למי נכתב "עָטוּר מִצְחֵךְ"?

הוא נבחר לשיר האהוב ביותר של אריק איינשטיין. אך למי נכתב השיר?

עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחֹר
(אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם כָּתְבוּ כָּךְ בְּשִׁיר)
מִצְחֵךְ מִתְחָרֵז עִם עֵינַיִם וְאוֹר,
(אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם חָרְזוּ כָּךְ בְּשִׁיר)
אַךְ לְמִי שֶׁתִּהְיִי  –
חַיָּיו מְלֵאֵי שִׁיר.

חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד צַמְרִירִי וָרַךְ.
אַתְּ בּוֹ מִתְעַטֶּפֶת תָּמִיד לְעֵת לַיִל.
לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת לָךְ אָח,
לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ,
וְרוֹאֶה חֲלוֹמוֹת עֲגוּמִים שֶׁל קְדֻשָּׁה –
וּלְמוּלוֹ אַתְּ, אִשָּׁה.

אַתְּ אוֹהֶבֶת לִהְיוֹת עֲצוּבָה וְשׁוֹתֶקֶת,
לְהַקְשִׁיב לְסִפּוּר עַל קָרוֹב, עַל רָחוֹק.
וַאֲנִי שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט,
אֵין קוֹל וּדְבָרִים,
שׁוֹכֵחַ הַכֹּל עַל אוֹדוֹת אֲחֵרִים.
שׁוֹכֶנֶת נַפְשִׁי בֵּין כָּתְלֵי בֵּיתֵךְ.
וּשְׁבוּיָה בֵּין כְּתָלַיִךְ מִמֶּנִּי נִפְרֶדֶת
עֵת אֲנִי בְּגוּפִי נִפְרָד מִמֵּךְ.

פָּרוּשׂ חֲלוֹמִי כְּמַרְבָד לְרַגְלַיִךְ.
צַעֲדִי, אֲהוּבָה, עַל פְּרָחָיו פְּסִיעוֹתַיִךְ.
לִבְשִׁי חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד לְעֵת לַיִל.
עוֹד מְעַט וְאָבֹא אֵלַיִךְ.

עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחֹר
יִקְרַב אֶל שְׂפָתַי כְּחָרוּז אֶל שִׁיר.
אָז אֶלְחַשׁ בְּאָזְנַיִךְ עַד בֹּקֶר,
עַד אוֹר,
כְּשִׁכּוֹר:
עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחוֹר.

"עטור מצחך זהב שחור. מילים אברהם חלפי. מנגינה יוני רכטר. אני רוצה להזמין את קורין אלאל, יהודית רביץ ואבנר קנר שנשיר ביחד", כל מי שצפה בקליפ משנת 1977, יודע מה מגיע אחרי שמציג אריק איינשטיין את העוסקים במלאכה. המילים השורטות של המשורר אברהם חלפי מוצמדות למנגינה הנפלאה של יוני רכטר וממלאת את מילותיו של האהוב הנכזב באותה אווירת קדושה ממנה ביקש להתקרב ולהתרחק בו זמנית בשיר (לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ).

יש להניח שבפעם הראשונה ששמענו את השיר הייתה זו המנגינה הנפלאה של רכטר שמשכה אותנו פנימה. קולותיהם של אריק איינשטיין, קורין אלאל ויהודית רביץ הן שדחפו אותנו להעמיק, אך המילים – המילים ה"כאילו" פשוטות – הן שאחזו בנו ולא נתנו לנו לעזוב. לא שבאמת רצינו.

חוקר הספרות דן מירון כבר הבחין שמה שנדמה מקריאה/שמיעה ראשונה כשיר פשוט וצלול, הוא בעצם שיר ש"אינו חסר תחכום ומודעות עצמית". פעמיים בשיר בן חמשת הבתים הזה מעלה האהוב את האפשרות שמילותיו הופיעו כבר בשירים אחרים. שתיהן מופיעות כבר בבית הראשון (אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם כָּתְבוּ כָּךְ בְּשִׁיר" ומקץ השורה הבאה, "אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם חָרְזוּ כָּךְ בְּשִׁיר"). אנחנו לא מכירים את כל השירים שכתבו אהובים נכזבים לאורך הדורות, אך נוכל לשער בביטחון שאיש מהם לא עטר את מצחה של אהובתו בשיער צבוע זהב שחור, או חרז את אותו המצח עם עיניים ואור.

אברהם חלפי בתפקיד "התך" בהצגת מגילת פורים, האהל, 1938

הפשטות של אברהם חלפי הסתירה מאחוריה מורכבות גדולה, וייתכן שכאן טמונה הסיבה לכך שדווקא חלפי – מגדולי המשוררים שקמו לעברית החדשה, מעולם לא זכה להתייחסות רצינית מצד הביקורת במהלך חייו. המבקרים המעונבים ראו בו את דמות השחקן מחבר השירים, דמות שונה כל כך מהמשורר הבודד חמור הסבר שידעו להתמודד איתה.

ב-8 ביוני 1980 נפטר חלפי והותיר את כולנו עם שאלה גדולה: מי היא מושא האהבה של משורר "עטור מצחך"? כל המעיין בשיר מזדעק מיד: הרי חייבת להיות אישה בשר ודם מאחורי המילים, אישה שעל פניו אפשר היה לגעת ולממש (גם אם לא צלח הדבר בייי אהובנו). החיפוש אחר האישה הארצית, החיה, לובשת החלוק הוורוד הצמרירי והרך נמשך מאז חיבור השיר בסוף שנות החמישים.

בשנת 2011 נפתרה התעלומה. בהלוויתה של זהבה ברלינסקי, אשת השחקן זאב ברלינסקי, חשפו בני משפחה את העובדה שחלפי, שהיה מיודד עם בני הזוג ברלינסקי, היה מאוהב באשת חברו. השיר "עטור מצחך" הושר בהלוויה, ולבקשת הנפטרת נחקקו מילותיו על מצבתה.

הכיתוב על מצבתה של זהבה ברלינסקי, עליה נטען כי נכתב השיר

מה היה טיב היחסים בין זהבה ברלינסקי לאברהם חלפי? בתה של זהבה סיפרה לימים שלטענת זהבה אמה – אהבה זו לא מומשה מעולם.

את אהבתו של חלפי לברלינסקי אשת חברו תיאר גם בשירו "אשר טייל עמך":

"נָשִׁים שֶׁרָאוּנִי, עָלַי הִצְבִּיעוּ: הִנֵּה מְאֹהָב בְּאֵשֶת רֵעֵהוּ".

זהבה ברלינסקי

שיר זה זכה גם כן ללחן מיוני רכטר, ואריק איינשטיין ביצע גם אותו באלבום "משירי אברהם חלפי":

 

פתחנו בביצוע של איינשטיין, אלאל ורביץ, ולא נוכל לסיים מבלי להפנות אתכם לביצוע החשוף בהרבה של אביתר בנאי לאותו השיר. העיבוד הוא של יונתן רזיאל.

 

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

הצצה ראשונה אל השירים הלא ידועים שחיבר הרב יצחק ברזאני בכורדיסטן: שירים המלמדים על תמיכתו הנלהבת של הרב בציונות ותמיכה המהולה בדאגה לגורל אחיו ואחיותיו באירופה שתחת הנאצים.

כבן למשפחה שהעמידה שורה ארוכה של רבנים ושוחטים במשך ארבע מאות שנה ויותר (ואפילו את ראשת הישיבה הראשונה בהיסטוריה היהודית), זכה הרב יצחק ברזאני להשכלה תורנית רחבה. הוא נולד בשנת 1892 בכורדיסטן שבשליטת העות'מאניים, הוסמך לרב, שוחט ובודק בשנת 1910 ושירת בתור רב הקהילות עקרא וכוי סנג'ק. עם פרישתו של הרב יצחק נח מונה הרב יצחק ברזאני לרבה הראשי ולאב בית הדין של ארביל – כיום בירת חבל כורדיסטן העיראקית. הפרטים המעטים הידועים לנו על חייו של הרב יצחק ברזאני כמעט שלא משרתים אותנו בעת שאנו ניגשים לעסוק בשירים שחיבר.

החברה הכורדית הייתה מעורבת במלחמת העולם השנייה, אך ממקום מושבו, עקב הרב יצחק ברזאני בעניין מהול בחרדה, בעיקר אחר המאורעות האדירים המתרחשים ביבשת אירופה ובארץ ישראל. באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, חיבר הרב שני שירים הסוקרים את קורות הציונות ואת ההתפתחויות והתפניות של המלחמה שהסתיימה לא מכבר – היא מלחמת העולם השנייה. ההסברים שמספק הרב למאורעות הללו אמנם נטועים בעובדות היסטוריות, אך את עובדות אלה מעבד ומפרש הרב באמצעות השקפתו הדתית.

כתבה זו מספקת הצצה ראשונה לשני השירים הלא ידועים הללו, אשר נתרמו לספרייה הלאומית לאחרונה מעיזבונו של פרופסור יוסף יואל ריבלין.

 

תשובת הרב לשאלת הרוע האנושי

 

ההקדמה של הרב יצחק ברזאני לשיר 'קץ חי'

 

את השיר בן 48 העמודים, המוקדש למאורעות מלחמת העולם השנייה, פותח הרב בהקדמה בת ארבעה עמודים, ובה הוא מספק רקע תיאולוגי והיסטורי לפרוץ המלחמה. בשיר מפגין הרב ברזאני בקיאות עמוקה במהלכי המלחמה, בחזיתות הקרב השונות ובמאמצים הדיפלומטיים של המדינות הלוחמות.

לדעת הרב, "ראוי ונכון לכל נברא לחקור ולדרוש לחפש ולנסות בעין שכלו לידע גדולת בוראו ויכולתו והנהגתו עם בריותיו". בראש היצורים החקרניים ניצב האדם, היות שלו נתן האל "כבוד ויקר וחלק לו מחוכמתו". בנקודה זו מתמודד הרב עם שאלה מהותית לכל תיאולוגיה דתית: בהנחה שהאל הוא טוב ומיטיב, כיצד מתאפשר רוע עצום שכזה בעולמנו? זאת מסביר הרב באותה הדרך בה הסביר את הבריאה.

אותו שכל נעלה שהעניק הבורא לאדם, הוא גם זה המדיח אותו למעשים נפשעים. "אבל בני האדם השובבים מהפכים את הקערה על פניה ומשימים את האור לחושך ואת המתוק למר", מסביר הרב, "גוזלים ועושקים זה את זה". וכמו הקדמונים שהתנשאו והתכחשו לקיומו של האל, כך עשה בימינו הרודן והצורר אדולף היטלר.

"בשנת אלף ותשע מאות ושלושים ושלש לסה"נ (לספירת הנוצרים) היא שנת ה" תרצג היטלר עלה לגדולה ונעשה דיקטטור לגרמניה ולעם האלמני, כתב את ספרו מלחמתי, כפר במציאות הבורא ופסל את תורת הנוצרים ואמר שהוא אלוה לעם הגרמני". תחילה פנה היטלר נגד היהודים, "ואחר כל איומיו וגדופיו שהרעיש בהם את העולם גזר אומר שיגרש את כל היהודים מארצו ולירש את נכסיהם ונחלתם, ומעמים אחרים שמי שימרה על פיו חייב מיתה". משעה שתכניתו התממשה, ביקש שכל עמי העולם יעבדו "את עם האלמני כי הוא עם הנבחר".

עם פרוץ המלחמה ותנופת הכיבושים, לא שכח היטלר את שנואי נפשו, ובמהלך אותה מלחמה פקד "להרוג את כל היהודים אשר ימצאו באותם מקומות שנכבשו".

לנוכח הזוועות שפקדו את עם ישראל, השתכנע הרב כי גזרתו של היטלר "קשה יותר מגזרת המן כי זה הוא המן האחרון ודומה גם לגוג ומגוג". רוב "העולם תעו אחריו והמושלמים (המוסלמים) גם כן". בנקודה זו קושר הרב בין מאורעות הפרהוד ובין התמיכה הערבית בנאצים וקובע כי "רובם דרשו הצלחתו ואשר על כן גם אנחנו העברים יושבי עיראק נפלנו בסכנה ובעיר בגדאד הרגו את היהודים ושללו את בתיהם". אך היו אלה לבסוף דווקא "תפלות ישראל וצעקתם עד למרום" אשר "שברו גאונו" של היטלר "אחר שלוש שנים לנצחונתיו". כדי לחגוג הצלה פלאית זו, "עשיתי חרוז משולש מיום עלות היטלר לגדולה ומלחמותיו וקראתי את שם החרוז הזה בשם קץ חי".

 

קץ חי וקץ הימים

 

"והשטן עומד למשטמה"

 

בשיר 'קץ חי' מדגים הרב יצחק ברזאני את בקיאותו בקורות המלחמה שזה עתה הסתיימה: הוא סוקר את מהלכיה, כשהוא מייחס להיטלר ולעוזריו את מלוא האשמה בפריצתה ובאכזריותה חסרת התקדים ("בכל הזדמניות פוהרר נואם ומאיים; על כל ארץ אשר את דבריו לא תקיים… והשטן עומד לימינו למשטמה"). עם זאת, כפי שהוכיח בהקדמה לשיר, הרב לא מסיר את האשמה מן המנהיגים ומן העמים הרבים שאפשרו לנאצים לצבור כוח ונשק ("שנים על שנים תחמושת צבר; עד אין חקר ועד אין מספר"), והגיבו ביד נרפית על האיום שהציב לשלום העולם – אם מתוך תמיכה בשאיפותיו ואם מתוך פחד להמרות פיו.

 

"שועת יושבי פולניה היתומים ושכולים"

 

בשנות המלחמה הראשונות נדמה היה שהרע מכל התגשם והדרך לשלטון עולמי פתוחה בפני הצורר הגרמני. שלטון זה המיט אסון, אותו מכנה הרב יצחק "שועת יושבי פולניה היתומים ושכולים; עם העברי ועם הפולני הנאנחים והאומללים; בוקעת ועולה עד שמי שרפים ואראלים."

 

"גזר היטלר אומר על גדודיו הפֻלשים; לכבוש את רוסיה כולה בשני חודשים; לא הועילה תקנתו למרות כל התקפותיו הקשים; ולא עלתה לו".

 

המשגה הגדול ביותר של היטלר במלחמה הוא גם זה שסימן את תחילת הסוף עבורו ועבור ממלכת הרשע שהקים: "תֹאַר פלוש הנאצים לארץ רוסיה אין לו דמיון; טועה המשוה אותו לפלוש נאפליון".

 

"ידידים וניסתון ופרקלין התכנסו לחצר הלבן באפריקא והחליטו לדון את אוייב בסקילה … ולכרות מהם שורש ויניקה"

 

רק כשהתאחדו הרוסים, הבריטים והאנגלים, שינתה המלחמה את מסלולה. בפי בעלות הברית שם הרב את המילים: "צרינו לוחמים למשול על כל הר ובקעה תל ורגב… ומטרתינו להרים קרן החרות ולשגב". ועתה, מי ש"המטירו על חיפה ותל אביב אש גומלין; היום אש מתלקחת בשכונות רומה וברלין".

גם לנוכח האיומה שבמלחמות שומר הרב על תקווה זהירה, בבחינת אומר: גם אם הצליח היטלר ברבים ממעשיו, האל גמל לו גמול ראוי. וכך תמיד לרשעים.

 

פתיחת השיר 'קץ הימין', הסוקר את תולדות הציונות

 

אפשר שגרירת האנושות אל פי תהום שכנעה את הרב יצחק ברזאני לחזק את תמיכתו הנלהבת, ואף המשיחית, בתנועה הציונית המבקשת להחזיר את עם ישראל לארצו. בשיר נוסף שחיבר הרב שנה קודם לכן, שיר לו העניק את השם 'קץ הימין' (הימים), שוטח הרב את ההיסטוריה של הציונות מראשיתה ולאורך שלביה המפותלים ושביליה המתפצלים.

הרצל, פינסקר, אחד העם ("חווה דעתו אחד העם המפורסם בכלכלה; המשקיף והמפקח על העולים מגולה; ואמר הארץ אינה קולטת ולואי בקיאותי תהיה לכסלה"), העליות השונות ואופיין ("הייתה עליה זו עליה שלישית אל ארץ אבות; לקומם חורבות עולם ולבנות מושבות; לחרוש וזרוע ארצות העזובות"), החיכוכים עם בריטניה – נדמה שאין מאורע או דמות מרכזית שלא קיבלו ביטוי בשיר זה. יתכן שהאידיאולוגיה הציונית מצליחה לזלוג גם לשיר דתי זה, והרב – שבשיר הקודם העניק לאל את הבכורה בכיוון מעשי הלוחמים בהיטלר, מעניק עתה כוח רב דווקא לפעילים הציוניים בתקומת הארץ, שהיא – למרות הכל – תוכניתו הגדולה של האל.

 

תם ולא נשלם

 

מחברת השירה של הרב יצחק ברזאני

 

ביקור במרכז מורשת יהדות בבל הממוקם באור יהודה הבהיר לנו שהיצירות שהגיעו לאחרונה לספרייה הלאומית הן רק טיפה בים היצירות של הרב יצחק ברזאני. מעל לעשר יצירות נוספות של הרב נמצאות בספריית המרכז, והן מסייעות לנו בשפיכת מעט אור על נסיבות חיבור שני שיריו של הרב ברזאני.

כתב יד מרתק נוסף שנמצא בספריית המרכז מספק תשובה אפשרית לשאלה: כיצד השיג הרב ידע מפורט כל כך על התפתחויות מלחמת העולם השנייה ועל ההיסטוריה הסבוכה של התנועה הציונית? בספר החזיונות והחלומות שניהל הרב מגיל 12 ועד הגיעו לגיל 46 (אותו סיים לכתוב בדצמבר 1947) מספר הרב, בין היתר, שהיה קורא ומעתיק ידיעות רבות מתוך עיתון "העולם" – הגרסה העברית של עיתון די ולט שהקים בנימין זאב הרצל בשנת 1897.

 

פתיחת ספר החזיונות והחלומות השמור במרכז מורשת יהדות בבל

 

גם בכתב יד זה מתאר ברזאני את הציונות במונחים כמעט משיחיים, וטוען שפעולות מנהיגיה (ובראשם, בנימין זאב הרצל) הן שהניעו את גלגלי הגאולה והשיבו את הבנים לאדמתם. אפשר שזו הסיבה לאופטימיות האדירה של ברזאני לגבי עתידו של עם ישראל גם לנוכח מלחמת העולם השנייה והשואה. גם אם השערתנו נכונה, שאלות חשובות נוספות הנוגעות ליוצר הפורה והמקורי הזה נותרו לא פתורות.

מחברת השירה של הרב ברזאני, בה כתב את שני השירים הללו ויצירות נוספות, צפויה בימים אלו לעבור דיגיטציה ולעלות לרשת. כולנו תקווה שהעמדת יצירות אלה לציבור הרחב תניב מחקרים מעמיקים יותר אודות השירים הלא ידועים שחיבר הרב יצחק ברזאני.

 

לכתבות נוספות:

לתרגם את ההוביט בשבי

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

סיפורו של הסוחר (האמיתי) מוונציה

סיפור עלייתו ונפילתו של רודיגו לופז - רופאה של מלכת אנגליה, אליזבת הראשונה, ומי שרבים סבורים כי היה השראה לדמותו של שיילוק מהמחזה "הסוחר מוונציה".

​אנגליה של שייקספיר הייתה מדינה פרוטסטנטית צעירה שנאבקה להתבסס כממלכה עצמאית בעולם של מלחמות הדת הקשות בין הקתולים לפרוטסטנטים. היה זה עידן ששבר את הבריתות הישנות והחליף אותן בבריתות חדשות ומפתיעות. היה זה עולמה של המלכה הבתולה אליזבת, היה זה עולמו של רופאה האישי – היהודי הפורטוגזי רודריגו לופז – האדם שחוקרים רבים מאמינים שהיווה את ההשראה לשיילוק הבוגדני של הסוחר מוונציה.

 

רודריגו לופז, רופאה האישי של מלכת אנגליה. אמן לא ידוע.

 

עם הדרדרות היחסים בין ספרד ואנגליה, אשר הביאה את הארמדה הספרדית לפתחה של אנגליה בשנת 1588, קיבלה החתרנות הפוליטית באנגליה גוון ספרדי מובהק והאפיפיור, בעל בריתה ההדוק של ספרד במלחמת הצללים הזו, זכה לתפקיד האנטיכריסטוס החדש של אנגליה. אנגליה וספרד הפעילו סוכנים חשאים ומרגלים בכדי לפגוע ולסכל את תכניותיה הזדוניות של היריבה. עם השנים היה זה הרופא לופז, שהיה ידוע בחצר המלוכה כרופאה האישי של המלכה, אליזבת הראשונה, שמיצב את עצמו כשחקן מרכזי במלחמת הריגול.

 

המלכה הבתולה, אליזבת הראשונה לבית טיודור. אמן לא ידוע

 

רודריגו לופז היה החבר המפורסם ביותר בקהילת היהודים המומרים באנגליה האליזבתנית. עובדת היותו ממוצא פורטוגלי ושליטתו בשפות אירופאיות רבות, בנוסף על השכלתו כרופא, שירתה את לופז הגולה. בשנת 1588, שירת לופז שני אדונים: ויליאם ססיל – מי שהיה מיועציה הקרובים ביותר של המלכה, ואציל צעיר ופוחז בשם אסקס – הכוכב העולה בשמיה של אנגליה. שני האדונים ייצגו שני קצוות הפוכים ביחסם לספרד – בעוד ססיל ביקש לכונן שלום אמת, או לכל הפחות הפסקת אש יציבה, דחף אסקס לחידוש העוינות ולמלחמה.

לתוך הקלחת הזאת נכנס רודריגו לופז – בשליחות ססיל צווה רופאה האישי של המלכה לנהל עם הספרדים התכתבות סודית וענפה. מששכנע אותם בנאמנותו, התבקש על ידי הספרדים להרעיל את אליזבת תמורת סכומי עתק. עד היום חלוקים העוסקים בפרשה האם לופז שיטה בספרדים או שהתכוון לבצע את המעשה עבור הממון הרב שהובטח לו. בכל מקרה, בשנת 1594, יורטה ההתכתבות הסודית של לופז על ידי השירות החשאי האנגלי, ואסקס – שלא היה מודע לה עד כה, פנה כנגד בן חסותו ומיהר להציג את לופז כהתגלמות היהודי הבוגדני.

 

הרוזן אסקס, דמות המפתח שהביאה לנפילתו מחסד של לופז. צייר מרקוס גייררט הצעיר, שנת 1596

 

לאחר חקירה בעינויים ומשפט קצר, הורשע לופז בבגידה במלכה אליזבת ובממלכה האנגלית. רופאה האישי של המלכה הואשם לא רק בכך שביקש לרצוח את אליזבת, אלא לשנות את הסדר הדתי, תרבותי והחוקי של המדינה כולה. המלכה התקשתה לקבל את טיעוניו הנחרצים של אסקס כנגד לופז ולמרות שלא התערבה ישירות במשפט ובהרשעה, דחתה את ביצוע גזר הדין במשך מספר חודשים.

 

תחריט המתאר את רודריגו לופז משוחח עם אדם בשליחות ספרד. מאת פרדריך ון הולסן, שנת 1627

 

רק לאחר שהעביר אסקס ללא ידיעת המלכה את לופז ממצודת לונדון בוצע גזר הדין. לאחר שהושפל ב"צעדת בושה" – מנת חלקו של כל מורשע בבגידה – מצא את סופו בהוצאה להורג ראוותנית ופומבית. הוא נתלה עד שאבדה הכרתו, לאחר מכן הוצאו איבריו הפנימיים מגופו בעודו חי, ולבסוף, בותר גופו לארבעה חלקים, אשר נשרפו לאחר מכן.

כבר למעלה ממאה שנה (מאז המאמר של סידני לי משנת 1880) מזהים חוקרים את רודריגו לופז כדמות ההיסטורית ששימשה את שייקספיר ביצירת שיילוק הנתעב, יהודי תאב בצע שאינו בוחל בדבר כדי להשיג את זממו. אולם, בדיוק כמו בשאלת חפותו של לופז, כנראה שלעולם לא נדע.

הפוליטיקאי האמריקני שלא שתק לנוכח השואה

כיצד הפך מורגנטאו ממשרת כנוע של הנשיא רוזוולט לאחד הלוחמים הגדולים ביותר למען יהודי אירופה הנטבחים?

דיוקן רשמי של הנרי מורגנטאו הבן, שנות ה-30 של המאה ה-20, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

​על אף מעלותיו הרבות, פתיחות דתית מעולם לא הייתה מעלה בה התברך הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט. במהלך שיחה עם מזכיר האוצר שלו (המקבילה האמריקנית לשר האוצר), הנרי מורגנטאו הבן, סיפר לפוליטיקאי היהודי שארצות הברית היא מדינה פרוטסטנטית, ולכן, הוא כנשיא לעולם לא יפעל בגלוי למען המיעוט הקתולי או היהודי. את בחירתו של מורגנטאו למשרת מזכיר האוצר – אחת המשרות המרכזיות ביותר בעידן "השפל הגדול" ומלחמת העולם השנייה – תירץ בכך שחיפש את האדם הטוב ביותר לתפקיד. עוזריו, למרות זאת, טענו עוד בחייו שהוא ביקש מהם למצוא את "היהודי המוכשר ביותר לתפקיד".

כל זה לא הפריע למזכיר האוצר לראות בנשיא דמות של אח גדול וחבר קרוב. מערכת היחסים בין מורגנטאו ורוזוולט לא הייתה שונה משאר מערכות היחסים שניהל הנשיא עם פקודיו – הנשיא התמחה בלעורר חוסר בטחון בסיסי אצל העובדים תחתיו. כאדם אמיד לא הייתה למורגנטאו שום בעיה לקנות לו ולמשפחתו בית מגורים מפואר בוושינגטון הבירה, אך הוא נמנע מכך במהלך 12 השנים ששירת תחת הנשיא, והעביר את משפחתו מדירה שכורה אחת לשנייה מכיוון ש"אף פעם לא הרגשתי שהעבודה שלי תחכה לי בבוקר", כפי שסיפר שנים לאחר מותו של רוזוולט. הפחד הזה הפך את מזכיר האוצר – כמו גם את מרבית אנשי הנשיא – לעובד כנוע, המשתדל שלא לעורר את חמתו של הנשיא.

"שלושת הגדולים" בוועידת יאלטה: ג'וזף סטלין, פרנקלין דלאנו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל

את כל זה שינתה שיחת טלפון שהגיעה למשרדו של מורגנטאו לקראת סוף שנת 1943. באותו יום גורלי הרים שר האוצר את שפופרת הטלפון במשרדו, והופתע לגלות קול מוכר – רב וידיד קרוב, שאף חיתן את מורגנטאו ואשתו. הרב הנסער דחק לקיר את בן שיחו, ודרש ממנו לספר לו מה הוא יודע על המתחולל באירופה הכבושה. מורגנטאו המגמגם לא הבין את פשר השיחה, וביקש מידידו הסברים. במשך דקות ארוכות פרש הרב בפני מזכיר האוצר את היקף הזוועות שמחוללים הנאצים ביהודים, וסיפר לפוליטיקאי הנחרד על הגטאות המתרוקנים, על משלוחי הרכבות אל המזרח ועל מחנות הריכוז וההשמדה בפירוט נרחב. "הנרי, האם אתה יודע שאהילי מנורות מיוצרים מעורות היהודים הנטבחים?" שאל את חברו. מסוחרר ממה ששומעות אוזניו, ביקש מורגנטאו לעצור את השיחה לפני שהוא מתעלף.

ככל שהעמיק לחקור ולהיחשף לידיעות הרבות המגיעות מניצולים שנמלטו מהתופת, הרגיש מורגנטאו כיצד מאדם כנוע ונבוך הוא נעשה אדם בעל מטרה: הצלת יהודים רבים ככל האפשר. נחוש לכפות על רוזוולט לפעול גם במחיר משרתו, נפגש עמו מזכיר האוצר בינואר 1944, והגיש לו דו"ח מפורט תחת הכותרת: "דיווח לנשיא על הסכמת הממשל האמריקני לרצח היהודים". הוא המשיך ושטח בפני הנשיא את העובדות (אותן ידע רוזוולט כבר בתחילת 1942), ודרש שהממשל האמריקני יעשה כל שביכולתו כדי לעצור את הטבח השיטתי והמתועש של העם היהודי. הוא לא עצר בדרישה ממניעים מוסריים, ופנה אל האינטרס הבסיסי של הנשיא: הוא קרא לו לחשוף בגלוי את המתחולל באירופה ולגנות בכל תוקף את הזוועות הנאציות, אחרת עלולה התגלית לעורר סקנדל פוליטי שיפגע קשות בסיכוי ההיבחרות של רוזוולט לכהונה רביעית.

כתבה העוסקת ביומנו של הנרי מורגנטאו, עיתון "הצֹפה", 7 בנובמבר 1947

הסיכון שלקח על עצמו מורגנטאו השתלם: תוך שבועות ספורים הוקמה ועדת פליטים שתפקידה לאחד את מאמץ הברחת היהודים משטחי הכיבוש הנאצי, נחתם הסכם על קבלה בלתי מוגבלת של יהודים מאירופה, ונשלח סיוע מהותי לראול ולנברג, חסיד אומות העולם לעתיד, בכדי לסייע למאמצי ההצלה ההרואיים שלו. פחות מחודשיים אחרי אותו עימות בחדר הסגלגל נאם רוזוולט נאום ראשון המכיר בשואה המתחוללת במלוא עוצמתה. מורגנטאו לא עצר שם, וניסח תוכנית פעולה תקיפה כנגד גרמניה: תוכנית הכוללת את השמדת התעשייה הצבאית והאזרחית שלה בתום המלחמה. "תוכנית מורגנטאו" נדחתה על ידי הנרי טרומן, יורשו של הנשיא רוזוולט (שנפטר באפריל 1945 – שבועות ספורים לפני כניעת גרמניה). בסופו של דבר, מאמציו של מורגנטאו ופעילים אמריקנים נוספים הובילו להצלתם של כ-200 אלף פליטים יהודים ממלתעות מכונת ההשמדה הנאצית.

לאחר המלחמה הפך מזכיר האוצר (שפוטר על ידי הנשיא טרומן) לתומך נלהב ונאמן של מדינת ישראל הצעירה, ומונה ליו"ר המגבית המאוחדת בארצות הברית.

מכתב ממורגנטאו לד"ר יהודה לייב מאגנס, המברך אותו על ההישגים של האוניברסיטה העברית, וחושף את התמיכה של מורגנטאו (עוד בזמן המלחמה) ב"מדינה שבדרך". מתוך ארכיון יהודה לייב מאגנס בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית.