כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

מבט נדיר אל העיתונים שהוציאו יושבי מחנה הריכוז לאחר שחרורם.

דניאל ליפסון | 30.04.17 | 5 דק' |
Share
חלוצים מברגן-בלזן עולים לארץ ישראל. תמונה מתוך האלבום, חורבן ותקומה: ברגן-בלזן 1965-1945

מחנה ברגן-בלזן הוקם בגרמניה בשנות ה-30 במטרה לשכן את הפועלים שעבדו על בניית המחנה הצבאי הקרוב ליד הכפר בלזן. בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיעו לשם שבויי מלחמה פולנים, צרפתים, הולנדים ובלגים וב-1941 אלפיי שבויי מלחמה רוסיים. משרד החוץ הגרמני העלה דרישה לאסוף יהודים בעלי אזרחות כפולה או אזרחות של מדינות ניטרליות במטרה להחליף אותם באזרחים גרמנים ששהו ואחר כך נשבו בארצות בעלות הברית, דוגמת הגרמנים של קהילות הטמפלרים בארץ ישראל. ב-1943 הורה מפקד הס"ס היינריך הימלר לשמור את "יהודי החליפין" (Austauschjuden) הללו במחנה בגרמניה ולא בפולין. מחנה ברגן בלזן נבחר לשמש מחנה ריכוז ליהודים אלו. במקרים מעטים אכן ניצלו חייהם של יהודים בעלי אזרחות זרה שנשלחו מברגן בלזן אל ארץ מוצאם. מרבית היהודים במחנה לא היו כה ברי מזל.

תוך זמן לא רב נשלחו למחנה יהודים נוספים שלא ענו לקריטריונים שנקבעו. באביב 1944 הגיעו משלוחים של יהודים חולים ממחנות אחרים. הטיפול הירוד שסופק להם העלה את אחוזי התמותה במחנה. בהמשך הגיעו משלוחים ממחנות אחרים שהיו קרובים מדי לחזית המזרחית, ביניהם גם אלו ששרדו את מצעדי המוות. הנהלת המחנה לא יכלה להשתלט על כמות כה גדולה של שבויים ומחנה ברגן בלזן הפך במהרה למקום מוכה רעב, טיפוס, דיזנטריה, סבל ומוות.

ב-15 באפריל הגיעו ראשוני כוחות הצבא הבריטי למקום, שחררו את המחנה ואסרו את מנהליה הנאצים. הבריטים הזדעזעו ממה שראו עיניהם. אחד הקצינים הראשונים שהגיע היה קצין הרפואה הראשי של הארמיה ה-2, גלין היוס. הוא מתאר צפיפות נוראית בצריפים בהם החיים והמתים שכבו זה ליד זה. במחנה התגלו מעל ל-40,000 אסירים, כאשר 28,000 מהם נזקקו לטיפול רפואי מידי, בין האסירים החיים מצאו הבריטים בנוסף גם 10,000 גופות. אלפי גופות נוספות נמצאו עמוסות בקברים המוניים בשולי המחנה שעדיין לא כוסו.

 

ניצולות המחנה יושבות בצפיפות מזעזעת. תמונה מתוך האלבום, חורבן ותקומה: ברגן-בלזן 1965-1945

 

הצבא הבריטי, הצלב האדום ולאחר מכן גם ארגוני הסיוע היהודיים כמו ה-Joint , ה-Jewish Relief Unit, הסוכנות היהודית וארגונים אחרים שלחו מזון, ביגוד, תרופות ונציגים מטעמם. זה לא תמיד עזר לאסירים מוכי הרעב והמחלות. בשבועות לאחר השחרור, מתו עוד 15,000 בני אדם. אך הרצון לחיות גבר על הכל. התמונות בספרי ההיסטוריה מתחלפות להן במהירות מפתיעה. בעמודים הראשונים, תמונות זוועה של ערימות הגופות ושל שלדי אדם הממתינים בייאוש ליומם האחרון. בעמודים הבאים תמונות קבוצתיות של פרצופים בריאים מחייכים ושל ילדים לבושים היטב משחקים בכדור.

תוך זמן קצר השורדים התחילו לבנות את חייהם מחדש. שלושה ימים לאחר השחרור בתאריך ה' באייר, התאריך בו יכריז דוד בן-גוריון שלוש שנים מאוחר יותר על הקמת המדינה, כבר הוקם ועד יהודי במחנה. יושב ראש הוועד עד לסגירה הסופית של המחנה היה יוסף רוזנזפט.

ב-21 במאי, לאחר שכל האסירים הועברו לבסיס הצבאי הקרוב, הבריטים שרפו את המחנה במטרה לחסל את מחלת הטיפוס המשתוללת באזור. עם הזמן הוקמו במיקום בו עמד מחנה הריכוז שורה של אנדרטאות ומצבות לזכר ההרוגים הרבים.

 

המונים צופים בלהבות אש ותמרות עשן בסביבות המחנה לאחר כניסת הכוחות הבריטים

 

החיים היהודיים התפתחו במהירות במחנה ברגן בלזן המחודש וכבר בחודש יוני 1945 נערכה בה החתונה הראשונה של ניצולים. הדור החדש של בני הניצולים נולד במחנה, ביניהם שלמה גולדברג, מי שלימים יקדיש קרוב ל-50 שנות עבודה בספרייה הלאומית בירושלים.

תוך זמן קצר הוקמו במחנה בית ספר תיכון ויסודי, תאטרון יידיש, בית חולים, קבוצות ספורט והחלה פעילות פוליטית ציונית. רבים באו לבקר את העקורים ולסייע בכל הניתן. כפי שהיה לפני המלחמה הניצולים הצטרפו לארגונים הציוניים השונים והתקיימה פעילות ציונית ענפה במקום.

במחנה יצאו לאור פרסומים רבים בעיקר ביידיש. בחוברת ביבליוגרפיה שעותקים ממנה נמצאים בספרייה, ניתן לראות תמונות של 58 כתבי עת, ספרים אוספי שירים ועוד, שהודפסו בברגן בלזן.

 

החוברת הביבליוגרפית שיצאה במחנה

 

כתב העת הקבוע הראשון של יהודי שארית הפליטה יצא לאור ב-12 ביולי 1945 בעיירה צלה הסמוכה לברגן בלזן באזור הבריטי. הגיליון השני כבר יצא בברגן בלזן עצמה. שמו של כתב העת היה "אונדזער שטימע" ("הקול שלנו" בעברית).

בגיליון הראשון, שנפתח בתפילת יזכור, כתב דוד רוזנטל מדוע החליטו לפרסם כתב עת זה. רוזנטל הסביר: "תישמע נא המילה היהודית בארצו של אויב הדמים שלנו". עוד הוסיף כי מטרת העיתון הוא "לשקף את חיינו היום יומיים וליצור מגע עם אחינו במחנות האחרים." עיקר תפקידו של העיתון היה במישור החינוכי, חינוך הנוער וחינוך לצביון ציוני ולאומי. העיתון זעק את סבלה של הניצולים במחנה ורעם על סגירת שערי ארץ ישראל על ידי הבריטים. הופיעו בו מאמרים על תולדות עם ישראל, מועדי ישראל, ציונות והתיישבות והוא פרסם מידע על הנעשה במחנה, חדשות מארץ ישראל, סקירות על משפטי הנאצים ועוד.

מכיוון שלא הייתה מכונת כתיבה עם אותיות עבריות, ארבעת הגיליונות הראשונים נכתבו בכתב יד ושוכפלו. גיליון מס' 5 כבר הודפס במכונת כתיבה. המערכת קיבלה מכונה אחת מחיילי הבריגדה היהודית שהגיעו לגרמניה מאיטליה ומכונה נוספת מחייל יהודי מקנדה. לקראת גיליון מס' 12 כבר הצליחו חברי המערכת להשיג מכונת דפוס מקצועית יותר.

ה"אונדזער שטימע" היה דו-שבועון אך לא יצא תמיד באופן מסודר. במשך השנתיים בו התקיים, יצאו לאור 24 גליונות. הגיליון האחרון יצא ב-30 באוקטובר 1947. שלושת העורכים – רפאל אולבסקי, פאול טרפמן ודוד רוזנטל, השתייכו למפלגות ציוניות שונות, דבר שסייע לניטרליות ולגישה אל-מפלגתית של העיתון.

 

חברת מערכת "אונדזער שטימע". משמאל: דוד רוזנטל, פאול טרפמן ורפאל אולבסקי. תמונה מתוך "הדמעה", ספרו של רפאל אולבסקי 

 

עיתון ה"וואכנבלאט" (עיתון שבועי בעברית) התחיל להופיע בברגן בלזן ב-5 בדצמבר 1947, שבוע לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. כותרת המאמר הראשי בגיליון הראשון הייתה "הסוף לחוסר בית, הסוף לנדודינו, האו"ם נחוש לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל". כמו קודמו, יצא גם עיתון זה מטעם הוועד המרכזי ליהודים המשוחררים באזור הבריטי בברגן בלזן. חברי המערכת היו אותם חברים ששימשו במערכת עיתון "אונדזער שטימע" ועם הזמן, כשעזבו העורכים את גרמניה, הוחלפו בעורכים אחרים.

לאחר כחודשיים הפך העיתון לדו-שבועון, ומאוחר יותר המשיך לצאת לאור בצורה ספורדית. הוא דמה בפורמט שלו לעיתון לכל דבר. העיתון הקפיד לספק חדשות לקוראיו אך בדומה לעיתון "אונדזער שטימע" הכיל לא מעט כתבות על חיי המחנה, ידיעות מהעולם היהודי, מדורי חיפוש קרובים, ספורט ותרבות. ה"וואכנבלאט" נאבק על זכויות היהודים, הזהיר מפני אנטישמיות בגרמניה, והודיע על משוחררי ברגן בלזן שנפלו במערכה בארץ ישראל. העיתון קרא ליהודים לעזוב את גרמניה, דבר שניתן היה לעשות ביתר קלות עם הקמת מדינת ישראל.

ביום שישי ה-14 במאי 1948 התפרסמה ידיעה גדולה בעיתון בכותרת "ערב מדינה יהודית". למרות שהיו ציפיות, לא הייתה לעורכים דרך לדעת שבהמשך היום, בארץ ישראל, יכריז בן גוריון על הקמת המדינה. מידע חשוב זה הגיע במשך הלילה דרך ידיעות ברדיו.

 

"ערב מדינה יהודית".  גיליון מס' 19 מתאריך ה-14 במאי 1948

 

למחרת בבוקר התעוררו יושבי המחנה לשירה אדירה וקריאות שמחה על לידתה של מדינת ישראל. היהודים רקדו ברחובות ובבתי הכנסת נאמרו תפילות מיוחדות. ביום ראשון הפיצו בני הנוער במחנה כרוז הקורא לכל התושבים לחגוג את הקמת המדינה ולהשתתף בעצרת חגיגית שתתקיים בהמשך היום. בעצרת הודיע יו"ר הועד המרכזי יוסף רוזנזפט על מגויסים מהמחנה שעתידים בקרוב להגיע לשרת בארץ. קבוצת המגויסים עלתה לבמה והתקבלה במחיאות כפיים. בעצרת דיברו גם נציגי ועד המרכזי נוספים והיא ננעלה בשירת התקווה.

הגיליון הבא של ה "וואכנבלאט" שיצא שבוע לאחר מכן כבר הודיע בכותרתו: "עצמאות יהודית –מציאות".

 

"עצמאות יהודית – מציאות". גיליון מס' 19 מתאריך ה-21 במאי 1948

 

בגיליון 79 כותב יוסף רוזנזפט, כי מחנה ברגן בלזן נמצא בשלבי סגירה וכי היהודים האחרונים במחנה עוברים למחנה יוור. במחנה יוור יצא גיליון ה-80 והאחרון של ה"וואכנבלאט" ב-18 באוגוסט 1950 והכיל ידיעה על סיום פעילותה של הסוכנות היהודית בגרמניה. מחנה יוור נסגרה שנה לאחר מכן.

בספטמבר 2010 הוציא לאור ארגון שארית הפליטה של ברגן-בלזן בישראל את הידיעון "הקול שלנו – אונדזער שטימע". הפעם לא הודפס העיתון במחנה העקורים ברגן בלזן בשפה היידיש, אלא בתל אביב החופשית בשפה העברית.

 

"הקול שלנו", ידיעון שהוציא ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל

 

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

את מאגר העיתונות היהודית ההיסטורית המקוון שלנו אתם כבר מכירים?

עיתונות יהודית היסטורית

 

דניאל ליפסון

דניאל, ישמח לעזור לכם לנווט בין מאגרי המידע, הקטלוגים המקוונים והפרויקטים הדיגיטליים השונים בחיפוש אחר מבוקשכם בספרייה הלאומית. תחביבים: גילוי אוצרות, הפתעות וסודות בנבכי האוספים. מילתו האהובה (באנגלית), serendipity היא הערך המוסף לעבודה המאתגרת בספרייה.
לכתבות נוספות של דניאל ליפסון >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו