בן לכבוד אמא: אורי צבי גרינברג מתגעגע לאמו

גם נביא זעם הוא לפני הכל בן של אמא

.

אצ"ג, אמו ואחיותיו. לבוב 1930.

אורי צבי.

כך לימדו את לשונם לומר אוהביו וקוראי שירתו, בעת שהם מדברים בו. לא אורי צבי גרינברג, הרשמי והארוך, המטיל את מוראו, ולא אצ"ג הפונקציונלי שכמו נוצר למאמרים אקדמיים. כך בפשטות. אורי צבי. כמו מכר אהוב שדי להזכיר את שמו הפרטי ומיד כולם מהנהנים בהסכמה שלא מדעת: אורי צבי.

בני המשמרת הצעירה של קוראי השירה בארץ, נולדו בשנותיו האחרונות או שנים ספורות לאחר מותו (1981), וכשעמדו על דעתם ועל טעמם הספרותי, כבר חיכתה לה עבורם מהדורת "כל כתבי", ערוכה וסדורה על מדף שלם, מאירת עיניים, נוחה לשימוש וקלה מדי לעיכול:

הם לא חזו באותיות האדומות הזועקות אימה גדולה-אקספרסיוניסטית, אפילו לא במהדורות פקסימיליה. לא נשאו עיניים אל הגברות העולה מבין גבהות הדפים וקומת השירים, ולא נחתכו מחיתוכי העץ, ומשיריהם הפוצעים של רחובות הנהר.

 

.
כריכות הוצאות הספר הראשונות מתוך אוסף הספרייה הלאומית

 

כריכת הספר "רחובות הנהר". תחריט של יעקב שטיינהרדט

אנחנו הילדים של מהדורת מירון

בני הדור הצעיר לא חזו מתוך כריכות הספרים באיליות וכח; החכליל לא היה חכליל; ורק הכחול היה כחול חדגוני לאין קץ ובדפוס אחיד.

 

כל כתבי אורי צבי גרינברג במהדורת דן מירון

בשביל רבים מאיתנו, אורי צבי גרינברג הוא תופעה שמחוץ להשגה: הפואטיקה המסורבלת והארכנית שזכתה לכינוי המפוצץ "ריתמוס הרחבות" מנעה אולי את החיבור שלנו – בני דור ה-x ובני דור ה-y המוסחים למסכים – לשירתו. השורות הבלתי נגמרות, ובהלת המילים שרדפה את הטקסטים שלו איימו עלינו – המקצרים, המקמצים והמסמסים.

אחדים הסתייגו מהטון. "אמת אחת ולא שתיים", פסק אצ"ג המקטרג, ואנחנו – בני דור אין-דעה, שאפילו זריחת החמה על ראשינו בגדר ספק –  קראנו את המניפסטים הפוליטיים שלו, שמענו מבעד למילים את הזעם הקדוש, ושאלנו בנונשלנט פוסט-מודרני מתחכם: מה עושים עם כל הצדק הזה על הבוקר?

והיו גם אחרים, והם מתי מעט:

קוראי שירה ואוהביה שצלחו את כל העכבות שבדפוס, ואת כל המניעות שבסגנון ובטעם, ומצאו להם גשרים ומסלולים אל ליבה החם והפועם של שירתו של אצ"ג, שהפך עבורם, חרף זמנו המוקדם וזמנם המאוחר, מאצ"ג – לאורי צבי.

אותם קוראים שהתחשמלו ממש מפרקי הנבואה המודרניסטים של שירתו מראשית שנות העשרים, ונמסו מניסוחיו בדבר הגברות העולה, שרעבו עמו בארץ ישראל, תבעו את עלבונו המר על הבגידה שנבגד, ביחד עם שירתו הפוליטית. קוראים שנכספו בכוסף, והמו געגועים לירושלים שבדמיון, כפי שרק אורי צבי חזה אותה עבורם.

אותם קוראים בני הדור הצעיר ביקשו להם למצוא בשירתו של אורי צבי המבוגר שירה אישית, אינטימית ועמוקה, משפחתית ואנושית, כדי למצוא בה הד גם לעצמם, דור שלא ידע תהפוכות לאום.

 

מהנערה ה'גינג'ית לאם המתה

כבני דורי, גם אני קוראת את שיריו של אורי צבי מאז ימי התיכון ומאז שאלות הבגרות על 'שיר נס השיר' ו'מתכונת מולדתי', ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב מגלה בו פנים חדשות. בכל יום שעבר מאז פגישתי הראשונה עם שיריו בגרתי אל שורותיו הארוכות, שהפכו לפתע נהירות וקצרות יותר, ויהיו בעיני כתגי דפוס אחדים – באהבתי אותן.

כשהפכתי לאמא גיליתי את אמו של אורי צבי מכל פינה ופינה בשירתו, והבנתי עד כמה שזורה אמו בשירתו,  ועד כמה הכל נמשך ממנה ואליה, אל אמו שבמציאות, בת שבע גרינברג לבית לנדמן בת העיירה ביאליקמין, ואל דמותה שבשירה:

נערה ג'ינג'ית יפהפיה ומלאת להט, שהיתה לאם טוטאלית ומסורה לבנה הקטן, ולאם זקנה הכותבת מכתבים מלאי געגוע לבנה שרחק מהבית, וסופה – אם רצוחה בידי הגרמנים, גופתה מחוצה מתפלשת בעפר ובדם – על אדמת הסלאבים.

את "שיר אמי והנחל?, אולי המוכר מבין שירי אצ"ג לאמו, אני מוצאת בארכיונו של המשורר,  משורבט בעט כחול בפנקס קטנטן ככף יד, רחוק מאד במידותיו ובאופיו הגרפי מן הכרכים הגדולים:

 

פנקס שיריו של אצ"ג. מתוך עזבון המשורר שבספריה הלאומית

 

"שיר אמי והנחל" בכתב ידו של אצ"ג. ארכיון אורי צבי גרינברג

 

משחק הפרספקטיבות של המשורר ב"שיר אמי והנחל" הוא מרתק: השיר נכתב מנקודת מבטו של הבן המבוגר המביט באמו מן הצד, כמציץ. האם הטובלת בנחל, בטרם הייתה לאם, היא נערה צעירה ובוערת הטובלת במי הנחל, ואין היא יודעת שבנה שטרם נולד ישוב לחזותה בדמיונו, כעבור זמן רב, וידון את מראה עיניו על שם סופה כנרצחת ועל שם סופו של הבן שלא זכה לנקום את נקמת דמה השפוך:

בית אמו

ביאליקמין של שלהי המאה ה-19 היא עיירה קטנה וציורית בגליציה המזרחית. שם נולד, בכור להוריו, הילד אורי-צבי בסוכות של שנת 1896.

 

רחוב Wysockiego, ביאליקמין.

 

הוא נולד בבית בו גדלה אמו, בית קטן וכפרי, על גדותיו של נהר הבוג. כמשורר, חזר שוב ושוב בשיריו אל בית ילדותה הלבן של אמו. ב"שיר בית אמי" משחק הבית בביאליקמין בתפקיד הראשי, והקיום היהודי הנינוח והשלם שב וחוזר בתפיסתו של המשורר את עיירתו, ואת נהר הבוג שלחופיה אותם הוא מכנה "עיירה יהודית ירדנית על הבוג".

 

מתוך: שיר בית אמי

לתמונת אמא

כדי להבין את אישיותה של האם, שהפכה למרכזית כל כך בשירתו, אני מצרפת פיסות מידע קטנות זו לזו. שורות שיר שמתפרסות על פני מרחב שירתו של בנה, תכתובות מן הארכיון ועדויות מבאי ביתו של אצ"ג ששמעו ממנו סיפורים על אמו.

 

.
בת שבע גרינברג. כל הזכויות לתמונה זו שייכות לעזבונו של המשורר

 

בת שבע גרינברג מתוארת כאשה אנרגטית ואמוציונלית, שהיתה נתונה באי שקט פנימי מתמיד ביחס לעצמה. בשיריו של אצ"ג היא צבועה תמיד בצבעי אש לוהטים, אבל ברבים מן השירים מופיעה דמותה גם לצידי מעין, בעומק מימי נחל צלולים, או על לשפתו של נהר זורם. ויש לחשוב על שילוב התכונות הזה שאולי התגשם גם בבנה: מחד הטוהר, החיות והחיוניות, הזרימה והשקיקה של מים צוננים, ומנגד – הלהט המכלה של האש. ב"שיר על אמי והמעין" מעיד אורי צבי על משמעות יסוד המים בחיי שניהם:

 

.
מתוך: שיר על אמי והמעין

 

אורי צבי גדל לצידה של האם הסוערת שהיתה עבורו האדם הקרוב והדומיננטי ביותר. קריאה פסיכואנליטית בשיריו העוסקים בילדותו המוקדמת מפרנסת מספר מאמרים.  "סמביוזה ילדית ארוטית", "העדר ספרציה", "ליבידו" "נרקיסיזם" "אדיפליות"  ועוד שאר מונחים מאיימים, נקשרו עם השירים של אורי צבי על אמו, ובמיוחד על רקע הדימוי החוזר בכמה משיריו לזוג המקראי אוריה ובת- שבע, דימוי שיותר ממרמז על שמו אורי, ושם אמו.

אני משתדלת להשתיק את הקריאות הללו. לפחות לזמן מה. לקרוא את השורות היפות על אמו ועל המעין מחדש. ולא משום שאין בקריאות הפסיכואנליטיות ממש. אדרבה, לפעמים נראה לי שהן בגדר הברור מאליו. אבל עומדת לפניי תחינה אחת של אצ"ג, במכתבו לחוקר שירתו שמואל הופרט:

"אנא הנח לי! רצוני לומר לך, שלא ללבי המנהג הזה שמטפלים בארץ בעניינים האישיים של סופר או משורר. יתכן שיש אחרים שנהנים מזה".

והנה עומד לפניי השיר, ומבקש להיקרא שוב מחדש, לפכות מאותו מעיין טהור, בלי רעשי רקע.

אמא יקרה לו – אצ"ג לילדים

שירי האם שכתב אצ"ג, נכתבו לאורך כל שנות יצירתו. חלקם משחזרים את דמותה של האם כנערה צעירה בטרם נישאה, חלקם מעמידים במוקד את זיכרונות הילדות המוקדמת והפסטורלית של הילד אורי צבי לצד אמו. רבים משיריו המוקדשים לאם עוסקים בגעגוע אליה, או ברגשות האשמה הקשים שליוו אותו מיום ששמע על מותם של הוריו.

בהיותו בוורשה בשנת 1922, והוא בן עשרים ושש, פרסם אצ"ג שיר ילדים במאסף לדברי ספרות לילדים "שבולים". זהו אחד השירים המוקדמים ביותר המעמידים את דמותה של האם במרכזם.

 

.
שבלים תרפ"ב, מתוך אוספי הספריה הלאומית.

אף על פי שהוא שיר ילדים, מציג השיר את דמות האם כדמות השרויה בצער גדול. היא רחוקה מבנה שכותב את געגועיו מוורשה הרחוקה, בה הוא חי כעת את חייו כמשורר צעיר המסתובב בחוגי האינטלגנציה היהודית.

 

אורי צבי גרינברג (מימין) בחברת פרץ מארקיש, דניאל לייבל, מענדל עלקין. וורשה 1922.

הבן שרחק יודע היטב כי חשרת עננים רובצת על אמו בערבי שבתות. זוהי אותה עננה כבדה שרובצת על משפחתו משנת הפוגרום הגדול שעבר על העיר שאליה עברו לגור, לבוב, והתרחש בשנת 1918. אז עמדו בסכנת חיים ממשית וחזו באימה גדולה בהרג יהודים בני עירם.

מתוך עיתון הצפירה 5 בדצמבר 1918, כשבוע לאחר הפוגרום בעיר מגוריה של משפחת אצ"ג

תחנות רבות וכואבות עבר אורי צבי בחייו, וכל תחנה פצעה את נפשו ובנתה בו קומת משורר נוספת: מימי מלחמת העולם הראשונה כחייל בחזית הסרבית, דרך הפוגרום הנורא בלבוב, ועד לשואת יהודי אירופה שמחקה באחת את כל משפחתו והותירה אותו אכול אשמה וגעגוע.

גם בהולכו ברחובות ברלין התוססת, במסיבות התרבות, בבתי הקפה והבושת, באווירה קוסמופוליטית מודרניסטית, או בשביליהם מוכי הקדחת של חלוצי עמק יזרעאל, הלך אורי צבי תמיד אל בית אמו.

 

 

בארכיונו של אצ"ג מצויים עשרות רבות של מכתבים שכתבה אמו של המשורר לבנה במהלך השנים בהן היה רחוק מהבית, כולם כתובים ביידיש מתובלת בעברית, ויודעי דבר (כלומר, יודעי יידיש שקראו במכתביה) מעידים שהיתה בעלת כושר ביטוי וכשרון בלתי רגיל.

שיר בן לכבוד אמא – באמצע העולם

נשוב לאצ"ג הכותב על אמו. הנה דוגמה לשיר ידוע שכתב אורי צבי הצעיר בן השלושים, שכבר הפך בכוחו הפיוטי לאחד מן הבולטים במשוררי ישראל. גם אז הוא לא מפסיק לשיר לאמו ועליה. ב"שיר בן לכבוד אמא" הוא מנסח את מקומה של אמו בחייו, באופן אוניברסלי למדי. שיר שאפשר שכל בן בכל זמן, יכתוב עבור כל אם טובה בעולם.

 

שיר בן לכבוד אמא. מתוך: הגברות העולה.

ואחר כך מתרגשים על היישוב העברי בארץ ישראל מאורעות דמים. החלוץ היחפן והרעב המסתובב בכותנתו לעורו, המתגעגע לזמר לאמו האהובה בשלושים כלי זמר את אהבתו, הפך לנביא זעם. גבר באמצע העולם ובאמצע הזמנים שלא יכול לכבוש את נבואתו ועל כן הופך מנודה בקרב רבים מאנשי היישוב העברי. מוכה ושבור, ומתוך געגוע גדול, הוא מתחנן לעזוב את כל שברונות הלב האלה ואת כל "מבוכות חייו בציון" , ולחזור הביתה, להיות שוב הילד הקטן של אמא:

"שאלוהים ישמור אותך ואת הוריך היקרים"…

ב10 בספטמבר שנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלחת גלויה בהולה לבית הוריו מידידתו הקרובה של אורי צבי, מרים ייבין, בתקווה לשמוע ממנו סימן חיים.

"הייתי רוצה לדעת שאתה נמצא יחד עם הוריך היקרים. שאתה נמצא אתם בבית. אנחנו דואגים לכם מאד ואני לא יודעת מה לעשות… שאלוהים ישמור אותך ואת הוריך היקרים ואחיותך עם משפחותיהן וירחם את כל היהודים"…

 

מכתבה של מרים יביין לאצ"ג. 10 בספטמבר 1939. כל הזכויות שמורות לעזבונו של אצ"ג.

מכתבה של מרים ייבין לא הגיע לידיו של אצ"ג שהספיק בדרך לא דרך לחזור ברגע האחרון באניה לארץ ישראל ולהמלט על נפשו.

פה בארץ הסתובב אורי צבי כארי בסוגר. עד לשנת 1941 הייתה לבוב תחת הכיבוש הסובייטי והקשר עוד נשמר בצורת מכתבים דואגים, המפצירים באורי צבי שוב ושוב להתחתן ולהקים משפחה. עם פלישת הגרמנים לרוסיה ביוני של אותה שנה נותק הקשר.

השמועות על אודות מצבם של יהודי אירופה הגיעו טיפין טיפין ומאוחר מדי: בהשתדלות אדירה הצליח אורי צבי להשיג אשרות עליה להוריו ולאחיותיו בשנת 1943, ולא ידע שהצליח במשימתו זו כשנה לאחר שכבר נספו בבלז'ץ.

בספרו "רחובות הנהר" נפגש אורי צבי עם אמו המתה שוב ושוב. היא חוזרת לחייו בגלגולים שונים ומשונים, ובכולם הופעותיה מבעיתות ומצמררות. בשיר "המשורר ואמו בעמם" חוזרת האם בחלומו של בנה. פגישתם, כמו בזכרונותיו היפים וטובים ביותר, מתרחשת על הבאר. האם הרצוחה מקוננת על בנה שניבא את אימי השואה הנוראה, במקום להיות ככל הגברים: להינשא לאשה יפה ולחיות את חייו.

 

מתוך: המשורר ואמו בעמם. רחובות הנהר.

פגישה מפתיעה עם מכרה של האם

בדף מוסף שצירף אצ"ג ל"רחובות הנהר" מופיע שיר סיפורי שצד את עיני. זהו שיר המתאר פגישה של אורי צבי עם אשה "שהגיעה משם, אוד מוצל מאש ומדם וממעמד תהום". האשה, כך עולה מן השיר, שהתה עם אמו של אורי צבי באותו מחנה השמדה, והכירה אותה היטב.  עד עכשיו, מעיד אורי צבי "היתה מחיצת סוד מות אמי בכל, והנה נפלה המחיצה!". סוף סוף יוכל לשמוע את סיפור מותה של אמו!

האשה  הניצולה בשירו של אצ"ג ממלאת אחר כל הציפיות, ואף מעבר: היא מספרת לבן בפרטי פרטים על אמו הנפלאה, על קולה הרך והיפה, על גאוותה הגדולה, שהשמיעה לאזני כל, בבנה המשורר. היא מספרת לבנה המתגעגע כי האם העבירה לה מסר עבורו: שיקח אשה, ילד בנים ובנות, ויקרא לכולם בשמות בני המשפחה שנשרפה.

בעת שהוא מקשיב לדברי האשה מתרחשת בין השניים סיטואציה מצמררת:  אורי צבי משתוחח קרוב קרוב, כדי להביט לתוך עיני האשה, מתוך איזו תקווה חסרת תוחלת שבבואת אמו עוד נשמרה בעיניים שהביטו בה. האשה נרתעה ממבטו ואמרה: "אל תכנס לתוכי! לא לתוכי נכנסה האם!"

 

מתוך: שיר מחזה ממעמד התהום. דף מוסף ל"רחובות הנהר".

 

"האם באמת פגשת את האשה?" שאל פעם את אורי צבי, חוקר שירתו שמואל הופרט. אורי צבי השתהה. אחר כך סיפר בקול צרוד שפגש יום אחד באדם משכונתו שהתנצל בפניו: גיסתו של אותו אדם הייתה עם אמו במחנה, והוא כבר יודע על כך למעלה משלוש שנים ולא מצא את העוז לספר לו על כך.

"עמדתי במקומי ותמכתי עצמי בגדר שלא אפול" מעיד אורי צבי על עצמו. הוא ביקש מהאיש לנסוע תכף ומיד לאשה ולשמוע ממנה על אמו והאיש התחמק וטען שצריך לבדוק אם גיסתו מוכנה לספר. כעבור שבועיים מורטי עצבים חזר לאצ"ג ואמר שגיסתו מסרבת להפגש…

את הפגישה שלא קיים אצ"ג במציאות, הוא קיים בדמיון השירי.

"תלד בנים ובנות ותקראם בשמות בני המשפחה"

"שתקח אשה ותלד בנים ובנות ותקראם בשמות בני המשפחה" אמרה לו אמו שבדמיון, אך גם במכתביה הממשיים חזרה שוב ושוב על בקשה זו.

ופעם אמר אצ"ג לידידתו מרים ייבין: "אני לפעמים חושב: טוב שאין לי אשה. לו היתה לי אשה והיא היתה נבונה – הרי היתה צריכה לבכות יומם ולילה. בבית הבינו את זה ולא דיברו אתי על התחתנות אף מילה".

ובפעם אחרת אמר לה: "הייתי רוצה שיהיה לי ילד. זה לא יפה בשבילי בלי. בתור יהודי, צריך שיהיה לי, כמו כולם, ילד, שאתפלל בטלית".

לבסוף, כפי בקשתה של אמו הוא נשא אשה והביא לעולם בנים ובנות, וקרא אותם בשמם של בני משפחתו.

לבתו הראשונה שנולדה קרא אצ"ג בשמה של אמו בת שבע, ובארכיון אני מוצאת מספר עדויות לעוצמת הרגש שרחש לבת שבע בתו שנשאה את שם סבתה:

 

.
מודעה בעתון על לידת בת שבע גרינברג. הבוקר 1952

 

הקדשה של אצ"ג לבתו על כריכת קטלוג התערוכה שהודפס במלאת לו שמונים. כל הזכויות על פריט זה שמורות לעזבונו של אצ"ג

שיר מיוחד הקדיש אורי צבי לבתו בת השנתיים ולשמה המיוחד. בכתב יד כותרתו: "בת שבע בתי", ואילו בדפוס השיר זכה לכותרת "אב אומר שיר":

 

"לבת שבע בתי" בכתב ידו של המשורר, כל הזכויות שמורות לעזבונו של אצ"ג

"יקרא לאמו כי הוא לבדד בקיצו"

לעת זקנה לא שכח אורי צבי את אמו. כאשר הוא הסב מבטו לאחור, אל עברו למוד הייסורים והאכזבות הוא חזר שוב לילדותו ולאמו: "אדם בקצה הדרך חוזר לטבע הילדות. יקרא לאמו כי הוא לבדד בקיצו"…

אצ"ג, 1967. מתוך אוסף התמונות של דן הדני.

 

בשיר "אדם במסה ומריבה" אני מוצאת את אחד הניסוחים הנוגעים והנוגים ביותר בכל שירתו של אצ"ג. זהו שירו של גבר בערוב ימיו,השוכב על מיטת חוליו. באה עתו למות. הוא מתבונן בחיים שעברו עליו, בבדידות הגדולה בה עבר את כל התלאות והכאבים. עתה נפרץ סוף סוף סכר הדמעות והוא מרשה לעצמו לבכות על אמו אהובתו, את כל הדמעות שלא בכה במהלך כל חייו:

 

אדם במסה ומריבה. מתוך: ממתכת השכל החצוב

כל הפריטים המשובצים ברשימה זו, לרבות שירים, כתבי יד, תמונות ומכתבים, הם מארכיון אורי צבי גרינברג בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות

אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות

"השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה": על אבן השיש שנשא אורי צבי גרינברג מהר הבית

שִׁירִים לְאִילְאִיל: איך כותבים שיר אהבה בעברית?

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.

 

"עתה אני חושב שקפקא אומר לי בעצמו: 'די עשית'"

מציריך לתל אביב: המסע בעקבות עזבונו של הסופר, המלחין והפילוסוף מקס ברוד

מקס ברוד

כאשר יוצרי ספרות, אמנות והוגי דעות נאלצו לברוח מגרמניה הנאצית ב-1933 ויותר מאוחר אף מאוסטריה וארצות אחרות, לא נותר להם זמן, על-פי רוב, לארגן את ארכיוניהם האישיים בצורה מסודרת או אפילו להעבירם למדינה אחרת. הנדידה בין ערים וארצות, בריחה ברגע האחרון (אם הדבר התאפשר בכלל) וצמצום אורח החיים למינימום האפשרי היו התנאים העוינים ביותר להצטברות חומרים שניתן לכלול בארכיון אישי: תעודות, התכתבויות, כתבי יד וטיוטות בשלבים שונים.

הדבר נכון גם לגבי הספריות האישיות של היוצרים.

תולדות חייהם של יוצרים יהודיים שברחו מהמשטר הנאצי ממחישות את העניין בכל רבדיו. הסופר שטפן צווייג התחיל כבר ב-1934 לפזר את ארכיונו האישי (חלק ממנו נשלח לספרייה הלאומית בירושלים) והשאיר חלקים ממנו כמעט בכל תחנה בדרכו לברזיל. כאשר המשוררת והציירת אלזה לסקר-שילר נסה מגרמניה הנאצית ב-1933, חלקים ניכרים של חומריה הכתובים נשארו בברלין. עקבותיהם נעלמו וסביר להניח שלא יתגלו שוב לעולם. את הניירות של וולטר בנימין החביא חבר צרפתי בספרייה הלאומית בפאריס, חלקים אחרים בנימין שלח בעצמו לחברו הקרוב בירושלים, גרשם שלום. יש שמועות שבדרכו האחרונה (שהופסקה בפורט בו בגבול הצרפתי-ספרדי עם התאבדותו של בנימין) סחב אתו מזוודה עם כתב יד בלתי מוגמר. עד היום לא ידוע מה עלה בגורלה של המזוודה.

 

מקס ברוד
מקס ברוד. ביומניו מתגלים המי ומי של עולם התרבות האירופאי במחצית הראשונה של המאה העשרים

 

מציאות זו גרמה לכך שמספר מוסדות ארכיוניים בעולם התמקדו אחרי 1945 באיתור ואיסוף החלקים המפוזרים של עיזבונות, אוספים וארכיונים אישיים ברחבי תבל. פעילותם של אותם מוסדות במדינות מערביות אמנם סייעה להציל ולחשוף את החומרים החשובים, אך גם יצרה תחרות מסוימת בין המוסדות במרדף אחרי כתבי יד, מכתבים או עיזבונות שלמים. כך קרה גם במקרה של ארכיונו האישי של הסופר, המלחין, הפילוסוף ואיש התיאטרון מקס ברוד (1968-1884), שאת יום מותו ה-50 מציינים ב-20 בדצמבר 2018.

ברוד אמנם הצליח להעביר בצורה מסודרת חלקים ניכרים של ארכיונו ארצה, אך כפי שנראה בהמשך, גורלו כמעט ולא היה טוב יותר מזה של הארכיונים הנזכרים למעלה. הדרך הארוכה שעבר ארכיון מקס ברוד עד שהגיע לספרייה הלאומית הייתה נושא לסיקור נרחב בתקשורת בארץ ובעולם.

אין צורך או מקום לחזור על פרטי הפרשה שהעסיקה ארבעה בתי משפט, עורכי דין רבים ועיתונאים רבים אף יותר. רק אציין כי מקס ברוד קבע בצוואתו מ-1961 שמזכירתו אסתר הופה תנהל את עיזבונו אחרי מותו ותדאג להעביר את החומרים הכתובים לספרייה הלאומית או למקום מתאים אחר. אסתר הופה לא עשתה זאת בצורה גורפת, אלא הסתפקה במכירת פריטים חשובים במהלך השנים החל מ-1971, כאשר נמכרו מכתבים של פרנץ קפקא אל ברוד, מכתבים אחרים אליו ואף שלושה כתבי יד קצרים מאת קפקא. בהמשך נמכרו פריטים נוספים.

פעילות מסחרית זו הגיעה לשיאה במכירה המסעירה של כתב היד לרומן "המשפט" מאת קפקא בשנת 1988 תמורת שני מיליון דולר. רוב המכירות נעשו בשוק החופשי ולא מול ארכיונים ציבוריים, כך שקשה לזהות כוונה מוצהרת לשמור על אחדות ארכיונו של מקס ברוד, שכלל ועדיין כולל גם מכתבים וכתבי יד של חברו קפקא. הארכיון הספרותי הגרמני במארבך ניסה לרכוש את הארכיון ממשפחת הופה ולהעבירו לגרמניה. עקב הפסיקה החד-משמעית של שלושה בתי משפט ישראליים לטובת הספרייה הלאומית נשאר עזבון מקס ברוד בארץ וחלקו הראשון עובר בימים אלא מיון ורישום במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. קבלת ארכיון זה מחזקת את האוספים הארכיוניים של הספרייה בתחום סופרי "חוג פראג", שארכיונים אישיים של כמה מהם (כמו פליקס וולטש, הוגו ברגמן, אוסקר באום ואחרים) כבר נמצאים בספריה.

ארכיון מקס ברוד הגיע בצורה מסודרת יחד עם יוצרו, שעלה ברגע האחרון מצ'כיה לפלשתינה במרץ 1939. כאן ברוד המשיך לכתוב ואף הרחיב את פעילותו בעולם התיאטרון בתפקידו כיועץ אמנותי בתיאטרון "הבימה".

במהלך כמעט 30 שנה שבהן חי מקס ברוד בארץ, ארכיונו האישי גדל והצטברו בו חומרים רבים. בשנות ה-40 של המאה הקודמת נתן ברוד את כתבי קפקא למשפחת שוקן לשמירה, אך את הפריטים שקיבל למתנה מקפקא העביר ב-1952 ו-ב1957 לכספות בנק. כל הכתבים האחרים של פרנץ קפקא, שלא היו שייכים לברוד מעולם, נמסרו בשנות ה-60 לאחייניותיו של הסופר ובסוף הגיעו לספריית בודלייאן באוקספורד. בשלב מסוים – לא ברור אם לפני מות ברוד או אחריו – הועברו גם חלקים של כתביו לכספות. מרבית כתבי קפקא שהיו בבעלותו של ברוד הועברו לכספות בנק בציריך ובמהלך השנים לקחה משם אסתר הופה פריטים על מנת למכור אותם במכירות פומביות.

בעקבות החלטת בית המשפט העליון פונו בדצמבר 2016 ובינואר 2017 הכספות שהיו בתל אביב ולאחר שינוי מעמדו המשפטי של ארכיון ברוד להקדש ציבורי, עתה הגיע זמן העבודה הארכיונית (מיון ורישום) על מנת לפתוח את החומרים החשובים לשימוש החוקרים (50 שנים לאחר שמקס ברוד הלך לעולמו). מדובר בכתבי יד, יומנים והתכתבויות של ברוד, שהיו שמורים בכספות בשני בנקים בתל אביב. בעקבות החלטת בית המשפט העליון מ-2016 נפתחו כספות אלו ותוכנם הועבר לספרייה הלאומית, שקיבלה את תפקיד נאמנו של ההקדש.

בין הפריטים שהיו בכספות הבנקים התגלו כתבי יד של ברוד למספר רומנים שחיבר: Der Meister – "הרבי" שפורסם ב-1952, רומן על ישו שמעולם לא תורגם לעברית, גלילי הכבול (Galilei) – רומן על האסטרונום גליליאו גלילי מ-1948, "חוג פראג" מ-1966 ועוד אחרים. רומנים אלה פורסמו (לפחות בגרמנית ואף בשפות אחרות) ואחדים מהם אף הפכו לרבי מכר. מה שישפוך אור חדש על חייו, יצירותיו ותקופתו של מקס ברוד הם יומניו שאחדים מהם התגלו בכספות (מלבד אלה שנלקחו בשנות ה-80 על ידי משפחת הופה וטרם התגלו שוב). ביומנים אלה ברוד כתב בעיקר הרהורים, שלבים בעבודתו כסופר וגם אירועים משמעותיים בחייו. לדוגמה הוא כתב ביומנו מהשנים 1925-1928 על מאמציו לסייע לזוגתו האחרונה של פרנץ קפקא, דורה דיאמנט, למצוא עבודה. ברשימה מאוקטובר 1926 תיאר ברוד רשת שלמה של ידידיו של קפקא שניסו לעזור לדורה: רוברט קלופשטוק שחשב שמוטב שדורה דיאמנט תעבוד כגננת וליזה וולטש (אחותו של רוברט וולטש) שמצאה לה מקום מתאים, אך דורה לא הסכימה להצעה זו. ברוד כתב לה המלצות למערכת כתב העת Neue Rundschau (המבט החדש) בברלין, לווילי האז, מייסד השבועון בעל השפעה רבה Die literarische Welt (העולם הספרותי) ואף לברטולד פירטל, סופר ובמאי נודע בימים אלה. שום מאמץ לא עזר, דורה המשיכה לגור בדירה לא מחוממת ובלי מספיק מזון, וקיבלה רק תמיכה מרוברט קלופשטוק. ממש ניתן לשמוע את אנחותיו של ברוד כשכתב את השורות האלו וסיים: "עתה אני חושב שקפקא אומר לי בעצמו: 'די עשית'."

ההתכתבות בחלק ראשון זה של ארכיון מקס ברוד ענפה ומרשימה. אפשר לאפיין אותה לסוג של Who's Who לעולם התרבות באירופה בארבעת העשורים הראשונים של המאה ה-20. נמצאים שם – בין היתר – מכתבים מאת הפילוסוף וולטר בנימין (שלא העריך במיוחד את מקס ברוד), מאת הוגו הלר, סוחר הספרים, המוזיקולוג וידיד של זיגמונד פרויד מווינה, מאת המלחין הקומוניסטי פאול דסאו ואף מהחלוץ של האקספרסיוניזם הספרותי, קורט הילר, אתו ברוד היה בקשר מכתבי לפחות 40 שנה ואף הופיע יחד אתו באירועים ספרותיים עוד בפראג. באופן מפתיע, הילר מוזכר רק פעם אחת בזיכרונות חייו של מקס ברוד "חיי מריבה". גם עם מייסד כתב העת הנודע Die Weltbühne, זיגפריד יעקבסון, ניהל מקס ברוד קשרים מכתביים. חלק זה של התכתבות ברוד שהיה בכספות בתל אביב ממחיש, עד כמה הוא היה מקושר עם סופרים, עיתונאים, מערכות של כתבי יד וגורמים אחרים. ניתוחם של מכתבים אלה יעשיר את התמונה של התקופה וייתכן שאפילו ישנה מספר הבנות לגביה.

 

ברוד והילר, שנת 1910
ברוד והילר, שנת 1910

 

כבר הוזכר למעלה כי פריטים מארכיונו של ברוד עדיין ספונים בכספות בשווייץ. נכון להיום הספרייה הלאומית פועלת למצוא פתרון על בסיס החוקים בשווייץ, על מנת להעביר גם פריטים אלה לירושלים. בכספות שבשווייץ מרוכזים החומרים היקרים ביותר בארכיון מקס ברוד: בראש ובראשונה מכתבי פרנץ קפקא רבים ואף כמה כתבי יד קטנים ("הכנות לחתונה בכפר", "מכתב לאבא"), רשימות קפקא בעברית ומספר ציוריו. בנוסף, נמצאים שם עוד חלקים חשובים של התכתבויות מקס ברוד, ביניהם מכתבים מאת קלאוס אריקה ותומס מאן, פרנץ וורפל, אלברט איינשטיין ומרטין בובר. יש לשער שחלקים אלה של עיזבון ברוד היו שמורים שם גם מחשש לשמירתם בארץ, אך גם היו מיועדים למכירה, כפי שקרה לשני כתבי היד של קפקא, "המשפט" ו"תיאור של מאבק" וגם כ-40 מכתבי שטפן צווייג אל ברוד.

אך לא די לפיזור הארכיון. לפני כעשר שנים פעמיים פרצו גנבים לביתה של חוה הופה, בתה של אסתר הופה, בתל אביב. בבית זה החזיקה עוד חומרי הארכיון וסירבה לתת דין וחשבון על מהותם וכמותם. לפני חמש שנים הופיעו אלפי דפים בכתב ידו של ברוד בשוק כתבי יד בגרמניה והוצעו למכירה. עמיתינו בארכיון הספרותי הגרמני במארבך הפנו את תשומת לבנו למסמכים אלה ובסופו של דבר נתפסו על ידי המשטרה הגרמנית. בתהליך ממושך נבדקו הניירות והסתבר שרובם שייכים חד-משמעית לעיזבון ברוד. בחלק זה התגלו מכתבים רבים בינו לבין אשתו אלזה, רשימות וכתבי יד למספר יצירותיו (כגון לרומן המוקדם Schloss Nornepygge – "טירת נורנפיגה"), מחברות מלימודיו בגימנסיום בפראג ואף תצלומים. בקרוב יועבר גם חלק זה לספרייה הלאומית.

 

כתב ידו של ברוד מתוך יומניו
כתב ידו של ברוד מתוך יומניו, 23 ביוני, 1946: "דפדפתי ביומנים הישנים, בעיקר במס' 5 ו-6. בכל זאת השתניתי למדי. בזמנו חייתי באשליה שמתוך הרוע (הנאצים) יכולים להיוולד גם דברים טובים בודדים (פתרון האבטלה). בכל מקום ראיתי ערבוב של טוב ורוע, מהטוב יצא הרע ולצערי גם להפך. אך כל זה שטויות. עתה אני רואה את הדברים בצורה נכונה וחזקה יותר. הספקות הנוראיים היו בי כה חזקים מכיוון שהיהודים המזוכיסטיים האלה (בלאו, תומס קלר וכו') הטיפו שוב ושוב בעיתון Prager Tagblatt: "נכון, עבורנו זה לא טוב מה שמתרחש בגרמניה. ואולם, אסור לנו לאבד את האובייקטיביות. עבור הגרמנים זה אולי טוב." בסופו של הדבר ראינו כמה ההנחה הייתה שגויה."

 

המיקומים השונים שבהם ארכיון מקס ברוד היה שמור וחלקית עדיין נמצא שם מראים עד כמה השמירה הפרטית לא פועלת לטובת החומר. ארכיון אורגני שהובא הנה לפני כמעט שמונים שנה פוזר במהלך 50 שנים לאחר מות ברוד לכמה מקומות, שרובם אינם מיועדים לשמירת מסמכים היסטוריים-תרבותיים מהשורה הראשונה.

עד כמה השמירה בבית פרטי יכולה להיות לא הולמת ואפילו מסוכנת ראינו באמצע חודש ספטמבר, כאשר הגענו עם צוות ארכיונאים לבית חוה הופה בתל אביב על מנת לאתר חלקים נוספים של עיזבון מקס ברוד ולהעבירם לספרייה הלאומית. הדבר התאפשר עם פטירתה של הופה בתחילת אוגוסט. לפני הביקור הוזהרנו שניתקל בתנאים קשים ביותר – וכך היה.

חתולים ומקקים רבים צפו בנו בחשדנות, כאשר גילינו ואספנו כמות מכובדת של חומרים ארכיוניים וספרים. אין זה המקום לתאר את התנאים הקטסטרופליים בפרוטרוט, אך יש לשער שבעקבות השמירה הלא-מקצועית תהיה למעבדת השיקום של הספרייה הלאומית מלאכה רבה בחודשים הקרובים. כמה טוב שמראה זה נחסך ממקס ברוד.

 


הספרייה הלאומית מזמינה את הציבור לאירוע לכבוד יום מותו ה-50 ולרגל העברת ארכיונו לירושלים ביום שני, ה-12 בנובמבר. חוקרים מישראל ומגרמניה ידברו על דמותו הרב-גונית של מקס ברוד ובפעם הראשונה יוצגו פריטים נבחרים של הארכיון האישי.

"מקס ברוד – חייו, יצירותיו ועיזבונו" – אירוע לרגל יום מותו ה-50 ומסירת ארכיונו לספרייה הלאומית.


כתבות נוספות

בית המשפט פסק: כתבי קפקא וברוד ימצאו את מקומם בספרייה הלאומית

עברית למתחילים עם קפקא

הכותל של פרנץ קפקא

 

 

תמונות ומסמכים נדירים: תאונת המטבח שחירבה את סלוניקי

התופת שכילתה את סלוניקי הותירה 70,000 בני אדם, ובהם 52,000 יהודים, מרוששים וללא קורת גג

Salonika homeless

משפחה יהודית שנותרה ללא קורת גג בעקבות השריפה ושוכנה במחנה אוהלים זמני. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

האש פרצה בשבת אחר הצהריים.

ניצוץ קטן הפך עד מהרה לתופת אדירה, שבתוך שעות ספורות הצליחה לכלות חלק גדול מהעיר. אף שסלוניקי ידעה שריפות בעבר לא עשו פרנסי העיר דבר על מנת להכין את התושבים לנזק העצום שעתידה היתה שריפה זו הותיר אחריה.

דוחות רשמיים טוענים, שהגורם לשריפה היה מקרי לגמרי. ביום 18 באוגוסט, 1917, ברחוב אולימפיאדוס מספר 3 בעיר, צלתה אישה שלושה חצילים בביתה. ניצוץ מהלהבות הוביל להתלקחות קירות הבית, וזו תפחה עד מהרה לשריפה במלוא מובן המילה. תאונת מטבח קטנה התפתחה במהירות לדליקה נרחבת, שנמשכה 32 שעות. רוחות חזקות העצימו את התפשטות הלהבות בסמטאות הצרות והצפופות, והציתו את בתי העץ, שהיו עתה לעצי בערה לאש שהלכה וכילתה את הרובע היהודי בעיר השנייה בגודלה ביוון.

 

הרובע היהודי החרב בסלוניקי אחרי השריפה של 1917. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

הכבאים המקומיים עשו כל שביכולתם לכבוש את הלהבות, אבל מחסור במים עיכב אותם בפעולתם. בקיץ הקודם סבלה העיר מבצורת חמורה, בעוד שצריכת המים האמירה עד מאוד עם התמקמות כוחות בעלות הברית בסלוניקי ובנמל שלה. ללא מים לרפואה, הוסיפה העיר לבעור, תוך שהאש מתפשטת באין מפריע משכונות העוני שבפאתיה הישר אל מרכז העיר, ומחריבה עד היסוד בניין אחר בניין.

 

Tiring, a Jewish store that sold clothing, shoes and hoisery was destroyed by the 1917 fire in Salonika. Photograph from the Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem.
"טירינג" – חנות יהודית לבגדים, נעליים ובגדים תחתונים, שנהרסה בשריפה של 1917 בסלוניקי. שמה של החנות מתנוסס בעברית על הקיר. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

בערבו של יום ה-19 באוגוסט, 1917, השתלטו סוף סוף הכבאים על הלהבות, אבל הנזק כבר נעשה. ארבעים וחמישה אחוזים מאוכלוסיית סלוניקי, כ-70,000 נפש בקירוב, נותרו ללא קורת גג וללא שום זכר מחייהם, למעט הפחמים העשנים שהיו בעבר 9,500 בתים, שנקלעו בדרכה של האש המשתוללת.

ליהודי סלוניקי, שהיו רוב באוכלוסיית העיר, היה ההרס הנורא בבחינת אסון של ממש. לפני השריפה, נחשבה העיר "ירושלים של הבלקן" ולכור היתוך עשיר, משגשג ומשכיל של יהודים ממדינות שונות וממגוון תרבויות, שהגיעו אליה בניסיונם לבנות לעצמם חיים חדשים. נוסף על סניפי הדואר והבנקים המקומיים ומערכות העיתון המקומיות, חרבו גם בתי הספר היהודים המקומיים, מרכזים קהילתיים, המכללה היהודית במקום ושלושים ושניים בתי כנסת – לרבות הארכיונים הקהילתיים בשלמותם, ובהם תיעוד של מאות שנות היסטוריה יהודית בסלוניקי.

 

קבוצת יהודים מסלוניקי שנותרו ללא קורת גג אחרי השריפה, יושבים ברחוב עם מעט הרכוש שהצליחו להציל. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
קבוצת יהודים מסלוניקי שנותרו ללא קורת גג אחרי השריפה, יושבים ברחוב עם מעט הרכוש שהצליחו להציל. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

רבבות האנשים שזה עתה הפכו מחוסרי בית נאלצו למצוא פתרונות מהירים למצבם הבעייתי. בסיוע הרשויות היוונית, הבריטית והצרפתית, שוכנו חלקם בדיור זמני. חלק מהקהילה היהודית שוכנה במחנות אוהלים זמניים, שבקושי הצליחו לשמש קורת גג ולספק הגנה מפגעי מזג האוויר. 20,000 איש נותרו ללא מחסה זמני אפילו, ויהודים רבים נאלצו לעזוב לאתונה, לארצות הברית, לצרפת ולארץ ישראל בתקווה לפתוח שם דף חדש.

ההרס בארכיונים הקהילתיים אילץ את הקהילה היהודית להתחיל הכול מחדש. היהודים שנותרו בעיר אחרי גלי העזיבה נאלצו לייסד פנקס קהילה חדש על מנת לזכות כדין במעמד אזרחי ולתבוע פיצויים ושטח בעקבות השריפה.

 

עמוד מתוך הפנקס החדש של הקהילה היהודית בסלוניקי, שנוצר אחרי השריפה של 1917 ושמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. משפחות ויחידים תיעדו ברשומות את פרטיהם האישיים והוסיפו תמונה של כל בן משפחה. לחצו על מנת להגדיל

 

בזה אחר זה התייצבו חברי הקהילה לרשום את עצמם ואת בני משפחותיהם, בזה אחר זה תועדו פרטיהם בכתב יד בעברית ובלדינו. כל רשומה לווותה בתמונות קטנות של כל בן משפחה, כדי להתאים לרשומות החדשות שהרכיבו מחדש פנקס קהילה.

 

עמוד מתוך פנקס הקהילה החדש של היהודית בסלוניקי, שנוצר אחרי השריפה של 1917 ושמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על מנת להגדיל
עמוד מתוך פנקס הקהילה החדש של היהודית בסלוניקי, שנוצר אחרי השריפה של 1917 ושמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על מנת להגדיל

 

בעבר, אחרי שריפות, נהגה הממשלה לאפשר לתושבים פשוט לבנות מחדש את בתיהם, אבל השריפה הגדולה של 1917 היתה בעיניה הזדמנות להקים בשטח שהחריבה האש עיר, שתהיה בעלת מאפיינים יווניים ומודרניים בתכלית. במסגרת התכנון-מחדש, שללה הממשלה את הזכויות הישנות ואת שטרות המכר הישנים על השטח, ולבעלים הקודמים ניתנה הזדמנות להשתתף במכרז על חלקותיהם. בדרך זו הקשתה הממשלה עד מאוד על הקהילה היהודית להשתקם.

חרף מיטב מאמציה של הממשלה וחרף האנטישמיות הגואה ברחבי המדינה, נאבקו היהודים כנגד כל הסיכויים ופעלו לבנות מחדש את שאבד. הקהילה הצליחה לחזור ולהקים כמה בתי כנסת, בתי חולים ומרכזים קהילתיים, אף שרבים מהבניינים הללו הועתקו לפאתי העיר בשל תוכניות הבנייה החדשות. היא גם שבה וייסדה הוצאה לאור יהודית מצליחה, שפרסמה שלושה עיתונים שונים בלדינו ובצרפתית ונהנתה מתפוצה יומית בהיקף של 25,000 עותקים.

 

בית חולים יהודי בסלוניקי שהחל לפעול בשנת 1907. התמונה צולמה לפני 1917. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
בית חולים יהודי בסלוניקי שהחל לפעול בשנת 1907. התמונה צולמה לפני 1917. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

ערב מלחמת העולם השנייה היו היהודים – שבעבר היו רוב בעיר – 40% מאוכלוסיית סלוניקי. כשכבשו הגרמנים את העיר בתחילת שנות הארבעים הם הרסו בשיטתיות את בית הקברות היהודי במקום ולמעלה מ-50,000 יהודים נשלחו לאושוויץ ולטרבלינקה, שם חיסלו הנאצים יותר מ-90% ממה שהיה בעבר קהילה משגשגת. אחרי המלחמה שבו קומץ ניצולים לבתיהם וניסו שוב לכונן מחדש את הקהילה היהודית במקום.

 

בית הקברות היהודי בסלוניקי בתחילת המאה העשרים. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
בית הקברות היהודי בסלוניקי בתחילת המאה העשרים. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

חלק גדול מהארכיונים שהותירה אחריה הקהילה היהודית בסלוניקי שמורים כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים והם שריד יקר מפז לתרבות שאבדה כמעט לגמרי.

החוברת המיסטית שמלמדת איך נחדש את הנבואה

החוברת המחתרתית של הרב קלונימוס קלמיש שפירא שנרצח לפני 75 שנים בשואה

הקונטרס "הרשמי", בצירוף כיתוב מאת חוקר הקבלה גרשם שלום ("חינוך לקבלה חסידית בתוך חבורה"), אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

מאחורי מנעול, שמור בארון זכוכית, שעליו מופיע השלט "ספריית רבקה ש"ץ…" נחה חוברת ירוקה, מעט דהויה, שנראה שהודפסה – אם לא ממש בחופזה – אז לפחות שלא בהידור רב.

שער החוברת הפשוטה למראה מבהיר את תוכנה: "קונטרס בני מחשבה טובה, מאת כבוד קדושה אדוננו מורנו ורבינו… קלונימוס קלמיש". בתחתית עמוד השער מצוינת השנה והעיר שבה ראתה החוברת אור: שנת תש"ל בירושלים, היא ירושלים של שנת 1970.

שער הקונטרס 'בני מחשבה טובה', אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

אנו לא נוטים לחלק ציונים לספרים, אך אם היינו, היינו קובעים בבטחה שמדובר באחד הספרים הנדירים ביותר השמורים לא רק באוסף שלום (על עשרות אלפי הספרים המרכיבים אותו), אלא בספרייה הלאומית כולה, שבה הוא העותק היחיד. כדי להבין את ייחודה של החוברת נצטרך להציג מעט פרטים על מחברה, האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא, ועל יצירותיו שהתגלו לאחר השואה.

רבי קלונימוס קלמיש שפירא נולד בשנת 1889 בפולין לאביו האדמו"ר מברודזיסק (רבי אלימלך שפירא) ולאימו (חנה ברכה), בת האדמו"ר מחנצין. אביו, שהיה בן 65 בעת הולדת בנו קלונימוס, נפטר כשהגיע הבן לגיל 3. למרות עובדה מצערת זו, חוסו של קלונימוס הצעיר ויכולותיו האינטלקטואליות יוצאות הדופן הבטיחו לו השכלה תורנית ענפה. בשנת 1909 כשהיה רק בן 20 הוא החל לכהן כאדמו"ר בעיירה פיאסצנה הסמוכה לוורשה, ובשנת 1913, והוא בן 24 בלבד, מונה לרבה של העיירה. בסיום מלחמת העולם הראשונה העתיק את מגוריו לוורשה, ובה הקים את ישיבת 'דעת משה' על שם חתנו (אבי אשתו) הרב ירחמיאל משה הפשטיין מקוזינץ.

רבי קלונימוס קלמיש שפירא

את הדאגה לתלמידיו, שאותה הפגין ביתר שאת ובצורה הירואית בזמן מלחמת העולם השנייה כשסירב להתפנות מוורשה עם כניסת הנאצים, הפגין הרב קלונימוס שפירא גם בימים שבין שתי המלחמות. הרב שפירא נודע כרבי לא שגרתי, בעל נטיות דמוקרטיות מובהקות, תומך נלהב בהתיישבות הציונית בארץ ישראל שרכש ברבות השנים לא רק שליטה מופלגת בספרות היהודית, אלא גם ידע רפואי עשיר. את רגעי הפנאי שלו הקדיש לעיתים להלחנת 'ניגונים' בכינור, שבאמצעותם היה מנעים את מוצאי השבת שלו ושל יושבי ביתו – מנהג שהפסיק לאחר מות אשתו בשנת 1937.

את החוברת 'בני מחשבה טובה' חיבר האדמו"ר בשנות העשרים של המאה הקודמת. החוברת, שאותה לא רצה הרב להפיץ ברבים, שואבת השראה רבה מספרות הקבלה שאליה נמשך ואותה עמל להפיץ ברבים. מדוע אם כך נמנע האדמו"ר מלהפיץ חוברת זו? והרי אחרי פרסום החוברת דחף הדפסתם של חיבורים אחרים שלו? התשובות לשאלות אלה נעוצות בתוכן החוברת, וגם – בקהל היעד שלה.

החוברת 'בני מחשבה טובה' תוכננה לשמש מסגרת לקבוצות סודיות שיוקמו בוורשה. מטרת הקבוצות? בין השאר, לחדש בימינו אנו – תחילת המאה העשרים – את מעיין הנבואה האלוהית שיבש לפני אלפי שנים. לשם כך מילא האדמו"ר את החוברת בתרגילי התכווננות המזכירים תרגילי מדיטציה שונים, ובשאר הוראות על סוגי תפילות שונות ומהותן. אפשר שהוא נמנע מהפצת החוברת ברבים בגלל שהבין היטב עד כמה נחשבו רעיונותיו לנועזים. דוגמה בולטת היא המלצתו (אות ז, עמ' 18) לאברך צעיר בתחילת דרכו הרוחנית לדמיין את האל בזמן התפילה על מנת להגיע להתכוונות יתר, דבר שלכאורה סותר את פסיקתו המפורשת של הרמב"ם נגד ה"הגשמה" בהלכות תשובה, כמו שהאדמו"ר מציין שם בעצמו.

המלצת האדמו"ר לאברך, מתוך הקונטרס "הרשמי" השמור גם הוא באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

אנו יודעים מעט מאוד על פעילות החוברות הסודיות שהקים האדמו"ר, וגם גורל כתב היד של החוברת לוט בערפל. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הציעו חסידי הרבי להוציאו מוורשה, אך כל ניסיונותיהם לא צלחו. הרב סירב לעזוב את הגטו בטענה שדווחה בעיתון הניו יורקי פארווערטס במרץ 1940, כי "לא אפקיר את חסידי בזמן כה קשה." הוא נרצח ככל הנראה ב-ד' בחשוון תש"ד (2 בנובמבר 1943).

כמה מיצירות הרב התגלו לאחר המלחמה. הן הוחבאו עם אלפי מסמכים המתעדים את חיי הגטו כחלק מפעילותיו של הארכיון היהודי המחתרתי הידוע בשם 'עונג שבת'. המחתרת עמלה לתעד בשיטתיות את החיים היהודיים תחת הכיבוש הנאצי בפולין ופעלה בראשותו של ההיסטוריון ופעיל הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום. אולם, החוברת 'בני מחשבה טובה' לא נמצאה במסמכים שהתגלו.

עותק החוברת 'בני מחשבה טובה' שנמצא בספריית גרשם שלום נדפס כאמור בשנת 1970. הוא הגיע לידיה של החוקרת רבקה ש"ץ-אופנהיימר, תלמידתו של גרשם שלום, והיא שהעבירה אותו לספריית שלום. מדפיסיה האנונימיים של החוברת טענו בשער החוברת כי החוברת מבוססת על כתב יד שנמצא ברשותם. היות שבחרו המדפיסים לשמור את זהותם בעילום שם אין לחוקרים יכולת לאשר טענה זו. אך היות שההדפסה רווחת שגיאות שיערו החוקרים כי היא מבוססת על פענוח (שגוי לעיתים) של כתב ידו המקורי של המחבר, שכתב ידו קשה מאד לקריאה, ושמקום הימצאו לא ידוע.

שלוש שנים מהוצאת החוברת "המחתרתית" יצאה לאור חוברת נוספת, פרסום רשמי מאת צאצאי אחיו של האדמו"ר שנרצח בשואה. אחיו של הרב קלונימוס שפירא הוא הרב ישעיהו שפירא הידוע בכינויו האדמו"ר חלוץ (כיוון שבחר לעלות ארצה ולסייע בהקמת היישוב העברי החדש בארץ ישראל תוך שהוא וחסידיו שומרים על זיקתם האדוקה לדת ישראל).

הקונטרס "הרשמי", בצירוף כיתוב מאת חוקר הקבלה גרשם שלום ("חינוך לקבלה חסידית בתוך חבורה"), אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

פרסום החוברת "הרשמית" נועד לסלק את השגיאות הרבות שנפלו בחוברת הקודמת. בפתיחת החוברת כתבו המוציאים לאור: "הסננו בדבר […] עד שרבו המעתיקים לעצמם את הקונטרס בלי רשות ובלי השגחה ובשיבושים רבים ויש דברים ששונו בגלל חוסר ידיעה מצד המעתיקים, ואחד מאנשי ירושלים פרץ גדר ועשה העתקות רבות בלי רשות והפיצם בעולם על מנת לקבל פרס, וגם בצורה משובשת, למרות שידע שיש דין ירושה בזה וכו', לכן החלטנו להוציא את הקונטרס באופן רשמי וללא שיבושים." החוברת השנייה מבוססת על כתב יד השמור בספריית חב"ד שבניו יורק, או כתב יד אחר הדומה לו. בכתב יד חב"ד (שנמצא גם בעותק מיקרופילם בספרייה הלאומית)  26 עמודים כש-23 מתוכם הודפסו במכונת כתיבה, ורק שער הקונטרס ושני עמודים נוספים נכתבו בכתב יד שאיננו כתב ידו של האדמו"ר.

בחוברת הרשמית ציינו המדפיסים כי כתב היד המקורי נשלח לארץ ישראל לפני השואה בבקשה שיודפס במספר עותקים ויוחזר לפולין לרשות מחברו, שהתעתד להעביר מספר עותקים לתלמידיו, "כי רצונו של מרן המחבר היה שהקונטרסים יודפסו בעיר הקודש ירושלים."

הקדמת המוציאים לאור של הגרסה "הרשמית", אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

*ליותר מדע על קונטרס בני מחשבה טובה והדפסתו ראו דניאל רייזר, "דרשות משנות הזעם", ירושלים תשע"ז, עמ' 38-41.

הכתבה הוכנה בעזרת ד"ר צבי לשם, ראש צוות אוסף גרשם שלום

 

כתבות נוספות

הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

סיפורו של אוסף הקמעות המסתורי שהגיע ממוסקבה לספרייה