הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

טיוטת הצהרת בלפור שנכתבה במהלך החודש שקדם להצהרה הרשמית, חושף את השינויים שהצליחו המנהיגים הציונים והלא ציונים להכניס להצהרה ההיסטורית

​ככל שהלכה והתבססה ההתיישבות העברית בארץ ישראל, הבינו מנהיגיה כי הגשמת חזון המדינה היהודית לא יתאפשר ללא תמיכה משמעותית ממעצמות העולם, ובראשן – האימפריה הבריטית.

על כן, כאשר הצליחה בריטניה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, לסלק את הנוכחות העות'מאנית בת מאות השנים בארץ ישראל, מיהר ד"ר חיים ויצמן ביולי 1917 להגיש לממשלת בריטניה טיוטה להצהרה מדינית המכירה בארץ ישראל בתור ארצו של העם היהודי, ומכירה בזכותו להקים בה מדינה יהודית.

לימים תהיה אותה טיוטה להצהרת בלפור המפורסמת -ההצהרה  של הלורד ארתור ג'יימס בלפור שכיהן בתור שר החוץ.

​לא מעט גלגולים עברה ההצעה שהגיש ד"ר ויצמן לממשלת בריטניה.עד ראשית אוקטובר 1917 עבדו במשרד המלחמה הבריטי, בתיאום עם המשלחת הציונית בראשות וייצמן, על נוסח כמעט סופי של ההצהרה, ממנו הושמט עניין הזכות על הארץ, ובו הפכה ה"מדינה" ל"בית לאומי" – מושג חסר תקדים מבחינה משפטית ודיפלומטית.

 

חודש לפני שהלורד בלפור מסר באופן רשמי את ההצהרה ללורד רוטשילד, שלח משרד המלחמה את הטיוטה אל כמה מנהיגים יהודים ציונים ולא-ציונים, כדי להתייעץ איתם בנושא. בין המנהיגים האלה היה גם סר פיליפ מגנוס, רב רפורמי ופוליטיקאי בריטי חשוב, שהתבקש לחוות את דעתו על טיוטת ההצהרה.

 

הרב והפוליטיקאי היהודי-בריטי פיליפ מגנוס (1933-1842)

 

בספרייה הלאומית שמורה הטיוטה ששלח משרד המלחמה אל הרב מגנוס. מעיון בה עולים הבדלים משמעותיים בינה ובין הנוסח הסופי, לדוגמה: בעוד שבהצהרה הסופית רואה ממשלת הוד מעלתו בעין יפה את הקמתו של בית לאומי יהודי בפלשתינה עבור "העם היהודי" ("The Jewish People"), בטיוטה שהוגשה מדובר בבית לאומי דווקא ל"גזע היהודי" ("The Jewish Race").

אפשר שתיקון זה הוא ביטוי להסכמה הבריטית לראות בתביעה הציונית תביעה בעלת אופי לאומי, במקום תביעה בעלת אופי דתי ותרבותי, כפי שעלה מהמילים "הגזע היהודי".

 

טיוטת ההצהרה כפי שנשלחה לרב פיליפ מגנוס. מתוך אוסף פיליפ מגנוס בספרייה הלאומית

 

מכתב התגובה של מגנוס למשרד המלחמה שמור גם הוא בספרייה הלאומית: הוא מספק הצצה למחשבותיהם של יהודים-בריטים לא-ציונים רבים באותה תקופה. כבר בתחילת המכתב שומט הרב והפוליטיקאי את הקרקע מתחת לבקשת התגובה ממנו בתור נציג יהודי, היות שבעיניו דעותיו בתור יהודי אינן נפרדות מדעותיו בתור נתין בריטי. מגנוס טוען בתשובתו שמאז הכיבוש הרומי של פלשתינה חדל העם היהודי להיות גוף פוליטי, ולכן מנהל כיום רק יחסים של דת משותפת שאין לה עוד שאיפות לאומיות משותפות בארץ ישראל.

במקום זאת הציע מגנוס נוסח חדש להצהרה הקובע ש"ממשלת הוד מעלתו רואה בעין יפה את הקמתו של מרכז תרבות יהודי בפלשתינה", כזה שלא יפגע בזכויותיהם של בני אמונה או בני תרבות אחרת באזור או בזכויותיהם ובמעמדם הפוליטי הנוכחי של יהודים בכל הארצות האחרות.

 

הדף הראשון במכתב התגובה של פיליפ מגנוס למשרד המלחמה הבריטי. המכתב שמור באוסף פיליפ מגנוס בספרייה הלאומית

 

ייתכן שבעניין זה טמונה תרומתו הגדולה של מגנוס לנוסח הסופי של הצהרת בלפור: בסוף הנוסח הסופי של ההצהרה נוספה הבהרה מורחבת שאינה קיימת בטיוטת ה-6 באוקטובר שלפנינו, ולפיה אין בהקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל משום פגיעה בזכויותיהם האזרחיות של יהודים במדינות אחרות. בכך נעתרה הממשלה לבקשותיהם של היהודים מתנגדי הציונות, ביניהם פיליפ מגנוס.

היכן שמורה ההצהרה המקורית?

בשנת 1924 נשאל הלורד רוטשילד האם המכתב המקורי ששלח אליו הלורד בלפור נמצא בידיו. בספרייה מצאנו את התשובה לשאלה בתוך מכתב ששלח רוטשילד אל ישראל כהן, איש ההסתדרות הציונית בבריטניה. במכתב מסביר רושטילד שהמכתב המקורי לא נמצא עוד בידיו ושבשל חשיבותו ההיסטורית הוא ראה לנכון למסור אותו לידי המוזיאון הבריטי. המכתב שמור שם עד עצם היום הזה.

 

מכתב התגובה של הלורד בלפור לאיש ההסתדרות הציונית בבריטניה, ישראל כהן. המכתב נשלח בשישי ביוני 1924. מתוך אוסף ליונל ולטר רוטשילד בספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

 

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

חשיפה ראשונה: עותק מקורי של יומן יחידת המקלענים במלחמת העולם הראשונה

עוד בשלבי הקמת יחידת המקלענים מס' 20 (Machine Gun Squadron) בארבעה ביולי 1917, נאלצו מפקדיה להתמודד עם מכשול לא צפוי: מתוך 121 הלוחמים ביחידה, רק 30 הוכשרו להפעלת כלי הנשק החדישים. שאר החיילים מעולם לא הוצבו ביחידה דומה.

המערכה הקרבה לכיבוש ארץ ישראל לא אפשרה התמהמהות מיותרת, והוראה חדשה שהתקבלה ימים ספורים קודם לכן סיפקה ללוחמי היחידה החדשה הצצה לגודל האתגר העומד בפניהם. ב-12 באוגוסט, תוך חודש ימים מהקמתה, יצאה היחידה אל החזית הצבאית החדשה: ארץ ישראל.

סיפורה של היחידה תועד בספר "דרך ארץ ישראל עם יחידת המקלענים מס' 20", שחולק לאחר המלחמה לחיילי היחידה. אחד מחיילי היחידה החליט להדביק בתוך הספר צילומים שהוא ערך במהלך מסעה של היחידה לארץ ישראל.

 

ככל הנראה בעליו של הספר והלוחם שצילם את התמונות. זהותו אינה ידועה

 

וכך השתמר בספרייה הלאומית, תיעוד מרתק של מעללי היחידה כפי שהשתקפו דרך עיניו של אחד הלוחמים.

 

צפו פה בספר המלא ובתמונות הנדירות

 

 

סיפורה של היחידה תועד בספר Through Palestine with the 20th Machine Gun Squadron

 

תחת שמש קופחת, בכתפיים כואבות, ועם חשש מתמיד מחיסולה של אספקת המים היומית, חצו לוחמי היחידה את סיני במשך 18 ימים. הם ניצלו את השהות במחנה הבריטי להמשך האימונים – במחצית היום הם התאמנו בהפעלת כלי הנשק שהיו חדשים לרובם, ובמחציתו השנייה – ברכיבה על סוסים.

 

חיילי היחידה. מלבד הציורים המעטים המלווים את הספר, בעותק הנמצא בספרייה הודבקו תמונות בעמודים הראשונים של הספר

 

נשות ירושלים בכותל

 

דמשק

 

דוגמא לחלק מהציורים המלווים את דפי הספר

 

כשבעה מיילים מדרומה של העיר באר שבע, נתקלו הלוחמים בקרב הראשון שלהם כיחידה. כשכוחות התגבור לשמאלם ויחידות האוסטרליות לימינם, תקפו לוחמי יחידת המקלענים את הביצורים האימתניים שהעמידו התורכים בדרך לעיר: כל הבוקר והצהריים נאבקו הכוחות התוקפים והמגינים.

האבק שנפוץ לכל עבר מנע משני הצדדים את האפשרות לראות יותר ממטרים ספורים קדימה. אחרי מספר שעות של לחימה גילו החיילים כי, להפתעתם הגמורה, התורכים נסוגו אל העיר. בארבע בצהריים הגיעה הפקודה: לתקוף את באר שבע, שהתגלתה גם היא כריקה מחיילי האויב.

 

הדרך ליריחו

 

ציור של אחד מחברי היחידה

 

לוחם היחידה מתעד "נשים ילידות"

 

"באר שבע", כתבו הלוחמים בספר היחידה, "הייתה מאכזבת מאוד. קשה להגיד שמדובר בעיירה, כפי שאירופאים מבינים מונח זה – מקום בו אפשר לקנות סיגריות ומשהו לאכול, לא יכולנו להשיג דבר והמבנים היחידים בה, אלו שלא היו בקתות עץ, היו ריקים מאדם." כשסיירו הלוחמים בסביבה, התקשו להתרשם מהמדבר הצחיח המקיף אותם, ומהיעדר הדרכים השמישות.

גם אל עזה הגיעו הלוחמים לאחר הנסיגה התורכית מהעיר – הדבר לא מצוין בשום מקום בספר, אך ככל הנראה לא לקחו הלוחמים חלק בקרבות הקשים לכיבוש עזה. על אף המרחק הקצר מבאר שבע, הם פגשו בהתיישבות מסוג שונה – כפרים בצדי הדרך, ובהם חקלאים המעבדים את אדמותיהם. ככל שהתקרבו גילו שהמראה מתעתע: לכלוך וזוהמה, גברים שנחים בזמן שהנשים מבצעות את העבודה הקשה. גם על עיר זו היה ללוחמים רק דברים רעים להגיד.

 

מפה בצירוף נתיב ההתקדמות של היחידה

 

מעזה המשיכו החיילים לרמאללה, מרמאללה אל הכפר הערבי קזזה, ומשם בעקבות מסילת הרכבת אל ירושלים. חיילי האויב חזו את נתיב ההתקדמות הזה, והתחפרו לאורכה של הדרך. הקרבות הקשים הובילו לשורת אבדות. מפקדי היחידה החליטו על נסיגה והתארגנות מחדש באזור יפו. בדרכם ליפו, פגשו החיילים לראשונה את רחובות.

המפגש עם רחובות הזכיר ללוחמים משהו מהחיים שהשאירו בבריטניה. החיילים פגשו במתיישבים הציוניים, רכשו מהם שקים מלאים בתפוזי יפו העסיסיים. מי שלא היה ברשותו סכום מספק, החליף בתמורה את אספקת הבשר המשומר שקיבל ביחידה. המפגש עם המתיישבים העבריים ריגש את החיילים שראו בהם את התחלת בנייתה המחודשת של האומה העברית.

 

מערות בקרבת הים האדום

 

לאחר המנוחה הקצרה חידשו החיילים את ההתקדמות לירושלים. החשיבות של עיר הקודש לא נעלמה מעיניי המגנים העות'מניים: את מרבית הכוח המוצב בארץ שלחו להגן על הדרך לירושלים. עם כל מטר נוסף שהצליחו חיילי יחידת המקלענים להשיג מידי האויב, התרכז המאמץ המרכזי של הלוחמים בהצבת מכונות הירי האימתניות במיקום הגבוה ביותר באזור הלחימה. הם ניצלו כל יתרון שהצליחו להשיג: חיפוי מיחידות אחרות, שימוש בצלפים, התקדמות חרישית בלילה או – במידה שלא נשארה אופציה אחרת – הטחת אש רותחת על האויב כדי להניסו מהעמדה שתפס.

וכך, בשמונה בדצמבר 1917 – למרות הדרכים המשובשות, המחסור התמידי במים וההתנגדות התורכית והגרמנית לכל אורכה של הדרך, הצליחו לוחמי יחידת המקלענים, יחד עם שאר כוחותיו של אלנבי, לפרוץ את הדרך לירושלים.

 

שער יפו

 

שער דמשק

 

רוכבים בדואים

 

יום לאחר מכן הסתיימו מעל ארבע מאות שנה של שלטון עות'מאני בארץ הקודש עם כניעתה של העיר ירושלים. היה זה תאריך סמלי, היות שמרבית צפון הארץ הייתה עדיין תחת שליטה עות'מאנית, שליטה שתתפורר בחודשים הקרובים.

ראו איזה פלא, קבעו הלוחמים הנרגשים שזכו לחזות סוף סוף בירושלים. השחרור של ארץ הקודש התרחש ערב חג החנוכה, ובזמן שהתורכים נסים מירושלים, חוגגים היהודים את ניצחון המכבים על הכובש היווני הקדום.

במהלך המסע לכיבוש הארץ איבדה היחידה 3 קצינים ו-67 לוחמים.

***

כתבות נוספות:

 

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

האיש שלא שם זין חוגג את המוות של עצמו

מה עושה בוהמיין נצחי כשהוא עומד מול המוות הקרב? חוגג כמובן!

דן בן אמוץ. צילום: יעל רוזן

באפריל 1989 הדהים העיתונאי, המתרגם, הסופר והשחקן דן בן אמוץ בפעם המי יודע כמה את החברה הישראלית כשהחליט לחגוג את המאורע שמעט מאוד ישקלו לחגוג: פרידה מהחיים. לא הייתה זו חגיגה המציינת את מותו המשוער אך הבלתי נמנע של הבוהמיין הנצחי. חמוש בדיאגנוזה חד משמעית על סרטן סופני הזמין בן אמוץ את חבריו הקרובים להרפתקה אחרונה.

הייתה זו הפקה מדוקדקת עליה ניצח לא אחר מחתן השמחה. בן אמוץ ניהל ישיבות עם חברים, ראיין את רופאיו על מצבו והרכיב תוכנית אומנותית פרועה המורכבת ממערכונים, קטעי שירה, קטעי הומור ורגש – ערב שכולו זעזוע משעשע, או שעשוע מזעזע. הוא ידע שאירוע כזה מחייב צוות הפקה מושחז, ולצורך זה פנה למפיקו הוותיק יעקב אגמון.

על אף הניסיון (המגומגם משהו) להשאיר את כל העניין בסוד, נפוצה לה השמועה על הערב הנוצץ. היה זה כנראה לטובה, כיוון שהצעות הסיוע החלו לזרום. מועדון החמאם ביפו הציע לארח את האירוע בחינם, מספר מסעדות התנדבו לספק את המזון בלי תשלום וליד האומנים שינעימו את הערב – כולם חברים – מילים כמו "תשלום" או "כסף" הפכו למילים גסות.

 

ריאיון שניהל אורי אבנרי עם חברו דן בן אמוץ בשנת 1968. תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

את ההזמנה המקורית למה שהייתה אמורה להיות מסיבת הפרידה מהחיים של בן אמוץ, אנו מוצאים בארכיון אורי אבנרי. וזה לשון ההזמנה:

אורי ורחלי אבנרי,

מחמל לבבי המשופץ ועטרת ראשי המקריח,

לאור המצב (כפי שהוא משתקף גם בשיקפי הרנטגן שלי), החלטתי לא לדחות לרגע האחרון את הפרידה ממך ולערוך בהקדם האפשרי מסיבה קטנה, שאליה אני מזמין (קודם כל) את מי שהפתיע אותי כאשר שכבתי (לצערי לבד) באיכילוב ובהדסה, כמה נשמות טובות שנשבעו לבקר אותי באשפוז הבא וכמה אנשים שאותם אני אוהב משם שהם איפשהו איכשהו את המשך קיומי (נכון לרגע זה) או משום שהם העשירו במשהו את החיים יפים שחייתי.

כמובן שבאנשים כאלה הייתי יכול בקלות למלא את בלומפילד, אבל כדי להבטיח מידה מינימלית של אינטימיות (הדרושה להצלחתה של מסיבת פרידה מהחיים), אני נאלץ לדחות (בכאב לב, כמובן, ובסיורי מצפון, ללא ספק) את הזמנתם של רבים וטובים ולהסתפק (לפחות בפעם הראשונה, בחזרה הגנרלית הזו למסיבת הפרידה האמיתית), בתאטרון החמאם, ביפו, שכבר ראה הרבה חגיגות יפות, אבל לא בדיוק כמו החגיגה המזומנת לך בשם בשבת, השמונה באפריל, 1989, החל משעה 4 וחצי אחה"צ ומי יודע עד מתי.

(ובכתב ידו הוסיף) אני מזהיר אותכם, לפני שעה 10:00 לא תצאו משם.

שלכם באהבה, בלי חוכמות

דן בן אמוץ

 

ההזמנה ששלח דן בן אמוץ לחבריו הקרובים (כ-300 במספר). ההזמנה לקוחה מתוך ארכיון אורי אבנרי השמור בספרייה הלאומית

 

בן אמוץ עשה לעצמו לא מעט חברים במהלך חייו, כפי שאכן ציין בהזמנה. והמסיבה הפרטית והאינטימית שתכנן הפכה לאירוע המבוקש ביותר בעיר – מעל ל-300 איש נדחסו לתאטרון החמאם. רשימה חלקית של המשתתפים (אותה סחבנו מכתבה ישנה של עיתון ידיעות אחרונות) מלמדת משהו על הפופולריות של האיש. הגיעו לשם: דן מרגלית, אמנון דנקנר, עמוס עוז, דוד קוליץ, נורית גלרון, יהודית רביץ, אייבי נתן, ריטה ורמי קליינשטיין, עמוס קינן, חיים חפר, עמוס איילון, גברי בנאי, שלמה ארצי, אלכס אנסקי, בני אמודרסקי, אריק לביא, יהונתן גפן, אהוד מנור, שולמית אלוני, תיקי דיין, צ'רלי ביטון, חיים טופול, נתן זהבי, אמנון אברמוביץ, גדעון סמאט, גילה אלמגור ויעקב אגמון.

את הסיפור האמיתי והמלא על המתרחש באותה מסיבה לא נדע כנראה לעולם. אך מהסרט שהופק ומזיכרונות חברים – הייתה זו פרידה ראויה לאדם שדיבר תמיד בשבחם של החיים. ההזמנה שצירפו חבריו של בן אמוץ להזמנה שלו עצמו מאירת עיניים.

"דן עצמו הפסיק לשתות," כתבו אמנון דנקנר, חיים חפר ואלכס אנסקי, "אבל בשבילנו ובשבילך, המסיבה הזאת לא תהיה מסיבה, אם כל שניים לא יביאו לפחות בקבוק ויסקי, או קוניאק, או וודקה, או ג'ין, או אקוויט (תודה – יין יש לנו מספיק)."

דן בן אמוץ החזיק מעמד זמן רב יותר משחזו רופאיו. הוא נפטר ב-20 באוקטובר 1989 והוא בן 66 בלבד.

 

הלוויתו של דן בן אמוץ, בתמונה: הצייר משה ברנשטיין. צילום: לוי דני, מתוך אוסף דן הדני

 

הלוויתו של דן בן אמוץ, בתמונה: בנימין נתניהו. צילום: לוי דני, מתוך אוסף דן הדני

 

הלוויתו של דן בן אמוץ, בתמונה: יוסי בנאי וגילה אלמגור. צילום: לוי דני, מתוך אוסף דן הדני

 

בצוואתו הוריש בן אמוץ את הבית הקטן, שעמד בצמוד לבית הגדול יותר בו התגורר. הוא רצה להפוך אותו משכן לאמנים צעירים שיקבלו מלגה מקרן שתוקם. את העזבון האמנותי הנכבד שלו (הכולל ציורים שלו עצמו, כמו גם יצירות של מאן ריי, יוסל ברגנר, נחום גוטמן ואחרים) התבקש הצייר שלמה צפריר לנהל ולהציג. הכסף שיושג אמור היה להיות קודש להפעלת הקרן. לסיום רכש בן אמוץ מבעוד מועד 36 בקבוקי ויסקי והורה למסור אחד בשבוע לחברו נתן זהבי.

רק החלק האחרון בצוואתו התגשם בסופו של דבר. הבית שהוריש נמכר, העיזבון לא הוצג ברבים והקרן דעכה עד שנפחה את נשמתה.

כבר בשנת 1959 חזה דן בן אמוץ את השכחה הצפויה לו עם מותו. במערכון "ההספד" שהוצג לראשונה בסדרה המיתולוגית "שלושה בסירה אחת", פנה אל עצמו בקינה לא צפויה ואמר: "הוך, דן, דן, דן, כתוב בתורה חכם שמת, הכל קרוביו. אבל אתה, מסכן, גלמוד היית וגלמוד תישאר".

 

כתבה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות ב-11 באוקטובר 1998

 

דן בן אמוץ יחד עם אשתו השנייה הציירת בתיה אפולו, תמונה משנת 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

***

כתבות נוספות

כיצד נעשה אדם אבות ישורון?

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

***

 

אם כבר למות – אז להיות לבושים בקבר בסטייל

מסמכים מגניזת קהיר: איך להיקבר? וחשוב יותר, איזה בגדים ללבוש? ליהודי מצרים היו דרישות ברורות מאוד בעניין

ריב בין גבר לאשתו בגניזת קהיר

המוות, העולם הבא ותחיית המתים העסיקו לא מעט את היהודים המתועדים בגניזת קהיר. בין השאר, רבים מהם עסקו באופן שבו ייקברו, ובפרט בבגדים שאותם ילבשו. בעלי האמצעים מביניהם לא נקברו בתכריכים פשוטים, אלא טרחו והזמינו לעצמם בגדים יפים, לעיתים חדשים, שאותם ילבשו בעת קבורתם – אולי כדי להגיע לעולם הבא בצורה ראויה, ואולי כדי לקום לתחייה בהופעה מוקפדת. דוגמאות רבות לכך נמצאות בגניזה.

דוגמה אחת עולה מתוך זכרון עדות רשום עברית מפסטאט בשנת 980, כלומר לפני יותר מ-1000 שנה, שבה מעידים העדים כיצד "נפל בין שלמה הלוי בן ישועה" ובין אשתו סתאנה סכסוך, ולאחר ש"נשאו ונתנו בדברים הרבה" הגיעו לבית הדין, ושם הצהיר הבעל שלמה את הדברים הבאים (הדף עצמו קרוע בצידו השמאלי, והשורות הושלמו ע"י מפרסם המסמך, מ"ע פרידמן, עפ"י ההקשר – בתוך סוגריים מרובעים):

"אשתי סתאנה זו יש לה עמי כמה שנים, ובגזירת המקום לא נתקיי[ם לה זרע] והרי היא עלובה שכולה מבנים". ומה היה חשוב לסתאנה זו שיבטיח לה בעלה? שאם תמות לפניו "שיהו הבגדים ו[כסות] ומלבושים [… לקבורתה] ולא אגריע מהם כלום… בהוצאותיה ותכריכי קבורתה כדי חובתי לה ולא אגריעה… ולא אפחית ולא אשנה ולא אחליף…"

ואם חשבתם שהמילה 'תכריכים' כוונתה בד לבן פשוט, מופיע במסמך פירוט של הבגדים המבוקשים: "ואילו הן הבגדים: ריחאניה (כנראה בגד מבושם, מנהג רווח באותם ימים), נצפיה ('חצי מעיל'), וג'לאלה דֻריה (בגד תחתון, ככל הנראה מבושם), ונצפיה (עוד 'חצי מעיל'), וג'לאלה צנד[..]".

בצוואה מפסטאט כמעט 200 שנה אחר כך, מורה החולה על ערש דווי להסדיר את חובותיו ועסקיו עם שותפיו, ולאחר מכן מצווה "רוצה אני שתכריכני בתכריכים מעולים (אריד תכפנני כפן מגמל), שתגזור לי לבוש נצפייה בגדאדי (והו אן תקטע לי נצפיה בגדאדי), ומעיל עליון מבד עתאבה חדש (וגבה עתאבה גדידה) ומצנפת (ועמאמה) וארון חדש (ודרג גדיד) – וזוהי צידתי האחרונה מרכושי (פהדא אכר זאדי מן מאלי)".

 

צוואת המורה

 

'נצפיה' הוא בגד יקר, ככל הנראה גזור, אולי חצאית (נצף=חצי), מחירו נאמד בכמה משכורות חודשיות. 'גלאלה' הוא בגד גוף תחתון, צמוד לגוף, ששימש הן גברים והן נשים. בד 'עתאבה' הוא בד יקר העשוי שילוב של משי, פשתן וחוטי זהב, שנקרא על-שם מקום ייצורו – רובע 'אלעתאביין' בבגדאד. 'עמאמה' הוא כיסוי הראש המפואר ביותר. 'לגזור לי' – כלומר הכותב ציווה שהבגדים יהיו חדשים, וייגזרו במיוחד עבורו.

מתעודות אלה ואחרות נראה שיהודי מצרים לא האמינו ש'לא לוקחים כסף לקבר'.

(הפרטים הרבים על פריטי הלבוש לקוחים מעבודת הדוקטורט של אורה מולד-ואזה בנושא. עדות בית הדין בנוגע לפשרה בין שלמה לסתאנה אשתו נמצאת בספרית הסמינר התיאולוגי היהודי JTS, ENA4020.50, ופורסמה ע"י מ"ע פרידמן בספרו 'ריבוי נשים בישראל' עמ' 194. הצוואה נמצאת בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS13J3.2, ופורסמה ע"י ש"ד גויטיין במאמרו 'צוואות ממצרים מתקופת הגניזה', בכרך ח של כתב העת ספונות)

כתבה זו הופיעה לראשונה בעמוד הפייסבוק של משה יגור, "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום".

***

כתבות נוספות:

"וארץ זו שאני נמצא בה, חמה לי מאוד שאין לתאר"

האם נשים יהודיות ידעו לכתוב בעבר? גניזת קהיר עם התשובות

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

***