"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת"

הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

"באבי יאר" בכתב ידו של יבגני יבטושנקו המצוי בספרייה הלאומית

רציתי מכבר לכתוב שירים על האנטישמיות, אך הנושא הזה מצא את פתרונו השירי רק כאשר הייתי בקייב וראיתי במו עיני את המראה הנורא. את השיר עצמו כתבתי מיד עם שובי למוסקבה – די מהר, תוך כשעתיים. אותו יום בערב נועדה לי הופעה בפוליטכניקום. סיפרתי על קובה. אחרי כן קראתי, לראשונה בחיי, את באבי יאר.

(מתוך האוטוביוגרפיה של יבטושנקו שיצאה לאור בלונדון ב-1964)

בערב יום הכיפורים תש"ב,  29-30 בספטמבר 1941, נטבחו בפאתי קייב, אוקראינה, קרוב ל-34,000 יהודים תושבי האיזור. היהודים הוצבו קבוצות-קבוצות, ואז שורות חיילים נאצים הכו אותם באכזריות. אחר כך נורו ונפלו אל גיא ההריגה.

היה זה אחד ממבצעי ההרג ההמוני האכזריים ביותר שהתרחשו על אדמת ברית המועצות הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה. כ-85,000 בני אדם נוספים נרצחו באותו גיא-הריגה במהלך השנתיים הבאות. בקיץ 1943 ציוו מפקדי האס-אס הגרמנים להעלים כל זכר לזוועה, וגיא ההריגה כוסה בערימות עפר אדירות, שטשטשו כמעט כליל את אשר התרחש שם.

 

אנדרטה לציון קבר האחים בבאבי יאר (ויקיפדיה)
אנדרטה לציון קבר האחים בבאבי יאר (ויקיפדיה)

 

אך את עקבות הטבח המחריד בבאבי יאר אי-אפשר היה למחות כליל: בני משפחותיהם של עשרות אלפי הקרבנות ידעו ולא שכחו; תושבי בירתה של אוקראינה, שהיו בהם גם כאלה ששיתפו פעולה עם המעשה,  נצרו בלבם את הבושה. סיפור הטבח תועד, במידת האפשר, אך לא פורסם בהרחבה. הכתם שהטיל הטבח על העם הסובייטי לא נמחה גם עם הניצחון על גרמניה הנאצית. הטבח היה לסוד גלוי, שלא העזו לדבר בו והס מלהזכירו.

 

עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת.
עָרוּץ תָּלוּל – כִּדְמוּת גּוֹלֵל עַל קֶבֶר.
 אֲנִי אֲחוּז-אֵימָה.

 

ימי ההפשרה של תקופת חרושצ'וב, אחרי נפילת משטרו העריץ של סטלין, איפשרו את הופעתם של קולות חדשים, צעירים, שביקשו לזעוק ולספר על הפשעים שעד אז אסור היה לדבר בהם. אחד מן המשוררים הצעירים והנועזים שכוכבו דרך באותם ימים היה יבגני יבטושנקו, בן לאב גרמני ולאם אוקראינית. בספטמבר 1961 פרסם יבטושנקו בכתב העת הספרותי המרכזי של ברית המועצות, "ליטרטורנאיה גזטה", פואמה תחת הכותרת: "באבי יאר".

בפואמה זו הצליח המשורר לזקק אל תוך שורות שיר זעקה כנגד הרוע, האכזריות וגם האדישות ולהציב, לראשונה בשירה הסובייטית הרוסית, יד לרצח המתועב של רבבות יהודים. השואה, שהיתה עד אז נושא שמיעטו, אפילו חששו לגעת בו בספרות הרוסית בברית המועצות, עלתה לפתע במלוא עוצמתה ועמדה במרכזו של הדיון. "באבי יאר" היכה בתדהמה מיליוני קוראים, שרבים מהם למדו את שורותיו בעל-פה. יבטושנקו, כמעט מיותר לציין, היה לכוכב בן-לילה. השפעתה של פואמה זו חרגה הרבה מעבר לגבולות הקהילה הספרותית של ברית המועצות, וגם הרבה מעבר לגבולותיה של המעצמה שמאחורי מסך הברזל. היא תורגמה לעשרות לשונות, והפכה את "באבי יאר" לאחד מסמליה המייצגים של השואה בעיני רבים.

סביב "באבי יאר" התפתחו פרשיות מרתקות רבות, ובהן פרשת הלחנתה של הפואמה בידי דמיטרי שוסטקוביץ'  והצנזורה שהוטלה על ביצוע היצירה. ואולם, אחת מן הפרשיות הפחות ידועות קשורה בעותק גנוז של הפואמה, בכתב ידו של המשורר, אשר שמורה באוסף האוטוגרפים שבספרייה הלאומית בירושלים.

ככל הנראה, בראשית שנות השישים התגלגל למערב אירופה עותק של "באבי יאר", בכתב ידו של יבטושנקו ובחתימת ידו. גלגוליו של כתב יד זה, עד אשר הגיע בסוף 1968 אל בית המכירות הפומביות "סות'ביס" לוטים בערפל – בעידן "המלחמה הקרה" הברחתו של כתב יד זה היתה, יש להניח, קשורה בסכנת חיים של ממש. באותה מכירה פומבית, נרכש כתב היד הנדיר על ידי מר ליאו גרהם, אספן אמיד וציוני נלהב. כמעט מיד לאחר הרכישה, הודיע גרהם כי הוא תורם את כתב היד לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. בינואר 1969 הכריזה העתונות הישראלית בחגיגיות רבה על הגעתו של כתב היד לישראל, וקליטתו בספרייה הלאומית.

 

הכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-15.1.1969 על הפקדת כתב היד

 

כאשר החלו בבחינת כתב היד כאן, בספרייה הלאומית, הסתבר לפתע כי הוא אינו זהה לחלוטין לטקסט המוכר, אשר נדפס. ואולי, דווקא באותו כתב יד יש ביטוי אותנטי יותר לרחשי לבו של יבטושנקו, שחשש מתגובת הצנזורה הסובייטית.

 

פתיחת השיר "באבי יאר" בכתב ידו של יבגני יבטושנקו המצוי בספרייה הלאומית

 

אחד השינויים הבולטים היה הקטע בשיר שבו הוא פונה אל העם הרוסי:

 

הוֹ, עַם רוּסִי שֶׁלִּי!
יָדַעְתִּי עַד מְאֹד,
כִּי בִּיסוֹדְךָ אַתָּה שׁוֹחֵר אַחְוַת עַמִּים.
אוּלָם תְּכוּפוֹת הָהֵם, שֶׁיְּדֵיהֶם טְמֵאוֹת,
שִׁמְךָ טָהוֹר נָשְׂאוּ בְּצֶלְצְלִים רֵמִים.
יָדַעְתִּי אֶת אַרְצִי, יָדַעְתִּי אֶת טוּבָהּ.
וּמַה שָׁפָל מִזֶּה,
שֶׁבְּלֹא רְתֵת נִימִים,
בַּשֵּׁם "בְּרִית עַם רוּסִי", כִּבְאִצְטְלָה נָאוָה,
 נִתְעַטְּפָה בָּפְאֵר סִיעַת אַנְטִישֵמִים.

 

בגרסה המודפסת, הידועה, פנייה זו מגיעה לאחר תיאור הטבח, אולם בכתב היד היא חסרה. במקום זאת, היא הועברה אל סופה של הפואמה, ושולבה בקריאה אקטואלית כנגד האנטישמיות. בנוסח המודפס העילה לפנייה אל העם הרוסי היא בעבר, בפוגרומים שלפני המהפכה. ואילו המשמעות העולה מנוסח כתב היד היא קריאה אקטואלית לחדול משנאת היהודים, שכן כל עוד זו קיימת, אין טעם לשירת ה"אינטרנציונל".

 

חתימתו של המחבר יבגני יבטושנקו

 

כאשר הלך לעולמו יבגני יבטושנקו, לפני כחודש ימים, שב ועלה שמה של הפואמה שהנחילה לו תהילת עולם. היו שתהו לאן נעלמו העוז והעוצמה של המשורר הצעיר, שברבות הימים נחלש קולו ולבסוף, בחר בחיי גלות בארצות הברית. אך גםאם לא מימש יבטושנקו את כל ציפיותיהם של שוחרי החירות, הרי שהוא העניק לעולם את אחת מיצירות המופת החשובות ביותר שנכתבו בידי לא-יהודי על השואה.

 

יבגני יבטושנקו

 

לפריט בקטלוג הספרייה

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם

בדרך להגשמת תשוקתה למתמטיקה, עמדה אמי נתר בפני מכשולים רבים בתור אישה משכילה ויהודייה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. על אף הקשיים הצליחה נתר להשאיר את חותמה כשניסחה במושגים מתמטיים את תורת הייחסות של איינשטיין. למעשה, כל הפיזיקה המודרנית חייבת לה תודה.

פרופסור אמי נתר (משמאל) עם המתמטיקאים לבית דבריל, גטינגן, אביב 1931, מאתר מכון המחקר למתמטיקה על שם אמי נתר, אוני' בר-אילן

השנים הראשונות

המתמטיקאית עמליה אמי נתר נולדה בארלנגן שבגרמניה ב-1882 למשפחה יהודית מסורתית שתורתה הייתה גם המתמטיקה. אביה, מקס נתר, היה פרופסור למתמטיקה בעל שם ואחיה הצעיר עסק במתמטיקה גם הוא. נתר הלכה תחילה במסלול האפשרי לנשים משכילות בזמנה ולמדה הוראה, וליתר דיוק הוראת שפות. כשסיימה את הלימודים, החליטה להתמסר לתשוקה המשפחתית וגם האישית שלה – המתמטיקה.

אך כיצד תוכל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה כאשר נאסר על נשים לעשות זאת? נתר מצאה פתרון. היות שלא הורשה לה להירשם בעצמה ללימודים, התיישבה בהרצאות החוג למתמטיקה בתור שומעת חופשית. רבים מהמרצים שמהם למדה היו חברים ועמיתים של אביה. הם התרשמו מאוד מכשרונה המתמטי של נתר ובסופו של דבר גם אפשרו לה להיבחן בקורסים שלמדה. נתר סיימה את הדוקטורט שלה בהצטיינות יתרה ב-1907.

 

 

המאבק להגשמה

נתר לא הסתפקה בתעודה. היא רצתה להמשיך ללמוד וגם ללמד את התחום שבו הצטיינה, אך המשרות היחידות שהיו פתוחות לפניה היו בתור עוזרת הוראה ללא שכר. היא לא הייתה יכולה ללמד תחת שמה אלא רק תחת שמות של מרצים אחרים.

ב-1915 היא קיבלה הזמנה מפליקס קליין להצטרף למחלקה למתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, שם ישבו גדולי המתמטיקאים בגרמניה באותה תקופה, לפחות עד עליית הנאצים לשלטון. בגטינגן יכולה הייתה נתר ללמד, ללא שכר, תחת שמו של המתמטיקאי דיוויד הילברט. הילברט העביר את השיעור הראשון בקורס ונתר המשיכה ללמד את שאר השיעורים בתור "עוזרת הוראה".

עמיתיה, פליקס קליין ודיוויד הילברט, ניסו לעזור לה להשיג היתר ללמד באוניברסיטה תחת שמה, ושלחו בקשה למשרד החינוך להעניק לנתר משרה בתור מרצה מן החוץ. הם כתבו שהם חוששים שאם לא תקבל נתר משרה קבועה, תעבור לאוניברסיטה אחרת ובכך תאבד אוניברסיטת גטינגן מתמטיקאית מבריקה. תשובת משרד החינוך מוכיחה שבאותה תקופה היה זה בלתי אפשרי עבור נשים ללמד תחת שמן ולקבל שכר עבור עבודתן. מתמטיקאיות מוכשרות, כמו אמי נתר, פשוט לא יכלו להתקדם במקצוע שלהן ולהתפרנס ממנו:

 

מכתב משרד החינוך, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

ברלין 20.7.1917
בעניין קבלתן של נשים למשרות הוראה, התקנות עבור אוניברסיטת פרנקפורט זהות לאלה של כל האוניברסיטאות: נשים אינן מורשות לקבל משרה של מרצה מן החוץ. זה גם בלתי אפשרי לחלוטין לחרוג מן הכלל באוניברסיטה אחת. לכן, החשש שלך שגברת נתר תעזוב ותלך לפרנקפורט ותקבל שם זכות הוראה בלתי מבוסס: היא לא תקבל שם זכות הוראה, כפי שהיא לא תקבל זאת בגטינגן או בשום אוניברסיטה אחרת. האדון שר החינוך התבטא בעניין זה שוב ושוב והדגיש שהוא תומך בהוראת קודמו במשרד, ולפיכך גבירות לא יורשו לקבל משרות הוראה באוניברסיטאות.
ומכאן, אם כך, אין חשש שתפסיד את גברת נתר כמרצה מן החוץ לאוניברסיטת פרנקפורט.

שנתיים מאוחר יותר, ביוני 1919, קיבלה נתר סוף סוף היתר ללמד תחת שמה. היה זה בזכות שינויים בחקיקה שקרו עם תום מלחמת העולם הראשונה. היא קיבלה משרה של מרצה מן החוץ בשכר נמוך, ללא קביעות וללא תנאים סוציאליים.

נתר שמחה להישאר וללמד במרכז בגטינגן. המקום היה אבן שואבת למיטב המוחות של התקופה, שאיתם יכולה הייתה לעסוק בדיונים אינסופיים בסוגיות מתמטיות, לתת ביטוי לחשיבה המתמטית היצירתית שלה ולהמשיך ולפתח את עבודתה בתחום. וזה הרי הדבר שאותו רצתה יותר מכל.

 

12.3.1918, מכתב לפליקס קליין, פרופסור למתמטיקה בגטינגן בנושא מחקרה על חשבון וריאציות. אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

נתר הייתה דמות צבעונית, חייכנית, גדולת מידות. את פניה עיטרו משקפיים עגולים ולבושה היה תמיד בגדים רחבים ונוחים. היא דאגה מאוד לאביה ולאחיה שהיו חולניים. אולי חלמה על אהבה או על ילדים משל עצמה, אך מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. אולי מפני שבמבנה החברתי של אותה תקופה, זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורה.

התקופה שלימדה בגטינגן, בין שתי מלחמות העולם, הייתה עבור נתר תקופת פריחה. היא הייתה מלאת השראה, נדיבה ברעיונות למחקר ובעצות לתלמידיה ולעמיתיה וטיפחה סביבה חוג תלמידים-מעריצים שנקרא "בני נתר".

 

עליית הנאצים לשלטון: סילוק היהודים מגנטינגן

 

מכתב הפיטורים של אמי נתר, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

מכתב של השר הפרוסי למדע, אמנות וחינוך העם, ברלין, 2.9.1933
השר הפרוסי הממונה על מדע, אמנות והשכלת העם
על בסיס סעיף 3 של "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" מאפריל 1933, אני מבטל את אישור ההוראה שלך באוניברסיטת גטינגן.
על החתום, שׂטוקארט, בשם השר הממונה.

לפרופסור המרצה מן החוץ פרופסור גברת ד"ר אמי נתר בגטינגן.
העתק נאמן למקור של הדוח מה-7.8.33
לידיעתך, לתשומת לבך ולביצוע בהמשך.
יש להפסיק את תשלום המשכורת לפרופסור אמי נתר החל בסוף ספטמבר 1933.

בגטינגן היא התוודעה לעבודתו של אלברט איינשטיין וניסחה את המשוואות המתמטיות שנבעו מתורת היחסות הכללית שלו. לפי "משפט נתר", שעוסק בקשר בין סימטריה וחוקי שימור בטבע, "כל חוק שימור מייצג סימטריה בטבע המונחת בייסודו, וכל סימטריה בטבע מספקת חוק שימור". לנוסחאות האלה שאיינשטיין לא ידע לנסח בעצמו בשפה מתמטית, השפעה עצומה על כל הפיזיקיה המודרנית עד עצם היום הזה.

בגטינגן היה אחד המרכזים הבולטים למתמטיקה בגרמניה, עד עליית הנאצים לשלטון. כמו נתר, רבים מהחוקרים והמורים במכון היו יהודים. נתר נשארה ללמד בו עד שפורסמו ב-1933 חוקי הגזע החדשים של הנאצים ובהם "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" – חוק שבעקבותיו פוטרו כל היהודים ממשרותיהם.

כעבור שנה מסילוק היהודים מהמכון, שאל שר התרבות הנאצי ברנהרד רוסט את המתמטיקאי הלא-יהודי דויד הילברט (שנאבק בחוק ללא הועיל) אם נכונה השמועה שהמכון המתמטי סבל מאוד מאז סילוקם של היהודים ותומכיהם. הילברט השיב לו שהמכון לא סבל, שהוא פשוט לא קיים עוד בכלל.

 

הגשמת החלום

בעזרתו של אלברט איינשטיין, שכבר היה בארצות הברית באותה תקופה (ולא יכול היה לחזור לגרמניה שבה הנאצים שללו ממנו את משרתו והעלו את כתביו באש), הצליחה נתר להתקבל למשרת הוראה במכללה לבנות ברין מור בפנסילבניה. היא היגרה לארצות הברית ובפעם הראשונה בחייה, לימדה וזכתה להערכה, לכבוד ולתנאי ההעסקה הראויים לה. היא הוזמנה לתת הרצאות שבועיות במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, אך בתור אישה לא יכולה הייתה להתקבל למשרת הוראה בפרינסטון.

נתר לימדה שנה וחצי בקולג' ברין מור. ב-1935, חלתה ועברה ניתוח פשוט שהסתבך. היא נפטרה כעבור ימים אחדים בגיל 53.

תמונותיה של נתר תלויות כמעט בכל חדר בפקולטה למתמטיקה בבר אילן, במכון המחקר שנקרא על שמה. הסטודנטים למתמטיקה ברחבי העולם מכירים אותה, אבל ראוי שעוד ידעו על תרומתה המופלאה של עמליה אמי נתר שפרצה את הדרך לנשים בעולם המתמטיקה והמדע ושינתה את פני העולם כשנתנה שמות ונוסחאות לחוקים הפיזיקליים שמקיימים את עולמנו.

 

עמליה אמי נתר, תמונה מאוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

 

"לאחרונה נפטרה בשנתה ה-53, מתמטיקאית מכובדת, פרופסור אמי נתר, לשעבר מאוניברסיטת גטינגן ובשנתיים האחרונות חלק מקולג' ברין מור. כאשר לוקחים בחשבון את כישוריהם ויכולתיהם של מתמטיקאים החיים כיום, פראולין נתר, הייתה יצירתית בצורה יוצאת דופן והגאון המתמטי הגדול ביותר מאז התאפשרה ההשכלה הגבוהה לנשים."

(מתוך ההספד של אלברט איינשטיין על פרופסור אמי נתר, "ניו יורק טיימס", 1935)

 

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בחיבור הכתבה

כתבות נוספות:

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

כשמארי קירי הבריזה לחברים כי בדיוק זכתה בנובל

 

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

מהביקורת של ביאליק ב"עיר ההרגה" ועד המלחמה של הצעירים היהודים בפורעים. מוט עץ מאולתר באורך של 26 ס"מ מספר על גבורתו של עמנו.

הגנה עצמית ליהודים

וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,
הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,
לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה;
וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁש אֶת-הַכֶּסֶת הַמְטֻנֶּפֶת וְאֶת-הַכָּר הַמְאָדָּם,
מִרְבַּץ חֲזִירֵי יַעַר וּמִרְבַּעַת סוּסֵי אָדָם
עִם-קַרְדֹּם מְטַפְטֵף דָּם רוֹתֵחַ בְּיָדָם.
וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,
תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,
שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים
בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,
נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,
וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –
שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,
וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –
וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –
וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן
שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
"רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?" –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

(הבית השלישי של הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" מאת חיים נחמן ביאליק)

 

ב-6 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב בעקבות עלילת דם על יהודים ברצח נער נוצרי. חיים נחמן ביאליק נתבקש על ידי קבוצת סופרים, לסקר ולתעד את הזוועות ואת עדות הקורבנות. הדוח של ביאליק, הפואמה "בעיר ההרגה", כוללת בתוכה ביקורת חריפה על הקהילה היהודית ועל חוסר האונים. בבית השלישי בפואמה החל ביאליק מפליא בביקורת על חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול נשיהם הנאנסות, והעדר הגבורה היהודית עורר את היהודים להגן על עצמם. דברי התוכחה של ביאליק עוררו את היהודים לקחת את הגנתם בידם.

 

איורו של האמן היהודי-גרמני אפרים משה ליליין: "למתים על קידוש השם בקישינוב"

 

גבורה

"בשעה שהתהלוכה הגיעה לרחוב בזראנו הטילו פצצה (א באמבע) ברחוב סוראזער, לא הרחק מן התהלוכה. את הפצצה הטילו כוחות ההגנה העצמית היהודית שנוסדו באותה זמן ביד הצעירים היהודים בני הפרולטוריון כדי להגן על השכונה היהודית הענייה מפני פוגרום. לא היה בידם לא אמצעים ולא כוח לעמוד בפני כוחות המשטר החמושים. אך החיילים החמושים והפורעים פחדו לעבור ברחוב סוראזער.

(קטע מתוך ספרו של אברהם שמואל הערשבערג, "פנקס ביאליסטוק")

וכך מעיד הערשבערג על ההגנה שהעניקו יהודים לאחיהם היהודים בעת הפוגרום שהתרחש בעיר, בחודש יוני 1905. כאילו אותם יהודים קראו את עיר ההרגה של ביאליק.

 

 

וזה פריט יוצא דופן שנרשם לראשונה בפנקסי הספרייה בשנת 1937. ההערכה היא כי הוא הוא נשלח בעשור הראשון של המאה העשרים לירושלים, בידי ד"ר יוסף חזנוביץ' מביאליסטוק.  נשק מאולתר שמורכב ממוט עץ באורך 26 ס"מ, שאליו הוצמד במסמרים קפיץ ברזל ובקצהו גולת פלדה. בקצה המוט הושחלה לולאה של חבל, לשם אחיזה. על מוט העץ נחרט בעברית: "הגנה עצמית ביליסטוק / ה'תרס"ו." ככל הנראה, מעין "פרגול" זה הוכן על ידי קבוצת צעירים מקרב מעמד הפועלים היהודים של ביאליסטוק, ועל-פי המסופר בספר "פנקס ביאליסטוק", באמצעותו הוברחו הפורעים מרחוב היהודים.

כתבות נוספות:

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש לאחיה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

 

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

מריה סיבלה מריאן הייתה מדענית, חוקרת וציירת טבע שתיעדה את עולם החרקים, עקבה אחרי גלגוליהם וגילתה לעולם איך באים חרקים לעולם. על מריאן ועל המסע שלה לחקר יערות הגשם בסורינאם בכתבה הבאה >> סייעה בהכנת הכתבה: חיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין

תמונת מריה סיבלה מריאן, מתוך אוסף אדלשטיין

מריה סיבלה מריאן (1717-1647) ידועה היום בעיקר בתור ציירת טבע, אבל למעשה הייתה מדענית וחוקרת טבע גרמנייה חשובה. העבודות שלה עסקו בזואולוגיה ובוטניקה והציורים שלה, שהיו יפהפיים, מפעימים ומלאי חיות, היו בעצם שיטת התיעוד של מחקריה.

היא נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, מקום שהיה אז מרכז של אמנות וסחר במשי, למשפחה ידועה של מדפיסי מפות ומוציאים לאור. אביה המדפיס נפטר כשהייתה צעירה מאוד ומי שגידלו אותה היו אמה ובעלה השני, הצייר הפלמי יקוב מארל. מארל, צייר שהתמחה בציורי טבע דומם של צבעונים, זיהה את כשרונה של מריאן וטיפח אותו מגיל צעיר. הוא גם זה שהוריש לה את האהבה לציור פרחים. מריאן למדה מגיל צעיר רישום, תחריט, ציור בצבע וגם את אמנות ההדפס. היא יצרה את הדפס הנחושת הראשון שלה בגיל 11.

מתוך האיסוף, ההתבוננות והציור – גילתה מריאן איך נוצרים חרקים ומה מחזור החיים שלהם. איך הם משתנים מביצה לזחל, מזחל לגולם ומגולם לחרק בוגר. עד למחקרה האמינו בני זמנה ואלה שלימדו אותם מאז ימי אריסטו, שחרקים נוצרים באופן ספונטני מאשפה כי שם מצאו אותם ולכן הניחו שכך באו לעולם. הגילוי של מריאן, כבר בגיל צעיר, היה חלק מהמהפכה בעולמות הביולוגיה והזואולוגיה והניח את היסודות לקטלוג מיני החרקים. וכך, מה שנולד אצל מריה סיבלה מריאן בתור תחביב ילדות, נעשה לעבודת חייה.

כשהייתה בת שמונה-עשרה נישאה מריאן לתלמיד של אביה החורג, ועברה איתו לנירנברג. בעלה היה צייר מוכשר בעצמו, הוא התלהב מהעיסוק של מריאן, תמך בה והוציא לאור את ספרייה. נולדו להם שתי בנות: דורותיאה-מריה ויוהנה-הלנה. את שתיהן לימדה מריאן לצייר ולרשום מגיל צעיר. בעקבות פטירת אביה החורג היא נסעה לבקר את אמה והחליטה לא לחזור עוד לנירנברג. בת 34, כשהיא מגדלת לבד שתי בנות, עברה להולנד לכת הלבדיסטים הנוצרית, אמה הצטרפה אליה והן חיו שם כמה שנים בקרב אמנים ומדענים שהתמסרו כולם לאורח חיים קפדני של עבודה קשה. מריאן עבדה שם בתור מדפיסה, אך היה לה מעט זמן לצייר.

 

מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"

 

ב-1695 החליטה לעזוב את הכת ולעבור עם בנותיה לאמסטרדם, עיר שוקקת חיים, אמנות ומסחר. היא הייתה מפרנסת יחידה: ציירת, סוחרת ומוציאה לאור וזכתה להכרה ולתהילה על ציוריה. בנותיה עבדו יחד איתה. הסיפורים, האנשים והמזכרות שהגיעו אל אמסטרדם מהמושבות ההולנדיות מעבר לים, עוררו את סקרנותה של מריאן והזינו את דמיונה. הלב שלה משך אותה הרחק מאמסטרדם, לחקור לא רק את עולם החרקים והצמחים הקרוב אליה אלא להרחיק נדוד ולגלות את העולם.

 

פרי עץ הרימון והפרפרים שניזונים ממנו
מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"

 

וכך, ב-1699 יצאה אל מסע חייה – מסע אל סורינאם שבצפון-מזרח דרום אמריקה – היא הייתה אז בת 52 ובתה הצעירה דורותיאה, שהייתה בת 21, הצטרפה אליה למסע.

אל המושבה ההולנדית סורינאם הביאו עבדים מאפריקה וגידלו בה קקאו, קפה, קנה סוכר וכותנה. מריאן הגיעה אליה עם ארגזים של צבעים ובדים. היא התכוונה לחקור את חיי הטבע במקום ולצייר אותם. שם פגשה מריאן את המתיישבים ההולנדים בעלי העבדים, אך גם את העבדים ואת האינדיאנים ילידי המקום.

יחסה של מריאן אל המקומיים היה שונה משל שאר ההולנדים והזרים והיא נחרדה מהאכזריות שהופנתה כלפי העבדים. היא התעניינה באנשי המקום ובאמת ביקשה ללמוד ככל האפשר על הטבע הפראי שלו. וכך הלכה אחרי העבדים והאינדיאנים אל מקומות המסתור שמצאו ביערות. שם, הכירה את בעלי החיים, הצמחים והחרקים של המקום. הנשים הראו לה את הצמחים המקומיים וסיפרו לה על שימושיהם, למשל, על צמח אחד שבמינון מסוים מזרז לידה ובמינונים גבוהים גורם להפלות ואפילו למוות.

מריאן לא באה לאלף את הטבע כמו בעלי המטעים וגם לא באה לאלף אותו בציורים ולכן, ציוריה מסורינאם מתעדים את הטבע במלוא פראותו: ציפורים אוכלות חרקים, עכבישי ענק אוכלים ציפורים, מריאן הבוגרת הרחיקה הרבה מאותם ציורי טבע דומם של פרחים יפים שעליהם גדלה. אחרי שנתיים של עבודה בלתי פוסקת בסורינאם, חלתה מריאן במלריה ונאלצה לחזור להולנד. היא לקחה איתה בחזרה רישומים ואיורים שהכינה ודוגמאות של חרקים וגם שפחה אחת מהמקום. מריאן הייתה אמנם אישה פורצת דרך, אך כבת התקופה גם הייתה חלק מתרבות של ניצול וסחר בבני אדם.

 

נמלים וטרנטולות על ענף עץ גויאבה
מתוך הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"
ציירה: מריה סיבלה מריאן. התמונה מתוך האתר של ספריית מכון גטי

 

עבודותיה מסורינאם נאספו לספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", הספר שראה אור ב-1705 נחשב לעבודתה החשובה ביותר. היו בו 60 לוחות של איורים, פרי מחקרה ומכחולה. האיורים נצבעו ביד לפי הזמנה והיו מלאי חיות ויופי.

 

מריה סיבלה מריאן ומלאכים-שליחים שעוזרים לה למיין חרקים
תמונת השער של הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", מתוך אוסף אדלשטיין

 

עם חזרתה לאמסטרדם התפרנסה מריאן מציור וממכירה של חרקים שהביאה איתה מסורינאם. ב-1715 לקחתה מריאן בשבץ ומאז טיפלה בה בתה דורותיאה. היא נפטרה ב-1717.
מריה סיבלה מריאן הייתה יוצאת דופן מבין הנשים בנות המאה ה-17. היא מהמעטות שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של תקופתן ולזכות במקום של כבוד בדפי המדע, האמנות וההיסטוריה של האנושות.

 

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בחיבור הכתבה.