בוריס שץ לפני מאה שנה: כך תיראה ירושלים של 2018

החלום ושברו: לפני 100 שנים פרס בוריס ש"ץ את נבואתו לירושלים של 2018. בתפריט: בית מקדש, גן עדן לילדים וסיגריות בלי טבק

שער הספר 'ירושלים הבנויה' מאת בוריס שץ

יש ספרים שמכריחים את המחבר שלהם להעביר חיים שלמים בניסיון לכתוב אותם, ויש כאלה שנולדים כמו משום מקום, בחזיון בהיר שמסרב לשחרר, ונכתבים בפרץ יצירתי אדיר. אם להאמין לעדותו של בוריס שץ, את תהליך כתיבת ספרו "ירושלים הבנויה" נצטרך למקם איפשהו בין שתי האפשרויות הללו.

 

יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה

ארבע שנות ההזנחה והניתוק שכפתה האימפריה העות'מאנית על ירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה גבו מחיר כבד מתושביה. הפחד שמא יעזו יהודי העיר, שהיו נתיני מדינות האוייב, לסייע לאימפריה הבריטית בניסיונה לכבוש את העיר ואת הארץ מידיי חיילי הסולטן מצא לו פורקן בשורה ארוכה של מעצרים וגירושים במהלך המלחמה. בין רשימת המגורשים מהעיר נכלל האמן והמייסד של בית הספר לאומנויות בצלאל, בוריס שץ, שגורש מהעיר ב-6 בדצמבר 1917 – חמישה ימים לפני כיבוש ירושלים בידי הבריטים.

פרופ' בוריס שץ. גלויה מתוך אוסף התמונות של הספרייה הלאומית

 

בצפת ובסביבתה העביר שץ את שארית חודשי המלחמה עד לתום המערכה הצבאית בארץ ישראל, בספטמבר 1918. ראשית, העלה האמן על הכתב את תולדות מוסד "בצלאל". משסיים זאת, התיישב "על גדותיו השקטים של הכנרת הנהיר, על הרריה השלוים של צפת העתיקה", והעלה, לדבריו, "מתהום לבבי (…) אז את חלום חזיוני הישן" ועיבד אותו לספר "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה". את הספר הקדיש שץ לניסוי מחשבתי משונה: כיצד תיראה ירושלים בעוד מאה שנה?

האוטופיה של שץ נפתחת באידיליה משלה. "הדבר היה ביום השישי אחרי הצהריים. ב"בצלאל" כבר שבתה העבודה, החצר הורבצה לכבוד השבת, איש לא היה שם, הכול נסגר, הושלך הס. הדממה הבלתי-רגילה ב"בצלאל", המלא תמיד תשואות, השרתה עלי רוח עצבות. עליתי הגגה, ישבתי מול המנורה על המגדל, אשר משם אהבתי לפנים להשקיף על העיר, לחלום.—"
השלווה אפופת העצבות שירדה על גיבורנו מופרת בידיי "תמונה כהה נשענת על כן המנורה". דמות איש גבה-קומה וחסון "עוטה מעיל אדם-כהה ועל ראשו הגא" כיסוי ראש "קטן לבן ומתחתיו גלשו קצוות, שחורות, ארוכות".

שער הספר "ירושלים הבנויה". לחצו על התמונה לספר המלא

 

מתיאור הסצנה לא ברור אם חזה שץ בעבר בדמות האיש הנגלית לפניו. זהותה של הדמות הייתה, בכל אופן, ברורה לו מיד. היה זה בונה המשכן, עושה כליו ומעצב בגדי הכהונה, בצלאל בן אורי, אשר ניצב בפני גיבורנו כש"עיניו המזהירות, עיני אמן", הביטו ישר לתוך עומק נשמת גיבורנו. שץ פרץ בבכי והתחנן לעזרה מהאיש שסייע למלאכת התקומה של ירושלים בימי התנ"ך, בסיבוב הראשון. "בצלאל קדמוננו" הרגיע את שץ, ביקש ממנו למחות את דמעותיו ולשמוח בכבוד שנפל על כתפיו. "בוא!" קרא בצלאל, ושץ נענה מיד.

 

ברוכים הבאים לבית המקדש

תחילה סקרו השניים ממעוף הציפור את 'ירושלים הבנויה', היא ירושלים של שנת 2018, כשהם נעולים באווירון. שץ התקשה להכיל את ההתלהבות שאחזה בו ודרש להנחית את האווירון כדי להיטיב ולבחון את 'ירושלים הבנויה' מקרוב. בסבלנות אבהית משיב בצלאל "הן אמן אתה וידוע תדע כי מתחילה צריך להתבונן אל הקווים הגדולים, אל הכלל, ואחר אל כל חלק וחלק לבדו, ורק אז נבין את "הכלל" אל-נכון". ראשית, יסקרו את העיר מלמעלה, "ואחר אורידך ארצה. שם לא נעוף, לא ניסע. את ירושלים עוברים ברגל לאורכה ולרוחבה. כל מדרך כף רגל בה קדוש הוא." מיד פונה בצלאל להצביע על הקו הכללי הראשון והמרכזי ביותר, שמרכיב את ירושלים של שנת 2018 – "זהו בית-המקדש".

 

תצלום אוויר של ירושלים, אשר בוצע בידי טייסת המיפוי של חיל האוויר הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה. התמונה לקוחה מתוך אלבום השמור באוסף יעקב ורמן, הספרייה הלאומית

 

תושביה של 'ירושלים הבנויה' בחרו למקם את בית המקדש בטבורה של העיר, מעל הר הבית. בבית השלישי לא מקריבים עוד קורבנות כבימי קדם. תפקודו הנוכחי של בית-המקדש הוא דווקא מוזיאון לאמנות ישראל ולחוכמתו: "שם תיכון רוח אדוני, אשר נתן בנו האלוהים". אל מול בית-המקדש, ברחוב שער הזהב, התנשא בניין יפה למראה הנקרא 'היכל השלום'. היכל זה הוקרב לטובת גויי הארץ שסייעו ליהודים לשוב לארצם ולחיות בו כעם העומד ברשות עצמו.

מיקומו של בית-המקדש מעלה את השאלה המתבקשת, שאף זוכה לתשובה באותו הפרק, להיכן נעלמה כיפת הסלע? התבוננות מעמיקה ב'ירושלים הבנויה' מגלה את מיקומה החדש – "במערב מול שער יפו, על ההר אשר עם הברכה התחתונה, הכרתי את הכיפה הנאווה של מסגד עומר". המסגד, ששץ טוען ש"עמד לפנים על הר הבית", הועתק למיקומו החדש כ"מזכרת תודה לערבים, שכנינו הטובים, על אשר שמרו בטיפול רב את מקומותינו החדשים".

 

רחבת הכניסה למסגד אל-אקצה. התמונה צולמה ככל הנראה בראשית שנות העשרים, ונצבעה בטכניקת הפוטוכרום

גורלו של הר הזיתים מעורפל יותר. נדמה שדאגה לסידורי קבורה מטרידים את תושבי העתיד המדומיין הרבה פחות, אחרת נתקשה להסביר את העובדה שהמצבות שעל-גבי הקברים נעלמו כולן, ובמקומן כיסו את ההר דשא, גגות, כיפות ומגדלים. כך הפך הר המתים, כפי שמכנה אותו בצלאל, להר החיים.

 

גן עדן לילדים

כשפונה בצלאל להציג את החינוך המוענק לילדי 'ירושלים הבנויה' מזדחלת לדבריו נימה סוציאליסטית מובהקת. מגיל 4-3 נשלחים הילדים ל'גן-עדן הילדים', שילוב בין בית ספר ובין פנימיית נוער הממוקמת ב"מגרש גדול, ובתוכו עצים, בתים, גני-ירק ומגרשים גדולים". בגן-עדן זה גרים ולומדים הילדים על חשבון העם עד הגיעם לגיל 13-12 "בתנאים שווים, בגדים אחדים, בשיטת לימוד אחת".

עד המעבר עמלים הילדים לגלות ולפתח את נטיותיהם הטבעיות וכישרונותיהם המיוחדים, ומשם מפוזרים בין בתי-ספר מקצועיים שונים. מלבד אזכורים שרירותיים לאורך הטקסט, לא ברור כמה ואיזה מוסדות מחכים לקלוט לשורותיהם את בוגרי 'גן-עדן הילדים'. 'מכללת יבנה' המכובדת והמסתורית נזכרת, וכך גם בית-הספר 'בצלאל' – שאותו מכנה המדריך המקראי של שץ "שמשהּ של 'ירושלים הבנויה'".

 

יום הרצל במוסד בצלאל, במרכז התמונה ניתן לראות את בוריס שץ מנהל הטקס. מתוך אלבום: תמונות מיהודה וירושלם. כל התצלומים באלבום צולמו והופקו על ידי יעקב בן דב, "מחלקת פוטוגרפיה בבצלאל" - בעת שהיה ראש המחלקה לצילום בבית הספר "בצלאל" בירושלים. יש להניח כי אלבום זה נמכר כמזכרת לתיירים בחנות "בצלאל" בירושלים, ערב מלחמת העולם הראשונה.
יום הרצל במוסד בצלאל, במרכז התמונה ניתן לראות את בוריס שץ מנהל הטקס. מתוך אלבום: תמונות מיהודה וירושלם. כל התצלומים באלבום צולמו והופקו על ידי יעקב בן דב, "מחלקת פוטוגרפיה בבצלאל" – בעת שהיה ראש המחלקה לצילום בבית הספר "בצלאל" בירושלים. יש להניח כי אלבום זה נמכר כמזכרת לתיירים בחנות "בצלאל" בירושלים, ערב מלחמת העולם הראשונה.

 

בני בצלאל

החשיבות העצומה של מוסד בצלאל ל'ירושלים הבנויה' שבה ועולה פעמים רבות במהלך הסיור. בזמן שתלמידי 'בצלאל' מתייחדים בלבוש צנוע, מדברים בקול וצוחקים בלהט, ובעיקר – עמלים על שיפור מיומנויותיהם האומנותיות, בוגרי 'בצלאל' הם היוצרים את האומנות העכשווית יותר, המקשטת את קירות בית-המקדש, הם המאכלסים את 'קריית העבודה' ("שם עובדים מאות אלפי אנשים בכל מיני תעשיות אמנותיות"), הם שהקימו את בית החרושת לסרטים וגם את התיאטרון העברי הראשון.

כגודל האחריות כך גודל הפריווילגיות, ובעולם השוויוני של שץ רק האמנים, המוזיקאים והמשוררים – המתקבצים תחת השם "בני בצלאל" – רשאים לגור בתוככי ירושלים, בשכונת "נווה שאננים". זאת כיוון ש"האמן, כאיש-הרוח, צריך לשבת בשלווה, מרוחק מעולם המעשה, מופרש מענייני חול, לו דרוש אוויר מיוחד לנשימתו, עליו לחיות יחד עם חבריו, אמנם כמוהו". מציאות זאת עומדת בניגוד מוחלט לשאר התושבים החיים בכפרים הסובבים את העיר והמשמרים את מצוות עליית הרגל מדי יום ביומו. הם מגיעים בבוקר לעבודה ב'ירושלים הבנויה' וחוזרים בכל ערב למשפחתם בכפר.

 

חלומו של שץ מתגשם? מודעה מבית בצלאל מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

בכל פעם בה נשאל בצלאל על קיומה של אליטה יוצרת, הוא משיב כי מדובר באליטה למראית עין בלבד – ומרגע ששץ יקבל זאת כעובדה, הוא יוכל לסייע בייצורה של חברה המתאגדת כולה סביב חשיפת הכישרונות החבויים בכל יחיד והכפפתם לטובת הכלל.

 

סיגריות בלי טבק

רוחות המתינות והפיוס מנשבות ב'ירושלים הבנויה', ולהיעדרו הבולט של הסכסוך הערבי-יהודי בארץ מתווסף היעדר של סכסוך נוסף, פנים-יהודי. חזון הקמת בית-המקדש והחזרת הארץ למעמדה הקדוש שכנעה את תושבי 'ירושלים הבנויה' להחיות מוסד קדום נוסף: מועצת הסנהדרין, האמונה על הדת היהודית וקובעת מיני תקנות וחוקים בשמה ובשם רוח המתינות הכללית.

הסנהדרין הקדוש הכשיר אכילת חלב ובשר יחדיו, כך גם את העישון בשבת (מסיגריות בריאות נטולות טבק) ואיתם עוד כהנה וכהנה סייגים שבוטלו מפאת המצב החדש. "לפנים היו עושים סייג לתורה: חשבו כי אם יישמר הסייג, התורה לא כל שכן." מסביר בצלאל, "אבל זאת היתה תרופת שווא עוד בעת האחרונה לגלותנו. ועתה פה בארצנו ששבה לתחייה לבני עמנו החופשיים, והחיים חיים טבעיים, אין כל צורך בכל הסייגים הללו".

ככל שמתקדם הרומן מתגלה שהמדינה העתידית, בעלת הסנהדרין ובית-המקדש, איננה מדינה הנשלטת באמצעות דת זו או אחרת – גם לא היהדות. ראש המדינה הוא הנשיא, המזכיר את דמותו של מלך-פילוסוף של אפלטון אחרי שעבר גיור ונדחס לדמותו של מלומד, "פייטן, הוגה-דעות, "רבי" ייקרא." הנשיא  נבחר על-ידי העם לכל חייו (עם אפשרות להעבירו מכיסאו אם סרח), והוא עומד בראש רפובליקה דמוקרטית-סוציאלית.

'ירושלים הבנויה' מתוארת כתוצר ישיר של המאורעות ההיסטוריים הכבירים שבמהלכם נכתב הספר, ובראשם מלחמת העולם הראשונה. "עוד לפני המלחמה עמדה התרבות במדרגה גבוהה מאוד, ועלולה היתה להביא אושר לכל יושבי תבל", מספר בצלאל לשץ ומיד מוסיף, "אפס כי בני-אדם לא השכילו להשתמש באמצעי התרבות לאשר נוצרה לשם אהבת האדם, כי אם להפך, להרע לו".

פשיטת הרגל האנושית הכללית אפשרה את בואה של תקופת חדשה, תקופה שנסמכה על הפניית העורף לערכים ולסדרים הישנים, ועל הערכה מחודשת של מצבם. דווקא המצב היהודי הגלותי, שנתפס לרוב כקיום נרצע ותלותי, הוא שהיטיב עם עם ישראל והפך את בניו ובנותיו לחוֹד החנית בשינוי העולמי הכללי: "בין כל העמים נמצאנו אנו במעמד מוצלח שלא היה לנו מה לשבר או להרוס, לכן השתמשנו בכל כוחותינו אך לבנות. ואנחנו היינו מוכשרים יותר מהם לבנות את עולמנו הקטן החדש. פזורינו בכל קצווי תבל הביא תועלת מרובה למרכזנו המחודש."

 

דיוקן המנהיג בוריס שץ בעיתון "דבר". לחצו על הכתבה להגדלה

 

לאורך היצירה מתגלות שתי פנים לדמותו של בוריס שץ: המורה לאמנות והחולם האוטופי. בעוד שהמורה לאמנות האמין בכישרונו המולד והקבוע של האדם (כל אדם נולד עם כישרון יחיד שממנו אין לברוח ואותו אין לשנות), האמין החולם האוטופי בחזון של חברה שיוונית בה זכאי כל אדם להגשים את עצמו לפי דרכו.

בשלבי הביסוס הראשונים של הארץ החדשה-ישנה נפתר המתח המתמיד בין כישרון לבין שוויון באמצעות "החוק של הבירור הטבעי. רק טובי העם ובחיריו, רק אנשים בעלי-אידיאלים באו אלינו (…) כל אלה המבקשים רק הנאת עצמם ותועלת גופם מצאו להם די מקום באירופה, כי שם נעדרו אנשים רבים." וכך, מבין שורות ההלל לארץ שרקח בוריס שץ בדמיונו, מצליחה לבצבץ אמת היסטורית על זמנית הטבועה בגופם ובתודעתם של תושבי ארץ ישראל הממשית: גם בטובים שבזמנים, גם ברעים שבזמנים, ארץ ישראל וירושלים בירתה הם לא מקומות לאנשים עם לב חלש.

'ירושלים הבנויה' מאת בוריס שץ יצא לאור במהדורה יחידה וכמעט שנשכח משהלכו ונעלמו מרבית עותקיו. אתם מוזמנים לעיין בעותק הדיגיטלי.

לכבוד מלאת 100 שנים לפרסום הרומן האוטופי "ירושלם הבנויה", יתקיים ב9-10 בדצמבר 2018, בשיתוף עם הספרייה הלאומית כנס בינלאומי שכותרתו: "מסופיה לירושלים ומעבר". לפרטים 

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

הרצל מתגייס לפתור את המשבר בהר הבית

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

 

מפה אחת שווה אלף מילים

על איסוף מפות ועוד מאת האספן וההיסטוריון פלט בר סתו

645

השנה היא 1998, אני עומד מול דוכן מאובק בשוק פשפשים בפרברי פריס, מפשפש בערימת דפים פריכים ומעופשים ולפתע מזהה תבנית מוכרת של נוף מולדתי. דף של מפת ארץ ישראל אשר נתלש מאטלס של מונין שהודפס בפריס בסביבות 1835, המתארת את ארץ ישראל בתקופות היסטוריות שונות, משמאל מופיע תיאור נחלות השבטים לאחר כיבוש הארץ ומימין ארץ ישראל תחת השלטון הרומאי.

בחרדת קודש אני שולף את הדף ומתקשה להאמין למה שאוחזות ידי, עד אותו רגע מפה עתיקה מקורית נתפסה אצלי כמוצג מוזיאוני בלתי ניתן להשגה והנה אני אוחז באחת ועוד רגע והיא שלי.

2
C. V. Monin C. 1835

שנה מאוחר יותר אני משוטט בסמטאות אוקספורד העתיקה, מופתע משפע חנויות העתיקות בכלל ומהחנויות המתמחות בספרים עתיקים, מפות והדפסים עתיקים בפרט. לאט לאט מחלחלת בי התובנה כי מציאת המפה בשוק הפשפשים בפריס לא הייתה מקרה ייחודי וכי יש עולם שלם בו אנשים קונים ומוכרים מפות עתיקות והדבר אפשרי לאדם מן היישוב.

אני יוצא לחיפוש ובאחת החנויות אני מוצא מפת ארץ ישראל מהמאה ה-17, מפה בת כ-350 שנה, בעלת מראה מקסים המגלם את הנאיביות הרומנטית של המפות הקדומות, החל בעיוות מרתק של המציאות הגיאוגרפית, דרך ייצוג מוטיבים מקראיים ועד הקרטוש המעוצב. (קרטוש, Cartouche, זוהי מסגרת מעוטרת המרכזת את פרטי המפה ויוצריה ולעיתים גם פרטים היסטוריים וגיאוגרפיים נוספים, קרדיטים, זכויות יוצרים ועוד).

המפה היא מתוך אטלס שהוציא פיליפוס קלבריוס בשנת 1661 באמסטרדם. היא מציגה את תיאור נתיב מסע בני ישראל ביציאתם ממצרים ובמקומו של ים המלח נמצא עמק שידים ובו ארבעת ערי הכיכר וזאת בהתאם לאמונה הרווחת על מבנה הארץ בתקופת האבות.

אני עדיין לא רוכש אותה, בכל זאת עוד לא סגור עם עצמי והיא גם לא כל כך זולה, מסתובב עוד שעתיים בעיר, מתלבט ולבסוף חוזר וקונה את המפה השנייה שלי.

1
Philippus Cluverius, 1661

פעמים רבות שאלו אותי בהרצאות מתי ומדוע התחלתי לאסוף מפות. במבט לאחור, קשה לי להניח את האצבע על הרגע שבו הבנתי שאני אספן מפות, זו לא החלטה שקיבלתי יום אחד, זהו תהליך שגדלתי לתוכו וגדלתי אתו. תמיד נמשכתי למפות עתיקות, עוד לפני הביקור בשוק הפשפשים בפריס, היו לי מספר רפרודוקציות אשר עיטרו את חדר העבודה שלי במשך שנים רבות.

במועד רכישת המפות הראשונות לבטח עדיין לא ראיתי בעצמי אספן, המשכתי לרכוש מפות בהזדמנויות שונות עד שביום בהיר אחד גיליתי, שכבר יש לי מגוון נאה של מפות ובלי שהתכוונתי לכך מלכתחילה, אני בעצם אספן של מפות. יותר מכך, הבנתי כי איסוף מפות זה לא תחביב, זו דרך חיים המהווה עבורי חלק מהגדרת ה'אני'.

לנו כישראלים, מיקוד האוסף במפות ארץ ישראל נראה טבעי אך הנושא מורכב בהרבה. שלא כמו מפות אחרות, שהתמקדו בהצגת נתונים גיאוגרפיים בהתאם לתקופתן, הגיאוגרפיה הייתה ייעוד משני במפות של ארץ ישראל. הן התמקדו קודם כל בהצגת ההיסטוריה ומקומות בעלי חשיבות דתית. ארץ ישראל הייתה מקום התרחשותם של אירועי המקרא ומקום התהוותה ההיסטורי של הנצרות. זו גם הסיבה שמקורן של רבות ממפות ארץ ישראל אינו בהכרח באטלסים כי אם בספרי תנ"ך וחיבורים תיאולוגיים.

בהתאם לכך, רבות מהמפות נוצרו לאו דווקא על ידי קרטוגרפים כי אם על ידי חוקרים ואנשי דת. אותו קשר מיוחד בין הקרטוגרפיה להיסטוריה של העם היהודי, להיסטוריה של הדת היהודית והנוצרית ולערש התרבות המערבית בכלל מרתק אותי, אך לא רק אותי. זה גורם לכך שמפות ארץ ישראל מבוקשות כיום על ידי אספנים בכל העולם, יהודים ונוצרים כאחד, עובדה שמעלה את ערכן, מקשה על השגתן ומעלה פן נוסף באספנות – הריגוש שבחיפוש מפה נדירה והסיפוק שברכישתה.

המפות שבאוסף שלי מתחילות במאה ה-16. התקופה היא תקופת 'תור הזהב' של הקרטוגרפיה – מסעות גילויים, קולוניאליזם וסחר עולמי הגדילו את הביקוש מצד אחד, וסיפקו נתונים גיאוגרפיים עדכניים מצד שני. זהו גם שיא תקופת הרנסנס, פריחת המדע והאומנות אשר עודדה את התפתחות הנושא. הדפוס אשר החל להתפשט רק בסוף המאה ה-15, היווה מענה טכנולוגי לדרישה הגוברת לספרים ולמפות, הפך אותם לזמינים יותר, תרם אף הוא לפריחת הנושא וגרם לכך שיהיו יותר מפות שישרדו עד ימנו.

המפה של אברהם אורטליוס, אחד משלושת הקרטוגרפים הבולטים של המאה ה-16, מהווה דוגמא למפות התקופה, הן בעיצוב, הן בייצוגים הגיאוגרפיים והן בתכנים, בעיקר מוטיבים מקראיים של תיאור נחלות השבטים וציון שמות ערים על פי המפורט בספר יהושע. המפה מתוך האטלס שפרסם, Teatrum Orbis Terrarum אשר נחשב לאטלס הראשון. המפה ראתה אור לראשונה במהדורת 1590 והעותק הספציפי מהאוסף שלי הינו ממהדורת 1602, אחד מתוך 250 עותקים שהודפסו במהדורה זו.

3
Abraham Ortelius, 1590

פרט לעובדה שהמאה ה-16 היא תקופה שמרתקת אותי, קיים גם אילוץ פרקטי  להיות התקופה תחילת האוסף. המפות שלי הינן מפות מקוריות שהודפסו בתקופה הנדונה, קיימות גם מפות מתקופות קדומות יותר, וגם כאלו שצוירו ביד, אך הן נדירות יותר, יקרות הרבה יותר וקשות מאד להשגה ולבטח לא אסרב אם תתגלגל לידי מפה קדומה יותר.

חוקר הקרטוגרפיה, דיוויד וודוורד טוען כי מדע ואמנות התקיימו זה לצד זה לאורך כל ההיסטוריה של הפקת מפות. הקיום המשותף התבטא בתפיסת מרחב ובשימוש ביסודות גראפיים משותפים לשפת הקרטוגרפיה והאומנות, תוך הדגשת תוצרי המחקר המדעי. המפות התקיימו כאלמנט תרבותי, בקו התפר שבין מדע, דת ואומנות. המפה, ייצגה אידיאולוגיות של קידמה תרבותית, מדעית ואמנותית, תוך מיזוג עם אידיאולוגיות ומיתוסים דתיים הבאים לידי ביטוי בנושאי הציורים ובכתוב הנלווה.

האומנים יוצרי המפות הצליחו לתת ביטוי לפן הייחודי והאישי שלהם במסגרת הכיתוב, הקארטוש, עיטורים של שושנת רוחות, סרגל קנה מידה, ספינות, מפלצות ים, וציורי מכשירים וכלי עבודה.

במהלך המאות ה-17 וה-18, התפתחו העיטורים לתחריטים מדהימים של נוף, דמויות, בעלי חיים, מוטיבים דתיים, מסגור וכמובן צביעה, כל אלו תחת השפעת סגנונות התקופה. האומנים הפכו את המפות ממסמך מדעי, היסטורי ותיאולוגי, לתמונות מרהיבות אשר עיטרו את הספרים והאטלסים וחלקן אף התנוססו בטרקליניהם של בני התקופה ותוך כדי כך, העניקו לי אותם אומנים פן נוסף המחזק את המשיכה שלי לנושא.

דוגמא למרכיבי האומנות שבמפות עתיקות מהווה המפה של יאן יאנסון משנת 1662. בולט עושר האיורים – משה ואהרון, כרובים הנושאים את הקארטוש, כותרת המפה, זר ענק המייצג את שפעת הארץ ותיאור השלכתו של יונה הימה, אפילו סרגלי קנה המידה מעוטרים וגם הצביעה מרהיבה כולל השילוב האופייני בגווני הזהב.

המפה מלמדת על הכוונות נוספות שהיו מקובלות במפות ארץ ישראל פרט לצפון, כל כוון והמשמעות שלו. כאן המפה מוכוונת מזרחה, לעבר גן העדן הנמצא על פי האמונה בין הפרת לחידקל.

7
Jan Jansson, 1662

כפי שציינתי, המפות משקפות גם את התפתחות מדע הקרטוגרפיה, את התקדמות הידע הגיאוגרפי ואת התפתחות המחשבה המופשטת. ניתן לראות זאת בדרכי הייצוג של הפרטים במפה תוך מעקב אחר התפתחות בנק סמלים, סרגלי קנה מידה, מערכות קואורדינטות, קווי גובה, ייצוג יישובים ועוד לאורך המאות. ניתן לראות זאת גם בהתפתחות רמת הדיוק הגיאוגרפי ואף בהתפתחות טכנולוגיות ההדפסה. אותה היסטוריה של הקרטוגרפיה כפי שמומחשת במפות העתיקות, גם היא עומדת מאחורי העניין שלי בתחום.

עדות לשלבים המוקדמים בהתפתחות החשיבה הקרטוגרפית ניתן למצוא במפה של היינריך בונטינג משנת 1592. ציורי ההרים והערים נוצרו לא על מנת לקשט את המפה כי אם על מנת לייצג נתונים גיאוגרפיים בהיעדר מוסכמה אחרת טרם פיתוח סמלים מוסכמים של תוואי קרקע, גבהים וייצוג ערים וגודלן. בולט ייצוגה המרשים של ירושלים ובולטים בגובהם הרי הלבנון. ההדפס נעשה מתחריט עץ, הוא גס ודל יחסית בפרטים ובכיתוב בהתאם למגבלה הטכנולוגית. הירדן מתואר כבעל שני מקורות, 'יור' ו'דן' המהווים את מקור השם 'ירדן', גם זאת על פי האמונה אשר רווחה בתקופה זו.

89
Heinrich Bunting, 1592

את האוסף בחרתי לסיים במאה ה-19 המהווה לטעמי סופה של תקופה עם התפתחות הקרטוגרפיה המודרנית ושינוי אופיין של מפות ארץ ישראל לגיאוגרפי ומדעי מטבעו. במידה מסוימת, מטרימות המפות של סוף המאה ה-19 את רעיונות התיאוריה הפוסט-מודרניסטית של פרדריק ג'יימסון ומבשרות על המצב כיום – אנחנו נפעמים מול הישגי הטכנולוגיה של מיפוי לווייני, מקבלים תוצר מדעי נשגב, אך בד בבד, תוצר זה הינו שטחי וחסר כל עומק רעיוני.

הרעיונות האידיאולוגיים המובאים במפות המאה ה-20 כבר צומצמו לחלוטין או לבשו פן פוליטי ובהכרח גם צומצמה תשומת הלב האסטטית. מפות המאה ה-20 חסרות את הנאיביות הרומנטית המאפיינת את המפות העתיקות וכמו רפרודוקציות מודרניות, הן חסרות את מימד הזמן אשר מעניק למפות העתיקות את הייחודיות האותנטית ואת הילת העבר ממנה הן נהנות. למרות זאת, יש ברשותי גם מפות בודדות מהמאה ה-20 שהינן בעלות ערך היסטורי.

המפה של סטיילר מהווה המחשה לשינוי ייעודן ואופיין האסטטי של המפות לקראת סוף המאה ה- 19. המפה מתיימרת להיות מדעית לחלוטין ללא כל סממן אסטטי של תחריט, כיתוב או מסגרת. האטלס היה המוביל בגרמניה במשך מספר עשורים מסוף המאה ה- 19 ועד אמצע המאה העשרים ויצא ב- 10 מהדורות, העותק שלי הינו ממהדורת 1868.

מעניין לראות במפה שרידים למחלוקות בדבר קביעת נקודת קו האורך אפס, טרם קביעתו בגריניץ' בשנת 1884. המפה מציינת את ישראל בקו אורך 33 ביחס לפריס וגם בקו אורך 53 ביחס לאי פארו שבקבוצת האיים הקנאריים.

4334
Stielers Handatlas, 1868

אל התחום המופלא של המפות העתיקות נחשפתי בהדרגה במהלך שנים של לימוד הנושא ועם ההיכרות גדלה המשיכה שלי לתחום. מפות עתיקות של ארץ ישראל הן עולם רעיוני שלם ומלא המרתק אותי בגין השילוב הייחודי של נושאי אומנות, מדע והיסטוריה, תוך שהוא שזור בהיבטים תיאולוגיים, סיפורי מקרא ואנקדוטות מרתקות אשר נאספו במשך מעל ל- 400 שנות יצירה.

המפות העתיקות הקיימות כיום הינן שרידים ייחודיים ויקרי המציאות ממהדורות קדומות בהן הודפסו בין עשרות ועד אלפי עותקים בלבד. המפות בנות מאות השנים משקפות מימד רוחק פיסי של זמן אשר זיקק את מונח האותנטיות בשייכו אותו לכל עותק ואשר העניק לכל עותק זהות ייחודית הפונה אלינו דרך כלל החושים – יש לו ריח ייחודי, יש לו מגע ייחודי, יש לו מרקם ייחודי והוא נושא עליו עדות היסטורית ייחודית של אותות הזמן, החל מעקבות שלבי הייצור וההדפסה העתיקה, דרך מאות שנים של פגעי זמן ואדם.

יורדי הים ושוחרי הרפתקאות סיפקו לא רק נתונים, הם סיפקו גם אווירה וחוויה. פריצת גבולות ריתקה ומרתקת את האדם מאז ומעולם. אילן רמון ריתק במסעו לחלל מדינה שלמה כמו שקולומבוס הלהיב במסעותיו את בני תקופתו. איסוף מפות עתיקות מעניק גם לי הזדמנות ייחודית ליטול חלק באותה החוויה, המפות העתיקות משרות סביבן מקצת הילת הקסם, המסתורין והרומנטיקה המאפיינת את תקופתן. כשאני אוחז ביד גיליון עתיק בן 300-400 שנים, אני מתחבר לרגע לתקופה ונשאב אל אותה חוויה קסומה ומסתורית.

 

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

כתבות נוספות

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

הנזיר שהאמין בחוצנים ושילם על כך בחייו

סיפורו של הטקסט המדעי האסור שעלה לנזיר האיטלקי בחייו

פסל בדמותו של ג'ורדנו ברונו

פסל בדמותו של ג'ורדנו ברונו בקמפו די פיורי

במרכז כיכר קמפו די פיורי שברומא, עומד פסל גבוה של דמות אפלה למראה; רכונה קדימה, מבטה קודר והברדס לראשה מטיל צל על פניה. זוהי דמותו של ג'ורדנו ברונו – נזיר מרדן אשר קורות-חייו מספקים לנו הצצה נדירה למאבקי הכוח בכנסייה הקתולית של המאה ה-16.

עם פרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית, גברה הצנזורה על התכנים אליהם נחשפה כלל האוכלוסייה ובהם עסקו אנשי הדת, המדע והתרבות. במסגרת רדיפות האינקוויזיציה, רבים הוכרזו ככופרים. אנשים שאיימו על הסדר הקיים נרדפו, הוזהרו, נענשו ואפילו הוצאו להורג. כך היה גם במקרה של הנזיר הדומיניקני, ג'ורדנו ברונו, ששילם בחייו על דעותיו ועל כתביו.

עותק נדיר בכתב-יד של ספרו"De L'infinito Universo e Mondi" ("על היקום האינסופי והעולמות"), בו כתב ברונו את הטיעונים שעלו לו בחייו, נמצא כאן אצלנו בספרייה הלאומית בירושלים!

סביר שהספר הועתק בכתב יד משום שלא ניתן היה להדפיס אותו; כמו ספרים רבים באותה תקופה, גם ספר זה נכנס ל-'אינדקס הספרים האסורים' – משמע הדבר שלא ניתן היה ללמד את תכניו שנחשבו אסורים ובלתי חוקיים מבחינת הכנסייה הקתולית. מי שהיה מפיץ את הספר היה מסתכן במוות.

כותרתו של כתב היד "De L'infinito universo et mondi" של ג'ורדנו ברונו. לחצו על התמונה לצפייה בפריט המקוון
כותרתו של כתב היד "De L'infinito universo et mondi" של ג'ורדנו ברונו. לחצו על התמונה לצפייה בפריט המקוון

סיפורו של ברונו הוא אחד הסיפורים המעניינים והמכוננים של העת החדשה המוקדמת, ומתחיל בהולדתו ב-1548 בדרום איטליה, בשם פיליפו ברונו. בשנת 1565 הפך לנזיר דומיניקני ועם כניסתו למנזר סן דומניקו מג'ורה, ניתן לו השם ג'ורדנו, על שם נהר הירדן הזורם תמיד – כמו מחשבותיו. בשנת 1572 הוסמך ברונו לכמורה.

ברונו התעניין בפילוסופיה וזיכרון, ואפילו כתב ספרים על שימוש בקיצורים לשיפור הזיכרון; הוא עצמו ניחן בזיכרון פנומנלי ונחשב לגאון. הוא הושפע מרעיונותיו של אפלטון, שספריו התגלו מחדש באותה התקופה, ומהמודל ההליוצנטרי של קופרניקוס לפיו כוכבי הלכת נעים סביב השמש. גישה זו הוקצתה באותה תקופה מפאת הצנזורה על כל דבר שנגד את עמדת הכנסייה הקתולית, מה שהביא לרדיפתו של ברונו. בשנת 1576 ברח מנאפולי מפני האינקוויזיציה ועבר לרומא. לאחר -מכן המשיך במנוסתו אל מחוץ לאיטליה.

 

רוצים לדעת איך הכל התחיל? הצטרפו לקהילה שלנו "היסטוריה של המדע":

בשנת 1584, פרסם כמה מכתביו החשובים, בהם "על היקום האינסופי והעולמות" – אותו ספר שאנחנו מחזיקים כאן בספרייה.

בספר זה כתב ברונו שהכוכבים הנראים בשמים הם שמשות ושהיקום הוא אינסופי ומכיל עולמות רבים. הוא גם טען שיש עוד יצורים תבוניים ביקום מלבד בני האדם! ברונו לעג לדת והציג את מעשי הנסים המתוארים בכתבי הקודש כטריקים תיאטרליים. גישה זו רק הוסיפה לעוינות הכנסייה כלפיו.

באותה תקופה מת האפיפיור השמרן, סיקסטוס החמישי, וברונו תיאר לעצמו שכוחה של האינקוויזיציה ירד בשל כך. הוא חזר לאיטליה ולימד זמן מה בפדובה, אך כעבור כשנה נמסרה משרתו לגלילאו גליליי. ברונו עבר לוונציה ובמשך זמן מה לימד אציל עשיר טכניקות לשיפור הזיכרון. האציל, שהתאכזב ללמוד ממנו את מערכת הקיצורים שפיתח במקום שיטות קסם, הסגיר אותו לידי האינקוויזיציה.

תחריט של אחד העזרים לשיפור הזיכרון שפיתח ג'ורדנו ברונו
תחריט של אחד העזרים לשיפור הזיכרון שפיתח ג'ורדנו ברונו

ברונו נכלא במשך שש שנים לפני שנשפט. הוא ניסה לקבל מחילה מהאפיפיור קלמנס השמיני בתמורה להכחשה חלקית של טענותיו. במשפט, האינקוויזטורים תבעו הכחשה מלאה. ברונו סירב – מצב מסוכן להיות בו באיטליה של המאה ה-16.

חקירתו החלה בשנת 1593 והמשפט התרחש בשנת 1600: משך התהליך הארוך נבע מהעובדה כי ג'ורדנו ברונו לא מוכן היה להודות שהגנתו על עמדותיו היא כפירה ומשום שלא חזר בו.

במהלך התהליך, חברי האינקוויזיציה ניתחו את אחת מההצהרות בספר של ברונו, בה הוא הציג שמונה טענות שנבחנו ככפירה. ברונו הודה כי שש מטענותיו הן אכן כפירות, בעוד שבשתי הטענות הנותרות עמדתו לא הייתה ברורה. הודאה מלאה בהיותן של שמונה טענותיו ככפירות הייתה ככל הנראה מונעת את העונש שהוטל עליו, אך בסופו של דבר העדיף ברונו להתעקש על כך שהוא לא רואה את שתי העמדות האחרות ככפירה ולהתמודד עם ההשלכות.

ברונו הוכרז כופר והועלה על המוקד ב-17 בפברואר 1600 בכיכר קמפו די פיורי שברומא. לפני מותו, הוא פנה לחשמנים שגזרו עליו מוות ואמר: "אתם צריכים לחוש בבטאכם את גזר הדין הזה פחד רב יותר משצריך אני לחוש בשומעי אותו".

ספק אם היה מאמין שביום מן הימים ישקיף פסל בדמותו על אותה הכיכר בה הוצא להורג.

 

כתבות נוספות

אחת ולתמיד: האם סילבסטר היה אנטישמי?

הכומר שקרא לאפיפיור "נציג השטן"

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

 

 

 

 

כל הכבוד לשר?

היהודים שהכריזו מלחמה על משה מונטיפיורי

משה מונטיפיורי, אוסף שבדרון

משה מונטיפיורי, מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית

גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד

 

וּפֹה מַתָּן בַּסֵּתֶר, וְשָׁמָּה נְדָבָה

וּפֹה צְבִיטָה בַּלְּחִי אוֹ לִטּוּף שֶׁל אַהֲבָה

וּלְכָל הַיְּהוּדִים שִׂמְחָה וְגַאֲוָה

וְכָל הַכָּבוֹד לַשַּׂר!

האמנם?

"נדבן", "נציג היהודים" ו-"מנהיג יהודי העולם", הם רק דוגמה לכמה מהתארים המיוחסים למשה מונטיפיורי שנשלפו מחיפוש מהיר בגוגל. מונטיפיורי הוא כנראה אחד השמות הכי מזוהים עם הישוב הארץ-ישראלי במאה ה-19, וכפי שמרמזים תאריו הרבים – כמעט תמיד ההקשר חיובי. אך כפי שתוכלו לקרוא בהמשך, היו כמה שלא השתכנעו..

לחצו על התמונה כדי לצפות בה בתוך Gross Family Collection

כאן, במחוזותינו, מונטיפיורי נודע בתור "השר" – תואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן תרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846 – "Sir". השר זכור כפילנטרופ גדול שתרם תכופות מכספו והביא אחרים לעשות-כן. אפילו בנייתן של שכונות רבות, ביניהן השכונה הראשונה בירושלים – "משכנות שאננים", מיוחסות לו.

מונטיפיורי נתפס בתודעה הישראלית כמטפח הישוב היהודי בארץ – מטיף לביסוס החקלאות, אותה טיפח כדי שיהודי הארץ יעבדו את הקרקע ויוכלו לחיות ממנה; ואבי התיעוש בשל מפעלים אחרים מטעמו, ביניהם מימון בית דפוס בירושלים, בית ספר לאריגה וטחנת קמח.

שמו של משה מונטיפיורי נותר עד ימינו מחובר לארץ-ישראליות ולנדבה. ספרים ושירים שנכתבו על האיש ממחישים את האופן שבו השתרשה תדמיתו המיתית. דוגמה טובה לכך הוא שירם המפורסם של חיים חפר ודובי זלצר בביצועו של יהורם גאון, "השר משה מונטיפיורי".

אולם, לא כולם חלקו את ההערצה לשר מונטיפיורי. בפרספקטיבה של שנים רבות (או לאחר מותם), אנו נוטים להאדיר את דמויותיהם של אנשי ציבור גם אם שנויים במחלוקת, ומונטיפיורי אינו יוצא-דופן מבחינה זו. עוד בתקופת הישוב הישן – דהיינו משלהי המאה ה-19, נשמעו ביקורות על התנהלות השר והאותנטיות של כוונותיו. אפרים דינרד, סוחר ספרים וסופר ידוע לשמצה בשל היותו אופוזיציונר נצחי, יצא בספרו "היער באין דב" (ספר קונטרוברסלי בו הוא מנסה להפריך את קיומו של ישו ובכך לבטל את הלגיטימציה של הדת הנוצרית), במלחמה נגד מונטיפיורי כמושיע היהדות. על בעלי הממון דוגמת מונטיפיורי כתב:

"…משומדים יבשים אשר מכרו את נפשם לשטן במחיר בצע או כבוד. הלאה משומדים! לכן צאו ממנו [מאיתנו], קלויזנערים, זינגערים, ווייסים, מונטיפיורים, האראדעצקים, וכל המשפחה הרעה, הלאה הלאה! צאו לכם מבית יהודה, לכו עבדו את עצביכם, לכו לאבדון? לכו כרעו לבעל בלאנדאן, השבעו בישו אלהיכם, רק הרפו ממנו! ומי יתן ולא נוסיף לראותכם עד עולם, אמן!" (כתבי אפרים דינרד, עמ' 210).

בחיבורו "מגילת סתרים", לקח דינרד את סלידתו ממונטיפיורי צעד אחד קדימה – זהו כְּתַב השמצה כנגד השר, בו מכנה אותו דינרד "אליל הפתאים האומללים". הוא כתב שאבות אבותיהם של היהודים היו עובדי אלילים ושגם לאחר קבלת התורה נותר ניחוח האלילות. דינרד הוסיף וטען שהאלילות אינה דתית בלבד, אלא מתבטאת בהערצה עיוורת לכל פקיד, שר, רב, עשיר ונוכל. כך ראה דינארד את משה מונטיפיורי – זיוף שהגיע לגדולות.

מגילת סתרים - אפרים דינארד
מגילת סתרים – אפרים דינרד

כמובן שכבר אז, קמו תומכיו של מוטיפיורי על רגליהם האחוריות כשניסה דינרד לגנותו. כתב העיתון 'עברי אנכי', ישעיהו מייזלש, פרסם ב-1885 ביקורת על דינרד לאחר שפגש אותו ושמע על משנתו. בין דבריו אמר כי דינרד: "דיברת סרה בשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי, וגזלת ממנו את כבודו אשר רכש לו במשך מאה שנה אשר חי עלי אדמות… ואף אמנם ידעתיך, סופר נכבד, כי תעמוד על דעתך ולא תשנה, אשר על-כן לא אומר לך 'חזור בך!'… מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן".

קולות ביקורתיים נוספים, אם כי מתונים בהרבה, לא נעדרים גם מן המרחב האקדמי: לפי החוקר משה סמט, מחבר הספר: "משה מונטיפיורי מציאות והאגדה", מונטיפיורי למעשה לא תרם פרוטה מכיסו למפעל הארצישראלי, אלא התרים אחרים; באופן זה, התרגום של התואר 'פילנטרופ' ל-'נדבן' מוטעה. לא זאת בלבד, אלא שהוא גם גורס כי פעילותו הענפה של השר באיסוף כספים לא נבעה מאהבת הארץ גרידא, אלא מתוך אינטרסים פוליטיים – דריסת רגל במקום המתפתח הקנתה לו השפעה עצומה בקהילה היהודית העולמית.

צמיחתו של היישוב הישן הייתה מאכזבת משום שבני היישוב לא מסוגלים היו לפרנס את עצמם ונזקקו לתמיכה קבועה של יהודי חוץ-לארץ. סמט מספר על ביקורות קשות שהוטחו במונטיפיורי בשל אופי הפילנטרופיה שלו; מיקוד במתן צדקה שגייס ולא בשיקום העניים וחיסול בעיית העוני.

מתוך: המגיד, יום רביעי, אפריל 14, 1880
מתוך: המגיד, יום רביעי, אפריל 14, 1880

סמט טוען שלמרות הצלחתו של מונטיפיורי בגיוס כספים, השר היה קצת פחות מוכשר בכל הנוגע לפעולות פיתוח כלכלי; מיזמיו בפיתוח הדיור, התעשייה והחקלאות כשלו. כפי שאמר העסקן הציוני לאו מוצקין בנאומו בקונגרס הציוני השני ב-1898, כבר באמצע המאה נוסדו מוסדות עירוניים, בין היתר על-ידי מונטיפיורי, אך הם היו טבועים בחותם הצדקה ולא נגעו במצוקת היהודים – לא נעשה דבר שישפר את המצב הכלכלי העגום.

מאחר שמונטיפיורי עצמו מעולם לא נטל אחריות על כשלונותיו, הוטלה האשמה על יושבי הארץ שכבודם הוכפש; כך יצא שבמקום לסייע להם, הוציא השר את דיבתם – פעולותיו רק גרעו מכבודם המפוקפק גם-כך של בני היישוב הישן. סמט טוען שכל פעולותיו של השר היו מלוות בדיונים ציבוריים, חששות והערכות ביקורתיות, אך דברי השבח גברו על הגינויים, מה שסייע להשרשת מעמדו של מונטיפיורי כפטרון יהודי הארץ.

עם-זאת, על-אף הביקורת ואולי בשל התועלת שצמחה מפועלו, משה מונטיפיורי לעד יזכר כיקיר העם היהודי.

 

כתבות נוספות

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל