כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

"הסחורה הגיעה למחוז חפצה": הצצה אל כתבי הסתרים החושפים מבצע מורכב להברחת נשים יהודיות מאיטליה באמצע המאה ה-19

מתוך הגדת ליוורנו

המשפטים הבאים מופיעים במכתב ששלח הרב אברהם ברוך פיפרנו מליוורנו בשנת 1858, התוכלו לנחש במה מדובר?

"וכבר אתמול נסעו מזה שלש מיני סחורה שבאו מעיר אלוף מגדיאל, פטס אחד וחביתו מלאה, כד קטן, וכד אחר קטן היונק מהחבית, והלכו לדרכם לחיים טובים ולשלום באין שום פגע רע. וכן מן השמים ירחמו על הסחורה הזאת לשלחה".

צרור אגרות שניתן לספרייה הלאומית מספר על אירועים חשאיים שהתרחשו בליוורנו באמצע המאה הי"ט. את האגרות כתב הרב אברהם ברוך פיפרנו (1863-1800) מליוורנו, בתשובה למכתביו של משה עזיאל איש פירנצה שאינם בידינו. ההתכתבות בין השניים עוסקת בהברחה חשאית של נשים וילדיהם מאיטליה דרך נמל ליוורנו, אל יעדים שונים בחוף הים התיכון.

ליוורנו ונמלה, מחצית המאה ה־19. (ציור: ברנרדינו פוצ'טי). לחצו על התמונה להגדלה

 

בערב חג הסוכות של שנת תרי"ט, כאשר שהה הרב פיפרנו בעיר פיזה לרגל שמחת ברית המילה של ידידו יצחק חיים נוניס אלוארינגה, הוא קיבל מכתב בהול מפירנצה אודות אישה שנמצאת בסכנה בעיר ליוורנו. המכתב נכתב באיטלקית על ידי משה עזיאל, אשר ביקש מפיפרנו לסייע בהברחת האישה אל מחוץ לאיטליה. פיפרנו הזדרז וענה לעזיאל שבקשתו איננה קלה לביצוע "מפני שהיא אישה והיה העניין במחנה קדשנו, ובוודאי שיחפשו עליה, ובר מינן נסכן עצמנו מבלי השיג הצלתה". הוא הציע להמתין כמה ימים, והבטיח לבדוק מה ניתן לעשות. אבל דרישה חשובה אחת הייתה לפיפרנו: הוא מורה לעזיאל שמטעמי סודיות יכתוב אליו מכאן ולהבא בעברית ובלשון סתומה.

"יכתוב בלשון סתום ובלשון הקודש". אברהם פיפרנו כותב למשה עזיאל. לחצו על התמונה להגדלה

 

באגרות הבאות מדווח פיפרנו על התקדמות תהליך ההברחה ועל העניינים הטכניים שכרוכים בה, והוא פותח לנו צוהר אל תופעה היסטורית עלומה של הברחת נשים יהודיות דרך נמל ליוורנו. מדבריו אנחנו לומדים על קיומה של תשתית קהילתית שדואגת לסידורי נסיעה מידיים, ומקיימת קשר עם קהילות יהודיות שונות לחופיו של הים התיכון שמשמשות כערי מקלט עבור הנשים הבורחות.

האירוע שמתואר באגרות החל ב-22 בספטמבר 1858, והגיע לסיומו המוצלח ב-28 באוקטובר של אותה שנה. קשיים רבים עמדו בפני פיפרנו, ועל חלקם אנחנו שומעים באגרותיו. תכנית ההברחה כללה שלושה חלקים: הסתרת האישה בליוורנו עד ליום הנסיעה; שילוחה בספינה אל קהילה יהודית באחת הערים שלחוף הים התיכון; והכנת מקום מקלט באותה קהילה אשר יספק לבורחת מגורים ואפשרות לעבוד למחייתה. כדי לבצע את תכניתו נעזר פיפרנו בקשריו בליוורנו ובקהילות יהודיות שונות, אבל נחוץ היה לו כסף כדי לממן את כל התהליך והוא מבקש מעזיאל שיעביר אליו בדחיפות את הכסף הדרוש. באחת האגרות הוא מסביר מדוע הוא לא יכול לממן את העניין מתרומות מקומיות, וכותב: "כאן אי אפשר לי לקחת אפילו פרוטה של נחושת על עניין כזה, כי אפילו על הסחורות שלנו אינם רוצים ליתן".

"להודיעו כי הסחורה אשר שלח עדיין היא פה", האיגרת השנייה של אברהם פיפרנו למשה עזיאל. לחצו על התמונה להגדלה

 

 

נאמן לדרישת הסודיות שלו מכנה כאן פיפרנו את האישה כ"סחורה", מילה מצויה מאד בעיר נמל שוקקת כליוורנו, ומתוך דבריו אנחנו מבינים שגם שם יש "סחורות" רבות משלהם. כדי להבהיר לעזיאל את מצב העניינים בליוורנו, מספר לו פיפרנו שבאותם הימים ממש הגיעה גם מרומא אישה שמיועדת להברחה, והיא הרה ומטופלת בילדים. את מצבה של הבורחת מתאר פיפרנו בלשונו הסודית: "פטס אחד וחביתו מלאה כד קטן, וכד אחר קטן היונק מהחבית". פטס הוא כלי אכסון גדול בלשון המשנה, ואם כן מדובר כאן על אישה בהריון עם תינוק שיונק ממנה. ה"סחורות" וה"חביות" מגיעות אפוא אל ליוורנו ממקומות רבים, והיא משמשת כמרכז הברחה ראשי ליהודי איטליה.

 

"וכד אחר קטן היונק מהחבית", האיגרת השלישית של אברהם פיפרנו למשה עזיאל. לחצו על התמונה להגדלה

 

 

לאחר התחבטות קלה בין קהילות תוניס ומרסיי נופלת ההחלטה לשלוח את האישה למרסיי, "ולצוות עליה לגביר אחד שישתדל בעדה למען תישאר שם, או בביתו או בבית גביר אחר". את הנסיעה למרסיי תעשה האישה בספינה, ולשם כך היה צורך לדאוג לה למסמכים מזויפים ["כתב מעבר" בלשון האגרת]. העלאת נוסעת סודית אל הספינה היה צעד מסוכן מאד, והוא נעשה בידיעת בעל הספינה. באגרתו הרביעית מדווח פיפרנו: "אתמול דברתי עם בעל הספינה למהר לשלחה והוא ממתין שראש ומנהיג הספינה יהיה צרפתי לדעת נאמנה שישמרנה כראוי". איננו יודעים האם בעל הספינה היה יהודי ששיתף פעולה למען בת עמו, או שמא נקנתה הסכמתו בכסף על ידי פיפרנו. מכל מקום אפשר להבין מכאן את מורכבות העניין, ואת מספרם הרב של הגורמים שהיו מעורבים בתהליך ההברחה.

 

כ

"והוא ממתין שראש ומנהיג הספינה יהיה צרפתי", האיגרת הרביעית. לחצו על התמונה להגדלה

 

לאחר כל התלאות והאתגרים שעמדו בפני פיפרנו במאמציו לסייע לאותה אישה, הוא כותב באגרתו האחרונה על שילוחה אל מקום מבטחים. את אנחת הרווחה שהוא שיחרר עם סיום העניין אפשר לשמוע עד היום במילותיו העליזות: "באתי היום בגילה וברננה להגיד כי ישר אתמול לעת ערב נסעה הסחורה הידועה למחוז חפצה וחפצנו … וברוך ה’ שזיכנו למצווה רבה כזאת הוא יתן ויחזיר את החיים ואת הטוב לכל האנשים שהשתדלו במצווה, ובראשם כבוד תורתו [=עזיאל]".

"אתמול לעת ערב נסעה הסחורה הידועה למחוז חפצה", האיגרת האחרונה של אברהם פיפרנו למשה עזיאל. לחצו על התמונה להגדלה

 

 

עדויות מוקדמות לתופעה רחבה יותר

התופעה שנחשפת פה מעלה את השאלות מדוע הוברחו הנשים, והאם הייתה התופעה ייחודית רק לאמצע המאה ה-19? תשובה חלקית ניתן לקבל מקריאה בכתב יד לונדון–מונטיפיורי 467 שכולל העתקים של אגרות מקהילת ליוורנו. נעתיק כאן מעט מאגרת שנשלחה לקהילת נא אמון [=אלכסנדריה] בסביבות שנת ת"ק (1739/40) בבקשה לסייע בידי אישה וילדיה שהוצאו במהירות מאיטליה מחשש שאביהם יעבירם על דתם (דף 2א):

"אותותינו אלה הם המדברים על אודות האשה הקושית ועצובת רוח […] היא ושני בניה עמה, על דברת בעלה שנכנס בו רוח שטות ולקח שני בניו עמו בערמה ובמרמה והוליכם עמו לבין הגוים לשמד בר מינן להמיר כבודו בלא יועיל וכמעט שנאבדו […] וע"י נס והשתדלות גדול שעשו מעלת הפרנסים על אלו התינוקות הוחזרו לנו והוא גם כן חזר עמהם. אבל מפני שלא יש נאמנות בדבריו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא כי האי, שמעולם לא ראינו ולא שמענו שאחר שהחזיקו הגוים בתינוקות יחזירום אלינו, לכך רצינו <…> ומיד שבאו לידינו להסיעם מכאן ולסלקם […] ולא ישובו לאלו הארצות".

אגרת אחרת שנשלחה אל קהילת ארם צובא בשנת תקי"ד (1754) עוסקת בנערה שהופעל עליה לחץ "להמיר כבודה", להתנצר או לקיים קשר מיני או שניהם יחד, ולכן נשלחה מעירה במהירות (דף 26ב-27א):

"הלא היא  בת טובים וזה שמה […] והיא יושבת תחת קירות ביתה עם מרת אמה כל כבודה בת מלך פנימה, והגוים שמו עליה עיניהם להמיר כבודה וכו', והתחזקה את עצמה העניה סוערה באופן שיכלה לצאת מאצלם בכבוד, ותכף ומיד שחזרה אצלנו גמרנו אומר למהר לשלחה מן הארץ הזאת."

אמנם בשני המקרים האלו אין רמזים בכתוב שנסיעת הנשים נעשתה בחשאי ובהתגנבות, אבל יש בהם בכדי ללמדנו על נסיבות שעשויות להוביל לעזיבה דחופה, ועל קיומה של תשתית קהילתית שדואגת לסידורי נסיעה מידיים, ומקיימת קשר עם קהילות יהודיות שונות שמשמשות כערי מקלט עבור הנשים הבורחות. יתכן שסיבות מעין אלה קשורות גם להברחת הנשים האיטלקיות מנמל ליוורנו באמצע המאה ה-19.

 

 

גרסה קודמת של הכתבה התפרסמה בירחון 'עת-מול' מס' 254. לחצו על הקישור לקריאת המאמר.

 

עולם שלם של כתבי יד מחכה לכם באתר "כתיב"

 

כתבות נוספות

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה




שירת העשבים: נעמי שמר פוגשת את ר' נחמן

"דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ, וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל רוֹעֶה" - נעמי שמר והחסידות נפגשים ב"שירת העשבים"

נעמי שמר. צילום: יעל רוזן צלמת, כל הזכויות שמורות

הכתבה מאת: שרה ב"ק, זושא – מגלים את הסיפור החסידי

 

 

דַּע לְךָ
שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה
יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּוֹ

דַּע לְךָ
שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת
מִשֶׁלּוֹ

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן
שֶׁל רוֹעֶה

כַּמָּה יָפֶה
כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה
שֶׁלָּהֶם

טוֹב מְאֹד
לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם
וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד
אֶת ה'

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
מִתְמַלֵּא הַלֵּב
וּמִשְׁתּוֹקֵק

וּכְשֶׁהַלֵּב
מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא
וּמִשְׁתּוֹקֵק
אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

(נעמי שמר, "שירת העשבים)

 

טיוטת השיר "שירת העשבים" בכתב ידה של נעמי שמר

על אילו מיתרים חסידיים קרועים של נעמי שמר ניגנו מילותיו של ר' נחמן מברסלב, והאם יכול להיות שהגם ששמר גילתה את המילים בשנות ה70 היא הכירה אותם קודם לכן?

שיר התפילה היפיפה שהלחינה נעמי שמר כבר הפך למעין המנון של חסידות מתחדשת ואקו פואטיקה.

התווים ל"שירת העשבים" בכתב ידה של נעמי שמר

שיר שאי אפשר לקרוא את מילותיו בלי שהמנגינה תזדמזם בראש (ומי שלא מזמזם עכשיו את השיר שיקום…) וכמו רבים משיריה של נעמי שמר – נדמה שהמילים כאילו נולדו עם המנגינה שלהם.

 ואכן, כך הרגישה נעמי שמר כששמעה אותם לראשונה. בראיון שנתנה מאוחר יותר סיפרה שכאשר שמעה את מילותיו של רבי נחמן מברסלב, היא הרגישה "שהמילים האלה בהריון, שהלחן כבר נמצא בתוכן".

 את המילים שמעה נעמי שמר בתוכנית "שוב יוצא הזמר" שהגיש שלמה ניצן. התוכנית, בהפקת 'קול ישראל', ובעריכתו של גיל אלדמע הוקלטה מול קהל ב'בית המורה' בתל אביב, אלה היו תוכניות מושקעות ומוקפדות מאוד, סביב נושאים שונים כמו: חגים, משוררים, וגם שירי אור וצבעים, שירי אבות ואמהות, תהילים, שיר השירים ועוד. גם לנעמי שמר הוקדשה תוכנית, אבל זאת הפעם שמר ישבה בקהל כמאזינה. ולאחר התוכנית נגשה לשלמה ניצן ידידה הטוב ושאלה אותו למקורות המילים.

נעמי שמר מקדישה את "שירת העשבים" לשלמה ניצן בספר שיריה "נעמי שמר ספר גימל"

ניצן שהיה הרבה יותר ממנחה, אלא איש תוכן שהיה מעורב בהכנת התוכניות הפנה אותה לשלושה מקורות שונים, כולם של ר' נחמן מברסלב. אחד מהם מופיע בספר "זמרת הארץ", אוסף אמירות וסיפורים של ר' נחמן בשבחה של ארץ ישראל, שאסף תלמידו של ר' נחמן רבי נחמן מטשערין, שזכה להגיע לארץ. שם הוא מצטט את הסיפור על יציאתו של ר' נחמן מחוץ לעיר עם תלמידו, מהספר שיחות הר"ן:

"פעם אחת בקיץ, השכם בבוקר, ישב רבנו זכרו לברכה רבי נחמן מברסלב בעיר זלַטיפּוֹלי והתפלל.
אחר כך שלח את בתו שרה וקראה לאחד מאנשי העיר.
ובא האיש לרבנו, ואמר לו רבנו: "בוא עמי לטייל." והלך עמו מחוץ לעיר והלך בין העשבים.

אמר רבנו זכרו לברכה:

"טוב ויפה אם היית זוכה לשמוע את קול השירה והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פנייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול.
כמה יפה ונאה כששומעים את השירה שלהם. טוב מאוד ביניהם לעבוד את השם ביראה."

 החלקים האחרים של השיר מבוססים על שני קטעים של ליקוטי מוהר"ן:

"דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם,
כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ.
גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד.
וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר…

וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל.
וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ',
הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל". 

(ליקו"מ תניינא, סג).

ולפני כן בליקוט מוהר"ן תניינא יא' נכתב:

"דַּע, כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל בַּשָּׂדֶה אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים כֻּלָּם בָּאִין בְּתוֹך הַתְּפִלָּה וּמְסַיְּעִין לוֹ,
וְנוֹתְנִין לוֹ כּחַ בִּתְפִלָּתוֹ וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה,
בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ב): "שִׂיחַ הַשָּׂדֶה" שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה נוֹתְנִין כּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ".

שלושת המקורות הללו הופיעו יחד בספרו של יום טוב לוינסקי "ספר המועדים" שיצא בתשט"ו ומהדורה שניה בתשי"ט, כך שנראה שהמקור לחיבור המקורות ולעיבוד שלהם באופן הזה – לקוח מספרו של לוינסקי.

 

 

 

העשבים מתפללים

ללי שמר, ביתה של נעמי שמר מספרת שהרבה מאוד מהשירים שאמה הלחינה היא בחרה להלחין מפני שהיא הרגישה הזדהות גדולה איתם, כאילו יכלה לכתוב אותם בעצמה. ואכן הקלטה מעניינת שמצאה ללי ב'ארכיון יבניאל' יכולה להסביר מדוע אמה הרגישה הזדהות גדולה עם מילותיו של ר' נחמן, ומיד כששמעה את המילים חשה בהם את המנגינה.

בהקלטה מספרת רבקה ספיר, אמה של נעמי שמר על אביה, יונה שפרירי, שהיה איש דתי והגיע עם אשתו בגיל חמישים לקבוצת כנרת. הזוג שפרירי כבר היו מבוגרים מאוד במונחים של אז, הם היו חייטים ועבדו בתפירה בקיבוץ ולא עסקו בחקלאות, אבל סבא יונה אהב מאוד את הטבע.

גלוית חג שמח של חנה ויונה שפריר לנכדה בת ה-10 נעמי שמר

 וכך מספרת רבקה ספיר לאורי שרפמן מיבנאל בשנת 1974:

"אבא עבד עד הרגע שחלה ולא יכול היה לעמוד ליד המכונה. זה היה מאוד קשה לראות את סבלו מכך שאינו עובד. אהבתו לטבע שליוותה אותו כל חייו העניקה גם לנו אהבה רבה לאגמים לעצים ולאחו.

איני יודעת למי הוריש אבא את נפשו הפיוטית, אני רק זוכרת אותו מטייל עמנו בין האפרים ומצביע על הרוח המטייל על פני העשב, ואני זוכרת את המשפט שהיה אומר: "גיב א'קוק דיגרעזלעך דאווענען" – הסתכלו, העשבים מתפללים.

אבא אהב מאוד את בית הכנסת בוילנא ואהבתו השניה היתה בית הכנסת במושבה, אולי מפני שהיה מונח על שפת הים."

ללי שמר אינה יודעת לומר אם אמה נעמי הכירה את הסיפור על סבא יונה שפרירי, כך או כך, ברור מדוע מצאה הד בליבה למילים ששמעה מפיו של שלמה ניצן, זו הייתה שירת העשבים שכבר הייתה תחת עורה.

 

 

מאיר ספיר – "החסיד"

חיבור שורשי נוסף לניגון החסידי היה לנעמי הצעירה גם בזכות אביה, מאיר ספיר. וגם את זאת גילתה ללי שמר אחרי פטירתה של אמה: את ספיר, ממייסדי קבוצת כנרת, והמפקד האחרון של עליה ב', כינו מכריו מחוץ לקבוצה "החסיד". לא מפני שהיה דתי, הוא עלה מוילנה, והיה סוציאליסט, אלא מפני שהיה איש שמח והוא נהג לשיר ולסחוף אחריו את החברים בניגונים. וכמו שאמרה שמר: הוא אמנם עזב את הבית , אבל הבית לא עזב אותו , והוא מאוד אהב את ניגוני בית הוריו. דבר שהיווה השראה לביתו נעמי, לכתוב את "שירו של אבא" ואת "חבלי משיח".

משפחת ספיר. מימין לשמאל: רבקה, נעמי, יענקלה, מאיר, רותיק

כאן כדאי לשים לב לדבר נוסף. שמר כמובן כתבה שירים רבים' אך גם הלחינה משוררים אחרים כמו ע.הלל, אלתרמן ואחרים. עם הלל עומר (ע. הלל) היה לה קשר חברי קרוב, והוא סמך מאוד עליה ועל כתיבתה, לכן הוא הרשה לה לערוך את שיריו בצורה חופשית למדי – כדי ששיריו יוכלו להיות מושרים ומולחנים. מה שקוראים בימינו: "להנגיש" את השירה.

 קשר אחר היה לה עם אלתרמן. היא הייתה צעירה ורצתה להלחין את 'ספני שלמה המלך' ו'בנימין מטודלה' שהיו שירים ארוכים מאוד. היא פנתה למשורר הגדול בדחילו ורחימו לשאול אם תוכל לשנות אותם קצת והוא ענה לה: "בוודאי שאפשר – אלה לא כתבי הקודש" – וכך, בתיאום איתם היא עיבדה את הטקסט, תוך רגישות שלא לאבד אותו.

מעניין לראות שבמקרה של שירת העשבים, אף על פי שהטקסט לא נכתב כשיר, היא הרגישה שהוא ישיר מאוד, 'שירי' מאוד והיא לא צריכה לשנות בו הרבה, ר' נחמן היה כבר לפני 200 שנים נגיש ובהיר.

בפרוייקט 'זושא – מגלים את הסיפור החסידי' אנו עוסקים בשימור ובהנגשה של הסיפורים החסידיים ובאתר מופיעים מאות סיפורים, רבים מהם סרוקים בידי הספריה הלאומית – כך שהמקור מוצג, זאת לצד עיבוד לשפה ישראלית ונגישה יותר. גם אנחנו ב'זושא' בחרנו שלא "לגעת" הרבה בסיפורי ר' נחמן, משום שגם אנחנו חשים שאין צורך לעבד אותו. מילותיו של ר' נחמן הכתובות בידי תלמידו ר' נתן יכולות למצוא הד בלב רבים גם 200 שנים אחרי, וכל אחד מוצא בו את הניגון המיוחד משלו.

" ומשירת העשבים מתמלא הלב ומשתוקק…"

 

 

בקרו בזושא – מגלים את הסיפור החסידי

סיפורי חסידים על ר' נחמן מברסלב ב"זושא" 

 

כתבות נוספות:

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

כיצד נולד "פירות חמישה עשר" (שלג על עירי) של נעמי שמר?

"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

 

 




1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

בשנות ה-30 של אירופה, כאשר כוחות האופל עלו בבולגריה, הצליחו היהודים - במשפט מתוקשר אחד - להביא לניצחון הצדק על השנאה. הצצה נדירה אל הפרוטוקולים של משפט קאלפקצ'ייב

בוריס מלך בולגריה באחת מפגישותיו הרבות עם היטלר, נובמבר 1940

עליית היטלר לשלטון וההתרחשות הסוערת שהובילה אל מלחמת העולם השנייה, השכיחה אירועים דרמטיים שעמדו במרכז ההתעניינות של העולם היהודי זמן קצר בלבד קודם לכן. אירוע רב משמעות כזה, אשר ריכז את תשומת לבם של יהודים בכל רחבי העולם, היה משפט ראווה שנערך בעיר סופיה, בירת בולגריה, בקיץ 1932. במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית שמור אוסף נדיר של תיעוד המספר את תולדותיה של פרשה מרתקת זו.

אחד העמודים של פרוטוקול המשפט. לחצו לגודל מלא

על-אף שבדרך כלל בולגריה ויתר מדינות הבלקן אינן מזוהות בתודעה הכללית כמדינות הנגועות באנטישמיות ושנאת יהודים, הרי שלמעשה, בין שתי מלחמות העולם פעלו שם ארגונים אנטישמיים שצברו עוצמה פוליטית ואהדה ציבורית לא-מעטה. אחד מהם היה ארגון "רודנה זאשצ'יטה" ("הגנת המולדת"), אשר תחת מסווה של תנועה לאומית-פטריוטית הפיץ תעמולה אנטישמית וקרא לפגוע ביהודים, כאויבי המולדת הבולגרית.

סמל הארגון "רודנה זאשצ'יטה" ("הגנת המולדת")

דברי ההסתה הפרועים שפרסם הארגון באין-מפריע נפלו על אזניים קשובות. צעירים בולגרים חמומי-מוח החלו ליישם את אשר הטיפו לו מנהיגיה האנטישמיים של "רודנה זאשצ'יטה" ובלילות של סוף 1931 החלו להתקיף יהודים שהלכו לתומם ברחובות הבירה סופיה. התקפות אלימות אלו היו מלוות, פעמים רבות, גם במקרי שוד. מעשי האלימות אורגנו בידי מכונאי צעיר, יליד אחת מערי השדה בבולגריה, בשם דמיטר קאלפאקצ'ייב.

בשנת 1928 הגיע קאלפאקצ'ייב המובטל אל הבירה סופיה, כדי למצוא שם פרנסה. בד בבד עם קשייו להשתלב במקום עבודה אחד, הוא התקרב אל הארגון האנטישמי "רודנה זאשצ'יטה" והפך לאחד מן הפעילים המרכזיים בו. את מעשי ההתנפלות על יהודים, שהחלו באופן בלתי מאורגן, הוא הפך לפעילות מתוכננת של כנופיית פושעים שקיבץ סביבו.

דמיטר קאלפאקצ'ייב

חוסר המעש של משטרת סופיה כלפי אותם מעשי אלימות עודד את קאלפקצ'ייב להרחיב את הפעילות, והוא החל לתכנן מעשי חטיפה של יהודים עשירים, לצורך מיקוח וקבלת דמי כופר. החרפת המעשים והתעוזה שהלכה וגברה, לאחר חטיפתם של שלושה קרבנות, בהם הבנקאי ראובן אלקלעי שגם נשדד, הגיעה לשיאה בנסיון לחטיפת ראש הקהילה היהודית. כשלון פעולה זו, שבמהלכה נחטף בטעות שכנו הבולגרי, הביאה למצוד נרחב של המשטרה הבולגרית אחרי הכנופייה, ובסופו של דבר חבריה נתפסו, ובראשם המנהיג, דמיטר קאלפקצ'ייב.

המשטרה והתביעה הכללית פעלו במהירות וביעילות: זמן קצר בלבד לאחר שנתפס, הועמד קאלפאקצ'ייב לדין, ומשפטו נפתח ביום 25 במאי 1932 בבית המשפט המחוזי של סופיה. חיים קשלס, ההסטוריון של יהדות בולגריה, מתאר את אירועי היום הדרמטי ההוא: "באותו יום הופצו ברחובות סופיה כרוּזים מטעם הארגונים האנטישמיים להגנתו והציגיהו כגיבור לאומי.

קריקטורה אנטישמית על כריכת אחת מהחוברות שהוציאו לאור חברי המפלגה הלאומנית בבולגריה באותה תקופה

עורכי הדין מטעם התביעה האזרחית קיבלו מכתבי איוּם." השלטונות הבולגרים, שראו כי האווירה הולכת ומתלהטת וחששו מהתפרצותן של מהומות, ביקשו לסיים את המשפט במהירות.

משפט קאלפקצ'ייב נמשך, אמנם, חודש ימים בדיוק (הוא נסתיים ביום 25 ביוני 1932) אך הדיונים האינטנסיביים שנערכו במסגרתו, מבוקר עד לילה, הפכו לזירה גועשת של בירור היחסים שבין בולגרים ליהודים, שבה נטלו חלק מיטב המשפטנים היהודים ומנהיגי הקהילה בסופיה. קאלפקצ'ייב וכנופייתו כמעט נשכחו מלב, במשפט שהפך להיות תביעה ציבורית כנגד תופעת האנטישמיות בכללותה בבולגריה.

הקהילה היהודית ארגנה מטעם התביעה שורה ארוכה של עדים מומחים, אשר עלו אל הדוכן בבית המשפט ונשאו נאומים נלהבים בזכות נאמנותם של היהודים למולדת הבולגרית. טענותיהם של האנטישמים בבולגריה הופרכו בזו אחר זו, כאשר באמצעות היסטוריונים, כלכלנים, קצינים בכירים בדימוס מצבא בולגריה ואישים נוספים, הוכחה תרומתם המכרעת של היהודים להתפתחותה ובנייתה של האומה הבולגרית. הבירור היסודי של היחסים בין העם הבולגרי לעם היהודי גלש גם אל מחוץ לכתלי בית המשפט, ובאותם ימי דיונים אינטנסיביים נערכו ברחבי העולם כולו עצרות המוניות של הזדהות עם יהדות בולגריה, ובכלל זה גם כאן בארץ, מטעם "האגודה לידידות בולגאריה – ארץ ישראל".

הרשעתו של דמיטר קאלפקצ'ייב היתה בלתי נמנעת. זמן קצר לאחר תום המשפט, הוקרא בפני הנאשם פסק הדין המפורט והארוך שנחתם בידי שלושת השופטים, ובהם נשיא בית המשפט המחוזי של סופיה. בפסק הדין הורשע הנאשם בכל סעיפי האשמה, אך עונשו נקבע, בסופו של דבר, ל-15 שנות מאסר בלבד. עורכי דינו של קאלפקצ'ייב מיהרו לערער לבית המשפט העליון, אך התעודה המפורטת שיצאה תחת ידם של השופטים בערכאה העליונה ביותר, הותירה את העונש על כנו.

עד למועד שחרורו, בשנת 1940, הציף קאלפקצ'ייב את שלטונות הכלא ורשויות החוק בבולגריה במכתבי תלונה, מנשרים, מכתבים וגם מעין "שירים" אנטישמיים נוטפי ארס, שהגיעו גם אל חוג חבריו שמחוץ לכותלי בית הסוהר. על אף שאחדים מהם נדפסו, הם זכו להד מועט ביותר, בייחוד לאחר האיסור שהטילה המשטרה על הפצת חומר זה.

עמודו הראשון של גזר הדין. לחצו לגודל מלא

פרשת משפט קאלפאקצ'ייב, אולי הפרשה המסעירה ביותר בתולדות המלחמה באנטישמיות שבין שתי מלחמות העולם, נסתיימה בנצחון סוער. עורך הדין דוידוב, אחד מן הפרקליטים היהודים שהשתתפו במשפט זה, הגיע לביקור בארץ ישראל בקיץ 1933. כיהודי נאמן ובעל הכרה בחשיבותו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי כבית גנזיה של האומה היהודית כולה, הוא העניק לה את התיעוד שנצבר ברשותו מימי המשפט.

הפרוטוקולים המפורטים (כמעט 2,000 עמודים מודפסים בצפיפות!), פסק הדין והערעור, כל אלה שמורים היום במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, מזכרת לאירוע מימים רחוקים – ואולי תזכורת לכך שדברי ימיה של האנושות הם רק גלגל החוזר…

 

 

כתבות נוספות

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

 

 

 

 

 




תמונות נדירות: כך ניסו הפליטים מגרמניה להפריח את השממה בקניה

סיפורם של החוואים היהודיים מגרמניה שהתנחלו במזרח אפריקה

המתיישב היהודי הראשון בקניה תועד ב-1903, וכבר כעבור שנה קמה קהילה בניירובי, שבעשרות השנים הראשונות לקיומה מנתה עשרות חברים בלבד.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החל זרם דק של מהגרים יהודיים להגיע גם לקניה. בהתאם למדיניות משרד המושבות, בכדי להגר לקניה היה על המועמד לקבל מעמד של 'מנהל חווה', דרישה שהגבילה מאוד את ההתיישבות היהודית. הקהילה פעלה לעידוד ההגירה, אך נתקלה בהתנגדות מצד גורמים בקרב המתיישבים הלבנים, ובעיקר מצד הקהילה ההודית במזרח אפריקה, שזכתה לגיבוי ממשרד המושבות הבריטי. למותר לציין, שאיש לא שאל את דעתה של האוכלוסייה המקומית, השחורה, אם כי ההתיישבות יועדה מראש לרמות הגבוהות של קניה, מרחבי ההתיישבות הלבנה.

במקביל ליוזמה המקומית של יהודי ניירובי, החלו פעילים בקרב יהדות אנגליה לקדם מפעל התיישבות בקנה מידה נרחב, של אלפי יהודים, בחוות בקניה.

באוגוסט 1938 נרשם המיזם כחברת מניות בע"מ, תחת השם Plough Settelments Association LTD, עם הון ראשוני של 25,000 פאונד. אחת השותפות בחברה הייתה יק"א (החברה היהודית להתיישבות), שהעמידה לרשותה סכום של 5,000 פאונד. כבר מראשיתו, המיזם לא הוצג כמפעל הצלה, אלא כפרויקט קולוניאלי, שבא לשרת את האינטרס הבריטי באפריקה, והמבוסס על אדנים כלכליים. הפעילים נפגשו עם נציגי חוואים מקניה, עם אנשי משרד המושבות וגורמים נוספים, בכדי ללמוד את השטח, לתכן את צעדיהם, ולגייס תמיכה רחבה במיזם. בשל שנות השפל הכלכלי, שהורגש גם באפריקה, ניתן היה לרכוש חווה בקניה בעשירית ההשקעה שנדרשה לפני מלחמת העולם הראשונה.

 

לאחר דיונים רבים הוחלט שלא ריאלי לרכוש מיד חוות. גם האפשרות של חוות הכשרה חקלאית נזנחה, והועדף פיילוט, במסגרתו יישלחו מספר מתיישבים לחניכה בת שנה בחוות קיימות, כאשר בהמשך יירכשו עבורם חוות. החברה החלה לקבל פניות מצד מועמדים, שהשתמרו בארכיונה, ונאלצה לדחות בצער פניות מצד מועמדים חסרי רקע בחקלאות, או בעלי משפחות גדולות וענפות.

לשם בחירת מועמדים יצאו שניים מראשי המיזם לגרמניה בנובמבר 1938. בעקבות נסיעתם, שהתקיימה במקביל לעליית המדרגה בפעולות כנגד היהודים, נבחרו כ-30 מועמדים, בעיקר יהודים כפריים שעסקו בחקלאות בעבר. הקבוצה כללה ארבעה זוגות נשואים, צעיר ואמו, 18 רווקים ורווקה אחת. במקביל, הוקם ועד מקומי בקניה, בראשו עמדו ראשי הקהילה היהודית בניירובי, לצד אחד מראשי המתיישבים הבריטיים, קולונל דנסטון אדאמס. הוועד המקומי איתר מתיישבים שייאותו לקבל מתמחים לחוותיהם, ודאג להשמתם. אדאמס, רואה חשבון מכובד בניירובי, הופקד על האדמיניסטרציה.

המהגרים הגיעו לניירובי בראשית 1939, אחרי עצירה בלונדון, במהלכה נפגשו עם ראשי החברה. הם הושמו בחוות שונות, אך עוד לפני סיום תקופת ההתמחות פרצה מלחמת העולם, ומרביתם גויסו לכוחות הבריטיים בקניה. הנותרים הוגדרו ככוח אזרחי חיוני, ושימשו כמנהלי חוות. עם סיום המלחמה, עזבו חלק מהמהגרים את קניה, אך זה לא סיים את המיזם.  עשר חוות בקניה נרכשו עבור המתיישבים הנותרים.

בראשית שנות החמישים הוקמו קהילות אזוריות בנקורו ובאלדורט, על ידי החוואים ויהודים נוספים שהיגרו למקום. עם זאת, המהומות במושבה הבריטית בקניה במהלך שנות החמישים, שהובילו לעצמאות קניה ב-1963, הובילו לנטישת החוואים – ולמכירת כל החוות, בין 1963-1955.

בית הכנסת בנקורו קניה

מפעל ההתיישבות בקניה לא הצליח, בשל הנסיבות, להציל אלפים, אך לפחות 30 יהודים – וצאצאיהם הרבים – חבים לו את חייהם.

מצבה בנקורו לזכרם של חללי השואה

המאמר מבוסס על ארכיון ארגון יק"א (החברה היהודית להתיישבות) השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. 

קרדיט לתמונות בכתבה: דוד ליכטנשטיין, סידני, בנו של הנרי (היינץ) ליכטנשטיין, חוואי ב- Kipkarren, מחוז Uasin Gishu בקניה.

 

 

 

הכתבה מבוססת על המאמר:

"על המקור: מאוספי הספרייה הלאומית – יק"א ו'תוכנית אוגנדה' השנייה"

שפורסם בכתב העת "עת-מול" של יד בן צבי, גיליון מס' 253

 

 

 

כתבות נוספות

אלבום תמונות נדיר: "ציון הטרופית" נחשפת

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

מסמכים נדירים: כך נלחמו יהודי ניו יורק בגנגסטרים