כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

ברמת גן ייסדתי את מדינת היהודים (ולאיש לא היה אכפת)

אי שם ברמת גן, ביולי 1943, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, התכנסו בחשאי נכבדי היישוב והכריזו על הקמתה של ממשלה עברית בארץ ישראל.

גיל וייסבלאי | 01.05.17 | 2 דק' |
Share
יושבים, מימין לשמאל: ד"ר אברהם ויינשל, ישראל רוזוב, אברהם קריניצי, פרופ' יוסף קלוזנר

מעטים יודעים כי לטקס הכרזת העצמאות שנערך בה' באייר תש"ח קדם טקס אחר, חשאי כמעט, שבו הוכרז על הקמתה של ממשלה עברית בארץ ישראל. במובנים רבים, היה אותו טקס נשכח שירת הברבור של ותיקי התנועה הציונית.

"כל אותו היום שרצו ברמת גן בלשים שהתחקו על צעדינו", סיפר בזיכרונותיו אברהם קריניצי, אחד ממארגניו של טקס ההכרזה. לקריניצי, ראש המועצה ולימים, ראש העיר האגדי של רמת גן, כבר היה ניסיון מסוים עם הבולשת הבריטית, שאף כינתה את המושבה שבראשותו "האינקובטור של הטרור", על שום המקלט שהוענק בה לאנשי המחתרות. אותו היום שעליו מספר קריניצי, הוא ה-25 ביולי 1943, היום שבו נועדה להתכנס ברמת גן "קהילת-עם".

מודעה שפורסמה בבוקר האירוע ב"משקיף"

 

בקיץ 1943 כבר החלו להגיע ארצה הידיעות על השמדת יהדות אירופה, ובקרב רבים ביישוב העברי שררה תחושה של חוסר אונים. לצד קריאותיהם של מנהיגי היישוב לשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמתם כנגד האויב הנאצי המשותף הכריזו ה"הגנה" והאצ"ל על הפוגה במאבק כנגד הבריטים. הלח"י היה באחת משעות השפל הקשות בתולדותיו, לאחר רצח יאיר ומאסרם של יורשיו. העובדה שרבים התגייסו לשורות הצבא הבריטי וסייעו במאמץ המלחמתי לא הקהתה בקרב היהודים את תחושות הזעם וחוסר האונים בקרב כלפי שערי הארץ הסגורים ויחסה השלילי של ממשלת בריטניה כלפי כל גילוי של עצמאות מצדם.

במצב עניינים זה, החליטה קבוצה של ותיקי הציונות הרוסית, אלה אשר נדחקו מעמדת ההנהגה כבר כשני עשורים קודם לכן, לקום ולעשות מעשה. "חילופי המשמרות" בהנהגת התנועה הציונית לא הותירו עוד מקום לאישים שהיו חלק מדור המייסדים הוותיק, שהלך ומצא עצמו נדחק אל השוליים, נדהם מן המאבק שבין הסוציאליסטים לרביזיוניסטים, שהיו לרובם זרים כמעט באותה מידה. יחד עם זאת, יש לציין כי רובם נטו, באופן טבעי, לצד הימני יותר של המפה הפוליטית, והזדהו יותר עם קו תקיף ועצמאי ביחס אל המנדט הבריטי.

הרעיון היה פשוט למדי, אם כי לא לגמרי נטוע בקרקע המציאות: ליצור חזית אחידה של היישוב בארץ, במנותק ממוסדות הסוכנות היהודית, שנתפסה כרופסת וכושלת. על-פי כוחן הפוליטי היחסי, יבחרו המפלגות נציגים שביחד ירכיבו קבוצה של 120 נציגים שתהווה פרלמנט עברי. לאור מצב המלחמה שבו נתונה בריטניה, ובהתחשב בנאמנותו של היישוב העברי, כך סברו, תוכל בריטניה להכיר בעצמאותו של הדומיניון היהודי שיוקם בארץ ישראל ולהעניק לו עצמאות מוגבלת, תחת חסותו.

קריניצי ציין בזיכרונותיו כי "הרוח החיה בעניין היה ד"ר אברהם ויינשל", לא לפני שהקפיד לציין את עצמו כאחד מיוזמי הרעיון. ויינשל היה עורך דין נכבד מחיפה, מידידיו של ז'בוטינסקי ואחד ממייסדיה של התנועה הרביזיוניסטית בארץ ישראל. להרפתקה זו הוא צרף את אחד משותפיו לדעה, דמות ססגונית ורבת פעלים, ד"ר וולפגנג פון וייזל. הרופא, ששירת כקצין בצבא האוסטרי והיה בעל תואר אצולה, היה גם עיתונאי מוערך ובן-בית בחצרות נסיכי ערב, שכיבדו את הידע העצום שרכש בתרבות האסלאם.

תעוזתו של פון וייזל והרפתקנותו תאמו את התוכנית שהחלה לקרום עור וגידים, ואולי יותר משנועדה למרוד בשלטון הבריטי, נועדה להתריס כנגד ההנהגה הציונית הקיימת ולהוות מעין "מרד של זקנים". לצורך הכשרת הקרקע לפעולה ויצירת מגע עם קבוצות שונות, היה זקוק פון-וייזל לעזרה. למרבה ההפתעה, הוא בחר למשימה דווקא בחור צעיר, שבאותם ימים טרם מלאו לו עשרים שנה: אורי אבנרי.

 

 

בספר זיכרונותיו, "אופטימי", מספר אורי אבנרי על פגישותיו עם פון-וייזל ועל חוסר הצלחתו במימושה של אותה קואליציה רחבה להקמת "ממשלה גולה". ספקנות, לצד פלגנות מפלגתית, מנעו כנראה את המרד הגדול שתוכנן. גם המעקב הצמוד שהטילו הבריטים על פעולותיה של אגודת "בני חורין", התאגדות חוקית שאימצה לעצמה את הרעיון, אילץ את פון-וייזל למתן את תכנית הפעולה.

ויינשל, פון וייזל וחבריהם, החליטו לקיים אסיפה פומבית גדולה, שבה יוכרז על הקמת "ממשלה יהודית גולה". אברהם קריניצי התנדב לארח את אותה אסיפה ברמת-גן, באולם הגימנסיה "אוהל שם" – כיום בניין בית ספר יהל"ם. שמה של אותה אסיפת נבחרים, שמתוכה נבחרה ממשלה – "קהילת עם", הצביע על הרצון לבטא קונצנזוס רחב, אך גם להימנע ממלים מפורשת יותר כגון "ממשלה" או "פרלמנט", שעלולות היו לעורר את רוגזם של הבריטים.

ההכרזה נפתחה בפעולה סמלית שנועדה לרמוז על נאמנותו של היישוב העברי: בבית הכנסת הגדול של רמת-גן ערך הרב יעקב משה טולדאנו אזכרה לחללי היישוב שנפלו במסגרת שירותם בצבא הבריטי. מיד לאחר מכן, עלו מאות המוזמנים במעלה רחוב הרא"ה אל בניין בית הספר, בו נפתחה האסיפה. על הבמה ישבו חברי הנשיאות: פרופ' יוסף קלוזנר, ישראל רוזוב, אברהם ויינשל, אברהם קריניצי, ואחרים. שמו של פון-וייזל נפקד מן הנשיאות, וכן מקרב המשתתפים בטקס: האם ההחלטה למתן את דרישותיה של אותה "ממשלה זמנית" הן שגרמו לו לפרוש?

ממרחק השנים, לא זכורה כיום לאורי אבנרי, כנראה צעיר המשתתפים באותו אירוע ואחרון העדים לו, התרגשות ממאורע היסטורי יוצא דופן. נאומיהם הארוכים ומלאי הפאתוס של חברי הנשיאות ועסקנים ציבוריים ותיקים אחרים, הפכו את ההכרזה ההיסטורית על ממשלה יהודית לאסיפה פומבית שניטל עוקצה. בחוברת הצנומה שבה נאספו כל הנאומים שנישאו באותו היום, הקפיד העורך האלמוני לציין האם הדברים נתקבלו ב"מחיאות כפיים ממושכות" או אפילו "ממושכות וסוערות". מנקודת מבטו של צעיר, שנקלע לאותו מאורע מוזר של "זקני הדור", זוכר אבנרי את המאורע דווקא כמשמים למדיי.

 

נוסח המברק ששוגר בסופו של אותו יום, אל ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל, אל נשיא ארצות הברית רוזוולט ואל ראש ממשלת דרום אפריקה, מחזק את תחושת ההחמצה מחוסר ההעזה המדינית. "קהילת עם שנתכנסה ברמת גן", נאמר באותו מברק, "מפנה את תשומת לבן של הממשלות המאוחדות הלוחמות לחופש העמים, לפגיעה הקשה בזכויות העם העברי, שנגרמה על ידי אי ההכרה בעם ישראל כבן ברית, צד לוחם ושותף בעל מעמד שווה לשאר האומות המאוחדות." רק לקראת סופו של המברק מובאת הדרישה המפורשת: "הצדק האלמנטרי דורש להכיר בזכותו של העם העברי להיות מיוצג על ידי ממשלה יהודית זמנית לשם שיתופו במלחמה ובבניין השלום ולשם הבטחת עתידו בתור עם חופשי במולדתו."

אברהם קריניצי נאלץ להודות כי הכינוס ההיסטורי הסתיים רק בהצעות לפעולה ובחירת נציגים, ללא כל משמעות מעשית. אך העובדה שהצנזורה הבריטית מנעה את פרסומו של המאורע בעיתונות לא מנעה, לדבריו, את הידיעה על קיומו. קריניצי מתייחס בלעג לאיפול שהוטל על "טרור אידיאולוגי" זה, כהגדרת הבריטים ומסכם: "אכן, יש אשר גם רעיון הוא טרור, ואולי לא מן הפחות מסוכנים. הוא זורע זרע בלבבות, במוחות. ויודע אני מן הניסיון: הזורע – עתיד לראות צמח."

 

 

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

גיל וייסבלאי , מחלקת ארכיונים, הספרייה הלאומית

ד"ר גיל וייסבלאי הוא ארכיונאי וחוקר תולדות הספר העברי במאה העשרים.
לכתבות נוספות של גיל וייסבלאי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו