גלויות מאושוויץ

"אישה יקרה, אני בריא ואני עובד כחייט. איחולים לבביים ונשיקות..." מכתבים וגלויות שנשלחו ממחנות הריכוז הנאציים

גלויה שנשלחה על ידי פול שפיצר, אסיר במחנה הריכוז מנוביץ, שבמתחם אושוויץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

השולח: זיידן אפריים, מחנה העבודה בירקנאו, ביתן 1, שלזיה עילית

הנמען: מר שנייד, קרל, וינה

תאריך הגעה: 1 בפברואר 1943

 

אני מעדכנך כי אני עובד כחייט וששלומי טוב ושאני בריא ואני מקווה לקבל את תגובתך בקרוב.

איחולים לבביים למשפחת ברגר.

 

הודעות קצרות, לקוניות, מועטות פרטים, עם הבעות חיבה מינימליות…

הגלויות והמכתבים האלו נכתבו על ידי אסירים יהודיים שהוחזקו במחנות נאציים שונים, בתוך מתחם אושוויץ. הכותבים קיוו ליצור קשר עם בני משפחותיהם בווינה.

מכתבו של אפריים זיידן, אסיר בבירקנאו, אל קרל שנייד מהקהילה היהודית בווינה. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לזיידן. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

כל הגלויות מוענו לאיש קשר בתוך הקהילה היהודית של וינה, קרל שנייד, שהתבקש בדרך כלל להעביר מסרים לקרובי משפחתו של השולח. שנייד לא תמיד הצליח לעמוד בבקשה.

למרות שבשלב זה (שנת 1943) נותרו מעט יהודים בעיר וינה, "מועצת הזקנים" של הקהילה היהודית (Ältestenrat der Juden in Wien) המשיכה לתפקד כישות ציבורית, ממש עד סוף המלחמה (רוב אלו שנותרו מאחור היו חצי-יהודים או יהודים שנישאו לנוצרים).

הדבר בולט ביותר בהתכתבויות אלה הוא מה שלא נאמר בהן. הגלויות והמכתבים עברו דרך הצנזורה הנאצית. היה ברור לכולם שאין כל אפשרות להתייחס לזוועות שהתרחשו בקרבתם המיידית.

רוב הכותבים שמוזכרים כאן היו אסירים בתת המחנה מונוביץ, שנכלל במתחם אושוויץ וסיפק עובדי כפייה לכמה מפעלים גרמנים שנבנו בסמוך. ההתכתבויות הן חלק מארכיון הקהילה היהודית בווינה, שנשמר בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בספרייה הלאומית.

קרל שנייד שלח תגובה למכתבו של אפרים זיידן, המצוטט מעלה. כך ענה:

 

מר זיידן היקר,

אני שמח לשמוע שאתה עובד וששלומך טוב. לצערי איני יכול להעביר את איחוליך למשפחת ברגר מכיוון שאיני יודע את כתובתם. אם אתה צריך משהו נוסף, אנא הודע לי ואבדוק אם אוכל לשלוח את זה אליך.

כל טוב.

 

למטה אנו רואים מכתב שנכתב בידי לייביש שפרבר, אסיר במונוביץ:

 

מר שנייד היקר,

תודה לאל אני בריא ושלומי טוב, מקווה שגם אתה.

מה החדשות לגביך? מה קרוביי עושים? מקווה שאתה בסדר, אני מודה לך על הכל בבקשה שמור על בריאותך.

כל טוב,

שלך,

שפרבר

 

שנייד ענה:

 

מר שפרבר היקר,

תודה לך על המכתב שלך, שמחתי לשמוע ממך שוב.

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום מבת דודתך מינה.

איני יודע את כתובת קרוביך, ולכן איני יכול לברר מה שלומם.

כל טוב.

 

שפרבר נרצח לאחר מכן באושוויץ, בחודש אוגוסט של שנת 1943.

 

מכתבו של לייביש שפרבר ממחנה מונוביץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לשפרבר. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

גם פאול שפיצר כתב אל שנייד,  אך התעניין דווקא בשלומו:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכנך שבריאותי טובה ואני מקווה לשמוע אותו הדבר ממך. אהיה שמח אם תוכל לספר לי על עצמך.

כל טוב לך

שלך,

פאול שפיצר.

מחנה העבודה מונוביץ

 

שנייד ענה לו:

 

מר שפיצר היקר,

אני שמח לשמוע ממך שוב. אל תהסס לכתוב לי, אם ברצונך לדעת דבר מה, פשוט שאל.

עד אז, כל טוב.

הגלויה של פול שפיצר. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

שתי תשובותיו של שנייד, כמעט זהות לחלוטין. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

פאול גריונברג סיפר במכתבו על כך שאושר לו לקבל חבילות מזון:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכן אותך שאני בריא וארצה לשמוע אותו הדבר ממך. מותר לי לקבל חבילות מזון [בשווי] של עד 60 שילינג ועד [משקל] 250 גרם.

איחולים לבביים ותודה לך,

פאול גריונברג

 

שנייד השיב לו:

 

מר גריונברג היקר,

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום ממר רייס. שכחת להגיד לי באילו פרקי זמן אתה רשאי לקבל את החבילות האלה ואם יש לך בקשות כלשהן לגבי התכולה?

אנא ענה על שאלותיי מתי שמתאפשר לך.

עד אז כל טוב.

 

סריקה של מכתבו של גריונברג מוצגת כיום בתערוכה האוסטרית במוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין. גריונברג נפטר בווינה ב-2018.

הגלויה של פול גריונברג. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לגריונברג. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

אברם טננבאום, אסיר במחנה בירקנאו, כתב ישירות לאשתו בווינה:

 

אישה יקרה,

אני בריא ואני עובד כחייט.

איחולים לבביים ונשיקות,

טננבאום

 

התשובה, למרות זאת, הגיעה משנייד. לא ברור אם גברת טננבאום אי פעם קיבלה את המכתב מבעלה.

 

מר טננבאום היקר,

אני שמח לשמוע ממך, שאתה עובד וששלומך טוב ושאתה בריא. אם אתה צריך משהו, כתוב לי.

כל טוב

מכתבו של אברם טננבאום אל אשתו. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

המכתב למטה נכתב על ידי איזידור ברטהולץ:

 

מר שנייד!

מכיוון שלא שמעתי ממשפחתי זמן מה, אני רוצה למסור לך את בקשותיי. שלושה חודשים אני במחנה העבודה מונוביץ שם שלומי טוב ואני בריא. אני מבקש ממך באדיבות לשלוח לי משקפי קריאה סנטנדרטיים ואבקש ממך לענות לי מידית.

תודה לך מראש וכל טוב,

ברטהולץ

 

שנייד השיב וכתב את הדברים הבאים:

 

מר ברטהולץ היקר,

קיבלתי את מכתבתך אך לצערי אין ביכולתי לשלוח לך משקפיים מבלי שתאמר לי איזה סוג אתה צריך ואם אתה קצר-רואי או מתקשה בראייה לרחוק. בבקשה ענה לי על השאלות האלה ואני מקווה שאוכל להשיג לך משקפיים. אם יש משהו נוסף שאתה רוצה לדעת, אנא הודע לי ואבדוק אם הדבר אפשרי.

כל טוב.

מכתבו של ברטהולץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד, שמעולם לא הגיעה לידיו של ברטהולץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

מכתבו של שנייד מעולם לא הגיע לברטהולץ. הוא נרצח באושוויץ ב-22 בפרבואר 1943, תשעה ימים בלבד לפני ששנייד שלח אליו את תשובתו.

 

תודה מיוחדת לקארל פיליפ שפאלינגר, מתנדב מטעם 'אות הכפרה והשלום' בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בתרגום, לאודי אדרי על צילומיו היפים ולד"ר יוחאי בן-גדליה מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בהכנת הכתבה.

 

כתבות נוספות

59 מעטפות המעידות על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

 

בית הספר העברי הראשון של יהודי קווקז

המאבק העיקש שהובילה קבוצת האינטליגנציה לפתיחת בית ספר עברי ראשון

חנוכת בית הספר העברי הראשון של יהודי קווקז

בשנת 1904 התפרסמה בעיתון "הצפירה", אחד מהעיתונים העבריים הנפוצים באותה העת באימפריה הרוסית, ידיעה בדבר פתיחת בית ספר עברי ראשון ליהודי ההררים בקווקז.

הקמתו של בית הספר העברי הראשון בעיר דרבנט בקווקז היה אירוע דרמטי עבור כל היהודים ההררים (יהודי צפון הקווקז ומזרחו) מפני שסביב הקמתו התנהל אחד מן הפולמוסים המפורסמים באותם ימים בין מחנה השמרנים של הרב יעקב יצחקי למחנה של קבוצת האינטליגנציה הראשונה שהתהוותה בעיר.

עד אותה העת החינוך היחיד של הילדים היה במסגרת הקהילתית, אשר התבססה על מצוות תלמוד תורה לבנים על פי המסורת היהודית. הבנים ביקרו בבתי "תלמיד כונה" (בית התלמיד) שהיו ממוקמים בדרך כלל בבתי כנסת או בבתי הרבנים. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החלו להירקם קשרים בין היהודים ההרריים לבין יהודי רוסיה ומזרח אירופה שהיגרו לקווקז עם הכיבוש הרוסי. הניסיונות הראשונים להקמת בית ספר מודרני עבור היהודים ההררים נעשו על ידי משכילים רוסים ובאמצעות "חברת מפיצי השכלה" ברוסיה שמטרתה הייתה לקדם את ההשכלה בקרב יהודי האימפריה הרוסית. ניסיונות אלה החלו כבר בשנת 1865, אך נתקלו בהתנגדות עזה מצד רבני העדה שבראשם עמד הרב יעקב יצחקי, הרב הראשי של פלח דאגסטן.

הרב יצחקי היה בעל הסמכות הרחבה ביותר בקרב כל ריכוזי היהודים ההררים בקווקז. לא רק בעיני עדתו היה חשוב ונכבד אלא גם בעיני האדמיניסטרציה הרוסית בקווקז שהכירה בסמכותו כרב ממשלתי ראשי שהמשיך את התפקיד לאחר אביו הרב יצחק יצחקי. הרב יעקב יצחקי התכתב עם גדולי הרבנים באירופה, פרס וארץ ישראל. ניהל קשרים גם עם משכילי אירופה, עסק בכתיבה מחקרית על מוצאם ותרבותם של בני עדתו ופרסם את מאמריו בכתבי העת המשכילים דאז. על אף זאת התנגד לכל יוזמה להקמת בית ספר ממשלתי עבור בני קהילתו ובמשך 40 שנות כהונתו כרב ראשי שימש כחומת ברזל כנגד חדירת מערכת החינוך המודרנית.

בהעדר מערכת חינוך מודרנית קהילתית, היהודים ההררים ששאפו להקנות השכלה כללית לילדיהם שלחו אותם לבתי ספר של אשכנזים באזור. מגמה זו החלה במספרים מועטים ביותר. אך מיעוט זה הספיק להיווצרותה של שכבת אינטליגנציה ראשונה בקרב העדה. שכבת אינטליגנציה זו היא שהובילה והכריעה את המאבק להקמת בתי ספר.

התפשטות התנועה הציוניות לשטחי הקווקז הביאו לחתירה נמרצת לשינוי המצב החינוכי והוראת השפה העברית. בראשית המאה התשע עשרה הסכסוך סביב הנושא בעיר דרבנט החריף וכמעט הגיע לשפיכות דמים. הציבור בדרבנט התחלק לשני מחנות, המחנה של הרב יעקב יצחקי ומחנה המשכילים של הרב ישעיה רבינוביץ' (הרב יש"ר), רב יהודי ההררי ציוני שנודע בפעילותו לקידום החינוך העברי של העדה. בסופו של דבר המאבק הוכרע במאי 1904 כאשר הרב יש"ר הגיש בקשה למושל האזורי למתן רישיון לפתיחת בית ספר ובקשה זו נענתה בחיוב.

מייסדי בית הספר

לכבוד הפתיחה נערכה חגיגה המונית. האירוע נפתח עם עלייתו של הרב יש"ר אל דוכן הנואמים. אך לפני שפתח בנאום הניצחון שלו כולם ציפו הזמין את הרב יעקב יצחקי, רב העדה, לשאת דרשה בפני הציבור. הרב יצחקי עלה לדרוש בנושא מאמר משנת חכמים "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ורק לאחר מכן עלה הרב יש"ר חזרה אל הבימה לנאום. האירוע נחתם ברוב רושם והדר "והתלמידים והתלמידות שרו שירים עברים לאומים"

עם פתיחת בית הספר בדרבנט נפרצה הגדר ונפתחו בתי ספר עבריים גם בריכוזים הגדולים הנוספים של היהודים ההררים. אורך החיים של בתי ספר אלו בקווקז היה קצר מפני שלאחר המהפכה הקומוניסטית ומלחמת האזרחים הוקם שלטון סובייטי בקווקז. הפעילות הציונית כמו גם הדתית דוכאה ומנהיגיה נרדפו, נכלאו והוצאו להורג.

הרב יעקב יצחקי הספיק לעלות לארץ ישראל עוד בשנת 1906 עם קבוצה מכובדת מבני העדה. הרב יש"ר נפטר בשנת 1920 אחרי שנעצר פעמים רבות ועונה בעינויים פיזיים על ידי הצ'קה, המשטרה החשאית הסובייטית.

הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה

תוצאות הפרהוד שיכנעו את רחל ינאית בן-צבי שהאדמה מתחת לרגלי יהדות ארצות ערב בוערת

הבנות מדמשק במשק הפועלות בארץ, ראשית 1944. מתוך הספר: "בשליחות ללבנון ולסוריה" מאת רחל ינאית בן-צבי

היא הייתה מהפכנית מבחירה, ציונית נלהבת, ממקימות "השומר" ואחת משתי הנשים היחידות שהיו חברות בארגון. קשה לחשוב על פעילות ציונית והומנית שלא לקחה בה חלק במסגרת הקמת המדינה היהודית והדמוקרטית שעליה חלמו בנות ובני דורה.

מתוך שלל הפעילויות הללו, עמדה העלייה ארצה – בייחוד של נערות ונערות – והכשרתן לתרום (ולהיתרם) למפעל הציוני בראש מעייניה. בזמן שמרבית בני ובנות דורה ביקשו לחכות או לא ייחסו מחשבה לנושא, ראתה בן-צבי חשיבות עצומה בהעלאת יהודי ערב ל"מדינה שבדרך". כשזיהתה חלון הזדמנויות שנפתח למימוש חלומה הגדול, מיהרה לצאת לפעולה.

היו אלה תוצאות הפרהוד – הטבח הנורא בבגדאד באחד ביוני 1941, שבמהלכו נרצחו 179 מבני הקהילה היהודית, ששיכנעו את רחל ינאית בן-צבי שהאדמה מתחת לרגלי יהדות ארצות ערב בוערת. היות שהגישה לבגדאד נחסמה, "עלה הרעיון להעלות בנות מארצות ערב השכנות – מלבנון ומסוריה".

קבר האחים של נרצחי הפרהוד בבגדאד, מתוך הספר: עיראק, בעריכת חיים סעדון

 

בן-צבי נפגשה עם הנרייטה סאלד, מנהלת ארגון "עליית הנוער", שוחחה עם ילדים שעלו בכוחות עצמם מסוריה והבטיחה להביא כמה שיותר בנות ארצה להכשרה חקלאית. היא קיבלה מסאלד חמישים סרטיפיקטים (אישורי עלייה שהנפיקו הבריטים) לצורך המשימה. החשש היה שאם היא תקבץ צעירות רבות מדי, יסרבו הבריטים להכניסן ארצה.

מירושלים יצאה בן-צבי לביירות. היא נסמכה על קשרים שקשרה עם ראשי הקהילה בביקורם בארץ ישראל ומיהרה להיפגש עם יוסף פרחי. המתנגדים הרבים ליציאה למסע טענו ש"בבית יהודי בארצות אלו אין נותנים לבת לצאת מפתח ביתה", ולכן סברו שלא תוכל לשכנע את המשפחות לאפשר לנערות לעלות ארצה.

על אף העזרה שקיבלה מפעילי "החלוץ", הארגון הציוני שפעל במחתרת, משימת שכנוע המשפחות אכן התגלתה כמשימה לא פשוטה: אבות רבים היגרו לאמריקה הלטינית והאמהות "מצפות להצטרף עם ילדיהן אל ראש המשפחה מעבר לים, ובינתיים, חרדות להיפרד מהבנות המיועדות לעליה".

"האמהות שומעות שאני רוצה בנות בגיל 14-13, וכבר הן שואלות על עתידן, שכן בגיל 17-16 נוהגות הן להשיא את בנותיהן. אני מרגיעה אותן ומסבירה, שהן תתקבלנה להתיישבות בארץ ושם לא יקשו עליהן להינשא, להקים משפחה ולהעלות את קרוביהן מביירות לישראל".

הייתה זו בדיוק התשובה שלה חיכו המשפחות המודאגות.

הופעת ספורט של הנוער בדמשק, שנת 1943. מתוך הספר: יהדות סוריה, עליית ילדים מקראה – חלק ב'

 

כמעט מרגע הגעתה לדמשק נראתה המחתרת של ביירות רדומה וחיוורת בהשוואה לפעילות הציונית התוססת שהתקיימה בבירת סוריה. בן-צבי התרשמה מהרצון העז של הנוער היהודי בדמשק לעלות ארצה, גם במחיר ויכוחים מרים עם הוריהם.

הלהיטות והדחיפות שהפגינה נציגת "עליית הנוער" הבהילה את הפעילים שליוו אותה: הם דרשו ממנה להימנע מלדבר עברית אפילו ברחובות הגטו היהודי. רק בביתו של ראש הקהילה התאפשר לבן-צבי לדבר בחופשיות. היא נאמה בפני המכובדים בעברית ובצרפתית ושמחה לראות כי "רעיון קבלת תלמידות להכשרה בחוות לימוד בארץ מתקבל ברצון". לאחר קבלת האישור פה-אחד, קבעה למחרת פגישה עם תלמידות תיכון.

"כבר בביקורי הראשון הודענו לבנות בכיתות הגבוהות על רעיון העברת בנות להכשרה וללימוד בארץ ישראל. כאשר נשאלו הבנות, אם תרצינה לעלות, הורמו כל הידיים, גבוה גבוה, מתוך התלהבות. בכיתות הגבוהות רוב בנות, ונערים מעטים. הוסבר לי שהבנים נאלצים לצאת לעבודה לתמיכת ההורים. המעטים שהיו בכיתה תבעו מיד את עלבונם – למה? מדוע מעלים רק בנות? מה יהא גורל הבנים? ניסיתי לנחם: "גם זמנם יבוא". בשעת ההפסקה הגדולה הרגשתי, שהבשורה הולכת ונמסרת מכיתה לכיתה. בעברי בחצר ננעצו בי העיניים, ומאות-מאות של ילדים וילדות נמשכו אלי וקראו לעברי: "פלשתין, פלשתין, ארץ-ישראל!"

 לאחר שהסדירה בן-צבי את ענייני העלייה בדמשק פנתה לחלב, לשם הגיעה בנובמבר 1943. כבר בהגיעה נדהמה מהמיקום שבו נבנה בית הספר לבנות – הוא היה צמוד לבית בושת סורי אותו פוקדים חיילים בכל שעות היממה. היא הטיחה בכעס בפני מנהלת בית הספר ש"כל השכונה הנה סמל של גולה שכולה".

קהל ההורים במופע של תנועת הנוער הציוני, שנת 1943. מתוך הספר: יהדות סוריה, עליית ילדים מקראה – חלק ב'

 

כמו בביירות, נואשה בן-צבי לפגוש בקהילה הדוברת עברית דלה. ושוב, כמו בביירות, היא האשימה דווקא את היישוב העברי, שלא השכיל לשלוח עזרה למורים המעטים והמסורים של הקהילה.

"בבוקר יום השישי מורגשת תכונה לקראת קבלת השבת בחלב. היהודים ברחובות משכו תשומת ליבי במילים: "ערב שבת! ערב שבת!" וגם בכיתות בית-הספר, בנמוכות כבגבוהות, מכל עבר! "ערב שבת!" גם אלה שמילמלו צרפתית וגם אלו ששחו בערבית, מכל עבר! ערב שבת! אף ליבי נמלא אווירה של השבת. האין זכותה של השבת כזכות התורה? האם היא לא ששמרה על הגחלת מני אז ועד הלום? אומנם ערב שבת, אך שעתי כה דחוקה! מן ההכרח היום, בערב שבת, לכנס את המועמדות שהחלו להירשם באליאנס, בג'ימיליה ובבחסיתה. וכבר קבעתי בוועד כינוס הורים לאחר סעודת-השבת".

בן-צבי מספרת על הלחץ הכבד שהופעל עליה בבקשה לקבל בנות רבות ככל האפשר: "והרשימה גדלה והולכת, ובוכות בנות ובוכות אמהות, ופתאום – הפכו כולן בנות 14. גם זו שקרובה, אולי לגיל 18 וזו שלא הגיעה לגיל 12".

מתוך ייאוש קבעה בן-צבי "שאת הגיל נקבע, אך ורק על-פי תעודת לידה" ואת הנערה בגיל המתאים בחרה לפי קריטריון ברור: "אם תתאים להכשרה חקלאית וללימודים עיוניים". כדי לא לפספס אף מועמדת מתאימה, ראיינה בן-צבי כל מועמדת פוטנציאלית בעצמה.

את הנערים והמבוגרים שפגשה בחלב עודדה לעלות ארצה באופן בלתי לגאלי, כיוון שלא היו בידייה אישורים אלא לחמישים נערות בלבד. היה זה אותו המסר שנשאה בביירות ובדמשק לפניה. מחלב יצאה בן-צבי חזרה לביירות, ובה הסדירה בעזרת פרחי את קיבוצן של הבנות משלוש הערים. את חלקן ליוותה בן-צבי בעצמה ואת חלקן ליוו פעילים אחרים. כל הבנות נקלטו ב"עיינות", בפתח תקווה ובנחלת יהודה. לא רחק היום ורבות מהן הפכו מורות לעברית ופעילות עלייה בעצמן. הן עשו את המסע חזרה לקהילותיהן וסייעו לבני משפחותיהן לעלות בעצמן ארצה.

עד סוף חייה התגאתה רחל ינאית בן-צבי בפעילותה, ובעיקר – בהישגי העולות והעולים הצעירים שסייעה להעלות ארצה (במסע הזה ובדרכים אחרות). אולם, תהייה אחת נותרה בעינה: "לי, לעצמי לא מובן הדבר, איך יכולנו להזניח עד כה קהילות יהודיות אלה שכה קרובות לנו? דמשק, הנמצאת מרחק שעה אחת מגבול ארץ-ישראל, ביירות השוכנת במרחק שלוש שעות מחיפה!"

משפחה בחצר ביתה שבחלב, שנת 1910. מתוך הספר: יהדות סוריה – תמונות לתערוכה

 

הבנות בעיינות, חודשים מספר לאחר עלייתן ארצה. מתוך הספר: בשליחות ללבנון ולסוריה

 

כתבות נוספות

עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

זלדה לוחמת הצדק

"אני אתגבר" מאת דבורה עומר: הגיבורה הראשונה על כיסא גלגלים

לימוד הא"ב – מסורת מרגשת

בספרייה הלאומית קיימים כ-1500 פריטים הקשורים ללימוד הקריאה והכתיבה בעברית. ריכזנו כאן כמה נבחרים

מתוך הספר "מתחילים ב-א'"

​אחד הרגעים המרגשים בחיים הוא הרגע שבו אנו מתחילים ללמוד לקרוא ולכתוב. סימנים מונחים לפנינו ומלמדים אותנו שהם צופנים בחובם תוכן, מידע. ואנו משתוקקים לפענח, לדעת מה יש ברצפי הסימנים, מה הם אומרים. עולם חדש הולך ומתבהר לנגד עינינו. הדבר אינו קורה בתוך יום וגם לא בתוך שבוע. הערפילית מוסרת בהדרגה, בתהליך מאומץ של לימוד, שינון, התנסות, מעידות. זהו שלב דרמטי בחיינו, לא פעם רצוף קשיים ותסכולים. על פי רוב, אנו מגלים את גודל הרגע שנים לאחר מכן, כשאנו כבר קוראים וכותבים ותיקים ומנוסים. ילדי חברות השפע של המאה ה-21 מגיעים לראשית לימוד הכתיבה לאחר שנים אחדות של חשיפה אינטנסיבית לכתב. הם מוקפים אותיות, מלים ומשפטים, ורבים מהם לומדים לקרוא או לקרוא חלקית מעצם ההתנסות הלא-פורמאלית שלהם בעולם הקריאה והכתיבה. ובכל זאת, גם היום, ראשיתו של החינוך המסודר, ראשיתה של הדרך בעולם הלימוד, היא רכישת היכולת לקרוא ולכתוב. בין אם אנו מגיעים לבית-הספר כשאנו קוראים היטב ובין אם אנו רק מזהים סימנים מוכרים ויודעים שהם בעלי משמעות, כולנו נכנסים למערכת החינוך, יושבים בכיתה א' ולומדים לקרוא ולכתוב.

ידיעת הקריאה בעברית היה תמיד ממאפייניה של החברה היהודית בכל רחבי העולם. היהודים בלטו באחוז יודעי קרוא וכתוב גבוה במיוחד. בקהילות השונות הורו קריאה וכתיבה בעברית לילדים החל בגיל 3. השליטה בעברית, לפחות ברמה של ידיעת קרוא, הייתה חיונית כדי לשלב את הילד בחיי היומיום של הקהילה, בתפילה ובלימוד. יתרה מכך, קהילות שבהן שלטה שפה יהודית (לדינו, יידיש, ערבית-יהודית, פרסית-יהודית וכו'), כתבו בכתב העברי גם את לשונותיהן המיוחדות. כך היה הא"ב העברי כרטיס הכניסה לעולם התרבות.

היום נהוגות שיטות שונות להוראת קריאה וכתיבה. הדבר נכון לשפות מודרניות רבות, ובכללן גם השפה העברית. אלא שבניגוד לרובן הגדול של השפות הנכתבות, לעברית יש מסורת בת אלפי שנים של כתיבה וקריאה, של יצירה ספרותית דתית ואחרת. לכן מעניין במיוחד להציץ בחומרים המעידים על דרכי הוראת הקריאה בעברית כפי שהתבססו בקהילות ישראל בעולם לאורך הדורות.

עיון בחומרים מעלה מיד את הדומה, את המאפיינים שלא השתנו. לומדים לקרוא עברית על-ידי לימוד צורת האותיות המנוקדות. כלומר, כל אות נלמדת כשהיא מנוקדת בקמץ, בפתח, בסגול, בצירה וכו'. למעשה, התלמיד רך השנים לומד לבטא הברות. הלימוד משלב זיהוי צורות וחזרה על צלילים. התבססות הקשר בין הצורה הכתובה והצליל הוא הבונה את מיומנות הקריאה. היום, כשאנו רואים את הספרים, את החוברות והאת הדפים, וכולם עמוסים אותיות עבריות מנוקדות, בסדר קבוע,  קל לנו לדמיין את מקהלת הקולות הדקים החוזרת אחר המלמד: "אלף קמץ, AH, בית קמץ BAH…"

אלא שלא רק הדומה בולט למתבונן בחומרי הלימוד מכל הדורות. מעבר להוראת האותיות והניקוד בשיטה הברתית, חומרי הוראה רבים הם מקראות ראשוניות. המקראות מלוות את הלומד בצעדיו הראשונים ומציעות לו מלים לקריאה. אט-אט הופכות המלים לביטויים והביטויים מצטרפים למשפטים. לא כל המקראות מציעות תהליך שלם. לעתים יש בהן רק מלים. זהו מוקד עניין מיוחד למי שמעלעל בדפים. אילו מלים נבחרו? באיזה סדר? מה הקשר בין המלים לשלב שהלומד נמצא בו? האם יש בבחירה רק מגמה דידקטית, או שמא גם כוונה ערכית ודתית? באיזו מידה מכוונת המקראה את הלומד לקראת סידור התפילה או כתבי קודש אחרים? וכשהמקראה מודרנית יותר, איזו מציאות תרבותית וטכנולוגית היא משקפת? ומן הבחינה הלימודית, האם הדוגמאות מדגישות הבדלים או בוחרות להביא מלים דומות ומבלבלות, כדי להכריח את הלומד לקרוא במשנה זהירות?

בספרייה הלאומית קיימים כ-1500 פריטים הקשורים ללימוד הקריאה והכתיבה בעברית. המספר הפתיע גם אותנו, בעת ריכוז החומרים לתערוכה הווירטואלית המוגשת לכם כאן. ספרי לימוד ובוודאי חומרי לימוד לא כרוכים לא נחשבו לפריט אספני. ילדים השתמשו בהם והחומרים לא נטו להישמר במצב טוב. יתרה מכך, בימי השלטון העות'מאני וגם בימי המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה, לא חלה חובה לשמר ספרי לימוד בספרייה הלאומית. והנה, למרות זאת, אוצרת הספרייה הלאומית שפע עצום ורב של חומרים העוסקים בלימוד הקריאה והכתיבה בעברית. חומרים אלו הם אות ועדות לחשיבות שהיהודים ייחסו תמיד לשליטה בעברית, והם גם מהקלסתרון התרבותי שלנו. החומרים הללו הם דוגמה אחת מני רבות לעושרו ועומקו של המאגר התרבותי של הספרייה הלאומית בירושלים, המוצע כעת לקהילת החוקרים ולציבור הרחב באשר הוא.