות את הכותל המערבי ב-400 לירות ב"ריכוז", וב"ירושלים של זהב", יכולנו לשחק ולא רק לשיר. בכמה ממשחקי הקופסה בכתבה שיחקתם בילדותכם?

משחק קופסה מראשית שנות ה-70 בכיכובו של שחקן הטלוויזיה רוג'ר מור הלא הוא סיימון טמפלר "המלאך".

 

האם אתם זוכרים את המשחקים ששיחקנו בהם כשהיינו ילדים?
מה מזכירה לכם הפקודה: "לך לבקר בקבר רחל"? או "לרדת מצרימה"?
ולמה לפני הסוף של "סולמות וחבלים" תמיד צריך להיות חבל ארוך-ארוך שייקח אתכם את כל הדרך למטה, למשבצת הראשונה של הלוח. ומה זה (או מי זה) רפרף ההרדוף? ואיך כל זה קשור למשחקים של היום?

לוח המשחק "שמונה בעקבות אחד" על פי הספר והסרט.

 

 

ברשימה הבאה אזכיר נשכחות ואספר על משחקים אהובים ומהנים, שבילינו במחיצתם שעות והעשירו את עולמנו ובמידה רבה עיצבו את השקפת עולמנו לפני עידן האינטרנט, הסלולר והאייפון.

 

משחקי הקופסה של שנות ה-60 וה-70

"סוכן חשאי" משחק קופסה משנות ה-60 מבוסס על הדמות של הסוכן החשאי ג'ימס בונד.

 

כל ילד שהגיע לגיל בית הספר התהדר בשלושה דברים ששכנו דרך קבע בספרייה הקטנה בחדרו: אנציקלופדיה "מכלל", מילון עברי של אבן שושן ומשחק קופסה אחד (ובדרך כלל יותר), שקיבל ליום ההולדת או לחגים.

המשחקים הפופולאריים ביותר היו ה"מונופול", ועוד 2 גרסאות ישראליות -מקומיות: "ריכוז" (בהוצאת ב. ברלוי תל אביב") ו- "הבנק" בהוצאת "משחקי פרץ".

שלושת המשחקים האלו היו משחקי לוח, שבהם נדרש המְשחק "לרכז בידו נכסים ככל מה שאפשר לו, כגון מגרשים, בניינים ומפעלים שונים(…) כי היודע לנהל את עסקיו בכשרון, יכול בשעת המשחק לרכז את רוב ההון לידיו, ועל-ידי זה לזכות במשחק." (מתוך חוברת ההסבר למשחק הריכוז). ככל שהמשחק התקדם, רכשנו עוד ועוד נכסים (בתים, מלונות ורחובות שלמים – לפי מידת הבזבזנות שלנו או כמות השטרות המרשרשים שקיבלנו בתחילת המשחק) , ולעתים נאלצנו גם לשלם קנסות או להמתין תור אחד או יותר. מי שלא הצליח לשלם את התשלומים הוכרז כפושט רגל, והוא סיים את המשחק ובצער רב הלך להכין את השיעורים או לעזור לאמא לנגב את הכלים…

 

 

בשלושת המשחקים נדרשו סבלנות, יכולת קבלת החלטות, ניסיון ו… מזל. אם כי לדעתי רכיב המזל הוא בעל החשיבות הנמוכה ביותר מבין השלושה, מכיוון שמי שידע לכלכל את מעשיו ולרכוש מבעוד מועד את הנכסים החשובים (כלומר, שיש סיכוי גדול שכל המשתתפים יבקרו בהם), הצליח לגבות עליהם מאוחר יותר כסף, כאשר כל משתתף נכנס לבקר בהם באחד ה"סיבובים" על הלוח, כמובן, שכמו כל דבר בחיים, אם קיבלת קוביות טובות ואלת המזל עמדה לצידך באותו היום הניצחון הובטח לך.

 

שני משחקי קופסה על עלילות הקופים של תמר בורנשטיין לזר. צייר מ. אריה.

 

המעניין הוא ששני המשחקים הארץ-ישראליים ("בנק" ו"ריכוז") זכו לפופולריות רבה, למרות שהיו מתוחכמים פחות מן המונופול, אבל אולי שיחקה לזכותם העובדה שהיו מהנים ומעניינים וכללו פקודות והפתעות מקוריות כמו למשל: "לרדת מצריימה" (ריכוז), שפירושו להתעכב כמה תורות במשבצת "מצרים", ולשלם קנס של 100 לירות כדי להיחלץ מהמקום ולהמשיך במשחק – מעין חופשה כפויה לחו"ל במהדורת שנות ה-70.

משחקי קופסה נוספים: סביב לעולם ב-80 יום – בהוצאת "הגל החדש" – זהו משחק שהעברנו שעות במחיצתו (ואני חושבת שהיה אהוב יותר על אוהבי הספר מבינינו). הוא מבוסס כמובן על סיפור מסעו של פיליאס פוג ומשרתו הנאמן פספרטו במסע מסביב לעולם בעקבות ספרו של ז'ול וורן הזכור לטוב, אם כי הוא משחק משעשע גם בזכות עצמו.

 

 

ירושלים של זהב – בהוצאת "החיים"- משחק מעניין ודווקא חריג- לטובה בז'אנר של המשחקים שיצאו לאחר מלחמת ששת הימים והניצחון הגדול. הוא מציג "טיול" ברחבי ירושלים המאוחדת, ובחוברת ההוראות שלו מפעמת התרוממות- רוח כיאה לימים המזהירים ההם. במהלך המשחק נדרשנו למלא פקודות שונות כגון: "לך לבקר בקבר רחל" או "מנה את שמות כל השערים בירושלים", וגם לאחר ששיחקנו בו פעמים רבות , עדיין לא ידענו את שמות כל השערים הסובבים את העיר הקדושה.

מעניין שהמקומות המוזכרים הם מגוונים: מסגדים, כנסיות, קברים ועתיקות ואתרים בירושלים המערבית (כמו "היכל הספר"), וכמובן , המקום היקר ביותר לרכישה הוא הכותל המערבי (450 לירות). משחק זה היה מוצלח ונמכר היטב, וגרסאות מחודשות שלו יצאו שוב עם עדכונים ושינויים קלים.

 

 

50 מי יודע חידון תורה – בהוצאת "החיים" – משחק צנוע יותר, ברוח חידון התנ"ך העולמי, שגם עמו בילינו שעות מהנות ולמדנו לא מעט על התנ"ך וגיבוריו. היו בו פקודות ושאלות בנושאים תנ"כיים ברוח חידון התורה: מי אמר למי: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך". ולמי אמרו: בזיעת אפך תאכל לחם? כל מי שידע את התשובות (או שהציץ בדף הפתרונים), זכה בנקודות ובניצחון. משחק זה היה הוסיף לנו ידיעות רבות בתורה, ולמצטיינים מבינינו – סיכוי להשתתף פעם בחידון ה"אמיתי" בטלוויזיה ביום העצמאות.

חבילה הגיעה – של אפרים קישון המצוין. מפרט את "מסע הייסורים" בנבכי הבירוקרטיה הישראלית, שכל אדם צריך לעבור כאשר הוא רוצה לשחרר חבילה מן המכס. המשחק שעל פניו נראה משעמם ומייגע (מי מתעניין בחבילה שהגיע מחו"ל והסתבכה במסדרונות הבירוקרטיים?) הוא למרבית ההפתעה משעשע וסוחף, ומזכיר את סיפוריו המשובחים של קישון, שמשולבים בהם תמיד הומור דק, יכולת התבוננות חדה על החברה הישראלית המתהווה ועל הבורגנות , כשלכל זה חוברים נקודת המבט המיוחדת והקסם הקישוני, שליחם כנראה לא יפוג לעולם. יכולנו להעביר שעות ארוכות במשחק זה מבלי להשתעמם. ואגב, האם הצלחתם פעם אחת לסיים את המשחק ולקבל את החבילה?

 

 

משחקי קלפים – רביעיות ואחרים

 

זכורים לטוב הם משחקי הקלפים (רביעיות – פרחי ארץ-ישראל, חיות ארץ ישראל, ישראל ארצך בהוצאת "פלפוט", וגם "דגלים" (הוצאת "דעת").

במשחקים אלו נדרשו זיכרון טוב, סבלנות, ידע בנושאי החי והצומח של ארץ-ישראל , וכמובן – כמו תמיד – מזל. בקלפי הפרחים חולקו הפרחים לפי משפחות, וכל רביעייה כללה משפחה אחרת. בקלפי החיות חזר אותו עיקרון, אבל הפעם היו הקלפים היו ממשפחות החיות. כנראה מלכתחילה נבחרו חיות ידועות ולצידן חיות ידועות פחות כמו רפרף ההרדוף שהוא – כך למדנו מהקלפים – סוג של פרפר (ודי מפחיד למען האמת).

במשחק ה"דגלים" שבהוצאת "דעת" היו צריכים להשלים זוגות של בני אומות העולם בתלבושתם המסורתית. הקאץ' היה כמו תמיד הצועני בלי מולדת, שלא הייתה לו בת זוג, ומי שנותר וכרטיס זה בידו היה המפסיד. ברור שהתאמצנו שלא לזכות בכרטיס זה, והוא היה מקומט מאוד וקרוע.

לכל משחקי הקלפים היה ערך מוסף – לימודי, חינוכי או ציוני. לדעתי, הם נועדו ללמד יותר משהם נועדו לבדר, או לכל הפחות במידה שווה.

 

משחקים "קלאסיים"

לא נפקד מקומם של המשחקים הוותיקים: דומינו, דמקה, שש-בש, שחמט, סבלנות. במשחק הסבלנות היו 33 חורים ורק 32 כלים (החור במרכז הלוח נותר ריק), והמְשחק נדרש להיפטר מכל הכלים ועל ידי כך לנצח במשחק. הבונוס במשחק זה היה שיכלו לשחק בו זוג שחקנים אחד כנגד השני, או שחקן אחד נגד עצמו (אם חברך החליט לא לבוא אליך).

 

עטיפת משחק קופסה משנות ה-50 על מלחמה עתידנית "הסיבוב השני".

 

כמה משחקי קופסה בעקבות מלחמת ששת הימים.

 

 

משחק אחרון שאני זוכרת ולאו דווקא לטובה הוא "סולמות וחבלים". משחק זה היה פשוט ואכזרי באותו הזמן. לכאורה, כל מה שהיה עליך לעשות היה להתקדם בלוח-משבצות מן המשבצת הראשונה ועד האחרונה, כאשר יש סולם שבו אתה עולה , וכאשר יש חבל – שבו אתה יורד. הבעיה: החבלים היו ארוכים, והסולמות קצרים. שנית, היו יותר חבלים מסולמות, ושלישית: החבלים היו ממוקמים לקראת הסוף, כך שכשחשבת שכבר הגעת למנוחה ולנחלה ואתה עומד סוף-סוף לזכות במשחק, הגעת לחבל הארוך שלקח אותך כל הדרך למטה, עד למשבצות הראשונות של הלוח. לא נעים…

משחק "ריכוז " הגירסה הארץ ישראלית של "מונופול.

 

מסעות המלך שלמה. משחק הרפתקאות תנכ"י.

 

משחק הקופסה "חידון התנ"ך" בעריכת הזוכה בחידון התנ"ך הראשון עמוס חכם.

 

והיו גם משחקי רחוב: ג'ולות, גוגואים, כדור, תופסת, מסירות, מחניים, מחבואים, חבל, קלאס, גומי, איקסמיקס דריקס, 5 אבנים, מטקות (בים). אבל אלו דורשים רשימה בפני עצמם.

 

תודה לחוקר המשחקים ד"ר חיים גרוסמן על התמונות

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותב אורח. המידע והעובדות נבדקו על ידו.

הכתבה פורסמה במקור במולטי יקום של אלי אשד

 

 

כתבות נוספות:

"הדרך שלפניך חוסמה ע"י שריון האויב שנפגע" – הכירו את מונופול מלחמת ששת הימים

פנחס שדה מתנצל בפני טרזן: סליחה שהוצאתי אותך מהג'ונגל

הכירו את קומיקס האימה הראשון בעברית



הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 8

אוכל, אהבה וחטאים, שירים חדשים של משוררים מוכרים וחדשים, חידון כפור ספרותי ועוד. בגיליון החדש של המוסך.

שלג נופל על תל אביב. צולם על ידי רודי ויסנשטין, ינואר, 1950. כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

סיפור חדש של תמר מרין: אוכל, אהבה וחטאים בשבעה של אמא של מ'

"'איך שטיפלת בה. איזו מסירות, איזו אהבה, היא הייתה ברת מזל שהיה לה אותך בחודשים האחרונים שלה." "בת מזל, לא ברת מזל," צקצקה אישה שישבה בצדו השני של השולחן."

Two Women, Paul Gauguin, 1901 or 1902, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection, Gift of Walter H. and Leonore Annenberg, 1997, Bequest of Walter H. Annenberg, 2002

שבעה.

מאת: תמר מרין

אחר הצהריים התקבלה מר' ההודעה: אמא של מ' מתה.
אחר כך, בזו אחר זו, הגיעו הודעות נוספות:
הלוויה מחר בצהריים
השבעה תתחיל ביום שאחר כך
כל יום מעשר בבוקר עד עשר בלילה
בנאות אפקה
נשמח אם תבואו.

עניתי לר' ללא שיהוי. כתבתי שאני מצטערת, כל כך מצטערת לשמוע. ר' אינה מ', ולא כלפיה יש להפנות את הבעת הצער ובכל זאת כתבתי לה. בנסיבות האלה, אמרתי לעצמי, אי אפשר לפלוש באופן לא קרוא אל פרטיותה של מ', וגם הודעת טקסט עשויה להצטייר כפלישה. אחר כך הוספתי: נבוא מחר. ואל תשכחי למסור למ' כמה אני מצטערת.
היא ענתה: אל תדאגי, אני לא אשכח.

ביום למחרת ר' שלחה הוראות הגעה באוטובוס וגם הוסיפה תזכורת: ותעשי לי טובה, תנסי לא לפלוט בטעות משהו על כל העניין עם אבא של מ'. הם מאוד רגישים לזה שם עכשיו. העניין עם אבא של מ', שדרן טלוויזיה מוכר, היה קשור בחיים הכפולים שניהל במשך חמש-עשרה שנה עם אישה אחרת, שעבדה איתו ברשות השידור, ושממנה היה לו גם ילד שהוסתר ממ' ומאחיה במשך שנים עד שיום בהיר אחד, כשמ' היתה תלמידת תיכון, הופיע על מפתן ביתם. הסיפור שעבר במשפחתה של מ' הוא שאמא של מ' פתחה לילד, שהיה אז בן עשר, את הדלת, הושיבה אותו במטבח וכיבדה אותו בבורקסים תוצרת בית כפי שהייתה מכבדת את כל חבריהם הרבים. אחר כך האזינה בשקט לסיפורו, בלי לנסות להתחמק ממנו או להדוף אותו מעליה כפי שהיו עושות אולי נשים אחרות. מ' ואחיה לא ידעו מה בדיוק סיפרה לבעלה על הפגישה, האם כל זה הוביל למשבר בנישואיהם ומה הוסכם ביניהם לאחר מכן, אבל הרומן שניהל אביה של מ' עם אמו של הילד נמשך גם בשנים הבאות. רק כשאמא של מ' חלתה, שנים רבות מאוחר יותר, אביה של מ' חתך בבת אחת את הקשרים עם האישה האחרת והתמסר לטיפול באשתו הגוססת כאילו היה אחות רחמנייה.

כשהגענו לווילה בנאות אפקה בשעות הצהריים החום כבר היה כבד מנשוא. דלת הכניסה הייתה סגורה ולמשך כמה שניות עמדנו מולה ולא ידענו מה לעשות עכשיו. "אולי אנחנו צריכים לחכות שמישהו יצא ויפתח לנו," אמר יובל ואני אמרתי, "מה פתאום, בוא נצלצל בפעמון." יובל נרתע מעט לאחור ואמר, "לא נראה לי שזה מנומס," ובאותו רגע נפתחה הדלת ומ' עמדה בפתח. מאחוריה התגלתה המולה רבה, אורחים עמדו ושוחחו זה עם זה, נושאים צלחות מלאות פירות ועוגות, וילדים התרוצצו ברחבי הסלון והמטבח. "תודה שבאתם, יקרים." אמרה מ' והושיטה אלינו את זרועותיה. אוויר המזגן הקריר אפף אותה, ומיהרתי אל זרועותיה המושטות, שידבק גם בי. יובל שאל: "את מחזיקה מעמד?" והיא ענתה: "כן, זה היה צפוי." רציתי לשאול כמה זמן זה היה צפוי ואם אפשר בכלל לצפות משהו כזה, אבל אחת האורחות, שידה הייתה נתונה בידה של ילדה קטנה שמשכה אותה בכוח, פנתה אל מ' בקול בוכים: "רק תגידי לי איפה השירותים, מתוקה, הילדה משגעת אותי." "זה בקומה העליונה, בואו, אני אלווה אתכן, ממילא שכחתי שם כמה דברים," ענתה לה מ' וסימנה לנו בתנועת יד להתקדם בלעדיה אל תוך הבית.

בסלון זיהיתי מייד את אביה, השדרן המפורסם, שישב על ספת עור כשהוא שרוי בעיצומו של מונולוג על אשתו המנוחה. "היא הייתה מלאך. פשוט מלאך," סיפר בעיניים אדומות מדמעות. אישה בת גילו ישבה בסמוך אליו והניחה יד מנחמת על גבו, "גם אתה היית מלאך, איצ'ה. איך שטיפלת בה. איזו מסירות, איזו אהבה, היא היתה ברת מזל שהיה לה אותך בחודשים האחרונים שלה." "בת מזל, לא ברת מזל," צקצקה אישה אחרת, שישבה בצדו השני של השולחן, אבל אביה של מ' מיהר להסות את שתיהן. פניו הדומעים התבהרו בבת אחת. הבטתי בפנים המוכרים לי כל כך ממסך הטלוויזיה, עדיין נאים ומרשימים להפתיע. "אני נולדתי מחדש בחודשים האלה שטיפלתי בה," הכריז וקולו התרומם והדהד בכל רחבי החדר. "בזכותה פתאום הבנתי כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים, שלא ראיתי קודם. הבנתי כמה הכול מורכב כל כך. כמה שאין שחור ולבן בחיים האלה, וכל דבר, כל דבר שאנחנו עושים הוא חלק מהשיעור שאנחנו צרכים ללמוד, ואיזה שיעור שאני למדתי בזכותה, איזה שיעור. שיעור על נתינה, ועל סליחה, ועל אהבה. פשוט אהבה." האורחים שסבבו אותו הנידו בראשיהם בהסכמה. "כמה אהבה הייתה באישה הזאת," חזר מישהו, "כמה אהבה." אישה בעלת שיער מאפיר, שעמדה בסמוך אלינו, נתנה בידי את תמונתה של המנוחה, שעברה בין הנוכחים. הבטתי בפניה המאורכים, העגמומיים, של האישה שבתמונה, דומים כל כך לפניה של מ'. אחר כך העברתי אותה הלאה.

מ', שחזרה לסלון בינתיים, התקרבה אלינו. "בואו לחצר," אמרה. "ר' כבר שם, עם כמה חברים שלנו." התקדמנו לעבר דלת הזזה מזכוכית. מ' פתחה אותה באבחה אחת והחום הלם בפנינו. נכנסנו לחצר מדושאת, שבחלקה המרוחק, הקרוב לגדר, עמדה בריכה גדולה שבתוכה השתכשכו ילדים והשפריצו מים זה על זה. באזור הקרוב יותר לדלת הזכוכית ניצב שולחן פלסטיק גדול שעליו הונחו מיחם, עוגות ודברי מאפה ומצדו ישבה ר' בחברת כמה מחבריהן של מ' ור'. כשמ' ואנחנו נכנסנו לחצר ר' התרוממה לקראתנו בחיוך רחב. "תכירו, אלה עדן ויובל, חברים שלנו", הודיעה. שיערה האדמוני, הפזור בדרך כלל ומשווה לה מראה פראי, היה אסוף פתאום וגרם לה להיראות מעט נוקשה וצפודה.

"שמענו הרבה עליכם. נעים להכיר סוף סוף," אמרה בחורה בעלת שיער שחור ושפתיים משוחות בשפתון אדום, שישבה לצד בחור גבוה לבוש שחור. בצלחת שלפניה עמדו שיירי עוגת שוקולד ופיה האדום היה מלא עדיין בגושי השוקולד הכהים כשפתחה אותו כדי לפנות לר'. "מה יהיה?" גיחכה, "היית חייבת להכין את העוגה שאני הכי אוהבת בעולם?" גם הילדים שהתרוצצו בחצר וצרחו היו מרוחים בכתמי שוקולד. "רותי מתלוננת שהם לא מפסיקים לאכול מהעוגה, אולי תעבירי אותה למטבח או משהו? אני לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו, מותק," אמרה מ' לר' ור' אמרה, "אל תדאגי, ממי, אני אטפל בזה. את יכולה לחזור לאורחים של אבא שלך בסלון." לאחר שמ' חזרה שוב לסלון ר' שאלה אותנו: "הסתדרתם עם האוטובוס?" "כן," אמר יובל. "לא הייתה שום בעיה."

"אנחנו אוהבים לנסוע באוטובוסים," אמרה הבחורה שלעסה קודם את העוגה. "זה מרגיע אותנו."
"כן, ," אישר הבחור הגבוה בשחור. "זה נותן זמן להיות קצת ביחד, בתוך ההמולה של היומיום."
ר' צחקה, "להיות יחד בתוך ההמולה של היומיום, זה יפה." אמרה. "אתם לא יודעים כמה אני מחכה שגם אנחנו נחזור לזה, פשוט להיות קצת ביחד בשקט, כשייגמר כל הבלגן של השבעה והיא תירגע קצת." פניה נפנו לרגע אל הסלון כדי להורות על מ' שהתרוצצה שם, בין המבקרים. אחר כך חזרה אלינו.
"מישהו רוצה קפה?" שאלה.

"לא תודה, אני מסודרת," אמרתי, "חם מדיי לקפה."
הבחורה בעלת השפתיים האדומות אמרה, "בשבילי אף פעם לא חם מדיי לקפה," וכולם צחקו. היא פרסה לעצמה פרוסה נוספת מעוגת השוקולד. "תוכלי לפרוס אחת גם לי?" יובל שאל אותה, "אבל ממש קטנה." "איזו שאלה!" אמרה בצחוק, "אני תמיד שמחה למצוא חוטאים נוספים חוץ ממני." "העוגה הזאת לא כזאת מושחתת כמו שהיא נראית, תאמינו לי," אמרה ר' וצחקה. "עשיתי אותה עם סוכר חום ועם חמאת קוקוס." "איך את תמיד חושבת על הבריאות של כולם, את אלופה, זה מה שאת!" הכריזה הבחורה אדומת השפתיים ושלחה לר' נשיקה באוויר. ר' הרימה את זרועה וקימצה את כף ידה לאגרוף כדי לתפוש את הנשיקה. אחר כך הצמידה את האגרוף ללבה, "אין כמוך, אלופה את בעצמך," אמרה והמשיכה למזוג את הקפה לספלים. "אולי תנוחי קצת כבר?" שאלה את ר' אישה שהגיעה מכיוון הבריכה בעקבותיו של תינוק נוטף מים שהתרוצץ סביב. "עבדת מספיק קשה. כולנו יודעים שאת זו שהכינה את כל האוכל ודאגה להכול, אל תנסי אפילו להצטנע." "שטויות, גם האחים של מ' הכינו המון דברים," אמרה ר'.

הסלון, שנראה דרך דלתות הזכוכית, המשיך והתמלא מבקרים. מ' הלכה וסבה ביניהם, לוחצת ידיים, חלק מהאנשים חיבקו אותה. זיהיתי ביניהם פרצופים מוכרים יותר ומוכרים פחות, ממסך הטלוויזיה, אולי ממערכות עיתונים שעבדתי בהם בעבר. גם אביה של מ', שדרן הטלוויזיה, התרומם בינתיים מהספה ועכשיו עמד לצדה, לוחץ ידיים ונענה לחיבוקים. קומתו הגבוהה התבלטה ליד קומתה השחה פתאום. פניה הנפולים הוסבו לרגע אל דלתות הזכוכית ונתלו בהן, כאילו לא ראו אותנו בעָדן. עיניה הבוהות הזכירו לי שוב את עיניה של האישה שתמונתה עברה קודם בין האורחים. אחר כך הסבתי את פניי מהן.
"כדאי שנלך," אמרתי ליובל.

"כל כך מוקדם?" שאלה ר' וקמה במהירות כדי ללוות אותנו לדלת.
"כן," אמרתי. "אנחנו צריכים להוציא את הילדים מהגן."

בדרך חזרה, הבטתי דרך חלון האוטובוס בשורת הווילות המפוארות שניצבו זו לצד זו ביציאה מהשכונה. חלקן כבר החלו להתיישן והצבע שעל קירותיהן החיצוניים התקלף לגמרי או שהאבנים המסותתות שריצפו את החזית שלהן החלו להישחק, ובכל זאת עמדו זו לצד זו באיזו שלווה נינוחה כאומרות, שום דבר לא יזיז אותנו מכאן. אחר כך החריד אותי צליל ההודעה שהתקבלה בטלפון הסלולארי.

כן, כתבתי לר'. אני אגיע יותר מאוחר.

_ _ _ _ _ _

 

בחסות החשיכה נראתה ר' שונָה לגמרי. שערה האדמוני היה שוב ארוך ופרוע. עיניה זהרו. ובכל זאת, היא הייתה מודאגת. מ' נשארה לישון אצל אביה בווילה בנאות אפקה כך שהשטח נקי, אבל עם מ' אי אפשר לדעת, היא יכולה לריב עם אבא שלה פתאום ולחזור הביתה באמצע הלילה בלי הודעה מוקדמת. "לא נראה לי שהיא תריב עם אבא שלה בזמן השבעה," אמרתי והמלים שעזבו את פי נשמעו בבת אחת שקריות ולא משכנעות. גם ר' נראתה כמי שאינה משתכנעת. למשך כמה דקות מבטה נתלה באימה בדלת דירתן כאילו שבכל רגע הייתה עלולה להיפתח.

"אולי פשוט תנעלי אותה ותשאירי את המפתח בפנים," אמרתי ור' נענתה מייד והלכה אל הדלת כדי לסובב את המפתח ולהשאיר אותו בתוך המנעול. "זה לפחות ייתן לנו קצת זמן להתארגן במקרה שהיא תגיע," אמרה. אחר כך משכה אותי אליה. "בואי הנה," אמרה. "התגעגעתי אלייך." זרועותיה הקיפו את צווארי כשהתרוממה, קלות, על קצות אצבעותיה, כדי שתוכל להצמיד את שפתיה אל פניי, אבל לאחר כמה שניות הרפתה ממני בבת אחת ונרתעה לאחור. "איך יכולת לשבת שם בלי להגיד כלום?!" התפרצה פתאום. "את רוצה שכולם יחשדו?"

"אני מצטערת," אמרתי.
"כן, תמיד את מצטערת," אמרה והדפה אותי אל הספה. "אני לא יכולה לעשות את זה במיטה שלנו. את מבינה את זה נכון?"
"כן," אמרתי. "אני מבינה."

על הספה, ר' העבירה את ידה באיטיות על פניי ובמורד הסנטר, עד שהשאירה אותה, להרף עין, על הצוואר. חשבתי, היא יכולה לחנוק אותי, אם רק תרצה. "את לא אוהבת אותי בכלל," אמרה. אחר כך נשכבה מעליי וכבשה את ראשה בכתפי. "את זונה." אמרה. "את פשוט זונה."
"כן." אמרתי לה.
"אני לא אוכל לעזוב אותך לעולם." אמרה. "רק את תוכלי לעזוב אותי. ואם זה יקרה אני אמות." היא השתתקה בבת אחת ואז הוסיפה. "אני לא אומרת את זה סתם, שתדעי לך. אני באמת אמות."
"את לא תמותי כל כך מהר." אמרתי.

אחר כך ישבנו במרפסת של מ' ור' ועישנו סיגריות. "הסיגריות האלה יגמרו אותי," אמרה ר', "ידעתי שזה מה שיקרה לי אם אסתבך איתך," הוסיפה בלי להביט בי. עיניה השקיפו דרך המרפסת הפתוחה על הרחוב. בשעה הזאת גם הרחובות בשכונת מגורינו ריקים מאדם ובכל זאת כאן אין דממה מוחלטת. זאת תל-אביב, לא שכונת וילות יוקרתית, ובכמה מהמרפסות עדיין דולק האור, וקולות צחוק וצעקות מתערבבים זה בזה, וריח של סמים קלים נישא באוויר, חריף ורקבובי. הבטתי בעיניה הזוהרות, הפראיות, של ר', בטבעות העשן המתפוגגות להן דרך פיה אל הרחוב. בחור שיצא לטיול לילי עם כלבו הביט בסקרנות אל תוך המרפסת. נסוגותי לאחור בבהלה אבל ר' לא השגיחה בו. עיניה התערפלו אל מול טבעות העשן שהפריחה אל הרחוב.

"עכשיו את כבר לא מפחדת שמ' תחזור?" שאלתי.
"לא, בשעה הזו היא בטח כבר הלכה לישון."

חשבתי על ראשה השח של מ' העומדת לצד אביה, שדרן הטלוויזיה יפה התואר. על כתפיה השמוטות לעומתו ועל עיניה הבוהות דרך דלתות הזכוכית בלי לראות אותנו. "את יודעת," אמרתי לר', "אולי האישה ההיא, זה מה שבאמת הרג את אמא של מ'."

ר' נפנתה אליי בבת אחת, עיניה הירוקות נפערו, פניה רשפו אש. "מה אמרת?" שאלה.
"אמרתי שאני חושבת שאולי, בדיעבד, הסיפור הזה של אבא שלה עם האישה האחרת, זה מה שבאמת הרג את אמא של מ'."

ר' הוסיפה להביט בי, עיניה הצטמצמו לעומתי. "זה מאוד שטחי, מאוד פשטני מצדך להגיד דבר כזה, את יודעת, עדן? מה את יודעת בכלל על חיים של אנשים אחרים שאת מרשה לעצמך לקבוע דברים כאלה? לפעמים החיים מורכבים, לא הכול זה אשמים ונאשמים, פושעים וקורבנות כמו בסיפורים שלך."

"את צודקת, אני מצטערת, לא התכוונתי להעביר ביקורת." אמרתי. "רוצָה לחזור לספה?"

במרפסות שבדירות מולנו כבר כבו כל האורות. חשבתי על הנסיעה באוטובוס בדרך בחזרה מנאות אפקה לתל-אביב, על הווילות שראינו בדרך ועל יובל, על עיניו האדומות כשאמר לי, "אני לא יכול להמשיך יותר ככה, עדן." "אני יודעת," אמרתי לו, ובכל זאת, לא תמיד הידיעה מתרחשת ברגע הנכון. תהיתי אם עכשיו הגיע הרגע הנכון. יש אנשים שאף פעם לא יודעים מהו הרגע הנכון ולפעמים מגיע הרגע הנכון ובכל זאת אינך רוצה לדעת. תהיתי אם כשאחזור הביתה גם במרפסת שלנו עדיין ידלק האור או שיובל כבר כיבה אותו, ואם עיניו יהיו אדומות כמו שהיו בבוקר, או שאולי גם הרגע ההוא חלף לו.

"אי אפשר להמשיך לחיות ככה יותר," אמרתי.

.

תמר מרין היא סופרת וחוקרת ספרות. ספרה "ילדים" (ידיעות ספרים) זכה בפרס שרת התרבות ובפרס קוגל. הסיפור "שבעה" עתיד להופיע בתוך קובץ סיפורים ונובלות שיראה אור ב-2018.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

המשורר מחמד בַּכְּרִיָּה על העיר הסורית חָ'אן שִׁיח'וֹן, שספגה התקפה כימית

"הַמְתֵּן מְעַט / כְּדֵי שֶׁאֶפָּרֵד מֵחֲתוּלָתִי וְאֶאֱסֹף אֶת שְׁאֵרִיּוֹת צַעֲצוּעַי מֵחֲצַר הַבַּיִת." מערבית: ד"ר נַבִּיל טַנּוס.

משפחה סורית במנוסה. תצלום: Save the children

מחמד בַּכְּרִיָּה

הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה בְּ"חָ'אן שִׁיח'וֹן" (1)

 

מערבית: ד"ר נַבִּיל טַנּוּס

הָאֵט מְעַט, הַמָּוֶת, וְעַכֵּב אוֹתִי,
הַב לִי מִמְּךָ שָׁעוֹת מִסְפָּר,
אַל תַּחְשֹׁשׁ מִן הָאוֹר אֲשֶׁר בְּמִצְחִי, אַף לֹא מִשִּׂמְחַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּעֵינַי, אֶחְדֹּר לְתוֹךְ מַלְכוּתְךָ בִּדְמָמָה, בִּדְמָמָה,
אֵין נָבִיא אֲשֶׁר יִהְיֶה מֵלִיץ יֹשֶׁר עָלַי, אַף לֹא פִּילָאטוּס(2) יַרְחִיקְךָ מִמֶּנִּי
רַק הַמְתֵּן וּמְעַט זְמַן תְּנֵנִי
לִינֹק אֶת סְעוּדָתִי הָאַחֲרוֹנָה מִשְּׁדֵי אִמִּי,
וְעַד שֶׁתְּיַבֵּש סָבָתִי אֶת אֲשֶׁר הִשְׁתַּנְתִּי בִּבְגָדַי בְּשֶׁל פַּחַד מֵחֹשֶׁךְ,
מְעַט זְמַן, לוּ תִּשְׁמַע אוֹתִי, הַמָּוֶת,
לוּ, לוּ תִּשְׁמַע.
הִנֵּהוּ הַצְּלָב שֶׁלִּי, אָבִי יְרִימֵנוּ מֵעַל גּוּפִי הַקָּלוּשׁ
אֵלֵך אַחֲרָיו בְּרָצוֹן כְּמוֹ יֵשׁוּעַ אֶל הַגֹּלְגֹּלְתָּא כִּרְצוֹנְךָ.
הַמְתֵּן מְעַט
כְּדֵי שֶׁאֶפָּרֵד מֵחֲתוּלָתִי וְאֶאֱסֹף אֶת שְׁאֵרִיּוֹת צַעֲצוּעַי מֵחֲצַר הַבַּיִת.
לֹא טָעַנְתִּי אֱלֹהוּת וְלֹא דָּרַשְׁתִּי מַלְכוּת וְכֵס,
בְּאִישׁ לֹא מָרַדְתִּי, וְאֶת הַקָּהָל לֹא הִסַּתִּי,
אֶת אֶלְעָזָר(3) מִמּוֹתוֹ לֹא הֶחֱיִיתִי, וְעַל הָאֲגַם לֹא הִלַּכְתִּי
וּלְהָקִים מַמְלַכְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם לֹא חָפַצְתִּי,
קָטֹן אֲנִי וּבְרִית אֵין לִי לֹא עִם הַצַּדִּיק וְאַף לֹא עִם הָרָשָׁע,
וּמַדּוּעַ אַתָּה סוֹחֵט אֶת דָּמִי מִגּוּפִי אֲשֶׁר בַּעֲלוּמָיו?
אִישׁ קְרָיוֹת הִלְשִׁין עָלַי
הוּא טָעַן שֶׁאֲנִי אֵל אֲשֶׁר נִכְנַס לְצִיּוֹן רָכוּב עַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת,
כָּךְ הוּא לִבָּה בְּךָ, הַמָּוֶת, אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַוּוּלְקָן.
כַּאֲשֶׁר שָׁמַע אֶת שְׁאִיפָתִי וְאֶת נְשִׁיפָתִי חָשַׁד שֶׁאֲנִי מְגַיֵּס אֶת צִבְאוֹתַי
אַךְ אֵלֶּה הֵן נְשִׁיפוֹת נְשִׁימוֹתַי, מָה אֶעֱשֶׂה? וְלָהֶן חִרְחוּר בִּשְׁנָתִי,
עַכֵּב אוֹתִי מְעַט, הַמָּוֶת
כְּדֵי שֶׁאֶפָּרֵד מֵאַחַי וַאֲבַקְּשֵׁם לִשְׁמֹר עַל קִנֵּי הַצִּפֳּרִים אֲשֶׁר עַל עֵץ הַזַּיִת שֶׁלִּי
וּתְחִיָּתִי אוֹר וְחַיִּים בְּשַׁבַּת הָאוֹר,
לוּ תְּעַכְּבֵנִי, כְּדֵי לְהַשְׁלִים צַוָּאָתִי, לוּ, לוּ תְּעַכְּבֵנִי.

 

הערות המתרגם:

(1) חָ'אן שִׁיח'וֹן היא עיר בסוריה, בנפת מערת א-נועמאן שבדרום מחוז אדלב. היא שוכנת על הכביש הראשי המקשר בין חאלב לחמה, חומס ודמשק. בשנת 2011 התגוררו בה כ-53,000 תושבים. ב-4 באפריל 2017 ספגה העיר מתקפה כימית במהלך מלחמת האזרחים הסורית.
(2) פונטיוס פילאטוסPontius Pilatus) ) היה נציב יהודה, לפחות בין השנים 26 ל- 36 לספירה. על פי הברית החדשה הוא שמסר את ישוע לצליבה.
(3) אֶלְעָזָר: על פי הברית החדשה, (יוחנן 11, 44-45) ישוע הקים את אלעזר המנוח לתחייה.

מוחמד בַּכְּרִיָּה, משורר ועיתונאי, נולד בעראבה שבגליל ומתגורר בירושלים. בעל תואר ראשון בשפה ובספרות ערבית ובתולדות התיאטרון מן האוניברסיטה העברית בירושלים. עסק בהוראת דרמה חינוכית בבתי ספר ערביים ובמרכזים תרבותיים, ובמשחק בתיאטרון ובקולנוע. זה שמונה-עשרה שנה הוא מגיש תוכניות אקטואליה וחדשות בקול ישראל בערבית. קובץ שיריו הראשון ״על הספסל השחוק״ ראה אור ב- 2015.

ד"ר נַבִּיל טַנּוּס, מרצה, מבקר ספרות ומתרגם בעל שם בשתי השפות, עברית וערבית, נולד ומתגורר במגאר שבגליל. בעל תואר ראשון בלשון עברית ובהיסטוריה ותואר שני במינהל החינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר שלישי בחינוך. עבד כמורה לעברית בבתי ספר ערביים  וכיום מרצה לחינוך במכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה. עד היום פירסם 14 ספרי לימוד עברית לבתי ספר על-יסודיים עם עאסם ח'ורי ומרואן פאעור וכ-50 מאמרים של ביקורת ספרות.

 

محمد بكرية

العشاءُ الأخير في "خان شيخون" (1) 

نقلها إلى العبرية: د. نبيل طنوس

تَمهّلْ قليلًا وأخِّرْنِي أيُّها الموت،
هَبْني مِنْ لٌدنْكَ سُويعاتٍ منَ الوقت،
لا تَخفْ من الضوءِ في جبيني، ولا من فرحِ الحقلِ في عيوني، سأدخلُ في ملكوتِكَ بصمتٍ
بصمت،
لا نبيَّ سيشفعُ لي، ولا "بيلاطسُ" (2) سيدفعُكَ عنّي
فقط أمهِلْني قليًلا من الوقت،
لأرضعَ عشائي الأخيَر من ثدي أمّي الجاف،
حتى تُجفِّفَ جَدتي ما تبوَلْتُ في ملابسي من خوفِ الليل،
قليلا منَ الوقتِ , يا ليتك تسمعُني أيّها الموتُ،
يا ليت، يا ليت.
هذا صليبي سيرفعُه أبي عنْ جِسمٍي الضعيف
سأتبَعُه راضيًا كما المسيحِ إلى الجُلْجلةِ كما شِئْتَ.
انتظرْ قليلَا
لأودّعَ قطّتي، وألَمْلِمَ بقايا لُعبي من ساحةِ البيت.
لمْ ادّعّ أُلوهًة، ولم أطلبْ مُلْكًا وعرشًا،
لمْ أتمرّدْ على أحد، ولمْ أحرّضَ البلد،
لمْ أوقظْ "إلعازَر" من موتِه، لمْ أمشِ على البحيرةِ
لم أشأ بأورشليم مملكتي،
صغيرٌ أنا لا عهدَ لي بالتقيّ أو اللّعين،
لمَ إذا تعصرُ دمي من جسدي الفَتين؟
وشَى بيَ الإسخريوطي (3)
أدّعى أنّي إله قدْ دخلَ صهيونَ على جحشٍ إبن أتان،
فهيّجَ في نفسِك أيُّها الموتُ النارَ والبركان.
حين سمعَ شهيقي وزفيري، ظنَّ أنّي أحشدُ نفيري
لكنها زفرات أنفاسي، ماذا أفعلُ؟ ولها في النوم صوت،
أخِّرْني قليلًا أيُّها الموت
لأودّعَ إخوتي وأوصيهم بأعشاشِ العصافيرِ على زيتونتي
وانبعاثي نورًا وحياة في يومَ السبت،
ليتَكَ تؤخّرُني، لأتمّمَ وصيّتي، يا ليتَ، يا ليت.

 

إضاءات.

1. خان شيخون: منطقة سورية في ريف إدلب , استخدم بحق سكانها السلاح الكيماوي خلال المعارك في سوريا بين النظام والمعارضة عام 2017.
2. بيلاطس: بيلاطس البنطي, الحاكم الروماني لمقاطعة أيوديا أو اليهودية بين عامَي 26-36 ميلادي, وهو الذي أصدر الحكم بصلب المسيح.
3. الإسخريوطي: هو يهوذا سمعان الإسخريوطي, أحد تلاميذ المسيح الإثني عشر, هو الذي خان المسيح ووشى به للكهنة اليهود مقابل قطع الفضة, بعد ذلك ندم على فعلته وانتحر.

 

محمد بكريّة,  من مواليد في مدينة عرّابة البطّوف في الجليل ويعيش في القدس. يحمل اللقب الأول في اللغة العربية وأدب المسرح من الجامعة العبريّة في القدس. عمل في تدريس الدراما التربويّة في عدد من المدارس العربيّة والمراكز الثقافيّة. عمل في المسرح كممثل وفي مجال السينما. يعمل منذ ثمانية عشر عامًا في صوت اسرائيل بالعربيّة كمقدّم للبرامج الإخباريّة والفكريّة والحواريّة. أصدر ديوانَه الأول بعنوان "على المقعد المُهتَرِئ", 2015.

د. نبيل طنوس محاضر، ناقد أدبي ومترجم.  من مواليد قرية المغار في الجليل  ويعيش فيها. يحمل اللقب الأول باللغة العبرية والتاريخ واللقب الثاني بالإدارة التربوية من الجامعة العبرية في القدس واللقب الثالث  بالتربية. عمل بتدريس اللغة العبرية لسنوات عديدة في المدارس الثانوية العربية ويعمل اليوم محاضرا للتربية في الكلية الأكاديمية العربية للتربية في حيفا. له مع زملائه الأُستاذ عاصم خوري والأُستاذ مروان فاعور 14 كتابا لتدريس اللغة العبرية ونشر حوالي 50 بحثا في النقد الأدبي والتربية. هو مترجم معروف باللغتين العربية والعبرية.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1