כשתל אביב עצרה את החגיגות עקב מרד גטו ורשה

תל אביב, 1943: עם הגעת הידיעות על ההתקוממות החמושה הראשונה בגטו ורשה ביטלה העירייה את חגיגות פורים הגדולות בעיר לאות הזדהות עם גורל הלוחמים והקורבנות

ב־21 במרץ 1943 נתלו כרוזים ברחבי תל אביב, ובהם הודיעה העירייה על "בטול שעשועים בפורים". אומנם גם בשנים 1920 ו־1930 בוטלה התהלוכה העירונית והחגיגות הוצנעו, אבל אז נבע הדבר ממאורעות טראגיים שפגעו ביישוב העברי ישירות – נפילת תל חי ומאורעות תרפ"ט. לקראת פורים של 1943 זעקו הכרוזים את סיבת הביטול: "מרד יהודים בוורשה".

חגיגות הפורים הראשונות בתל אביב נחגגו ב־1912. היו אלו חגיגות מצומצמות שיזם המורה אברהם אלדמע, מייסד קבוצת חבר'ה טראסק. בהשוואה לנשפים האקסקלוסיביים שארגן משנות העשרים המפיק ואושיית התרבות ברוך אגדתי עבור כל המי ומי של היישוב, היו התהלוכות של חבר'ה טראסק פתוחות לציבור הרחב. מאותה תקופה אימצה עיריית תל אביב את התהלוכה החגיגית לפורים.

צעירי המזרח בתהלוכת העדלאידע בתל אביב, 1931

 

פורים לא היה החג היחיד שצוין בתל אביב בתהלוכה עירונית: גם חג החנוכה, האחד במאי ופתיחת המכבייה נחגגו בתהלוכה לאורך רחובות העיר. אבל רק תהלוכת הפורים זכתה לשם "הקרנבל העירוני". לפחות עד שנת 1932. אז הוחלף שמה לזה המוכר לנו כיום, העדלאידע.

בעדלאידע של השנה שלאחר מכן, היא 1933, הופיע האזכור הראשון למתחולל באירופה. בדרך כלל הוקדשו מיצגי תהלוכות הפורים לנושאים כמו הגברת "העלייה הפנימית" (הילודה), תרומה לקרן הקיימת לישראל ועניינים אחרים שהעסיקו את היישוב העברי באותה השנה. ב־1933 הוצגו על אחד מקרונות התהלוכה בובה בדמותו של אדולף היטלר, הקנצלר החדש של גרמניה, ולרגליו שני יהודים זבי דם. עוד הוצג צלב קרס עצום בתוך כלוב, ומאחוריו שלטים המפצירים: "יהודי – הימנע מקניית סחורה גרמנית". תותח הפורים שהכינו תלמידי גימנסיה הרצליה סימל את העמידה היהודית כנגד הצורר.

תותח הפורים של תלמידי גימנסיה הרצליה, מתוך סרטו של יעקב גרוס "אגדה בחולות"

 

בניגוד לנוהג ההיסטורי לשרוף בובות המייצגות גלגולים מודרניים של המן בסוף תהלוכות פורים, בשנה זו לא נשרפה דמותו של היטלר. זה קרה בשנה שלאחר מכן. ב־1934 בלטה בתהלוכת הפורים מפלצת ענקית ועל גבה צלב קרס. בסוף התהלוכה נשרפה הבובה כנקמה על האירועים הגדולים של שרפות הספרים היהודיים בגרמניה.

אבל גם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והגעת הידיעות על ההשמדה המתחוללת באירופה, המשיכו חגיגות הפורים להיערך בתל אביב ובשאר היישוב. ב־2 במרץ 1942 התפרסמה בעיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף" הידיעה על ביטול חגיגות הפורים בעקבות אסון הטביעה של אוניית המעפילים סטרומה שבה נספו 768 פליטים יהודים.

המשקיף, 2 במרץ 1942

 

בשנת 1943 מגיע השינוי – כרוזים שפרסמה עיריית תל אביב קראו לביטול שעשועים בחג הפורים בעקבות הידיעות שהגיעו מפולין על "מאבקם המר של היהודים בגטו ורשה".

בכרוז מתוארת התקוממות היהודים בגטו ורשה והצלחתם להרוג 70 גרמנים. כמו כן מפורט בו כיצד הגרמנים שבאו לחסל את היהודים שנותרו בגטו, נתקלו בהתנגדות נמרצת. בקרבות נהרגו מאות יהודים, ובתוכם גם כמה ממנהיגי המרד. לאחר דיכוי המרד נשלחו 6,000 יהודים "בכיוון בלתי ידוע". בעקבות הידיעות האלה החליטה העירייה "לאות אבל וסולידריות, לאסור ולהפסיק בפורים זה כל הצגות בבתי השעשועים, הקולנוע והתיאטרון". הכרוז מסתיים במילים: "בל ישמע היום קול שמחה וששון בעירנו!"

ביטול שעשועים בפורים. תל אביב, 1943

 

ההתקוממות היהודית בגטו ורשה הייתה הראשונה שאירעה בעיר באירופה הכבושה. קדמו לה מרידות בכמה מן הגטאות שהוקמו בערי השדה, שמקצתן היו ספונטניות. רוב יהודי גטו ורשה גורשו ממנו כבר בקיץ 1942. הנותרים, שהבינו מה צפוי להם, הצטרפו לארגוני המחתרת שהחלו לפעול בגטו: הארגון היהודי הלוחם – אי"ל והארגון הצבאי היהודי – אצ"י. המרד פרץ ב־18 בינואר 1943, והוא היה שלב מכריע בתולדות ההתנגדות בגטו.

העובדה שהאקציה בינואר נפסקה אחרי ארבעה ימים עודדה את יושבי הגטו, ומעתה הם לא התייצבו מרצונם בנקודות האיסוף והחלו בהכנות לקראת המשך המרד. השלב השני והאחרון של ההתנגדות היהודית בגטו ורשה החל ב־19 באפריל 1943 והסתיים ב־16 במאי 1943 עם חיסולו הסופי של הגטו.

הכרוז של עיריית תל אביב מלמד שהידיעות על המרד בינואר הגיעו לארץ ישראל באיחור של כחודשיים. למרות המרחק, חוסר הוודאות והיעדר התקשורת הגיע לציבור בארץ מידע על השואה באירופה. הכרוז מעיד גם על הסולידריות והדאגה שאנשי היישוב חשו. עשרות אלפים מבני היישוב התגייסו לשורות הצבא הבריטי והשתתפו בלחימה נגד גרמניה.

למערך שיעור בנושא

לומדים עם הספרייה הלאומית

שירי האהבה הגדולים על סיפור האהבה הגדול של התנ"ך

אין בתנ"ך סיפור אהבה מפורט יותר וגדול יותר מסיפור האהבה של רחל ויעקב. באופן טבעי, יוצרות ויוצרים רבים שאבו ממנו השראה ליצירת יצירות מופת חדשות

1

יעקב ורחל על יד הבאר, גלויה מאת האמן הגרמני כריסטיאן קוהלר

לכל העמים ולכל התרבויות יש סיפורי אהבה גדולים מהחיים. לפרסים יש את "לילא ומג'נון", לאנגלים את "רומיאו ויוליה". גם לעם ישראל יש סיפור שהוא סמל לאהבה ללא גבול: סיפור יעקב ורחל. למי שאולי שכח, סיפור האהבה הזה כולל אהבה ממבט ראשון במפגש ליד הבאר, מחוות רומנטיות, הקרבה עצמית והמתנה של שבע שנים עד למימוש האהבה אחרי שנות עבודת פרך. יש בסיפור הזה גם רמאות מצד לבן, אבי הכלה, אישה אהובה פחות, עצובה ולאה, ומאוחר יותר גם תחבולות, מרדפים, ואפילו מוות בטרם עת. זה סיפור נדיר בנוף המקראי שלא מרבה לעסוק בסיפורי אהבה נרחבים.

אז מה עושים עם סיפור שיש בו הכל? לא מפליא שדורות על דורות של יוצרות ויוצרים שאבו השראה מהסיפור המפותל הזה המתאר אהבה עזה שגם מים רבים לא יוכלו לכבותה. אפשר שהשם הראשון שצץ בהקשר הוא שם המשוררת שנקראה על שם אחת מדמויות המפתח בסיפור: המשוררת רחל בלובשטיין, שנקראה בפשטות רחל. רחל התייחסה במפורש לשם שחלקה עם רחל המקראית במספר שירים כדוגמת השיר המייצג ביותר שנושא את הכותרת "רחל" ("הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן"), או הזכירה אותה בחטף כמו בשיר "עקרה". אבל בניגוד לשיר "רחל" שמשווה במפורש בין דמותה של המשוררת לזו של האם המיתולוגית, נזכיר במיוחד את שיר האהבה שמזכיר אמנם את רחל באגביות, אך עוסק בהחלט בליבת סיפורם של יעקב ורחל. אנחנו מדברים, כמובן, על השיר "זמר נוגה". זמר נוגה מתמקד בציפייה של המשוררת להתאחד עם אהובה הרחוק ממנה. הוא נחתם באזכורה של רחל האם המסמלת בשיר את תקופת ההמתנה הזאת: "כחכות רחל לדודה". לרוב אנו אולי חושבים על יעקב כמי שציפה לרחל, אך מדוע לא לשקול גם את זווית המבט ההפוכה?

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

1
"בשמחה גדולה בין בחוץ בין בפנים, ובחיים ארוכים ושנים, ויברכם ה' כמו יעקב ורחל הרחמנים". קטע מתוך שיר שחובר לכבוד חתונה המוקדש ל"יעקב ורחל החתנים", וחובר באמסטרדם בשנת 1742. ספריית הרונזטליאנה, אמסטרדם.

אותה ציפייה היא מוטיב מרכזי בסיפור יעקב ורחל, ההמתנה ארוכת השנים שעליהן נאמר "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית, כ"ט, כ'). על פי שמו של השיר הבא שנזכיר הוא עוסק בדיוק בזה: "אחכה", שר אריק איינשטיין את השיר שכתב עֵלי מוהר והולחן על ידי מיקי גבריאלוב. בשיר הדובר הוא יעקב, אך זווית הראייה לא מתמקדת רק באהבה הבלתי מתפשרת שדרשה 14 שנות שירות עד שיכולים היו השניים להקים את משפחתם הרחק מבית האב, אלא באותו לילה גורלי שבמרכז מערכת היחסים – הלילה בו הוחלפה רחל בלאה. יעקב מספר על אהבתו הגדולה, הוא מוכן לחכות, והנה בולט מוטיב הציפייה; בזכות אהבתו הוא יכול לחכות, כפי שבזכות אהבתו הצליח לאזור כוח לגולל את האבן מעל פי הבאר כשפגש את רחל לראשונה. אבל במקביל הוא מזכיר שדרוש לו כוח נוסף, כוח אחר, הכוח לסלוח על השקר, על אותו מעשה רמייה הרה-גורל. אך מדוע לסלוח לרחל כאשר האחראי הוא אביה, לבן? השיר מתכתב עם המדרש לפיו רחל סייעה לאחותה הבכירה וגילתה לה את הסימנים שבהם סיכמו רחל ויעקב להכיר אחד את השנייה בחשכת האוהל (מדרש שאולי מתכתב בעצמו עם גניבת ברכת יצחק על ידי יעקב).

כּוֹחַ –
תְּנִי לִי כּוֹחַ לִסְלֹחַ
אֶת הַשֶּׁקֶר לִשְׁכֹּחַ
רַק לִזְכֹּר
כִּי הָאֶבֶן לֹא הָיְתָה כְּבֵדָה אָז בַּשָּׂדֶה
כְּשֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּךָ

1
כרזה להצגה "יעקב ורחל", שהוצגה לראשונה ב-1928 והייתה אחת מההצגות הראשונות שהעלה תיאטרון "האוהל". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

לא רק הדמויות הראשיות של יעקב ורחל משכו את עיניהם של הכותבים. אהוד מנור, למשל, כתב אמנם מנקודת מבטו של יעקב, אבל הנמענת בשיר היפה שכתב היא דווקא לאה. לאה, האישה הנזנחת, שניסתה להתחרות באהבה הגדולה מהחיים של יעקב ורחל בעזרת פירות בטנה. שירו של מנור, "אני אוהב אותך לאה", המוכר בלחנו היפה ובביצוע היפה לא פחות של צביקה פיק, פותח באותו לילה באוהל ובאותה טעות בזיהוי. אבל כאן יעקב אמפתי, וחושב על רגשותיה של לאה המצפה לרגע שבו יגלה בעלה הטרי את התרמית. גם יעקב בשיר הזה מזכיר את בניה של לאה כנחמה על כך שאחותה אהובה ממנה, אך יעקב מספק את ההבטחה הגדולה של השיר ומכריז "אני אוהב אותך לאה". נראה שיעקב יודע את הדרך אל ליבה של לאה, כי הוא מזכיר במיוחד את עיניה: העיניים שמאפיינות את דמותה של לאה בפרק כ"ט של ספר בראשית, העיניים המנוגדות לדמותה של רחל, ככתוב: "וללבן שתי בנות: שם הגדולה לאה, ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות, ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" (בראשית, כ"ט, ט"ז-י"ז). לא ידוע בדיוק למה התכוון הסופר המקראי כשכתב "עיניים רכות", אך ברור כי התיאור מנוגד לרחל יפת התואר. אצל מנור אפשר לדמיין כיצד אוחז יעקב בידה של לאה, ומביט בעיניה כשהוא אומר לה: "ועינייך מה יפו – כעיני רחל". בראייה מחמירה אפשר אולי לראות כאן גם מחמאה עם עקיצה, ואולי גם בכלל מדובר בנחמה מאוחרת מדי, משום שלפי השיר מביט יעקב לאחור ומספר: "הנה ימים רבים חלפו, ושתי ידיי עייפו".

הִנֵּה יָמִים רַבִּים חָלְפוּ
וּשְׁתֵּי יָדַי עָיְפוּ
וְעֵינַיִךְ מָה יָפוּ
כְּעֵינֵי רָחֵל.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ לֵאָה
אוֹהֵב אוֹתָךְ גֵּאָה
אִם אֶשְׁכַּח אוֹתָךְ לֵאָה
שְׁמִי לֹא יִשְׂרָאֵל.

1
פרט מתוך כתובה מרומא, איטליה, שנת 1760. מסביב לטקסט הכתובה מוזכרים זוגות מבורכים מהתנ"ך: "יבורכו חתן וכלה כברך ה' יעקב ורחל ולאה". הסמינר התיאולוגי היהודי באמריקה, ניו יורק.

עוד שירים רבים מזכירים את הדמויות שמככבות בסיפור יעקב ורחל, ונזכיר אפילו את שיר הטיולים המפורסם "אל המעיין", שאמנם לא מתמקד כל כך באהבתו של יעקב, אבל כן דורש בשלומם של לבן ורחל. האם אתם מכירים שירים נוספים, או יצירות אחרות שהתבססו על סיפור האהבה הגדול של התנ"ך? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.

חלק גדול מהנאמר בכתבה מבוסס על המאמר "גלגולי דמותן של רחל ולאה בשירה העברית החדשה: אינטר-טקסטואליות ומגדר" מאת ד"ר רחל עופר, מכללת אפרתה.

פרידה מדב קולקה: החוקר שהמציא שפה חדשה לחיים עם אושוויץ

על ההיסטוריון חוקר גרמניה והיהודים תחת המשטר הנאצי, ועל ארכיונו השמור בספרייה הלאומית

קולקה בזמן משפטי אושוויץ, 1964. צילום: גינטר שינדלר

הרגשנו שמדובר ביצירה sui generis [לטינית: יחידה מסוגה] – ייחודית – שאינה דומה לשום ספר אחר ובלתי ניתנת לסיווג. […] נופים ממטרופולין המוות עושה את הבלתי אפשרי: הוא ממציא שפה חדשה לחלוטין לחיים עם אושוויץ.

כך נימקה ועדת השופטים בשבוע הספר היהודי בלונדון ב-2014 את הבחירה להעניק את פרס וינגייט לפרופ' אוטו דב קולקה (נובי הרוזנקוב, צ'כוסלובקיה 1933 – ירושלים 2021), על ספרו נופים ממטרופולין המוות (ידיעות אחרונות, 2013). הספר הוא טקסט אוטוביוגרפי הגותי ופואטי, המשלב בין חקר הזיכרון ההיסטורי והאישי של קולקה מילדותו ב"מחנה המשפחות" באושוויץ-בירקנאו, ובין חקר הדמיון והמיתולוגיה הפרטית של אותו מקום שכינה "מטרופולין המוות".

יצירה זו, שקולקה ראה בה גולת הכותרת של מפעל חייו, הייתה מצד אחד מיצוי של חקירה ארוכת שנים של שאלות מטפיזיות ואישיות על חוויית "המוות הגדול", כפי שהתייחס אל רצח ההמונים במחנות ההשמדה. מצד אחר, היא הייתה פנייה לדרך חדשה ושונה בתכלית מדרך המחקר ההיסטורי, שעיצבה את פועלו עד לשנותיו האחרונות.

כחלק ממלאכת הסיכום של מפעלו, ב-2018 תרם פרופ' קולקה את עיזבונו לספרייה הלאומית. ביום שישי, 29 בינואר, 2021, הלך קולקה לעולמו והוא בן 87.

קולקה בשבוע הספר היהודי, 2014. צילום: אנדי טיילר

תולדות רדיפת היהודים ורציחתם בידי הנאצים היו עיקר עיסוקו של פרופ' קולקה במשך כיובל שנות מחקר, הוראה וכתיבה. את מרביתן העביר כמרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, והוא זכור בקרב תלמידיו בתור מורה שאינו מסתפק בבקיאות בחומר ובהוראה בהירה, אלא גם כיועץ ומדריך שטיפח את חניכיו ברוחב לב. הוא תרם רבות לחקר השואה, בין השאר בספרו Deutsches Judentum unter dem Nationalsozialismus (1997) על "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" בגרמניה הנאצית, ובאוסף המקורות המונומנטלי Die Juden in den geheimen NS-Stimmungsberichten 1933-1945 (2004) בנושא דעת הקהל בגרמניה הנאצית בדגש על שאלת היהודים. עם זאת, במחקריו ובכתיבתו ה"חוץ-מדעית" (כפי שנהג לכנותה בארשת מסתורית) מיאן קולקה להשתמש במונח "שואה" והסתייג מהתווית "ניצול שואה", אלא הקפיד לשמור על גישתו הייחודית לנושא.

הארכיון משקף את מחויבותו למחקר היסטורי עקבי, מדויק ומקיף, המבוסס היטב בממצאים אמפיריים. פרט לרשימות וטיוטות למאמרים ולספרי מחקר, בארכיון ישנה התכתבות נרחבת עם היסטוריונים בעלי שם, ובהם שאול פרידלנדר (שגם ארכיונו נמצא בספרייה הלאומית) ואיאן קרשו, העוסקת הן בעניינים אישיים והן בשאלות היסטוריוגרפיות.

חלק מהתכתבות זו משמש עדות מרתקת ל"פולמוס ההיסטוריונים" (Historikerstreit): ויכוח בין היסטוריונים גרמנים שהתעורר בשנות השמונים של המאה הקודמת בנושא פשעי הנאצים וייחודו של רצח העם היהודי, שפרופ' קולקה הגיב לו בלי לפרט על עברו כקורבנם. צומת אחר שבו התלכדו המחקר ההיסטורי והטרגדיה הפרטית היה עדותו של קולקה במשפטי אושוויץ בפרנקפורט אם מיין ב-1964, שמסר בדיוק באותה תקופה שבה שקד על עבודת הדוקטור שלו בנושא "'הבעיה היהודית' ברייך השלישי", והדבר משתקף במכתבים, מסמכים וגזירי עיתון מאותן שנים שנשמרו בעיזבונו.

ארכיון קולקה כולל גם התכתבות אישית עם בני משפחה, למשל עם אלה שנשארו בצ'כוסלובקיה וחוו את "האביב של פראג" ב-1968, ובהם גם אחיו תומאש קולקה, שנודע בחיבורו "על קיטש ואמנות".

פרופ' אוטו דב קולקה עסק רבות גם בטיפוח מורשת אביו, ההיסטוריון אריך קולקה (1995-1911), שהקדיש את חייו למחקר וכתיבה על מחנות הריכוז וההשמדה ועל יהדות צ'כיה. בארכיון קולקה נכללים גם פריטים מעיזבונו של אריך קולקה, למשל כתבי יד והתכתבות.

אוטו דב קולקה עם אביו אריך קולקה בירושלים, 1962

בתוך ארכיונו של פרופ' אוטו דב קולקה שמורים גם עיזבונו של אחיו, הפסל דן קולקה (1979-1938), ועיזבונו של ידידו הקרוב גרשון בן-דוד (1975-1930), משורר שעלה לישראל וכתב בשפה הגרמנית.

ראשו של פרנץ קפקא: פסל מעשה ידי דן קולקה

רוב הפריטים המאוחרים שנכנסו לארכיון קולקה, וככל הנראה בעלי המשקל הגדול ביותר בעיניו, הם אלה הקשורים בנופים ממטרופולין המוות: ההקלטות המקוריות ותמלילי ההקלטות של חוויותיו מ"מחנה המשפחות", אשר הוקלטו בשנים 2001-1991 ולימים שימשו בסיס לספר; עשרות מחברות היומנים שנשמרו החל בשנת 1967 ושבהן פיתח את לשונו המטפורית (אלו סגורות לעיון למשך עשור); טיוטות וכתבי יד, כולל הערות מעמיתים; מכתבי קוראים; וכן חומר הנוגע לסרט "החירות הלפני האחרונה" (2018) של הבימאי הגרמני שטפן אאוך, שנעשה בעקבות הספר.

הן החומרים המדעיים והן אלה החוץ-מדעיים והאישיים בעיזבונו של פרופ' אוטו דב קולקה משקפים אדם וחוקר בעל שיעור קומה, שבמשך עשורים חתר אל האמת האוניברסלית והפרטית שאפשר ללמוד מאחת התקופות האכזריות ביותר בהיסטוריה, ושפעילותו השקדנית כללה הקפדה מחמירה גם על ממד האנושיות, בעבודתו ובקשריו האישיים. בשנותיו האחרונות, פרט לשמירה על קשר עם התלמידים והעמיתים הרבים שהותיר מאחוריו, עסק קולקה בכינוס כתביו הרבים, במיונם ובביאורם. הוא ביקש להעביר באמצעות כתביו את דרכו הייחודית להתבונן בהיסטוריה ובזיכרון הפרטי והקפיד על התקבלותם הנכונה. כך, הוא קיווה, תילמד השפה החדשה שניסח כדי לחיות עם אושוויץ ואחריו.

כוחו של ניגון

"אִם הֻפַּלְנוּ לֹא נִבְהַלְנוּ, עַל כָּל 'פַּטְרִיָה' וּ'סְטְרוּמָה', שׁוּב נָקוּמָה": השיר של יעקב אורלנד שנכתב לאחר אסון אניית המעפילים סטרומה, ביקש לחולל שינוי בליבותיהם של השומעים, להפיח תקווה מחודשת ולחזק את האמונה הפנימית

מימין: האנדרטה באשדוד-האניה הטבועה סטרומה. משמאל: יעקב אורלנד, ארכיון המשורר באוניברסיטת בר-אילן

הידיעות על המתרחש באירופה ועל מרד הגטאות, ובצדם המשך מדיניות הספר הלבן והאטימות שגילו הבריטים כלפי מצוקתם של ניצולי השואה, העמיקו את הסכסוך עם השלטון הבריטי ויצרו קרקע נוחה ליצירתה של תנועת התנגדות. פרשת הטבעתה של אניית המעפילים 'סטרומה' ב-23 בפברואר 1942 הסעירה את היישוב. הספינה הרעועה הפליגה ב-11 בדצמבר 1941 מחופי רומניה כשעל סיפונה כ-770 פליטים שנמלטו מהנאצים. לאחר ארבעה ימי הפלגה קשים הגיעה הספינה לאיסטנבול ועגנה שם כעשרה שבועות. ממשלת תורכיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך הבריטים סירבו להתיר את כניסתם לארץ.

הנוסעים הושארו בהֶסגר בתנאים קשים של קור, צפיפות, זוהמה ורעב. ניסיונותיהם של הסוכנות היהודית ושל הג'וינט לפעול למען הפליטים אצל שלטונות המנדט הבריטים כשלו. לבסוף הורו התורכים בליל 23 בפברואר לגרור את האונייה ללב הים השחור, כשהמנוע שלה מקולקל. שעות אחדות לאחר מכן נפגעה מטורפדו תת-ימי ששוגר מצוללת רוסית, אשר חשדה כי מדובר בספינת אויב. כל נוסעי האנייה טבעו, פרט לניצול אחד.

עיריית תל אביב מודיעה על שביתה כאבל על קורבנות "סטרומה". אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

התגובות ביישוב על אסון 'סטרומה' היו קשות מאוד. בזיכרון הלאומי נחרט רישומו של אסון 'פטריה', שהתרחש שנה ושלושה חודשים קודם לכן. בפקודת שלטונות המנדט עמדה אניית הגירוש 'פטריה' להוביל על סיפונה מגורשים למאוריציוס, כ-1,700 עולים שבאו לארץ בנובמבר 1940 בשלוש ספינות. משלא נענו הבריטים לבטל את הגירוש, הוחלט בצמרת ה'הגנה' לחבל באנייה כדי למנוע את הפלגתה. אלא שפגיעת הפיצוץ הייתה חמורה מדי וכמאתיים עולים טבעו בנמל חיפה שבו עגנה, והניצולים הועברו למחנה מעצר בעתלית. כ-1,600 מעפילים שהבריטים לא הספיקו להעלותם על סיפון ה'פטריה' לפני הפיצוץ גורשו לבסוף לאי מאוריציוס והוחזקו במעצר כחמש שנים עד שהוחזרו לארץ.

הדיווח ב"הצפה", 27 בנובמבר, 1940. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

הקישור בין שני האסונות 'פטריה' ו'סטרומה' מהדהד גם בשירו של אורלנד 'אם הופלנו לא נבהלנו' שסמוכים זה לזה בטור השלישי. בזיכרונות שהעלה על הכתב, בספר היו לילות, התייחס אורלנד לנסיבות כתיבתו של השיר. אלא שככל הנראה בטעות, אורלנד קשר את כתיבתו של השיר ל'אסון פטריה' שהתרחש שנה ושלושה חודשים קודם לכן, ולא להודעה על הטבעתה של 'סטרומה', עובדה שאיננה מתיישבת עם אזכורה של 'סטרומה' בשיר.

אורלנד מתאר, שלאחר ההודעה ברדיו על הטבעת האוניה התהלכו האנשים ברחובות תל אביב מוכי הלם. באותו לילה הוא ישב ב'כסית' עם נתן אלתרמן, אברהם חלפי ואלכסנדר פן, וכל אחד ישב בנפרד, מכונס בכאבו ובצערו. "ל'כסית' נכנס מנשקה בהרב כשרצועות האקורדיון מתוחות על כתפיו. גם הוא שמע את ההודעה ברדיו, והסתלק מבית הקפה בו עבד כמנגן, ובא אלינו להיות יחד. […] פתאום החל לפרוץ מהאקורדיון שלו זמר בלתי-מושלם עדיין, בלתי מהוקצע – הזמר החסידי שלו – זמר ללא מלים, עירום, נוגע בתעצומות הנפש. בלי שנדברנו בינינו, החל כל אחד מיושבי בית הקפה לחבר מילים לזמר המתפרץ. לבסוף הראינו את פרי עטינו למנשקה. הוא לא ידע לבחור, וניסה את כולם כאחד. עד שפסק אלתרמן: 'השיר שיהיה לנו אורך-רוח לשיר אותו עד סופו, יהיה זה שיישאר'. והיה זה השיר 'אם הופלנו'.

אִם הֻפַּלְנוּ
לֹא נִבְהַלְנוּ
עַל כָּל 'פַּטְרִיָה' וּ'סְטְרוּמָה'
שׁוּב נָקוּמָה.
אִם גֹּרַשְׁנוּ –
לֹא נוֹאַשְׁנוּ!
עוֹד נָשׁוּבָה בַּשֵּׁנִית!
כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין,
וּבָהּ נִחְיֶה וְלֹא נִתַּם, אַחַי,
וּבָהּ נִפְקַח, לֹא נַעֲצֹם עֵינַיִם,
כִּי חַי, עוֹד חַי,
עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי.

אִם הֻקַּפְנוּ –
לֹא נִטְרַפְנוּ!
אֶת הַתַּיִל עוֹד נִגְזֹרָה,
נַעֲבֹרָה!
אִם הֻכֵּינוּ –
נַךְ אוֹיְבֵינוּ!
לֹא נִסֹּג אֲחוֹרַנִּית
כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין….

'אם הופלנו' הוא טקסט שהותאם למנגינה. האווירה והלך הרוח האופטימי שעולים מהמנגינה שימשו מקור השראה למילים. לא בכדי נקט אורלנד את המושג 'זמר חסידי' לאפיונה של המנגינה. מושג זה מקפל בתוכו את ההתלהבות, את הדבקות ואת השכנוע פנימי שנלווים למנגינה; ויותר מכך את תפיסת העולם של הרוח החסידית, שאורלנד ספג מבית הוריו, כי למוזיקה מעמד ייחודי שמאפשר לה להשפיע על עולמות עליונים, כשם שיש ביכולתה להשפיע על נפש האדם.

ניגונו של מנשקה בהרב ביקש לחולל שינוי בליבותיהם של השומעים, להפיח תקווה מחודשת ולחזק את האמונה הפנימית. אורלנד העמיק את אקט ההתרסה העולה מהמנגינה באמצעות התעמתות ישירה עם הקושי ועם הייאוש. השיר מציג שתי קטגוריות מנוגדות: פירוט האסונות והמכות שספג היישוב ('הופלנו', 'פטריה' ו'סטרומה', 'גורשנו', 'הוקפנו', 'הוכינו'), לעומת דרכי התקוממות נגד המכות שנחתו – המרובות כפליים ('לא נבהלנו', 'נקומה', 'לא נואשנו', 'עוד נשובה בשנית', 'לא נטרפנו', 'את התיל עוד נגזורה', 'נעבורה', 'נך אויבנו', 'לא נסוג').

שתי הקטגוריות נבנות באמצעות פעלים: ארבעה פעלים בקטגוריה הראשונה – החרוזים בחרוז מבריח של צורת ריבוי (בניין הפעל), ושמונה בקטגוריה השנייה – מהם ארבעה בלשון חיובית וארבעה בלשון שלילה ('לא נבהלנו', 'לא נואשנו', 'לא נטרפנו', 'לא נסוג אחורנית'). התיאור – לא נסוג 'אחורנית' – חורז עם הטור החותם את הבית הראשון, עוד נשובה 'בשנית', ומשלים אותו מבחינה סמנטית.

השימוש הבולט בלשון שלילה מבליט את אקט המחאה והמרד. אמירת ה'לא' למציאות היא תנאי הכרחי כדי לחולל בה שינוי. בשיר בולט השימוש בקטגוריות מקראיות מלעיליות ('נקומה', 'נגזורה', 'נעבורה'). הן מבליטות שימושי לשון מקראיים, ומעניקות לטקסט מבחינה סגנונית מאפיינים של לשון המקרא. מאפיינים אלה, כפי שהראתה יעל רשף במחקרה על לשונו של הזמר העברי, נעלמו מהשירה הקנונית משום שנחשבו ארכאיים ומיושנים, אך השתמרו בזמר העברי, כפי שניתן לראות בשירו של אורלנד. מבחינה פרוזודית הן מאפשרות זרימה ריתמית של השיר, הכתוב במשקל טרוכאי. מבנה החריזה בשיר הוא צמוד, להוציא הטור הפותח את הפזמון – 'כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין', שאיננו משתלב במבנה החורז. היעדר זה מעניק לו בולטות בהשוואה לטורי השיר האחרים, המשתלבת עם ניסוחו של הטור כמסקנתו האידאולוגית המרכזית של השיר כולו.

השיר 'אם הופלנו' נפוץ במהירות והיה לאחד השירים המושרים ביותר בשנות הארבעים. בחלק מהשירונים הוא הופיע תחת הכותרת 'הורה לא נבהלנו'. עדות לפופולריות שלו אפשר למצוא גם ארבע שנים לאחר שחובר: ב'מבצע הגידם' שיזמה ה'הגנה' בי"א באדר ב' תש"ו (14 במרס 1946), יום העלייה המסורתי לקבריהם של יוסף טרומפלדור וחללי תל חי תוכנן לעלות לביריה לשם הקמתה מחדש. הבריטים חיכו עד שרוב הציבור יתפזר, וכשנותרו כ-150 איש בלבד כבשו את המחנה. מאות בני נוער הגיעו מראש פינה ומצפת בליל שבת, לפי הוראות מפקדת ה'הגנה', כדי להקים מחדש את ביריה. השוטרים הבריטים החמושים החלו לעצור את בני הנוער ובמקום שרר מתח רב. לפתע קרא מישהו 'חבר'ה, הורה', וכולם החלו לשיר, תוך התאמת המילים לנסיבות: 'אם הופלנו לא נבהלנו / על כל ביריה וסטרומה שוב נקומה / אם גרשנו – / לא נואשנו! / עוד נשובה בשנית'.

עדות נוספת להתקבלותו של 'אם הופלנו' עולה מהמסיבה הגדולה שנערכה בשנת 1946 בקיבוץ עין חרוד, לסיום הכשרתם של מעפילים. לרגל המסיבה, חיברה הכוריאוגרפית רבקה שטורמן, חברת עין חרוד, ריקוד מעגל לצלילי השיר 'אם הופלנו' של אורלנד ובהרב. שטורמן ביקשה להדגיש באמצעות הרקיעות, הפניות החדות, כפיפות הגו הנמרצות והניתורים את הנכונות למאבק ואת הביטחון בניצחון, בהשראת מילותיו של השיר 'אם הופלנו' ולחנו. הריקוד המיוחד נפוץ בכל הארץ ונכלל בריקודי המעגל שהופיעו על הבמה בכינוס דליה הרביעי לריקודי עם, כחלק ממסכת ריקודים שתוכנם ציוני-לאומי.

מעגל בנות בבית ספר בריקוד. צילום: ביתמונה

בשנת 1946 נדפסו תווי השיר בהוצאת טריאולה, תל אביב, תחת הכותרת 'הורה לא נבהלנו'. בנוסח זה שונה החלק השני של שני בתי השיר. בבית הראשון שינו את שלושת הטורים האחרונים: 'אִם נִשְׁבַּרְנוּ! / עֹז הִגְבַּרְנוּ / עֹז הִגְבַּרְנוּ וְנַגְבִּיר' ובבית השני: 'אִם נִגְזַרְנוּ – / לֹא נִגְמַרְנוּ! / לֹא נִגְמַרְנוּ! לֹא נִגְמוֹר!'.

לקריאה נוספת

אופיר, אפרים., נרדפים ללא מוצא: סיפורה של 'סטרומה', א.ק.מ.או.ר, תל אביב 1999.
אורלנד, יעקב. היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד, תמוז, 1985, עמ' 158.
אשכנזי, רותי. סיפור מחולות העם בדליה, תמר, חיפה תשנ"ב, עמ' 47.
באואר, יהודה. דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית 1939-1945, ספרית הפועלים, 1963, עמ' 232-224, 268-260.
בן-יהודה, נתיבה, אוטוביוגרפיה בשיר ובזמר, כתר, 1990, עמ' 120.
גופר, חיים, שיבולים שבחרב: היאחזויות הפלמ"ח בגליל העליון בשנים 1946-1945, צ'ריקובר, תל אביב 2005, עמ' 88.
וולף-מונזון, תמר. בהיר וגבוה כזמר, יעקב אורלנד – פואטיקה, היסטוריה, תרבות, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2016.
טהרלב, יורם ונאור, מרדכי. שירו הביטו וראו: הסיפורים שמאחורי השירים, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תל אביב 1992, עמ' 96-95.
מזור, יעקב. 'מן הניגון החסידי אל הזמר הישראלי', קתדרה, 115 (תשס"ה), עמ' 128-95.
פעיל, מאיר ויורמן פנחס, מבחן התנועה הציונית 1948-1931: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, צ'ריקובר, תל אביב תשס"ג, עמ' 116-114
קופרשטין, ליב. מגלת סטרומה, התאחדות עולי רומניה בישראל, תל אביב תש"ב.
רשף, יעל. הזמר העברי בראשיתו: פרק בתולדות העברית החדשה, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ד, עמ' 121-111.