משה יעקב בן גבריאל

סיפורו של יהודי אוסטרי, שאהב את התרבות הבדואית, חלם על אסיה מאוחדת, חי בירושלים וכתב בגרמנית

מתוך ארכיון משה יעקב בן גבריאל, הספרייה הלאומית

משה יעקב בן גבריאל בוודאי היה דמות מוכרת ברחובות ירושלים לפני קום המדינה וגם בשנותיה הראשונות. הוא נולד בשנת 1891 בווינה בשם אויגן היפליך וכבר בגיל מוקדם החל לכתוב טקסטים בסגנון האקספרסיוניסטי, שהיה מקובל מאוד בקרב הסופרים היהודיים בעיר הולדתו. בין 1914 ו-1918 הוא שירת כחייל וכקצין בצבא האוסטרו-הונגרי. היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917 נשלח היפליך לירושלים כמפקד של יחידה צבאית אוסטרית קטנה. כאן למד הסופר עברית וגם מעט ערבית והתאהב באזור וגם ברעיון הציוני.

התעניינותו של היפליך בציונות נעשתה כה חזקה, עד שמפקדיו החליטו להרחיקו מארץ ישראל ולשלחו בחזרה לאוסטריה. שם הוא הצטרף לקבוצות ציוניות והוציא לאור את כתב העת Das Zelt (האוהל). כתב עת זה היה מוקדש למאמרים פרי-עטם של סופרים יהודיים ושילב גם אמנות יהודית. היפליך הוציא לאור רק 11 חוברות במהלך שנת 1924, עד שאזלו האמצעים שהיו בידיו לצורך המפעל. בה-בעת פרסם היפליך חיבורים פאן-אסיאתיים, שבהם הביע את תמיכתו ברעיון של אסיה מאוחדת כמשקל-נגד תרבותי מול ההגמוניה האירופית.

בשנת 1927 עלה היפליך לארץ ישראל יחד עם אשתו, השחקנית מרתה שנבל. בני-הזוג קבעו את משכנם בירושלים. אחד המעשים הראשוניים של היפליך היה שינוי שמו למשה יעקב בן גבריאל. בארץ פעל בן גבריאל כעיתונאי וכתב בעיקר לעיתונים אירופיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, אך גם עבור עיתונים יהודיים ולא יהודיים בצרפת, אנגליה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה ובמדינות נוספות. פרוץ מלחמת העולם השנייה צמצם את תחומי העבודה שלו בצורה ניכרת, כיוון שרוב העיתונים שנהג לכתוב עבורם נסגרו על ידי הנאצים או שינו את מגמתם, כך שלכתבות על המזרח התיכון מאת עיתונאי יהודי כבר לא היה בהם מקום. בן גבריאל הצטרף להגנה ובימי מלחמת העולם השנייה אף לבריגאדה היהודית.

באותם הימים התחיל בן גבריאל להיותבית ברחוב הקרפיונים מאת משה יעקב בן גבריאל סופר של רומאנים ושל סיפורים קצרים. בעקבות הדיווחים על פלישת הנאצים חיבר בן גבריאל את ספרו בית ברחוב הקרפיונים (Das Haus in der Karpfengasse) – אולי ספרו החשוב ביותר, ובו הוא מתאר את גורלם של דיירים יהודיים ולא-יהודיים בבית בדיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939. לאחר מלחמת העולם השנייה, חזר בן גבריאל לעבוד כעיתונאי, אך גם המשיך לחבר רומאנים, סיפורים ותסכיתים: כמעט הכל בשפה הגרמנית. יצירותיו ראו אור גם בעברית, אך רק כתרגומים של המקור הגרמני. כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה בן גבריאל לפופולאריות רבה דווקא בגרמניה. ספריו היו עתה רובם קלילים והומוריסטיים וסיפרו על החברה הישראלית הצעירה. ספרות זו מצאה קוראים רבים בגרמניה. בעקבות ההצלחה נסע בן גבריאל לעיתים קרובות לגרמניה למסעות של הופעה בפני קהלים. הוא קרא מכתביו בציבור, הוזמן לדבר ברדיו והפך לבן שיח מבוקש אצל אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמניים. פעילות זו והתכתבותו העשירה מעידות על המגעים הראשוניים הזהירים בין אנשי תרבות ישראליים וגרמניים אחרי השואה.

ספרו "בית ברחוב הקרפיונים" שימש בסיס לסרט גרמני, שהוקרן בטלוויזיה וגם עובד לגרסה קולנועית. הסרט זכה ב"אוסקר הגרמני" בשנת 1965.

זמן קצר לאחר פטירתו בשנת 1965 נמסר ארכיונו האישי לספרייה הלאומית. בן גבריאל קבע בצוואתו שכל העיזבון יישמר באוספי הספרייה. לאחרונה עבר העיזבון סידור חדש והוא כולל תעודות אישיות ומסמכים ביוגראפיים, כתבי יד של יצירותיו, אוסף קטעי עיתונות והתכתבות מעניינת. כעת עומד ארכיון משה יעקב בן גבריאל לרשות הציבור. קוראים וחוקרים המעוניינים בבן גבריאל וביצירתו מוזמנים לעיין בקטלוג ובחומר עצמו.

"מעשה הרעשים הנוראים שנהיו בפיררה"

​במהלך רעידת האדמה האדירה שפקדה את איטליה בשנת 1571, נפגשו חכם יהודי ומלומד נוצרי באוהל שהוקם לרווחת הפליטים. הדיון האינטלקטואלי שהתפתח בין השניים הוביל את החכם היהודי, עזריה מן האדומים, לחבר את אחת היצירות המיוחדות ופורצות הדרך ביותר בהיסטוריה היהודית

"החרבת בית המקדש בירושלים", ציור שמן על קנבס משנת 1867 מאת פרנצ'סקו אייץ

רעידת האדמה שפקדה את פרארה שבאיטליה בשנת 1571, תפסה את מרבית תושבי העיר באמצע הלילה בעודם "בתנומות עלי משכב". מבוהלים, נמלטו תושבי העיר הרחק מהמבנים שהחלו להתמוטט בזה אחר זה. במהלך אותה מנוסת בהלה, מצאו רבים מהם מקלט בשטח פתוח. שם, באחד מאוהלי המפלט שהקימו הנמלטים, פגש חכם יהודי בשם עזריה די רוסי במלומד נוצרי, אשר במקום לדאוג לרווחתו נראה שקוע בקריאת מסמך היסטורי. המסמך עליו שקד המלומד היה אגרת אריסטיאס – אגרת הלניסטית שעניינה תרגום התנ"ך מעברית ליוונית, תרגום השבעים הידוע. השיחה הקולחת שהתפתחה בין די רוסי ובין המלומד הנוצרי הרחיקה את החכם היהודי ממחשבות על הישרדות אל דיון אינטלקטואלי סוחף – הוא נענה לאתגר שהציב המלומד, והחליט לשקוד על תרגום היצירה החשובה לעברית משעה שיחזרו החיים למסלולם.

תרגום האגרת סיפק תירוץ מצוין מאין כמותו לדי רוסי לכוון את מפעל הכתיבה עליו שקד לכיוון חדש ופורה: חיבור יצירה היסטורית, תיאולוגית ומדעית יוצאת דופן ברוחב הידיעות והנושאים שכיסה הספר היחיד. לאחר שנה וחצי של עבודה, סיים עזריה את ספרו בשנת 1572. שנתיים לאחר מכן הודפס הספר תחת השם "מאור עיניים".

 

שער המהדורה המקורית של החיבור "מאור עיניים", שהודפסה בעיר מנטובה בשנת של"ד (1574). לקריאה בחיבור המלא באוסף הספרייה הלאומית, לחצו כאן.

 

כבר בחלקו הראשון של החיבור הדגים די רוסי את מהפכנותו המחשבתית: בחלק הנקרא "קול האלוהים", דן המחבר בתופעת הטבע הקרויה רעידת אדמה, וסיפק שלל הסברים לקיומה. הוא שזר תובנות מכתבים מדעיים עתיקים ומודרניים בתוך הסבר כללי על האות ששלח האל לבני האדם. בחלקו השני, במסגרת הערותיו לאגרת אריסטיאס, יצא די רוסי נגד התפיסה המקובלת שהפיצו היהודים על תרגום השבעים – תפיסה שהחלה עוד בתקופת חז"ל. די רוסי ראה במלאכת תרגום התנ"ך דווקא מלאכה חיובית, המאפשרת קירוב תרבותי וחברתי בין העולם היהודי לעולם הלא יהודי (בעיקר הנוצרי). בחלק זה של החיבור עזר המחבר להנחיל את התפיסה שאפיינה רבים מהנוצרים בני תקופתו, הרנסנס, ופיאר שילובים תרבותיים ורעיוניים חדשים שבכוחם להעשיר את המסורת היהודית והנוצרית כאחת.

 

העמוד הפותח את תרגום אגרת אריסטיאס מתוך המהדורה המקורית של "מאור עיניים". לקריאה בחיבור המלא באוסף הספרייה הלאומית, לחצו כאן.

 

בחלקו השלישי והאחרון של החיבור, החלק שסיפק את השם ליצירה כולה – "מאור עיניים", חשף די רוסי את כוחו כהיסטוריון ביקורתי של תולדות עם ישראל. גם בחלק זה לא חשש להפריך טענות מקובלות של חז"ל ורבנים אחרים כשאלו לא הסתדרו עם התפיסה המדעית המקובלת של זמנו: לדוגמה, כשפנה לעסוק בעונש שנפל על טיטוס, קבע שהמדרש החז"לי על היתוש שחדר לאוזנו של מחריב בית המקדש השני חייב להיות טעות. בהסתמכו על ספרות רפואית ענפה, קבע שהגנרל הרומי (ולאחר מכן, קיסר האימפריה הרומית כולה) מת ככל הנראה מהרעלה או קדחת.

חלפו עוד מאתיים שנה עד שהודפסה מהדורה שנייה של אותו "מאור עיניים", וכל ההשמצות שהוטחו והחרמות שהוטלו על הספר המדעי-תיאולוגי-היסטורי של עזריה מן האדומים פינו את מקומם לרגשות כבוד והערצה מצד המשכילים היהודים של סוף המאה ה-18 והמאה ה-19. המשכילים החדשים ראו במלומד הנשכח ענק רוח המורד בסמכות הדתית ובדוגמות השגויות של יהדות תקופתו. אולם, גם המחרימים וגם המהללים הפרו את הדרישה שחזר והעלה היהודי המלומד לאורך ספרו: אנא, אל תפרשו את דבריי כהתקפה על האמונה או כהפרכה של ההלכה היהודית. מצד שני, ההיסטוריה היהודית מלאה ב"מחדשים" שהמשיכו לטעון עד סוף חייהם שלא סטו במאום מהדרך הישנה והטובה.

סיפורים מהמכביה: התאומים השוודים ששברו את השיא של מארק ספיץ

התאומים אניטה וברנט, בני מהגרים יהודים ממזרח אירופה, ניחנו בכישרון שחייה בלתי רגיל, אך הדרך להגשים את ייעודם נדמתה בלתי אפשרית. משפחתם קשת היום בוודאי שלא יכולה הייתה לממן את הדרך הארוכה והיקרה אל הטופ העולמי. נתיב חייהם השתנה בזכות מאמן שחייה ישראלי שזיהה את כשרונם והוביל אותם לצמרת עולם השחייה העולמי

עיתון 'מעריב', 15 ביולי 1973.

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

ב-26 במאי 1954 בשוודיה הקפואה, נולדו לזוג מהגרים יהודים ממזרח אירופה תאומים – אניטה וברנט. מגיל צעיר בלטו התאומים בכשרונם ובאהבתם הגדולה לשחייה, ובתחילת שנות השבעים הם שחו כל הדרך לפסגת עולם השחייה העולמית.

בשנת 1966 הגיעו התאומים למחנה אימונים בהונגריה, שם פגשו במאמן השחייה הישראלי יוסף טלקי, ממקימי פנימיית המחוננים במכון ויינגיט. התאומים סיפרו לטלקי שהוריהם הפליטים אינם יכולים לממן להם מחנות אימונים בארצות הברית, וטלקי, שהתרשם מאוד מכישוריהם, סידר לתאומים מלגה אצל מאמן נבחרת ארצות הברית בשחייה, וכן מגורים בזמן המחנה אצל משפחה יהודית בלוס אנג'לס.

​במהלך שהותם בארצות הברית ובשנים לאחר מכן, התאומים התקדמו מאוד בעולם השחייה, ותוך כמה שנים הגיעו לפסגה. בשנת 1973 הגיעו התאומים להתחרות בארץ במכביה ה-9 כשהם כבר בשיא כוחם – שניהם היו אלופי שוודיה המכהנים, ושנה לפני כן, ב-1972 נסעו שניהם למינכן לייצג את שוודיה באולימפיאדה.

במכביה של שנת 1969, שלט בבריכה ללא עוררין מארק שפיץ, ואף שבר את שיא המדליות במכביה: 6 מדליות זהב. בשעתו, השיא הזה נתפס כמדהים, והכל ציפו כי יישאר על כנו במשך שנים ארוכות. למרבה ההפתעה, השיא הזה נשבר כבר במכביה הבאה, על ידי אניטה זרנוביצקי, שזכתה ב-7 מדליות זהב ובמדליית כסף אחת. למעשה, זרנוביצקי זכתה בכל המשחים שבהם השתתפה. אחיה התאום ברנט זכה "רק" בשתי מדליות זהב וב-3 מדליות כסף. התאומים, מרוצים מהישגיהם בבריכת המכביה, חזרו לשוודיה עם 13 מדליות באמתחתם. האחים לא הסתפקו רק בכיבוש המקומות הראשונים, ואת מרבית המדליות שלהם השיגו תוך כדי קביעת שיאי מכביות.

 

עיתון 'דבר', 15.7.73. לכתבה המלאה

 

 

השליטה של אניטה בבריכה היתה כה משמעותית עד שב-12 ביולי 1973 דיווח עיתון 'דבר' בציוניות ש"'מלכת המים' אניטה זרובינצקי הסתפקה אתמול במדליית זהב בודדת  – משום שהשתתפה… רק במקצה אחד אמש". בניגוד לאניטה, שזכתה בזהב בכל התחרויות שבהן השתתפה למעט אחת – ברנט התקשה בימים הראשונים, שבהם לא הרשים או זכה 'רק' במדליית כסף, ובכמה מהם אף לא הצליח להתברג בין 3 הראשונים כלל. אך כאמור, לאחר הפתיחה הבינונית שלו בימים הראשונים בבריכה, הוא התאושש ובמשחים הבאים שלו זכה במדליות זהב – בדיוק כמו אחותו אניטה.

 

עיתון 'דבר', 13 ביולי 1973. לכתבה המלאה

 

למרות ההישגים המרשימים שלה בבריכה, שמרה אניטה על ענווה רבה. בראיון לעיתון 'דבר' (11.7.1973) היא סירבה להתרגש מהצלחתה ואמרה: "אני מסוגלת לתוצאות טובות יותר. כבר השגתי השנה תוצאות טובות יותר. אין לי שום הסבר מיוחד על הישגי. פשוט, אני תמיד מנסה להיות ראשונה. פעמים הדבר עולה בידי, פעמים לא. היום היה לי יום מוצלח במיוחד". באותו ראיון גם סיפרה אניטה על שגרת האימונים המפרכת עם אחיה ברנט: "אני שוחה, יחד עם אחי, 6 ימים בשבוע. כל יום אנחנו מתאמנים פעמיים. אם יש אימון בנבחרת, אנחנו מוסיפים אימון או שניים".

התקשורת הישראלית, שתיארה את אניטה כ'ממוצעת קומה, צנומה ומבוישת" ('דבר', 11 ביולי 1973) עטפה את התאומים בהמון אהבה, ואניטה הוכתרה במהרה בתואר 'מלכת המכביה' ו'מלכת המים'. אניטה מצידה, דווקא ניסתה להתרחק מאור הזרקורים. ב-15 ביולי 1973 עיתון 'מעריב' כתב:

 

עיתון 'מעריב', 15 ביולי 1973. לכתבה המלאה

 

ההישגים המדהימים של התאומים עוררו התרגשות בקהל הישראלי, והם הפכו במהרה לדמויות מוכרות בקרב הציבור בישראל:

 

עיתון 'דבר', 15.7.73

 

בשנים שאחרי המכביה, התאומים התקשו לשחזר את ההישגים שלהם, ולאט לאט ירדו ממעמדם הבולט בפסגת השחייה העולמית. לאחר כמה שנים פרשו. בשנת 1977 הם שבו למכביה ה-10 בתור חברי כבוד במשלחת השוודית. אניטה זכתה בכבוד להיות נושאת הדגל של המשלחת.

האחים מתגוררים כיום בשוודיה.

תיעוד נדיר: אנשי מחתרת ניל"י ובני הדור השני של העלייה הראשונה

הספרייה הלאומית רכשה אוסף תצלומים משפחתי נדיר ויקר-ערך של בני משפחת בלקינד. מרבית התצלומים באוסף זה הם מעיזבונה של ימימה בלקינד-ליובין (1969-1891), מן המורות הראשונות למלאכת יד במושבות העלייה הראשונה ומוותיקות חדרה

המושבות ראשון לציון וגדרה, משפחות בלקינד, פיינברג וחנקין – כולם נקודות ציון בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. השמות והמקומות הללו קשורים כולם לימי הביל"ויים, העלייה הראשונה, השלטון העות'מאני ומחתרת ניל"י, ותיעוד שלהם הוא יקר ערך מן הבחינה ההיסטורית והאנושית.

במסגרת זאת, הספרייה הלאומית רכשה אוסף תצלומים משפחתי נדיר ויקר-ערך של בני משפחת בלקינד. מרבית התצלומים באוסף זה הם מעיזבונה של ימימה בלקינד-ליובין (1969-1891), מן המורות הראשונות למלאכת יד במושבות העלייה הראשונה ומוותיקות חדרה.

תצלומים אלה נדירים במיוחד כיוון שיש ברשותנו מידע ויזואלי מועט, יחסית, על בני הדור השני של העלייה הראשונה, אשר מרביתם נולדו כבר בארץ. משפחת בלקינד היא אחת מן המשפחות החשובות בתולדות היישוב, ותצלומים אלה שופכים אור מעניין על מה שכבר ידוע לנו ממחקרים היסטוריים ומזיכרונותיהם של בני התקופה.

אביה של ימימה ליובין-בלקינד היה אחד מראשי אגודת ביל"ו וממייסדי ראשון לציון, שמשון בלקינד – דמות שנקשרו בה לא מעט אגדות וסיפורי גבורה. באוסף זה נכללים מספר תצלומי דיוקן נדירים שלו ושל אחיו, ישראל בלקינד, מייסד ביל"ו וממייסדי גדרה. תצלום דיוקן מעניין נוסף הוא של אבי המשפחה, מאיר בלקינד (1898-1827). דיוקנו עטור הזקן של בלקינד האב, ממחיש יותר מכל את הקשר החזק של דור אבות אנשי ביל"ו, שעדיין היו יהודים יראי שמיים ושומרי מצוות אדוקים, אל בניהם, שהיו חופשיים בדעותיהם, תוך מעבר נטול חיכוכים אל תרבות עברית חילונית חדשה.

דיוקנו של מאיר בלקינד מסוף המאה התשע עשרה נעשה ביפו על ידי הצלם הערבי דאוד סבונג'י, מחלוצי הצילום בארץ ישראל. תצלום נוסף באוסף זה, דיוקן נדיר של יהושע חנקין מ-1882, נעשה גם הוא על ידי חלוץ אחר בתחום הצילום בארץ, הארמני גארבאד קריקוריאן. העובדה שאנשי העלייה הראשונה נזקקו לשירותיהם של צלמים לא-יהודים פותחת לנו צוהר מעניין אל תולדות הצילום בארץ והופעתם המאוחרת, יחסית, של צלמים יהודים בתחום זה. חנקין, אגב, היה גיסו של שמשון בלקינד ודודהּ של ימימה ליובין-בלקינד.

דימויים מעניינים אחרים באוסף חשוב זה הם תצלומים קבוצתיים של בני משפחת בלקינד וידידיהם, במדי הצבא הבריטי – סמוך לכיבוש ארץ ישראל ותום מלחמת העולם הראשונה. דיוקנאות אלה, בהם גם של איתן בלקינד – חבר מחתרת ניל"י – עשויים להוות מקור חדש ורענן לחקר תולדות היישוב העברי בשלב האחרון של מלחמת העולם הראשונה, על סיפה של תקופת המנדט הבריטי.

 

גלו עוד על העלייה הראשונה: סיפורים מהתקופה, עיתונים נבחרים, תמונות נדירות ועוד