כך נוסדה מדינת הגמדים

המשוררת אלה אמיתן חושפת את סיפורו של אצבעוני - מפקד מדינת הגמדים

הפרסום הראשון של השיר "במדינת הגמדים", כפי שהופיע ב"דבר לילדים" ב- 1.10.1940

הפרסום הראשון של השיר "במדינת הגמדים", כפי שהופיע ב"דבר לילדים" ב- 1.10.1940

ב-2 באוגוסט 1979, פרסמה המשוררת אלה אמיתן (וילנסקי) טור מיוחד במעריב, שבו סיפרה כיצד נולד שירה המפורסם ביותר "במדינת הגמדים". החלטנו להביא את הטור במלואו, ולהוסיף תמונות של הפרסומים הראשונים של השיר הנפלא.

קריאה מהנה!

____

המלחין הצרפתי הנודע מוריס ראוול אמר פעם, שאינו אוהב את יצירתו הפופולרית "בולרו". הוא הרי יצר יצירות מוסיקליות העולות בהרבה על "בולרו" – אך ברגע שמזכירים את שמו, מיד מעיר מישהו: "ראוול – אה בולרו!".

רגש דומה גם לי, להבדיל אלף הבדלים, לגבי שירי הפופולרי "במדינת הגמדים". לדעתי, כתבתי שירים לילדים העולים על שיר זה. אלא נראה שנכון הפתגם שספרים ויצירות יש להן מזל משלהן.

 

אלה אמיתן
אלה אמיתן

 

היה זה באמצע מלחמת העולם השניה, ואני אז חיילת ב-א.ט.ס. (חיל העזר לנשים של הצבא הבריטי). באחד מימי החופשה הנדירים באתי לבקר ידידים.

 

כרזה הקוראת לנשים להתנדב לחיל העזר לנשים הבריטי (א.ט.ס)
כרזה הקוראת לנשים להתנדב לחיל העזר לנשים הבריטי (א.ט.ס)

 

בביתם פגשתי באשה צעירה עם הילד שלה, כבן שנה ורבע. ילד רגיל, שמנמן, אך מה שמשך את מבטי – היתה ההליכה שלו. שלא כדרך תינוקות אחרים, שהולכים בהיסוס ובאי-בטחון, לאחר שזה עתה למדו ללכת – צעד ילד זה בביטחה, כאילו היה מפקד! ובאווירת המלחמה ששררה אז, תיארתי לי שאילו הוכרזה מלחמה בארץ הגמדים, היה המפקד שלהם צועד כמו ילד זה.

כעבור כמה ימים חיברתי את השיר "במדינת הגמדים", שפורסם ב"דבר לילדים" וזכה מיד לפופולריות גדולה.

 

הפרסום הראשון של השיר "במדינת הגמדים", כפי שהופיע ב"דבר לילדים" ב- 1.10.1940
הפרסום הראשון של השיר "במדינת הגמדים", כפי שהופיע ב"דבר לילדים" ב- 1.10.1940. ציור: נחום גוטמן

 

סייע לכך גם הלחן היפה שחיבר יצחק לוי, מי שהיה במשך שנים ועד למותו מנהל המדור הספרדי-לאדינו ברדיו שלנו. הוא אהב מאד את הרומאנסים בלאדינו ובשיחתי אתו טען שאינו מבין למה נטפלנו למנגינות הערביות, כאילו היינו ארץ מדברית. אל לנו לשכוח שאנו ארץ ים-תיכונית, אמר, ואין מקום במוסיקה שלנו לכל ה"יה ליל יה ליל" האלה. גם הלחן ל"במדינת הגמדים" הוא בעל אופי ים תיכוני. ומאז "הולך" שיר זה למעלה משלושים שנה.

 

השיר כפי שהופיע בספרה של אלה אמתן "במדינת הגמדים: שירים וחרוזים", תשי"ח. הציור של לאה פלד
השיר כפי שהופיע בספרה של אלה אמיתן "במדינת הגמדים: שירים וחרוזים", תשי"ח. הציור של לאה פלד

 

לפני שנתיים (1976) חובר מחזמר בשם "במדינת הגמדים", שהוצג בכל הארץ. מחזמר זה כלל הרבה שירים, אך בזכות השם שבו השתמשו, שרו בהתחלת ההצגה את השיר "במדינת הגמדים" והציגוהו בהומור רב. בבית האחרון, כש"כולם שוכבים לישון", נפלו ארבעת הגמדים על הרצפה והתחילו לנחור, ואף המוסיקה נחרה איתם באוניסון ובקול רם – להנאתי ולהנאת הצופים…

 

ביקורת על ההצגה "במדינת הגמדים". פורסם במעריב 24.3.1976. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
ביקורת על ההצגה "במדינת הגמדים". פורסם במעריב ב-24.3.1976. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

ילד שמנמן זה, שצעד כמפקד, היום הוא מבוגר, כלכלן ידוע, ובתו רוני בת השבע יודעת שלאבא שלה חובר השיר "במדינת הגמדים".

גרסאות וביצועים שונים ל"במדינת הגמדים" תוכלו למצוא באתר הספרייה

תחקיר ועריכה: נתי גבאי

***

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות

כך הפך "בשנה הבאה" משיר געגועים עצוב ללהיט בינלאומי קצבי

הכירו את האמא של אלפוני

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

 

שִׁירִים לְאִילְאִיל: איך כותבים שיר אהבה בעברית?

מסע אל נפשו של הרומנטיקן שאול טשרניחובסקי

טשרניחובסקי ובתו

טשרניחובסקי ובתו. באדיבות מכון גנזים

אחת לאיזה זמן נרעשת ונרגשת הבִּצָּה הספרותית מגילוי חדש הנוגע לזהותה אפופת המסתורין של מושא אהבתם של משורר או משוררת מפורסמים.

כך כאשר נתגלו מכתבי רחל למיכאל, הסטודנט הרוסי, או כאשר נחשפו מכתבי ביאליק לאירה יאן, ושפכו אור חדש על כמה משיריו, וכך אצל זהבה ברלינסקי, אשת החברה התל אביבית ששמה נקשר עם הזהב השחור של חלפי. הדוגמאות לכך רבות.

אבל נדמה ששם אחד בשירה העברית מהלך קסם על הקוראים ומסקרן במיוחד: אִילְאִיל. שמה של גיבורת הפואמה הארוכה והנודעת של טשרניחובסקי "שִׁירִים לְאִילְאִיל".

את אחד עשר השירים לאִילְאִיל כתב שאול טשרניחובסקי לאורך שנת 1925 כשהיה כבר בגיל חמישים. השירים נכתבו בסוינמינדה, תל אביב, ברלין ופיכטנגרונד. הם הפכו בחלוף השנים לשירים כמעט מיתולוגיים ורבים מחשיבים אותם ליפים, הצרופים והמרגשים ביותר שבשירי האהבה העבריים.

שירים לאילאיל בכתב ידו של טשרניחובסקי. אוסף הספריה הלאומית.
שירים לאילאיל בכתב ידו של טשרניחובסקי. גנזים אגודת הסופרים.

בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל

וְאִם אָמוּת אָנֹכִי – וְיַחֲלֹף כָּלִיל

שׁוּב לֹא יִקְרָא לְעוֹלָם גֶּבֶר לְאִשָּׁה – אִילְאִיל.

אִילְאִיל…!

מיהי אותה אִילְאִיל שהציתה את דמיונו של טשרניחובסקי ולכבודה הגה שם חדש ובִּלְעָדִי, שם סתרים שבינו ובינה עד עולם? במהלך השנים היו כמה וכמה שטענו לכתר:

הסופר משה בן מנחם העיד על טשרניחובסקי:

"בחברת הנשים יפות נתעלה טשרניחובסקי האדם. הוא היה שופע בדיחות, אניקדוטות ומעשיות פיקנטיות ממולחות ומפולפלות מנסיונו כרופא- חומר שיש בו מהלכים בחברה בכלל ובחברת נשים נאות בפרט…

דוניה היתה הנערה החמודה ביותר בחבורת נשים זו. זקן ונער אהבוה ושיבחו את יופיה, ולה הִטָּה המשורר אוהב היופי חסד יותר מכל הנשים היפות שבכפר. השיר הנפלא "את אינך יודעת" הוא כולו מבושם מיפיה הסלאבי הגזעי של נערה צעירה זו שהתהלכה כמין יצור עליון ביער פיכטנגונד ואצלה מזיוה על כל אפלוליותו המקסימה"

שאול  טשרניחובסקי. מתוך אוסף הפורטרטים שבדרון. הספריה הלאומית
שאול  טשרניחובסקי. מתוך אוסף הפורטרטים שבדרון. הספריה הלאומית

 

בשנת 1975 התפרסמה לראשונה פרשת אהבה עלומה מחיי המשורר תחת הכותרת המנכסת את השיר: "אהבת שאול לאילאיל". בסקופ בעיתון "את" שהתפרסם רק לאחר מותה, התראיינה רחל רוזה רוזנשטיין שסיפרה על הרומן שלה עם טשרניחובסקי שלטענתה כתב את מחזור שירים לאילאיל עבורה.

"אהבת שאול לאילאיל" במלאת מאה שנה למותו של טשרניחובסקי [צ"ל – הולדתו] הכתבה בעיתון "את". 1975.
"אהבת שאול לאילאיל" במלאת מאה שנה להולדתו של טשרניחובסקי [צ"ל – הולדתו] הכתבה בעיתון "את". 1975.

לרשימת הנשים הפוטנציאליות שעבורן נכתבו השירים לאִילְאִיל אפשר לצרף את המסמך המתמיה או המצחיק (כרצונכם) הבא, בכתב ידו של המשורר, שכותרתו: "אלה אשר אהבתי".

אם תצפו למצוא פה רשימה לירית על מראות, מקומות ערים או יצירות ספרותיות שאהב המשורר, ודאי לא תתאכזבו לגלות שזוהי בעצם רשימה של כל ה"כיבושים" של טשרניחובסקי, או כל הנשים שאהב בחייו, ובתוספת ציון מקום האהבה ("ביער", "באניה", "בדרך") , מקצוע הנשים ("האחות", "המורה") וליד אחדות מהן, הגדיל לעשות כשסימן את הסימן הגרפי + . אולי לציון הטובות ביותר, או אולי לציון מערכת יחסים מתמשכת.

רשימתו של טשרניחובסקי "אלה אשר אהבתי" באדיבות ארכיון מכון גנזים. אגודת הסופרים
רשימתו של טשרניחובסקי "אלה אשר אהבתי" באדיבות ארכיון מכון גנזים. אגודת הסופרים

 

אף על פי שמספרן עולה על עשרים, ואף על פי שטשרניחובסקי היה צ'ארמר נודע, ולמרות שידע לאהוב בנדיבות (ממכתביו לאהובותיו עולה דמותו כמאהב נואש: " אני יוצא מדעתי – דברים נאים למטורפים אני נכון להגיד לך". "איני פוסק מלהגות בך. אך בך. אך בך" "אני אוהב, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, יותר משאת יודעת, יותר משאני בעצמי יודע זאת")  נראה לי שהשאלה למי מרשימת אהובותיו כתב טשרניחובסקי את הטקסט המופלא "שירים לאִילְאִיל" לא רלוונטית לתפקיד לו ייעד טשרניחובסקי את השיר במכלול השירה העברית.

כך מעיד בן ציון כ"ץ, ידידו של המשורר ומי שהניח את היסודות לכתיבת ביוגרפיה על טשרניחובסקי: "על השירים ל“אִילְאִיל” היה טשרניחובסקי אומר לי כי זו תהיה הפואמה היותר גדולה והיותר חשובה שכתב כל חייו" .

מכל שירי האהבה הרבים שכתב, ראה טשרניחובסקי דווקא בשירים לאילאיל חשיבות וגְּדֻלָּה, וייעד להם תפקיד משמעותי ביצירתו. לשם כך דאג מבעוד מועד להרחיק מהטקסט הזה כל ניסיון למצוא בו עקבות של אשה ספציפית:

הוא נתן לאהובתו בשיר שם שעוד לא נקרא מעולם בפי גבר, וגם טרח לציין בצורה די מפורשת:  "אֲנִי אֶתֵּן לָהּ שִׁירַי, שִׁירִים שֶׁל יָם וּשְׁמָהּ לֹא יִזָּכֵר וְלֹא יִהְיֶה שְׁמָהּ בָּם".

מהו התפקיד שייעד טשרניחובסקי לשיריה של אִילְאִיל?

כדי לענות על השאלה הזו עלינו להביט ימין ושמאל, אל האטמוספרה ההיסטורית והתרבותית שבתוכה נכתבו השירים, ולשאול שאלה גדולה בהרבה.

איך כותבים אהבה בעברית?

שירת דור התחייה, דורם של טשרניחובסקי וביאליק, מתמודדת באופן מרתק עם ההכרח החדש שיצרה התקופה:

מתוך גלות ממושכת מתחיל עם ישראל לשוב לארצו, המרכז הספרותי בארץ ישראל מתפתח, ומעמדה של העברית הולך ומתחזק. השפה העברית קמה לתחייה כשפת דיבור.

מתוך תחושת אחריות על התרבות העברית, ניגשים אנשי הרוח של תקופת התחייה לתרגם, לייבא וליצור ספרות יהודית חדשה שכוללת את כל מרכיביה של התרבות: שירים וסיפורים לילדים, שירי עם ופזמונים, שירים לאומיים ופרוזה מרוממת, וגם… שירי אהבה עבריים חדשים.

בווידאו: שאול טשרניחובסקי נושא דברים לכבוד שבוע השפה העברית 1937

מובן ששירי אהבה בעברית אינם המצאה חדשה. כבר בשירת המקרא נכללו שירי שיר השירים היפים והאלמותיים שהיו ויהיו המסד לרבים משירי האהבה בעברית עד ימנו.

גם השירה העברית בספרד המוסלמית עסקה באופן אינטנסיבי באהבה, ובאיטליה בעת החדשה נוצרה שירת אהבה בשפה העברית.

ובכל זאת – נראה ששירת האהבה העברית נכתבה במשך דורות בתבניות שגרתיות וסביב מוטיבים ונושאים קבועים וממוסדים. פעמים רבות חסרה בהם אותה בערה של האוהב הכותב את אהבתו, שאם היא יֶשְׁנָהּ, השיר שיר אהבה, ואם היא איננה – השיר מוחמץ.

גם בדור שקדם לשירת התחייה העברית, דורם של משוררי ההשכלה, כשמסביב נוצרו מיטב שירי האהבה של הרומנטיקה האירופית, קשה למצוא אצלנו, בשירה העברית, שירי אהבה. ואין לתמוה על כך. בדור שבו הממסד והקהילה עשו כל שניתן כדי לשמר סדר חברתי ישן, הדבר הקרוב ביותר לשירי אהבה שאפשר למצוא, אלו שירים העוסקים באי יכולתו של היהודי להכיר את מנעמי האהבה. שורתו הניצחית של יל"ג מדגימה זאת היטב:  "הֶאָהַבְתְּ? – אֻמְלָלָה, הֲטֶרֶם תֵּדָעִי כִּי אַהֲבָה בִּלְבַב בַּת יִשְׂרָאֵל אָיִן?"

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

 אחר כך קמים שני ענקים – יכין ובועז של השירה העברית – ביאליק וטשרניחובסקי.

ביאליק וטשרניחובסקי. באדיבות מכון גנזים. אגודת הסופרים
ביאליק וטשרניחובסקי. באדיבות מכון גנזים. אגודת הסופרים

 

ביאליק עוד קצת מתנדנד. ברגל אחת הוא עומד על סף בית המדרש, עוד שייך לעולם הישן של השטעטל וחי את חייו על פי הַסֵּדֶר החברתי הישן, אך ברגל השנייה – הוא כבר בעולם אחר.

הוא שומע סביב על אהבה ומכיר בחולשותיו ובגבולותיו של העולם הישן. הוא מבקש להפנות לו עורף. להיות אחר. הוא רוצה לגעת בכוכבים, לחיות את היופי והתשוקה, להרגיש את החשמל.

אבל הוא לא יכול משום שאינו יודע "מה זאת אהבה".

פעם  סיפר עליו ראובן בריינין:

"דיברנו על אודות האהבה והנה הוא קופץ ממקומו וקורא ברגש: ייקחני אופל! מה מאד הייתי חפץ להתאהב!

ביאליק כותב שירי אהבה. ואולי נכון לדייק – ביאליק כותב שירי צָמָא לאהבה. הוא שואל "אַיֵּךְ?" ומחפש ומבקש אותה כל חייו. ועל פי רוב הוא איננו מוצא.

וכמו צל, מלווה את ביאליק גם מצוותו של רבו ומורו אחד-העם, שקבע עקרון מחמיר מאד לפרסום שירה ב"תעודת השילוח" שלו, שהוא בעצם עקרון מחמיר לכתיבת שירה: רק שירה שבכוחה להביא להתעוררות לאומית. בלי השתפכויות, בלי טבע ובלי אהבה:

"ופואזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מספקת"

אחד העם. מתוך אוסף שבדרון הספריה הלאומית
אחד העם. מתוך אוסף שבדרון הספריה הלאומית

לפעמים נענה ביאליק לצו של אחד העם, ולפעמים הוא מתמרד ומפרסם שירי אהבה, ודבר זה לא נעלם מעינו של אחד העם:

"רואה אני זה כבר בדאבון לב שביאליק שלנו פרץ את גדרי ופתח את 'השילוח' לדברי תאווה ופריצות. ומה אוכל לעשות? דור דור ועורכיו, דור דור ומושגיו"

וטשרניחובסקי?

טשרניחובסקי לא מתפלסף בשאלות כמו מה זאת אהבה. הוא יודע לאהוב מאד. ויודע לכתוב על אהבה. טשרניחובסקי יודע שהשירה העברית זקוקה לו שינסח עבורה, אולי לראשונה, שירי אהבה מחשמלים. כאלה שיש בהם הרבה גוף ("הַקַּו הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ"והרבה לב ("הֵן כְּשֶׁבֶר תִּקְווֹתָיו הַנְּעִימוֹת,גַּם לִבּוֹ יִשָּׁבֶר בּוֹ חִישׁ"), וריחות משגעים ("אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה!"), ופרחים ("מִכָּל פִּרְחֵי מְלֵאֵי טָל"…וטירוף חושים ("עִם טֵרוּף עִשְׂבֵי-מוֹר"). הקורא זקוק לו, על מנת ללמוד לדבר אהבה עברית.

ללא מחסומים ועכבות של בן ישיבה, ללא הגבלות אידאולוגיות של מנהיג לאומי, ללא תבניות ומוסכמות וללא התחכמויות: נטו אהבה.

טשרניחובסקי. מתוך אוסף שבדרון. הספריה הלאומית
טשרניחובסקי. מתוך אוסף שבדרון. הספריה הלאומית

 

'את אינך יודעת' בכתב ידו של המשורר. ארכיון הספריה הלאומית
'את אינך יודעת' בכתב ידו של המשורר. גנזים אגודת הסופרים.

 

אורי, אילאיל והלמ"ס:

אִילְאִיל…! הַיְדַעְתֶּם מַדּוּעַ?  עַל שׁוּם זֶה שֶׁשֵּׁם זֶה לֹא שָׁמְעָה מִפִּי אָב וָאֵם;

לאחר פרסום שירה של רחל "עקרה" הפותח במילים "בן לו היה לי" רבים מאנשי הישוב העברי נתנו לבנם את השם "אורי", בהשראתו של השיר הנודע.

כאשר יצר טשרניחובסקי עבור אהובתו השירית את השם אִילְאִיל, הוא דמיין שם סתרים שלא יִנָּשֵׂא לשווא בפי זרים. שם שהוא יציר דמיונו, לאהובתו בלבד.

האם שיער שבשנים לאחר שיקרא בשמה של אִילְאִיל לראשונה, יקראו אִילְאִיליות רבות בשם זה?  האם תיאר לעצמו את השפעת השיר?

פנינו ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לקבל נתונים על השם אִילְאִיל ועל מידת השימוש בו.

בקובץ אקסל רחב מימדים תחת הכותרת: "שמות נדירים בשכיחות של 3-10 לשנה מ1948" מצאנו את אִילְאִיל. מאות רבות של פעמים, כלומר: אִילְאִיל אמנם נדירה, אך לא נדירה מאד.

 

כרית

האם גם אתם זמזמתם פעם את השיר בלחנו העדין של שלמה ארצי וכשהגעתם לשורה היפה: "כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית" שאלתם את עצמכם מהי "כְּרִית"? 

כְּרִית היא המילה העברית המתארת את קו הקצף הלבן שיוצרת השתברות הגלים על החוף. וראו איזה פלא: אילאיל יפהפייה בעדינותה, אף יותר מקו הקצף הלבן. היא מדומה לפס הדקיק שנותר כעקבות בחול לאחר הקצף! 

צילום: יהושבע סמט-שינברג
צילום: יהושבע סמט-שינברג

 

"מה זאת? שיר לירי? אין כאן שום רגש!"

ולסיום מציאה. מכתב קטן מארכיון טשרניחובסקי שהוא מעט המחזיק את המרובה.

השנה שנת 1943. טשרניחובסקי שוכב על מיטת חוליו, והוא על ערש דווי.

צעיר ירושלמי פונה אל טשרניחובסקי כמנטור בענייני שירה. הוא מעיד על עצמו שהוא בעל כשרון כתיבה ומבקש מטשרניחובסקי שישיא לו עצה איך לעלות "על במתי השירה" ולהכנס לעניינים. המכתב המנוסח בעברית פומפוזית ונמלצת נחתם בבקשה נוגעת ללב: "ואם אנכי כרוך בדמיון כוזב, ולאמיתו של הדבר אין לי שום מושג בחיבורי שירים אף זאת יודיעני, ולמען האמת אודה לו בכל לב".

 לבקשה זו מצרף הכותב 'שיר למבחן'. הנה הוא לשיפוטכם:

האם זהו שיר טוב?

בעפרון ובעט העיר טשרניחובסקי את הערותיו על השיר:

"החריזות דלות"

"איוולת!"

"מה זאת? שיר לירי? אין כאן שום רגש!"

  ומעברו השני של הדף ניסח טשרניחובסקי תגובה כללית למכתב, שלא להשיב את פניו של הצעיר ריקם:

יקירי,

אם כבר אתה משוכנע שיש לך כשרון ורגש בשירה (מה זאת רגש בשירה?) למה אתה פונה אלי? לצערי השיר למבחן אינו מאשר זאת. אין תאור. אין רגש. אין מוסיקה ואין קצב ומשקל. שיר של ילד בן שמונה. למד עברית. קרא את השירים של הקדמונים והאחרונים. קנה לך את ספרו של א. ברש תורת הספרות ודבר בלשון בני אדם. ומה לך המליצות הנבובות והתפוחות….

מכתב קטן שיש בו כל כך הרבה: ניתוק וכנות, מחשבות על שירה ועל חינוך, על אמפתיה ושרירות לב, חלומות שמגרדים את השמיים, ושברם – כשהם מתנפצים ארצה. ומעל לכל אלה – המשורר שיודע היטב שבחשבון אחרון: לֹא תָּמוּת בַּת-הַשִּׁיר, לֹא תָּמוּת לְעוֹלְמֵי-עַד!

 

 

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.

ארכיון האישי של שאול טשרניחובסקי שמור בארכיון גנזים אגודת הסופרים.  

 

כתבות נוספות

אתר שאול טשרניחובסקי של הספרייה הלאומית

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

על שירה הנודע של רחל "רק על עצמי", ועל קוראים חסרי חמלה 

 

מי אתם חיילי מלחמת יום כיפור?

מאות צילומים נדירים מתוך קרבות מלחמת יום הכיפורים, נמסרו לאחרונה לספרייה. הצלם, נתן פנדריך, היה בביקור בארץ כשפרצה המלחמה. הוא לקח את המצלמה וירד לחזית. אבל מיהם חיילי צה"ל המופיעים בצילומים? אולי אתם תוכלו לזהות את אבא, את הבן, את האח או את הדוד?

כמה ימים לפני יום כיפור של שנת 2018 התקבל בספרייה הלאומית ארכיון צילומים עשיר, חשוב ומרגש במיוחד. מדובר במאות תמונות שצילם נתן פנדריך, יהודי אמריקאי, שנקלע למלחמת יום הכיפורים לגמרי במקרה.

בגיל 39 הגיע נתן פנדריך לישראל לצלם ולתעד אתרים היסטוריים וארכיאולוגים בארץ, אבל לאחר שבוע בלבד לשהייתו בישראל פרצה מלחמת יום כיפור. בתוך 24 שעות מתחילת המלחמה, כשהוא מצויד בתעודת צלם עיתונות, החל פנדריך לתעד את הלחימה העזה הן בחזית הצפון – הן ברמת הגולן והן בחזית הדרומית – בסיני.

הצילומים שלו מנציחים את הקרבות הקשים, את צליחת תעלת סואץ, את ההתקפות באוויר ובקרקע ויש באוסף גם כמה תמונות של שבויים וחללים. אבל האלמנט הבולט ביותר בצילומיו של פנדריך הם החיילים עצמם – צעירים ומבוגרים, חיילי סדיר ומילואימניקים – כולם התמסרו למצלמתו תוך כדי הקרב וגם ברגעי ההפוגה והמנוחה, במפגשים עם הפיקוד הבכיר ובהווי החיים של הלוחמים בין הקרבות.

צילומים אלו מתווספים למאות ארכיונים ואוספים חשובים הנמצאים בספרייה הלאומית, ובהם אוספי תצלומים רבים הכוללים מיליוני צילומים המתעדים את מדינת ישראל והחברה הישראלית זה מעל מאה שנים.

נתן פנדריך, כמו רבים מהיוצרים – סופרים, אנשי רוח, משוררים, מלחינים וצלמים – תרם את האוסף מיוזמתו ובידיעה שהוא יגיע למיליוני המשתמשים באתר הספרייה הלאומית בארץ ובעולם ללא תמורה.

"החוויה העזה של מלחמת יום כיפור, שבמקרה נפל בחלקי לתעד אותה במצלמתי, השפיעה על כל מהלך חיי עד היום", מספר פנדריך מביתו שבאורגון, ארה"ב. "במשך כל השנים אני מספר לקהלים שונים בארצות הברית על המלחמה, אך תמיד שאפתי שהתמונות שבהן תיעדתי את חיילי צה"ל במהלך הקרבות, ונותרו מאז בביתי בחוף המערבי של ארה"ב, יישמרו במוסד ישראלי שידאג לחשיפתן לציבור בישראל ובעולם כולו בטכנולוגיות המידע של המאה ה-21. הספרייה הלאומית היא המוסד המקצועי ביותר המתאים למטרה זו, ולכן שמחתי מאוד על ההזדמנות להעביר אליה את האוסף, וכך להשיבו למקומו הטבעי – בישראל, במקום שידאג לשמרו לדורות".

נתן פנדריך (מימין) מקבל טיפול רפואי במהלך המלחמה

 

בימים אלו מתחילה הספרייה הלאומית להעלות ולהנגיש את האוסף המרגש באתר הספרייה ואנו פונים אליכם – החיילים בתמונות ובני המשפחות של הלוחמים – לזהות את עצמכם ולספר לנו על הקרב, החזית, האירוע והסיטואציה שבה הייתם במלחמה בזמן הצילום.

ריכזנו כאן מקבץ ראשון של התמונות. האם אתם מזהים את עצמכם בתמונות? האם אתם מזהים מי מחברכם בתמונות, ויכולים לספק לנו קצת מידע? כל פיסת מידע תתקבל בברכה! כל מידע שיש לכם, נשמח שתכתבו בתגובות לכתבה זו, או לחילופין שלחו מייל למחלקת הארכיונים שלנו: [email protected]. שימו לב לציין על איזו תמונה אתם מספקים מידע. שימו לב שלחיצה על כל אחת מהתמונות תציג את התמונה בגודל מלא ובאיכות מקסימלית.

מכירים אנשים שיכולים לסייע לנו? נשמח שתשלחו/תשתפו איתם את הכתבה.

 

התמונות:

 

תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3
תמונה 4
תמונה 5
תמונה 6
תמונה 7
תמונה 8
תמונה 9
תמונה 10
תמונה 11
תמונה 12
תמונה 13
תמונה 14
תמונה 15
תמונה 16
תמונה 17
תמונה 18
תמונה 19

 

כתבות נוספות

השיר שהיה לתפילה: "לו יהי"

דוש מצייר מהחזית את קרבות מלחמת יום הכיפורים

 




'תלתלי אוזניים' – פריט האופנה הלאומי שכמעט היה לנו

על פועלה של הכוריאוגרפית ורועת הצאן לאה ברגשטיין

לאה ברגשטיין רועת צאן בקיבוץ בית אלפא (1927). צלם לא ידוע

מאת: איריס לנה

"מזרקות יכולות להישאר בוינה", זו הייתה תשובתה של לאה ברגשטיין כשנשאלה אם אפשר להוסיף קישוטים ומזרקות לטקס חג המים שיצרה בקיבוץ רמת יוחנן, אשר מתקיים גם היום כמדי שנה בשנה בסוכות. את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, שמענו ממירי פיינשטיין, מנהלת 'מכון הווי ומועד' מייסודו של מתתיהו שלם בקיבוץ רמת יוחנן, שאיתה בילינו ימים ארוכים במיון ובזיהוי חומרי הארכיון המפתיע והמורכב של לאה ברגשטיין. זה ארכיון ייחודי של יוצרת, למעשה שני יוצרים שותפים – לאה ברגשטיין ומתתיהו שלם – שקיבוץ רמת יוחנן כולו הוא הגוף המבצע של יצירותיהם.

ברגשטיין למדה בוינה אצל אמני מחול מרכזיים של התקופה – היא הייתה תלמידה בשיטה של איזדורה דנקן ולמדה בבית הספר של רודולף לבן, אבל כשהגיעה בשנת 1925 לקיבוץ בית אלפא והחלה לעבוד כרועת צאן, ביקשה להשאיר מאחור את הקישוטיות ואת הטעם של הבורגנות האירופית. הבגד שלבשה כשיצאה למרעה ספוג בדימוי תנ"כי מדומיין ששאבה מבגדיהם של השכנים הבדואים של קיבוץ בית אלפא (הוקם בשנת 1922). הבגד הזה הוא הצהרה אידיאולוגית של מי שויתרה על תרבות ואומנות אירופית כדי ליצור בארץ ישראל תרבות ואומנות מקומית חדשה.

מתוך רשימות לאה ברגשטיין. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

וכך היא כותבת (ברגשטיין מעולם לא למדה עברית באופן מסודר):

"גם עצל הבדואים זה הכל היה סגור ומתאים לריקודים באוהלי כדר במתפחת השתמשתי לפעמים לחגורה.
התרבות של הרועים והחרבות ש[לא ברור] עצל הבדואים השכנים, נקרא [לא ברור] תרבות (הרועים, מחוק) מהווי הרועים היה זה היסוד לכל הרועים, יסוד לכל החגים.
גם התלבושת ספגה מכל זה מן הרעיונות האלה הרועה ההולך עם צאנו למרחקים שומע צלילים משמיע צלילים מתבודד עם הטבע עולה על הגלבוע מתרשם מן האביב הפורח זה הכל שומעים בשירים של מתתיהו כל ההווי הזה שגם אני עברתי בחלקו השפיע והיה יסוד ליתר היצירות".

מכלול יצירתה של ברגשטיין הוא עצום, ומקיף טקסי חג וריקודי עם רבים שחלקם נעשו נכסי צאן ברזל של תנועת ריקודי העם הישראליים, כמו "שיבולת בשדה" ו"הן ירונן". ארכיונים של יוצרי מחול כוללים מטיבם בעיקר את התיעוד של היצירה המחולית, אבל בתוך האוספים נחשפים חומרי לווין נדירים ומשמעותיים. התהליך הבלשי של גילוי ארכיוני מחול הוא תוצאה של פעולות שיטתיות, אבל היא נטוות בעיקר ממקריות מלאת הפתעות: מחפשים דבר אחד ו(אם שמים לב) מוצאים אחר שכלל לא ידענו על קיומו. כזה הוא אוסף התלבושות של ברגשטיין שהיא עצמה עיצבה לטקסי החג בקיבוץ רמת יוחנן. התלבושות נשמרות במחסן תלבושות בקיבוץ משנת 1945. האוספים יוצרים הזדמנות לא צפויה למבט על התרבות החומרית שנוצרת סביב המחול עצמו: תפאורה, אביזרים, כלי נגינה, קישוטים, ובעיקר התלבושות.

בין התלבושות מצויים 'תלתלי אוזניים', פריט לבוש ייחודי שעוצב על ידי ברגשטיין בשנות ה-40.
הוראות לבישה: מניחים אותו על הראש והוא יורד משני צדי הראש ליד האוזניים.
תלתלי אוזניים נלבשים גם היום במסגרת חג המים וחג העומר בקיבוץ רמת יוחנן.

הביטוי תלתלי אוזניים מופיע באחד משיריו המוקדמים של מתתיהו שלם "שה וגדי":
שֶׂה וּגְדִי, גְּדִי וָשֶׂה,
יַחְדָּיו יָצְאוּ אֶל הַשָּׂדֶה,
עִם צָהֳרַיִם לַמַּעְיָן
רָצוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם.
אֶחָד לָבָן שֵׁנִי שְׁחַרְחַר,
עִם תַּלְתַּלֵּי אָזְנַיִם
פַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים,
עַל צַוָּאר עֲדַיִים.

'תלתלי אוזניים' באוסף תלבושות ואביזרים של לאה ברגשטיין. תועד בפרויקט 'האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון'. צילום: אחיקם בן יוסף

תלתלי האוזניים הם פריט עיצובי יוצא דופן, אולם הוא רכיב בתוך מהלך גדול, פועל יוצא של תפיסת עולם של הישוב היהודי של לפני הקמת המדינה שלפיה עיצוב מכלול של התנהגויות ופרטים הוא חלק ממאמץ ליצור תרבות עברית מקומית, ששני מרכיביה האידיאולוגיים המרכזיים הם ציונות וסוציאליזם.

תהלוכת המחוללות הצועדות משטח ההתכנסות בקיבוץ אל השדה בחג העומר לבושות בתלבושות החג (שנות ה-70) מובילה: לאה ברגשטיין אוחזת בגונג. המחוללות עטורות בתלתלי אוזניים. צילום: אלקנה כרמון, ארכיון קיבוץ רמת יוחנן

מכלל המסמכים והתצלומים באוסף ניכר שברגשטיין ייחסה חשיבות גדולה לעיצוב התלבושות, ואף נטלה חלק פעיל בייסוד האגודה למען הבגד הלאומי היא "אגבל":

פרוטוקול ישיבת האגודה למען בגד לאומי 20.5.1957 אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

וכך היא מנסחת נייר עמדה בנושא נחיצות הבגד הלאומי, המופיע בין מסמכי תיעוד של סימפוזיונים בנושא הבגד הלאומי, שבהם היה לה חלק פעיל.
נייר העמדה שכתבה פונה אל  האזרח במדינת ישראל בהצהרה מלאת פאתוס:

"אין בגד לאומי לישראל – איש הישר בעיניו ילבש!"

ואחרי סקירה היסטורית היא מציעה ודורשת שמומחים ויודעי דבר יפעלו ויחתרו למען המטרה הנעלה (כך במקור) – "תיקנון אופנה של בגד לאומי ישראלי לאיש ולאשה".

בתוך חוברת סיכום של סימפוזיון על הנושא "בגד לאומי לעם". על הכריכה של פריט המקור כתוב: בחסותו האדיבה של ראש העיר מר חיים לבנון, ומופיע הלוגו של אגבל  AGBAL, האגודה לבגד לאומי (ללא תאריך. חיים לבנון היה ראש עירית תל אביב יפו בשנים 1959-1953) אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

ברגשטיין שייכת לקהילה שפועלת נמרצות בעניין הבגד הלאומי-הייצוגי-החדש. הנה דוגמה להקשר נוסף, הפעם לא סימפוזיון, אלא גזיר עיתון המדווח על תחרות לתלבושת של ריקודי עם ישראליים, שהיו אתר פעיל נוסף של יצירת תרבות עברית מקומית:

כתבת עיתון על תלבושת של אנטול גורביץ', שזכתה בתחרות תלבושות לריקודי עם. אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן. בתצלום: הרקדן דני דאסה וטובה (שם משפחה לא ידוע). גורביץ' עיצב תלבושות גם ללהקת גרטרוד קראוס, תיאטרון מחול ענבל ולהקת כרמון

לכתבה יש אג'נדה גלויה של פעולת הפצה נמרצת, והיא אף מציידת את הקוראים והקוראות בחישובים מדויקים של כמות הבד הנדרשת לתלבושת של בחור ולתלבושת של בחורה, וכן הנחיות מסודרות למי לפנות (לוועדת הריקודים) ומה מחיר הבד, בשתי איכויות שונות.

ובאשר למערכת ההפצה הממוסדת של התרבות העברית החדשה: באוסף נמצאה חוברת הדרכה של ריקודי עם, ובעמוד המוקדש לריקוד הרועים מופיע איור תקופתי של המאייר שמעון מקיבוץ מזרע, שמשרטט אף הוא את לבוש הרועות כמתכתב עם לבוש תנ"כי מדומיין, כולל הכד על הראש. וכך הריקוד, התלבושת והדימוי התנ"כי מתהדקים להם יחד.

איור לריקוד הרועים, בתוך חוברת הפצה לריקודי עם בכינוס הארצי השנתי הכ"ב של אגודת הנוקדים העבריים בישראל, תשי"ב (1952-1951) מאייר: שמעון, קיבוץ מזרע.

כך, האידיאולוגיה ניבטת מן הפריטים, מהאיורים ומהטקסטים, ולעיתים דווקא ממה שנעדר מהם: בהיותם חגי קהילה, המבצעים של טקסי החגים היו חברי קיבוץ רמת יוחנן. החל משלבי ההכנה: בוני במות, בעלי מלאכה, תופרות ורוקמות, ובשלב ביצוע הטקס: זמרים, נגנים, רקדנים – טקסי החג הם אומנות שקהילת הקיבוץ היא הגוף המבצע שלה. נשות הקיבוץ הן אלו שרקמו את עיטורי התלבושות ולכן כל רקמה שונה מעט מהאחרות, אך אין אפשרות לשייך את הרקמות לרוקמות. היעדר זיהוי הוא כאמור תוצאה של תפיסת אומנות כפעולה קהילתית ולא כאומנות יחידים.

רקמת יד בתלבושת חג העומר (פרט) צילום: אחיקם בן יוסף

הארכיון חושף מקורות השראה נוספים של ברגשטיין ואף את טכניקות העבודה שלה. כמה עשרות ספרי אומנות שימשו השראה לעיצוב התלבושות, מרביתם של תרבויות עתיקות, ובתוכם דפים גזורים או מסומנים. בין העמודים מודבקות פתקאות בכתב ידה של ברגשטיין ועליהן הערות ותזכורות של פרטים מתוך הצילומים והציורים. באוסף יש סקיצות של שלבים שונים בפיתוח הבגד ששרטטה לתופרות ולרוקמות:

ברגשטיין חיפשה השראה מתלבושות בתרבויות שונות וכניראה גם בתיאורי לבוש מקראי. כאן סקיצה בעקבות תיאור לבוש של הכהן הגדול. אלו אלמנטים מופיעים בתלבושת לטקסי החגים הוא נושא למחקר. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

וטקסטים מלווים לתופרות ולאחראית התלבושות:

"באותו הצבע ובאותו הרוחב חגורה הדוקה על הגוף, שאני סוגרת בשתי סיקות הדוק, לכל שמלה יש עוד צבע סרט צר.
שמים אותו בשורה שניה על החזה, במאוגל על הפס של שרבול את הסרט הנוסף (ורוד) בקצע השמלה שמים סרט רקום בצבע השני ורוד או אדום (של החצאית) או בצבע השני." (עמוד 19)

הנחיות לתופרות (מלמעלה), והוראות הלבשה (מלמטה) רשימות של לאה ברגשטיין על תלבושות החגים. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

מכלול ההשפעות, פרוצדורות היצירה, הנחיות לשותפיה והאינטרס ליצור תרבות חדשה מתגלמים בתלבושות מעוצבות ומלאות פרטים שיצרה לחג העומר. גם היום, מדי שנה בשנה, קהילת הקיבוץ לובשת אותם ומבצעת את הריקודים ואת הטקס כולו בדיוק מירבי.

לאה ברגשטיין בחג העומר 1970. צילום: אלקנה כרמון, אוסף פרטי יואב כרמון

ולסיום. ארכיון מחול הוא אתר רב הקשרים בעל זיקות לתחומי ידע מגוונים, אבל מהותו היא לשמר את המחול עצמו, את התנועה והגוף המאורגנים במרחב. הנה תצלום כמעט פולחני של ריקוד בחג העומר ובו ניכרת תנועת הבגד על הגופים הרוקדים, בצילום של טרודי שוורץ, צלמת ששהתה בקיבוץ רמת יוחנן רק יומיים, בפסח 1946, אך יצרה כמה מן האימג'ים האיקוניים של ריקודי חג העומר.

חג העומר (1946) צילום: טרודי שוורץ, פוטו שוורץ. מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

 

כתבות נוספות

מסע בלשי בעקבות המחול הנעלם

עיניים שושנים: מדוע פניך מכוסות פרחים?

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה