הצד היהודי של במבי

פליקס זאלטן היה סופר יהודי-אוסטרי שחי בתקופת הנאצים וחיבר ספר על יצור קטן ותמים שכל חיות היער דוחות אותו

פליקס זאלטן לצד יצירתו המוכרת, במבי

כולנו מכירים את במבי. עובדה ידועה פחות הקשורה לעופר המקסים ששבה את לבבות הילדים ברחבי העולם היא שלבמבי יש צד יהודי. אז מי היה פליקס זאלטן, מחבר הספר "במבי", ומה הקשר בינו לבין הרצל שלנו?

פליקס זאלטן נולד בבודפשט בשנת 1867, נצר למשפחת רבנים. שמו המקורי היה זיגמונד זלצמן, וכבר בגיל צעיר היגר עם משפחתו לווינה. בהיותו בן 16 אביו פשט את הרגל, והנער נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת לעבוד כדי לסייע לפרנסת המשפחה. הוא עבד בחברת ביטוח ובזמנו הפנוי כתב שירים וסיפורים קצרים ושלח אותם לעיתונים. ב-1900 פרסם את אוסף הסיפורים הקצרים הראשון שלו.

לאחר פרסום הספר עזב זאלטן את משרתו והחל להתפרנס בתור מבקר תיאטרון. הוא הצטרף לחבורת משוררים שישבו באחד מבתי הקפה בעיר. באחד הימים של אותה שנה נכנס לבית הקפה בחור גבוה ומזוקן בשם תאודור (שייתכן ששמעתם עליו). תאודור הרצל הציע למבקר והסופר הצעיר עבודה ב"נויה פרייה פרסה", העיתון שבו היה הרצל עורך בכיר, ובין השניים נרקמה חברות ארוכה. לזאלטן הוצע להחליף את חברו בעריכת מדור הפיליטונים, היות שזמנו של הרצל הוקדש לפעילות ציונית משנה זו ועד מותו הפתאומי ב-1904.

זאלטן היה ציוני נלהב, בין היתר בזכות כתביו של הרצל. ב-1924 ביקר זאלטן ביישוב העברי בארץ ישראל ואף חיבר יומן מסע בשם "אנשים חדשים בארץ ישנה". ביומן סיפר על היחסים המתוחים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית בארץ. כשנשאל מדוע ביקר בארץ, ענה כי "כיהודי אני אהיה נבוך עד עמקי נשמתי אם לא אעזור ואתרום עד כמה שאוכל לבנייה של פלשתינה."

לאחר שנים ארוכות של אנונימיות יחסית, ב-1923 הוציא זאלטן את ספרו המוכר ביותר, "במבי: חיים ביער". הספר זכה להצלחה מסחררת באוסטריה ובגרמניה. ב-1928 תורגם הספר לאנגלית והפך להצלחה גם בארצות הברית. שמו של גיבור הספר, במבי, לקוח מהמילה במבינו שמשמעותה ילד באיטלקית.

כריכת המהדורה הראשונה של "במבי" שהתפרסמה בברלין בשנת 1923

עתה, משהתוודעתם למחבר של "במבי", האם תופתעו לגלות שלא מעט אזכורים ורמיזות ליהדות וציונות מפוזרים בספר? אחד הרמזים הברורים ביותר הוא משפט מתחילת הספר – "אין זו אגדה, למרות מה שאתה רוצה" – אזכור לאמירתו המפורסמת של הרצל, חברו של זאלטן.

למעשה, אפשר לקרוא את הספר כביקורת של המנודה על החברה שדחתה אותו. במבי הוא אייל צעיר החי ביער תחת איום מתמיד. סיפורו של במבי משקף את חייו של המחבר, יהודי ציוני שחי בחברה הדוחה ורודפת את בני דתו פשוט משום שנולדו לתוכה. אחרי האנשלוס  הוחרם הספר באוסטריה, וזאלטן נאלץ להימלט מאוסטריה מולדתו. הוא מכר את הזכויות להפקת הסרט עבור סכום זעום של חמשת אלפים דולר לבמאי סידני פרנקלין, וזה מכר אותם לוולט דיסני ואולפנו האמריקאי. בביוגרפיה שחיברה בוורלי דרייב על חייו של מחבר "במבי", מצוטט זאלטן: "הובאתי אל דיסני כשידיי ורגליי אזוקות וחסם בפי".

פליקס זאלטן לבוש בבגדי צייד. ציד בעלי-חיים היה אחד מתחביביו של הסופר

כשמשווים בין הסרט הקלאסי של דיסני ובין הספר של זאלטן הדמיון והשוני מזדקרים מייד. דיסני אומנם שמרה על מבנה העלילה המקורי: אייל צעיר הגדל ביער עם אימו, ובהמשך הסרט הוא מאבד אותה. בסוף הסרט הוא פוגש את אהבת נעוריו ומוליד ילדים בעצמו כחלק ממעגל החיים ביער. אבל בספר, בניגוד גמור לסרט, במבי הוא דמות דחויה. מלבד ארנב וסנאי בודדים, שאר חיות היער מקניטות את במבי ותוקפות אותו.

כרזת הסרט "במבי" בעברית משנת 1959, פורום פילם / וולט דיסני

ברגעים שונים בספר אנחנו מקבלים הצצה לחייהן הקשים של חיות אחרות: זאב המנהל שיחה עם כלב ציד בנושא ביות חיות, לפני שהכלב קורע אותו לגזרים; שני עלים הנושרים מהעץ ומהרהרים במצבם; ואיילת צעירה המפנטזת על עתיד שבו בני האדם והחיות חיים יחד בהרמוניה, רעיון ששאר בני מינה דוחים מייד בגיחוך. הסרט של דיסני מתאר את היער כמקום המתנהל בהרמוניה המופרת רק בידי האדם. בספר, לעומת זאת, מעגל החיים ביער מתואר בצורה ישירה ומדויקת יותר, ובו חיות טורפות אחת את השנייה ונאבקות על מקומן. זו הסיבה שזאלטן התעקש שאין לסווג את ספרו בתור ספר ילדים.

עד היום פורסמו שישה תרגומים של "במבי" לעברית: המהדורה הראשונה יצאה לאור ב-1941 בתרגומו הנאמן למקור של מ.ח. בן אברהם על-פי ספרו של זאלטן; לתרגום השישי אחראי מיכאל דק, והוא יצא לאור ב-2011 במסגרת הסדרה "הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה" של הוצאות מודן ואוקיינוס.

כריכת הספר במהדורת 1941 בתרגום לעברית מאת מ.ח. בן אברהם. צילום: מיכאל זילברמן

ספר המשך ל"במבי" ראה אור בשנת 1941 ונקרא "הילדים של במבי". בשמונה באוקטובר 1945 נפטר פליקס זאלטן בציריך שבשווייץ.

אגב, לא נוכל לשלח אתכם לדרככם מבלי לספר שבשנת 1985 יצאה לאקרנים גרסה חדשה של "במבי", שהופקה ברוסיה. בגרסה זו הפכו האיילים והאיילות לאנשים אמיתיים, והאייל במבי הוא ילד אנושי.

https://www.youtube.com/watch?v=w9qWEL6t5G8

לא צפינו בסרט כדי להגיד לכם מי בדיוק משחק את הנבל, אבל נשמח לשמוע בתגובות ממי שצפה.

פשע, ריגול וזימה: ספרות הקיוסקים של קום המדינה

"בחורים סביב דיאנה", "אישה במערבולת" או "הרכרוכי מן הכרך"? מה אתם קוראים בסגר?

מבחר רומנים מהוצאת "הרומן הזעיר"

אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה. שנה מהקמת העיר העברית הראשונה, והצורך שעליו התבקש לענות הקיוסק הראשון שהוקם בתל אביב של שנת 1910 הוא הצמא, ואם נדייק – הצמא למשקה ממותק וקופצני, הגזוז. הקיוסק הראשון הוקם בפינת שדרות רוטשילד ורחוב הרצל. בעשורים הבאים התווספו אליו קיוסקים רבים – לא רק בעיר תל-אביב – ובייחוד מאז הגעתה של העלייה הרביעית לארץ, שכונתה (בחיבה או בלעג) "עליית הקיוסקים".

מבחר המשקאות שהציע הקיוסק נשאר די קבוע לאורך העשורים הבאים. רק באוקטובר 1953 נוספה לגזוז הממותק בקיוסקים גם מכירת "שפריץ יין שולחן – לבן או אדום" בקיבולת של שליש הכוס, תוך הבטחת פיקוח משטרתי על המינון והאיכות. אבל אם התוצרת המקורית שהציע הקיוסק נשארה כשהייתה, אל המשקאות והממתקים הנמכרים בקיוסקים הצטרפה סחורה חדשה ומפתיעה. משנות השלושים נמכרו בקיוסקי הארץ עיתונים מודפסים, חוברות ואפילו ספרים – בדרך-כלל קצרים, דוגמת הספרונים של הוצאת "הרומן הזעיר".

"ארץ-גברים היא זו, גבירתי", הוצאת הרומן הזעיר

הוצאת "הרומן הזעיר" נוסדה בהונגריה בגלגולה הראשון, בתחילת שנות השלושים, בידי העיתונאי היהודי מיקלוש (משה) פרגו. בשנת 1939 עלו מיקלוש פרגו ושני בניו לארץ ישראל, והחלו בתרגומם לעברית של הספרונים שהוציאו לאור בהונגריה לאורך העשור שחלף. הם פנו לסופר ולמשורר יוצא הונגריה אביגדור המאירי והציעו לו את משרת עורך ההוצאה העברית של הספרונים. המאירי הסכים בהתלהבות. תוכנית ההוצאה הייתה להוציא לאור תרגומי רומנים קצרים וסנסציוניים מארצות הברית ומאירופה, ובנוסף הצהירו האחים פרגו על שאיפתם לכלול בין חוברות ההוצאה ספרות עברית מקורית. בפועל הם פרסמו רק חוברת אחת כזו.

במאמרו על הוצאת "הרומן הזעיר" ראיין גבריאל רוזנבאום את אחד הקוראים הנלהבים של ההוצאה, הפזמונאי חיים חפר, שנזכר לימים בקיוסק ברחוב אלנבי בתל אביב ששימש גם חנות ספרים לא רשמית וגם ספריית השאלה מאולתרת. בקיוסק באלנבי הוא נהג לקנות חוברות חדשות של ההוצאה ומשסיימן, לקח אחרות במקומן תמורת מחצית המחיר.

תחילה השתמשו מיקלוש ובניו בגלופות שהביאו איתם מהונגריה עבור כריכות הספרונים. בהמשך עברו להשתמש בתמונות של כוכבי קולנוע הוליוודים שקיבלו מחברות להפצת סרטים. ב-1952 נכפה על בעלי ההוצאה לשנות את שמה ל"הקולמוס". מרגע זה הפכה הוצאת הספרים לכתב-עת (שבועון) שראה אור עד שנת 1961.

"אישה במערבולת", הוצאת הרומן הזעיר

חלוקת תפקידים לא-רשמית ולא-מפוקחת נוצרה: בחנויות הספרים הרשמיות חיפשת את הספרות שהוכתרה כספרות יפה וגבוהה (מה שהמחקר האקדמי מכנה 'ספרות קאנונית'); בקיוסקים מצאת את הספרות הפשוטה והלא-קאנונית. ללא יוצא מן הכלל יצאה לאור ספרות זו בפורמט קטן, בכריכה דקה ועל נייר זול.

מה נכלל בקטגוריה רחבה זו? מגוון עצום של יצירות.

דוגמה אחת היא סוגת "סיפור הפשע", הסנסציוני באופיו. בדרך כלל תיסוב עלילתו סביב פשע מחריד שהתרחש, מסתורין על-טבעי, סיפור הרפתקאות או פרשת ריגול. העלילה דרמטית והסיום מפתיע ומרגש.

 

ברבים מהספרונים של הוצאת "הרומן הזעיר" הוקדשו העמודים האחרונים לחידות הגיון, תשבצים וכדומה, במטרה למשוך את קהל הקוראים

כפי שכותבים יעקב וזהר שביט במאמרם לתולדות סיפור הפשע בארץ ישראל, הסוג הפופולרי ביותר של "סיפור הפשע" שנמכר בקיוסקים הוא סוגת הרומן הבלשי. סוגה זו הגיעה לארץ כבר בשנות העשרים עם התרגומים הראשונים שעליהם שקד לא אחר מזאב ז'בוטינסקי. ב-1920 נכלא מנהיג הריווזיוניסטים בכלא עכו, ובו העביר את זמנו בין השאר בתרגום כמה מסיפוריו של ארתור קונאן דויל, אבי הבלש המפורסם ביותר שרלוק הולמס.

עוד לפני שפירסמה הוצאת "הרומן הזעיר" את הרומנים הקצרצרים שלה, בשנות השלושים המוקדמות עשתה סוגת הסיפור הבלשי עלייה רשמית לארץ, עם פרסום "ספריית הבלש" של שלמה גלפר (בן-ישראל) כשבמרכזה סיפורו של הבלש העברי דוד תדהר. אביגדור המאירי תמך ביוזמה זו, ושלח למחבר הסדרה מכתב שהופיע כהקדמה לחוברת הראשון (בסך הכול הופיעו 28 חוברות):

"הגיע הזמן, שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה ותהיה סוף סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי העניין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני. נחוץ לנו ספר שבמקום בעיות פסיבדו פסיכולוגיות משעממות, במקום ציורי-העויות המלאים דקדוקי עניות ושהכל יש בהם לא רק עיקר העיקרים: ספר המעשה עצמו – נחוץ לנו במקומו ספר אנטיפודי מוחלט: ספר בעל סיפור-מעשה מעניין, שכל כוחו בפאבולה, בעלילה, במעשה שהיה"

בהמשך המכתב הוסיף המאירי, שבהתחשב ברמת הפשיעה בארץ ישראל המנדטורית, נחוצה לציבור ספרות שתחנך אותו לסייע למשטרה בפתירת פשעים חמורים. והרי "לא הממשלה [הבריטית] מגינה עלינו ולא אנחנו בעצמנו מזוינים. בנוהג שבעולם: ממשלה המרגישה שאין בכוחה או ברצונה להגן על איזו מושבה, הרי היא מוסרת את ההגנה לידי הציבור עצמו. ואנו מסורים להפקר גמור".

"הרצח המסתורי", החוברת הראשונה של עלילות הבלש העברי דוד תדהר

עד סוף 1931 הספיק תדהר לפרוש מהובלת ספרי הבלשים, ועוזרו יוסף אלמוג הפך לדמות הראשית. סיפורי הבלשים הפופולריים של בן-ישראל הולידו מחקים רבים. בן-ישראל המשיך בכתיבת הסיפורים והרחיב את כתיבתו גם לסיפורי עלילה ומתח על רקע היסטורי.

דוגמה נוספת היא הרומן הרומנטי הגובל בפורנוגרפיה, שלא פעם תורגם ישירות ובעיבוד קל מיידיש – זהו המקרה של אחת הסדרות המצליחות ביותר בישראל הצעירה, סדרת "אביבה: קורותיה של מעפילה צעירה, רומן אהבה והרפתקאות בהמשכים". מדובר בעיבוד של "סאבינא, ראמאן פון א קראנקען שװעסטער" שיצא לאור בוורשה של שנות השלושים. כמו הגרסה הפולנית שקדמה לה ושזכתה להצלחה באירופה ובארצות הברית, כותב יעקב שביט במאמרו על ספרות השונד, כך גם העיבוד הישראלי שהופיע לראשונה ב-1946 הצליח מעבר למצופה והופיע בחמישים המשכים המשתרעים על פני יותר משמונה מאות עמודים.

החוברת הראשונה של "אביבה: קורותיה של מעפילה צעירה"

אם כלפיי ספרות הקיוסקים הסתפקו המבקרים בהרמת גבה והגבהת החוטם, נגד המבחר הרב של העיתונים שנמכרו בקיוסקים ננקטו צעדים חריפים יותר. המניע לביקורת ואף לאלימות שהופנתה לא פעם נגד בעלי הקיוסקים ובתי הקפה הייתה התעקשותם למכור עיתונים בלועזית, גם עיתונים מחו"ל, וגם – ועל כך מרבית הזעם – עיתונים בשפות העולים שנכתבו והודפסו בארץ. היום, כשהעברית מושלת ברחובות ישראל, קשה להבין זאת, אבל בעשורים שקדמו להקמת המדינה ובייחוד בעשור הראשון להקמתה – קיומה של עיתונות לא עברית נתפס כאיום חמור מאין כמוהו. לפי המספרים שסיפק עמוס בלובשטיין-נבו במאמרו "חוצפת הלעז", הרי שבסתיו 1953 יצאו לאור בארץ 104 עיתונים לועזיים באחת מ-14 שפות העולים (בהן אנגלית, ערבית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, הונגרית, לדינו ועוד) לעומת 119 עיתונים עבריים. רוב העיתונים היו עיתונים מפלגתיים שנועדו לשכנע את העולים בקו המפלגתי המסוים.

בלחץ המפלגות הסתירו קיוסקים מסוימים עיתונים של מפלגות מתחרות. זהו המקרה של קורייר, העיתון בפולנית שהוציאה לאור מפא"י. כיוון שהתחרה עם נוביני של המפלגה הפרוגרסיבית, נאלצו מזכירי הסניפים של מפא"י לשלוח את אנשיהם לקיוסקים ולריכוזי עולים כדי לעקוב מקרוב אחר ההפצה, ובמקרה הצורך לדרוש מבעלי קיוסקים המקורבים אליהם לבער את העיתון המתחרה.

קיוסק עיתונים ביום שישי, בעיני הקריקטוריסט בן ריק מעיתון חירות

"הוועד הציבורי להגנת הלשון העברית" חבר למו"לים ולעיתונאים עבריים בהתקפת העיתונות הלועזית שמנעה, לדבריהם, מהעולים החדשים לרכוש את שפת הארץ והשאירה אותם מצופפים בגטאות לשוניים משלהם. ברחבי הארץ, ובעיקר בתל אביב, גויסו בני נוער לבער את העיתונים הלועזיים מהקיוסקים ובתי הקפה. המבצע שנערך ביוני 1939 עבר בהצלחה יתרה, להוציא את קבלת הפנים הזועמת שלה זכו במסעדת ארמון שברחוב אלנבי, כאשר "התנפל בעל המסעדה בגסות על הנערים הרכים והוכיח באגרופו את נאמנותו לשפה הגרמני". במאי 1943 איימו אלמונים בתל אביב על קיוסקים ובתי קפה כדי שיפסיקו למכור את העיתון נייוועלט הנכתב ביידיש. ועדיין, עיתוני הלעז המשיכו להימכר ולשגשג.

"הנוער בחזית העברית", הצופה, 23.6.1939

מרוב פטריוטיות עברית שכחו המתנגדים לציין שחלק מרכזי בהתקפותיהם קשור בכלל בדאגה כלכלית. יותר קוראים בלעז משמעו פחות קוראים בעברית.

קריאות השבר וזעקות החמס, ההתקפות הפיזיות והפניות לממשל הבריטי (ועם קום המדינה לישראלי) שימנע את אספקת הנייר למדפיסי העיתונים נכשלו כולן, ורוב עיתוני הלעז ששירתו את העולים החדשים והוותיקים שרדו את העשור הראשון והמשיכו לשגשג גם לאחריו. הספרות העממית שנמכרה בקיוסקים, לעומת זאת, התקשתה לשרוד. עד שנות השישים ולאחריה אפשר היה למצוא בקיוסקים בארץ חוברות וספרים שהיה קשה למצוא בחנויות ממוסדות, בעיקר כיוון שמדובר בחוברות פורנוגרפיות, ולא בסיפורי פשע ובלשים שהתפרסמו בשנות השלושים והארבעים.

 

לקריאה נוספת

עמוס בלובשטיין-נבו, חוצפת הלעז,  קשר 50, 2017

עמוס בלובשטיין-נבו, שריפת קיוסקים לא תשליט עברית, קשר 49, 2017

גבריאל רוזנבאום, הרומן הזעיר ו"הקולמוס": ספרות פופולרית הונגרית – מבודפשט לתל-אביב, קשר 26, 1999

יעקב וזהר שביט, לתולדות סיפור הפשע בארץ ישראל, הספרות 19-18, 1974

יעקב שביט, לעניין המעבר מספרות 'שונד' ביידיש לספרות 'שונד' בעברית, תרביץ נ"ג, חוברת ב, תשמ"ד

"פורים שפיל" – המחזה היהודי הראשון

מרדכי היהודי, אסתר המלכה, המלך אחשוורוש והמן הרשע: מופע היתולי לחג הפורים שנהגו להעלות בקהילות ישראל מאז המאה ה-16, וסימל את ראשיתו של התיאטרון היהודי העממי

פורים שפיל" הוא מופע היתולי לחג הפורים שנהגו להעלות בקהילות ישראל מאז המאה ה-16. למעשה, זהו המחזה היהודי הראשון וראשיתו של התאטרון היהודי העממי. המופע מתבסס על מגילת אסתר, והשחקנים מחופשים לגיבורי המגילה – מרדכי היהודי, אסתר המלכה, המלך אחשוורוש והמן הרשע.

לפניכם הצצה לכמה מהייצוגים האמנותיים של "פורים שפיל", כפי שנאספו ולוקטו ממגוון מקורות ופרסומים ונשמרו בארכיון החגים הקיבוצי שבמכון שיטים.

"ילדים בתחפושת" מאת ארתור קולניק: ילדים מחופשים על מדרגות בית בעיירה יהודית במזרח אירופה.

ארתור קולניק (1972-1890), יליד גליציה, למד ציור בפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר לפריז. הוא הרבה לצייר את אווירת החג והחיים ב"שטייטל" – העיירה היהודית – והתפרסם גם בזכות חיתוכי העץ המיוחדים שיצר.

"פורים" מאת הצייר הישראלי שלום מושקוביץ' (מאוסף מוזיאון ישראל). משטח היצירה מחולק לסצנות שונות מן המגילה ומבליט פריטים מסוימים בפרופורציה מוגדלת.

מושקוביץ' (1980-1896), "שלום מצפת", זכה גם לכינוי "זייגרמאכר" ("השען") מאחר שהתפרנס בין היתר מתיקון שעונים. הוא נהג לצייר להנאתו ציורים בסגנון נאיבי על רקע סיפורי המקרא והווי החיים של היישוב הישן בצפת. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נתגלה מושקוביץ' באקראי על ידי אנשי הבוהמה התל אביבית שביקרו בצפת, והפך מאלמוני לדמות בולטת באמנות הישראלית.

יצירה של אמן צפתי נוסף שהשפיע רבות גם על מושקוביץ': יוסף צבי גייגר.

יוסף צבי גייגר (1944-1870), דור רביעי בצפת, נחשב לדמות מרכזית ומשפיעה בעירו במחצית השנייה של המאה ה-19. מלבד היותו כותב וצייר מוכשר, שימש גייגר "בעל עצה" לפרנסי העיר ולעסקניה. הוא עסק בכתיבת גיטין, עיטר ואייר מכתבים, שערי ספרים, כתובות ועוד.

"משחק פורים" ציור של יענקל (יעקב) אדלר (מאוסף מוזיאון תל אביב). ביוני 1975 הנפיק השירות הבולאי של ישראל בול שהוקדש ליצירה זו. "בציור זה הדמויות נטולות כל אינדיבידואליות ומבוצעות בסגנון מונומנטלי, כאילו הפכו לעמודי מלח בנוף שומם וצחיח. הסימן הבודד של חיים אמיתיים הוא הדמות הקטנה ברקע, הממלאת תפקיד של צופה ואולי מייצגת את האמן עצמו; הקוויות הפשוטה ומשטחי הצבע הרחבים, מועשרים על ידי הטקסטורה הדשנה של הצבע." (אתר התאחדות בולאי ישראל).

יענקל אדלר (1949-1895) נולד בפולין, נדד ברחבי אירופה, למד תחריט ואמנות ועבד כחרט. עם עליית הנאצים לשלטון הוחרם והיגר לפריז. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הפולני. את שנות חייו האחרונות עשה בלונדון.

סדרת בולים אחרת שהוקדשה לחג הפורים הופקה בשנת תשמ"ו, 1986, מטעם קרן קיימת לישראל:

מעצב הבול: אסף ברג

 

"משתה פורים" (מאוסף יצחק אינהורן); המחצית השנייה של המאה ה-19. הציור מיוחס לאומן, המאייר והצייר משה בן-יצחק מזרחי ("שאה"), האמן הפורה ביותר בארץ ישראל בשלהי תקופת השלטון העות'מאני.

מזרחי נולד בטהרן. עלה לארץ ישראל בסביבות 1890, התיישב בעיר העתיקה בירושלים ופתח בית מלאכה למסגרות ומראות. היה אומן, רב וסופר סתם, צייר על גבי זכוכית ויצר איורים למגילת אסתר ולסיפור דוד וגליית. את הכינוי "שאה" קיבל על שום מומחיותו במשחק השחמט.

כלי הזמר היו אף הם חלק חשוב בהצגת ה"פורים שפיל". שימו לב לכלי הנגינה שבתמונה: זוהי מגילה מעוטרת על קלף שמקורה בגרמניה, במאה ה-18 (מאוסף מוזיאון ישראל).
כלי הזמר היו אף הם חלק חשוב בהצגת ה"פורים שפיל". שימו לב לכלי הנגינה שבתמונה: זוהי מגילה מעוטרת על קלף שמקורה בגרמניה, במאה ה-18 (מאוסף מוזיאון ישראל).

"אסתר מאשימה את המן" (1651) – ציור של האמן ההולנדי יאן ויקטורס (Jan Victors), בן המאה ה-17, שצייר בסגנון הבארוק והושפע מציוריו של רמברנדט.

ויקטורס הרבה לעסוק בנושאים מקראיים. בסדרת ציורי "המשתה של אסתר" מתואר הרגע שבו מגלה אסתר לאחשוורוש את האמת על אודות המן ותכניותיו הזדוניות. למשמע דבריה של אסתר המלכה קם המלך אחשוורוש מן השולחן.

"חגיגה של אסתר", צייר ב-1873 מוריץ דניאל אופנהיים.

הציור מעלה מתאר בית יהודי אמיד. בתקרה תלויה מנורת שבת, ועל השולחן שאריות מסעודת פורים. בני המשפחה מודעים לסכנה הנשקפת ליהודים, אך למרות זאת מקיימים את מצוות החג: הצעירים מחופשים, מציגים מחזה ורוקדים בלוויית כלי זמר לפני המשפחה. מוריץ דניאל אופנהיים שכונה "הצייר היהודי הראשון" היה צייר הפורטרטים הבולט ביותר של היהודים העשירים בגרמניה ובאירופה, כגון משפחת רוטשילד. ביצירותיו, הוא הרבה לעסוק בחיי היהודים במשפחה, בבתי הכנסת ובטקסים. ציוריו הופצו במהדורות שחור-לבן מיוחדות וזכו לתפוצה רחבה.

תחריטים ואיורים מן המאות הקודמות העוסקים בסיפור המגילה ובראשם: גיבוי המגילה – אסתר המלכה, מרדכי היהודי, המלך אחשוורוש והמן הרשע.
"הצגת מחזה-פורים", או "שחקני פורים". זהו תחריט מפורסם משנת 1657 שנוצר בהולנד ומתאר את הצגת המגילה. השחקנים משתמשים בכלי בית שונים כמו מטאטא, מסננת ועוד.
"הצגת מחזה-פורים", או "שחקני פורים". זהו תחריט מפורסם משנת 1657 שנוצר בהולנד ומתאר את הצגת המגילה. השחקנים משתמשים בכלי בית שונים כמו מטאטא, מסננת ועוד.
"פורים שפיל", ציור של אמן אלמוני בבוהמיה-מורביה.

תחריטים נוספים העוסקים בסיפורי המגילה.
תחריטים נוספים העוסקים בסיפורי המגילה.
ה"עדלאידע" – המצעד הפורימי – היה חלק בלתי נפרד מ"פורים שפיל" וממסורת התחפושות ב"תל אביב הקטנה". בתמונה: תזכורת לעדלאידע התל-אביבית: המוני אנשים נוהרים לצפות בתהלוכת העדלאידע בתל אביב, 1934. מקור התמונה: ויקיפדיה. הצלם: קלוגר זולטן, Government Press Office's photostream

 

לסיום, "פורים שפיל" בן ימינו – תמונה ממופע שהתקיים בשנת 2009 בתאטרון בפולין. מקור התמונה: ויקישיתוף.

האישה שלימדה את אנגליה כימיה

במאה ה-19 לא היה נהוג ללמד נשים כימיה. ג'יין מרסט חשבה שאולי כדאי - אז היא כתבה ספר כימיה לנשים שהפך להיות ספר הלימוד הפופולרי ביותר במשך חצי מאה

1

אישה שנולדה בבריטניה של המאה ה-18 צריכה הייתה להיות יפה ולשתוק הרבה. או ככה לפחות אנחנו, ממרומי המאה ה-21 מדמיינים. אבל עם התבססותה של תנועת הנאורות האירופית, רבו המשפחות שהעניקו לבנותיהן חינוך יוצא דופן, כזה שחרג מהידע הנחוץ לאישה – כפי שסברו בני התקופה. כך היה גם במשפחתה של ג'יין הלדימונד, בתו של סוחר ובנקאי שווייצרי מז'נבה, שעל פי העקרונות שהביא ממולדתו, לא התנגד שבתו היחידה תיחשף גם היא לנושאי הלימוד שלמדו בניו מפי המורים הפרטיים הטובים ביותר שיכול היה כספו להשיג.

1
דיוקנה של ג'יין מרסט. מתוך אוסף אדגר פאהס סמית', אוניברסיטת פנסילבניה

כך קרה שג'יין למדה לטינית ונושאים בסיסיים בתחומי הכימיה, הביולוגיה, ההיסטוריה והפילוסופיה. היא פיתחה גם עניין באומנות ולמדה לצייר ולרשום. בגיל 15 נאלצה לקבל על עצמה את מטלות ניהול הבית לאחר שאימה מתה במהלך לידה. ג'יין נעשתה אחראית על גידולם של אחיה הצעירים ועל אירוח לקוחותיו של אביה, ובעזרת השיחות עימם הרחיבה את ידיעותיה אף יותר.

1
ג'יין מרסט בחברת ספריה

כשנישאה ג'יין הלדימונד לבעלה, הוא לא נרתע מהשכלתה הרחבה. ההפך הוא הנכון – גם הוא היה ממוצא שווייצרי, שם כאמור ראו בעין טובה חינוך מדעי גם לילדות. בעלה, אלכסנדר מרסט, היה אחד מלקוחותיו של אביה, רופא שלמד באדינבורו לאחר שנמלט לשם מפאת סכסוכים שפרצו בז'נבה במחצית המאה ה-18. ג'יין קיבלה את שמה החדש שבו עוד תיוודע בעתיד – ג'יין מרסט – וחלקה עם בעלה את תחביבו, שאותו העדיף לחקור על פני שירות לקוחות וריפוים: שני בני הזוג פשוט התעניינו מאוד בכימיה. ככל שמרפאתו של ד"ר אלכסנדר מרסט הצליחה יותר, כך יכלו השניים להקדיש זמן רב יותר למחקר מדעי. ואכן, ד"ר מרסט הרצה על כימיה וערך ניסויים והדגמות פומביות, ומחקריהם של השניים תרמו לידע הרפואי ולאבחנה של אבני כליות. בני הזוג היו ממייסדי החברה המלכותית לרפואה, ואלכסנדר מילא בה תפקיד מרכזי.

1
דיוקן בעלה של מרסט, אלכסנדר. ציור: ה. מאייר

בסוף המאה ה-18 המדע היה באופנה. ד"ר מרסט היה רק אחד מכמה מרצים פופולריים רבים שנהגו להופיע בפני הציבור הרחב ולהדגים לו את חידושי המדע האחרונים. אולם, הידע הזה היה לרוב נחלתם של גברים בלבד, ולא נחשב עיסוק ראוי לנשים. ג'יין מרסט לא בהכרח ביקשה לשנות זאת מן היסוד, אך היא שאפה להפיץ בקלות ובמהירות את הידע שאותו צברה, כך שיתאים גם לנשים. כך בא לעולם הספר "שיחות על כימיה" שראה אור בשנת 1806.

1
"שיחות על כימיה, בהן יסודותיו של מדע זה מוסברים בפשטות ומודגמים בניסויים". במהדורה הראשונה לא הופיע שמה של המחברת. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

לקח למרסט כשלוש שנים לכתוב אותו, ככל הנראה גם בסיועו של בעלה שערך את הפרקים. כדי לא ליצור ניגוד עניינים עם עיסוקיו של בעלה, פרסמה מרסט בראשונה את הספר בעילום שם, אם כי בהקדמה נכתב בפירוש כי המחברת היא אישה. עוד כתבה מרסט בפירוש שהספר מותאם לנשים, והדגישה שלדעתה מדובר ברמת ידע מתאימה לגברות. בד בבד היא גם הודתה שאינה מדענית ושלא נברה במעמקי המדע באופן שאחרים יחשבו שאינו ראוי לבת מינה.

הספר בנוי, כפי שאפשר ללמוד משמו, כשיחה בין מורה לתלמידותיה, והן מופיעות בשמן הפרטי. המורה מסבירה ומדגימה עקרונות כימיים המבוססים בעיקר על עבודתו של הכוכב הגדול של הכימיה במאה ה-18, מניח היסודות למדע הכימיה המודרני, הצרפתי אנטואן לבואזייה. בין לבין מצורפים שרטוטים שיצאו תחת ידה של המחברת, ובהם נראות מערכות ניסוי שונות או מכשירים כימיים.

1
איור מתוך הספר בכתב ידה של המחברת. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

הספר היה להצלחה גדולה כמעט בן לילה. שש עשרה (16!) מהדורות יצאו בבריטניה לבדה מאז שנת היציאה לאור ועד 1853. גם בארצות הברית הודפס הספר בשלל גרסאות ומהדורות מתוקנות ומוערות, ואף חיקויים שלו פורסמו שם. מרסט עצמה הייתה מעורבת בעדכון וחידוש המהדורות הנוספות שיצאו בבריטניה, וב-1837 הופיע סוף סוף שמה על הכריכה. הספר הפך לספר הלימוד הבסיסי המוביל בכימיה במחצית הראשונה של המאה ה-19. עותק מן המהדורה הראשונה (!) שמור באוסף אדלשטיין של הספרייה הלאומית, ותמונות שלו משובצות כאן בכתבה.

1
הספר כתוב כשיחה בין מורה לתלמידותיה. הקוראים מוזמנים להמחיז את הכתוב. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית.

מרסט עצמה המשיכה לפרסם ספרים דומים שזכו כולם לכותרת "שיחות על…" בנושאי מדעי הטבע, כלכלה ואפילו תיאולוגיה. אבל "שיחות על כימיה", ספרה הראשון והמצליח ביותר הוא עדיין ספרה הזכור ביותר, מה גם שאנקדוטה אחת מסכמת אולי את השפעתו על מהלך ההיסטוריה. בזמן שעבד כשוליה בסדנת כריכת ספרים, נתקל נער אחד בספרה של מרסט. הוא לא נרתע מכך שקהל היעד של הספר היה נשים, הפך בו והפך בו והתאהב בעולם הכימיה. הנער הזה, ממעמד נמוך, שלא זכה לחינוך ונאלץ ללמוד לבד, הפך לאחר מכן לאחד הכימאים והפיזיקאים הנחשבים בעולם: מייקל פאראדיי.