אסוף את המעשים את המילים והאותות – "אסיף" השיר לתרצה

"אני מרגישה שהשנים האלה של חיי הן שנות המתח הגבוה שתמיד אזכור אותן כיפות ביותר, אני מרגישה צורך למצות אותן עד תום, לחיות כל שעה שלהן. על "אסיף" השיר שנכתב לזכרה של תרצה רבינוביץ'

תרצה פרת-רבינוביץ' ובנה

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.

 

בבוקר יום שישי י"ד בתשרי, ערב סוכות תשל"ז, ה-8.10.1976, השכימה כדרכה תרצה רבינוביץ' לנסיעת אופניים משותפת עם חברתה. מכונית צבאית שנסעה בכביש חצרים-באר שבע פגעה בה מאחור ותרצה נהרגה במקום.

תרצה פרת-רבינוביץ' נולדה בי"ח באדר תרצ"ו ה-12.3.1936 בהולנד להוריה דליה ומאיר יעקב פרמסלא (פרת). בדצמבר 1939 חודשים ספורים אחרי פרוץ מלחמת העולם וחמישה חודשים לפני פלישת הנאצים להולנד ובלגיה עלתה המשפחה ארצה. בילדותה התגוררה תרצה בשכונת בית הכרם הירושלמית. בהמשך התגייסה לנח"ל כחלק מגרעין ב' "מעוז-הראל". לאחר טירונות ותקופה קצרה של שירות ללא תשלום בקיבוץ חצרים ("קלטה" באותם הימים – המשק שאליו הצטרף גרעין מעוז-הראל), שהתה תרצה כשנה בהיאחזות הנח"ל בארותיים על גבול סיני. בשנת 1959 נישאה לשאול רבינוביץ, חבר הכשרתה, וביחד גידלו את חמשת ילדיהם. זמן קצר לאחר מותה של תרצה הוציאה משפחתה חוברת זכרון לזכרה "תרצה: מכתבים ודברי חברים וקרובים".

 

דפי שער החוברת "תרצה: מכתבים ודברי חברים וקרובים"

 

תרצה, "תיתה" בכינוי החיבה המשפחתי, הרבתה לכתוב. בחוברת הזכרון מכתבים רבים שכתבה לבני משפחתה ולחברים. "אני מרגישה שהשנים האלה של חיי הן שנות המתח הגבוה שתמיד אזכור אותן כיפות ביותר", כתבה תרצה, "אני מרגישה צורך למצות אותן עד תום, לחיות כל שעה שלהן. אני בכושר מקסימלי לאהוב את האנשים ואת הנוף ואת החיים כולם".

במלאות שבעה למותה התכנסו בני משפחתה וחבריה לגילוי מצבתה. בין דברי ההספד שנישאו אמר אייבי ר. "עם תרצה וההכשרה שלנו באה לנו המסורת בת עשרים השנה של 'תבורך לנו נר של שבת על כי בשורת מנוחה הבאת לנו, על כי לבן אורך הביא את האור למעוננו, וטֹהר וזֹך…' כמה היית מזוהה עם מילים תמימות אלו, המבשרות את השבת בקהילתנו, שקראת בפנינו בערבי שבת שנים רבות. אהבנו אותך במעבר בין חול לקודש. בין 'ימי העמל הקשים' ו'עד כי תשוב ותדלק עמנו בשבת הבאה'. הופעתך בערבי השבת הייתה יפה כל כך, שבתית כל כך, נסיכית ממש… בימינו הכבדים, העצובים, שהחולין כובש בהם כל פינה, אותה לחלוחית של ביטויי חג כה חסרה לנו. אנו כה זקוקים לנושאי ביטוי כאלה, בעלי נשמה יתרה, שבהתמעטם אנו חשים כמה דלונו…".

 

מפה רקומה לחלות שבת מעשה ידי תרצה

 

את החוברת מעטרות תמונות בשחור-לבן מחייה של תרצה; תמונות ילדות, נערות ובגרות, תמונות משפחתיות עם בעלה, ילדיה ואחיה. תמונות של יצירות מעשה ידיה; רישומים, ציורים, גילוף פסלוני עץ ובטיק. תרצה הייתה אשת משפחה חמה ושמרה על קשר קרוב עם קרוביה. במכתב לאביה מראש השנה תשי"ח, בארותיים, כתבה תרצה: "ואני התגעגעתי באותו הזמן געגועים עזים. התגעגעתי למקום תרבותי יותר, לחצרים או הביתה. כן, הביתה. לא אל המפה הלבנה הפרושה על השולחן, גם כאן היו לנו מפות לבנות… גם לא אל הנרות בפמוטי הכסף שעל ארון הספרים, גם כאן היו לנו נרות, ופמוטים פרימיטיביים אינם גרועים. התגעגעתי לקולך, אבא, לזמרתך, לחג שכולך עוטה ומעטה גם עלינו בראש השנה…".

 

תרצה בילדותה עם אחיה

 

שיר וכותרתו "אסיף" פותח את חוברת הזכרון. בפינה השמאלית התחתונה נכתב באותיות קטנות "איתמר, ה' חשון תשל"ז". איתמר הוא אחיה הגדול של תרצה שגם סיפר לבנו על נסיבות כתיבתו: "זמן קצר מאוד אחרי שתרצה מתה אז שאול [בעלה של תרצה] החליט החלטה מאוד נבונה. הוא אמר 'אני רוצה להוציא חוברת זכרון. יש לנו חומר, יש לנו מכתבים, יש לנו כל מיני דברים. אני רוצה ללקט את זה ולהוציא חוברת קטנה בשביל הילדים, מפני שהם קטנים מדי בשביל לזכור אותה, אולי דרך זה הם יזכרו אותה…' תוך כדי עריכת החוברת הזאת הרגשתי מה שהרגשתי, כתבתי. אמרתי 'יש לי פה מה לומר'. זה היה בבית הביטחון הישן בחצרים… ושם כתבתי את 'אסיף', זמן מאוד קצר אחרי המקרה.

באותם השנים לנעמי שמר היו קשרים עם חצרים, היא הייתה באה לביקורים וגם כן משמיעה מהשירים שלה, מדברת עם החברים, ותיתה נורא אהבה את השירים שלה. עלה בדעתו של שאול לקחת את חוברת הזכרון ולדבר עם נעמי, 'יש לנו פה שיר שאני הייתי נורא שמח, שתרצה הייתה נורא שמחה אם את, דווקא את, היית מוכנה לכתוב לו מנגינה'. ואז כעבור שבועיים, אני לא יודע אם בכתב או בטלפון, נעמי התקשרה עם שאול ואמרה 'תשמע, זאת חוברת יוצאת מן הכלל, זאת אישיות בלתי רגילה, תרצה שלך היא בן-אדם שאני נתפסתי לגמרי בקסמו ותוך שקראתי התנגן לי השיר הזה אסיף ואני הולכת להלחין אותו'.

ואז יש אפלה גדולה, ויום אחד מישהו אומר לי 'תגיד אתה כותב שירים? היה שיר אחד ברדיו, שיר יפה כזה, על סוכות ועל אסיף, אמרו איתמר פרת, זה אתה'? אמרתי: 'לא. מה פתאום'. אז הוא שאל 'מה? יש עוד איתמר פרת?'. אמרתי 'שם מאוד נפוץ. אני האיתמר היחידי?'… 'דווקא שיר מאוד יפה'… אמרתי: 'טוב, בסדר, אולי נשמע אותו בהזדמנות…'. זה היה הדבר הראשון ששמעתי על זה שנעמי הלחינה אותו ומאוד ציפיתי לשמוע אותו והתאכזבתי מהמנגינה, היא לא דברה אלי. אבל מאז היה המבול וכבר ארבעים שנה עם בוא הסתיו יורד גשם של ציטוטים, והאם אפשר להשתמש בו… לתת זכויות יוצרים וכל זה… אני כבר הרגשתי מרחק מסוים וגם אמרתי בהזדמנויות 'זה כבר לא השיר שלי, זה שיר של נעמי… אני לעולם לא הייתי פורץ אל העולם כמו שהיא יכלה לעשות. היא נתנה לתרצה את הכנפיים ועכשיו היא אחות של כולם".

 

מילות השיר "אסיף" עם סימונים שסימנה נעמי שמר מתוך ארכיון נעמי שמר

 

 

השיר "אסיף" פרש כנפיים וזכה לביצועים רבים ופרשנויות שונות ונודע בביצוע ההרכב "בצל ירוק 80״ עם הסולניות גני תמיר ויובל נדב בעיבוד גיל אלדמע. עיון בארכיון נעמי שמר מגלה שאחת המועמדות לבצע את השיר הייתה הזמרת חוה אלברשטיין. במכתב מה-3.7.1980 כותב שאול רבינוביץ בעלה של תרצה לנעמי שמר: "שלום נעמי. קבלתי היום גלויה מחוה אלברשטיין הנה היא כלשונה: 'שלום שלום. הגלויה הראשונה שלי כנראה עדיין משוטטת ברחבי הארץ. אחר כך נסעתי לחו"ל ומכאן הקֶצֶר בתקשורת שבינינו. אני מודה לך על שחשבת עלי ועל המכתב. ברגע זה אינני עובדת על שום תקליט חדש ומבחינה טכנית קשה להקליט שיר אחד בלבד. הייתי רוצה ברשותך להשאיר אצלי את הספרון (החוברת) ששלחת לי ואולי במשך הזמן אצליח לבצע משהו מן השירים היפים שבו. ושוב תודה רבה וסליחה על העיכוב בתשובה. חוה אלברשטיין'. עד כאן לשון הגלויה וחזרנו לשאלה ששאלתי במכתב האחרון: מה את מציעה לעשות כדי שהשיר היפה לא ישאר נחלת חצרים בלבד? אשמח אם תשתפי אותי במחשבותייך. בברכה, שאול רבינוביץ". חודשיים לאחר מכן התקבל מכתב נוסף מרבינוביץ "לנעמי. סתם הרבה תודה. על השיר היפה, על יחסך האישי-האנושי, על דאגתך לביצועו של השיר. מכולנו: שאול, ישי, עידו, שלומית, בועז ונמרוד".

 

תרצה עם בעלה שאול וילדיה

 

בספר "חגיגת אסיף" שכולל שירים פרי עטו של איתמר פרת מופיע השיר "אסיף" ולצדו שני בתים נוספים וכותרתם "ספיח (אחרי עשור שנים)". בראיון שהעניק פרת לבנו אמר "זה סיפא. זה המשך. הייתה הרגשה שצריך להגיד מילה אחרונה. מילת סיכום. אחרי שנים מה נשאר מה'אסיף' הזה? אז כתבתי שיר שהוא לא בדיוק פרפראזה אבל הוא כתוב לפי אותם הקווים ומשתמש קצת באותם הדימויים. סוף דבר. אפילוג".

 

"ספיח" מתוך הספר "חגיגת אסיף" (2013)

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

***

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

ניגון געגועים לאמא

***




אמיל חביבי – מבט מקרוב על האופסימיסט הנצחי

נעים עריידי (2015-1950), פרופסור לספרות, משורר ומתרגם, מספר על אמיל חביבי.

אמיל חביבי בצעירותו

במשך שנים לא מעטות ליוויתי את אמיל חביבי במרבית ההופעות הספרותיות שלו, בעברית ובערבית. חביבי רצה תרגום אמין לדבריו ולדבריהם של בני-שיחו, ונעזר בי שכן ראה בי קורא שירד לעומק יצירתו ומחשבתו. באותם ימים עשיתי את צעדיי הראשונים באקדמיה. לימדתי באוניברסיטת חיפה, והערצתי את חביבי. דווקא הסיטואציה הפרדוקסלית שלו עוררה בי הערצה, שכן ראיתי לא רק את חביבי המנהיג רב-הכוח שהרתיע את הסובבים אותו אלא גם, ובעיקר אינטלקטואל נדיר ואדם אנושי ביותר, רך ורגיש כמעט כמו תינוק.

אמיל חביבי נעשה דמות מוכרת בקרב ציבור אוהבי הספרות קוראי העברית בעקבות פרסום "האופסימיסט" בתרגומו המופתי של אנטון שמאס. בגרסה העברית זכה הרומן לכותרת מצומצמת, שכן במקור הערבי נקרא הספר "האירועים המוזרים בהיעלמו של סעיד ביש המזל האופסימיסט". אמיל חביבי הרבה לנסוע ברחבי הארץ ולהופיע על במות שונות, ועוד יותר – לאחר פרסום הרומן שבעיני רבים נחשב לפסגת יצירתו הספרותית.

בתחילה, התפרסם הרומן בעיתון, בהמשכים, ורק לאחר מכן ראה אור כספר. לימים סיפר חביבי שהוא לא ידע כיצד יתגלגל העניין: לא הייתה לו תכנית מגובשת לגבי התפתחות המאורעות ואף לא הדמויות. "כל פעם ישבתי וכתבתי את החלק [הנוכחי], הדברים זרמו מאליהם, התאהבתי דווקא בעלילה המוזרה וראיתי איך היא בונה את הדמות המרכזית, ולא להיפך..".

והיו מי שכעסו עליו, בגלל דמות האנטי גיבור. קוראיו הערבים ציפו ממנו לכתוב יצירה ריאל-סוציאליסטית, שבמרכזה דמות הגיבור הפלסטיני הקומוניסט. אך היה זה אמיל תומא אשר עצר את הדיבורים כשכתב את מאמרו הריאל-סוציאליסטי על "האופסימיסט המעמיד את הנכבה הפלסטינית מתוך ראייה פנורמית..".

אמיל חביבי קנה לו מעריצים רבים ראשית תודות למאמר המהתל השבועי שלו בעיתון "אל-אתחאד, אוסבועיאת". רבים התאהבו בכותב השנון עוד לפני פרסום "האופסימיסט". קוראי הטור של חביבי ראו בדמות המשתקפת בה דיוקן אמיתי ומורכב הפלסטיני\הישראלי מלאחר קום המדינה ועד סוף שנות השמונים, ואולי עד היום, אם כי בשינויים קלים.

בתקופת הפרסטרויקה חביבי ראה את הנולד, בניגוד למה שחשבו עמיתיו במפלגה. הגמישות האנושית שבאישיותו, שאותה אנו מגלים ביצירתו הספרותית, בניגוד לכתביו הפוליטיים, היא שבסופו של דבר הכריע את דרכו של חביבי להעדיף את האמנות על העשייה הפוליטית: "אי אפשר לשאת שני אבטיחים בבת אחת, ומי שיש לו את השניים חייב לבחור באחד הקרוב יותר אל ליבו", נהג לומר.

ההומור שהופך במהרה לאירוניה צינית הוא התכונה הבולטת, הן באישיותו והן ביצירתו של אמיל חביבי, ובעיקר ביצירתו הפובליציסטית. ומדובר בהומור שמקורו בעצב חבוי.

עם זאת, חושיו החריפים והאינסטינקטים המחודדים, שחביבי ניחן בהם וידע להשתמש בהם כל עוד היה בר-סמכא במפלגתו ובקרב מעריציו הרבים, לא עזרו לו הרבה לאחר שעזב את המפלגה בעקבות התמורות בברית המועצות בהנהגת מיכאיל גורבצ'וב. קבלת פרס ישראל נתנה לאויביו החדשים לגיטימציה למבקריו שהלכו ורבו עם השנים. אלא שדמותו ויצירתו שתורגמה בינתיים לשפות רבות בעולם הותירו אותו בראש הסולם הספרותי וגרמו לאליטה הספרותית להמשיך ולהעריך אותו, ובכך גם להבטיח את מקומו בתרבות המקומית והעולמית.

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

מכתב עצוב ומרגש של רחל חושף את תחושת הבדידות והנדודים בימים שלאחר גירושה מהקיבוץ בשל מחלתה הקשה.

רחל המשוררת על רקע המכתב ששלחה לשפרה ירובסקי

אל ארץ ישראל חזרה רחל בלובשטיין בסוף מלחמת העולם הראשונה בתום שנים רבות של נדודים. חלומה הגדול היה לחזור אל החיים שניהלה בחוות כנרת, אל החברים חדורי האידאולוגיה שהקיפו אותה, אל העברית שאהבה ואל האגם שכה הקסים אותה.

לאחר תקופה קצרה בדגניה, בה עבדה עם ילדי החברים בקבוצה, התגלו אצלה סימנים למחלת השחפת. הפחד האיום מהמחלה, שנחשבה חשוכת מרפא באותה תקופה, הובילה את חברי הקבוצה להחלטה לגרש את רחל מקרבם. על מנת למצוא מזור למחלתה המחריפה, נאלצה רחל לנדוד בין דירות ובתי הבראה שונים בצפת, ירושלים ותל אביב – העיר בה מצאה את מותה בשנת 1931.

על אף הפניית העורף של חברי דגניה, המשיכה רחל לשמור על קשר עם כמה מחברי הקבוצה עד יום מותה, ובראשם עם שפרה ירובסקי. במכתב ששלחה רחל לירובסקי בשנות העשרים מתגלה רחל כאישה רגישה ודעתנית המייחלת למצוא לה מקום של קבע בתום שנים ארוכות של נדודים כפויים.

 

מכתבה של רחל המשוררת לשפרה ירובסקי, מתוך ארכיון גנזים

 

"מפליאים אותי אנשים שיש להם און לנסוע למרחקים", כותבת רחל לחברתה ומסבירה כי "אני כל כך עיפתי מנדודים, מנדודי אני ונדודי אבות אבותי גם יחד, כי לזוועה לי אף נסיעת זולתי". רחל גם מספרת על מצבה הבריאותי הקשה, "ומה שלומי אם תשאלוני?", כותבת רחל, "אני הולכת בטל ולאט. הרגשה גופנית עצמית לא רעה כלל וכלל, רק עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות. את בוודאי שמעת על תוצאות עצובות של הבדיקה הרנטגנית".

היא מספקת מענה לכל המייחלים לקום ולעזוב למקומות רחוקים: "את הרצון לראות ארצות צבי, פלאי טבע וכדומה, יש למלאות על צד היותר טוב בראינוע (סינמה בלע"ז) עדן שבתל אביב העיר, האין זאת?".

במכתב מתגלה גם חיבתה של רחל – אשר לא הורשתה לצאת אל קולנוע עדן בתל אביב בגלל מחלתה – לאותם "ערבי חורף ארוכים", בהם "החדר חם ומואר, והספר אשר אקרא בו יהיה בכחו להשכיחנו את העולם ומלואו. כאן זה אפשרי. אחי ספרן, כידוע לך, ואני, אם כן, אחות ספרן עם כל הפריוויליגיות הכרוכות בזה."

 

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

מסע אל הסוד ש"בלב": לכל מי שגדל על הספר "הלב" ולכל מי שגדל על מרקו ועל סדרת הטלוויזיה המצוירת

Molti anni fa un ragazzo Genovese di tredici anni, figliuolo d’un operaio, ando da Genova in America , – solo, – per cercare sua madre

"לפני שנים רבות יצא ילד בן שלוש-עשרה, בנו של פועל, מעיר הולדתו גֶ'נובה לאמריקה – לבדו – כדי לחפש את אמו"

 

כך נפתח סיפורו של הנער מרקו, המוכר לנו מסדרת הטלוויזיה המצוירת, שמבוססת על סיפור מתוך אחד הספרים האהובים ביותר בעולם – "הלב". אמו של מרקו הייתה מהגרת עבודה שנסעה לארגנטינה כדי לעבוד בבית איש עשיר, כמו שעשו נשים איטלקיות רבות באותה התקופה. בבית בגנואה התקבל מארגנטינה מכתב אחרון ובו הודעה על מחלתה של האם, אחרי כן חדלו המכתבים להגיע. מרקו נוסע לבדו מג'נובה שבאיטליה אל בואנוס איירס, בירת ארגנטינה שבדרום אמריקה, כדי לחפש את אמו האבודה.

 

מרקו ישן בדרך. איור שהתפרסם בתוך: "מן האפנינים ועד האנדים", הוצאת "תושיה", ורשה, 1922

 

את "הלב – ספר לבני הנעורים" כתב אדמונדו דה אמיצ'יס בשנת 1886, כלומר, לפני למעלה ממאה שנה. האם לספר ישן כל כך יש עוד מה ללמד אותנו על חיינו ועל עולמנו? מה סוד קסמם של סיפורי "הלב" שקוראים בהם ומספרים אותם שוב ושוב ובצורות שונות: בספרים מאויירים, בסדרת טלוויזיה מצוירת ובתרגומים חדשים?

הסוד שבלב הוא יותר מסוד אחד כי יש דברים רבים, מרתקים ויוצאי דופן בספר הזה. קודם כל, "הלב" הוא הספר הראשון לילדים שנכתב בצורת יומן. יומן שכותב אנריקו, נער בכיתה ז', במשך שנת לימודים אחת, והוא נפתח ביום הראשון ללימודים.

1882 היא השנה שבה מתרחשים אירועי הספר ואנריקו, הגיבור, מתאר בין דפי יומנו את קורותיו בשנה הזו. הוא שוזר ביומן גם מכתבים ממשפחתו: מאביו, מאמו ומאחותו, ומוסיף סיפורים מבית הספר בטורינו שבו הוא לומד ואת הסיפורים שהוא שומע מפי מחנך הכיתה. בכל חודש מקבלים התלמידים מהמחנך, אדון פֶּרְבּוֹנִי, סיפור חדש שאותו הם קוראים ומעתיקים. "סיפורי החודש" האלה מלאים רגשי הקרבה וסיפורי גבורה של ילדים. סיפורו של מרקו היוצא לבד לדרום אמריקה כדי לחפש את אמו הוא המפורסם שבהם, והוא הסיפור שסיפר המורה לכיתה בחודש מאי של שנת 1882.

האיש שמאחורי "הלב", הסופר אדמונדו דה אמיצ'יס, נולד באיטליה בשנת 1846. הוא למד בבית ספר צבאי, התגייס לצבא האיטלקי וכתב את ספרו הראשון על חייו בתור חייל. הספר התפרסם והצליח ודה אמיצ'יס ביקש להשתחרר מהשירות הצבאי ולהתמסר לכתיבה. בגיל 24 עזב את הצבא ויצא למסעות בעולם. הוא כתב יומני מסע על המקומות שבהם טייל והם זכו להצלחה, אך אז קיבל דה אמיצ'יס הצעה מהמוציא לאור שלו, לכתוב ספר לילדים. עוד באותו ערב הסכים להצעה וכתב למוציא לאור: "הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי".

 

הסופר אדמונדו דה אמיצ'יס, 1908-1846

 

שבע שנים ארכה העבודה על הספר. דה אמיצ'יס אסף סיפורים, קטעי יומן ומכתבים. כתב ומחק. הוא החליט שהספר יתאר שנה בחיי ילד ויעסוק בעולמו: בחבריו, במוריו, בבעיות שמטרידות אותו. ואז החליט לכתוב את הסיפור בצורת יומן, כמו היומן שכתב בעצמו בילדותו וכמו זה שכתב באותה עת בנו, שהיה אז תלמיד בית-ספר.

באוקטובר 1886, בתחילת שנת הלימודים, התפרסם "הלב" לראשונה ונעשה מיד לספר האהוב ביותר על תלמידי בתי הספר באיטליה. הוא נדפס באותה שנה בעשרות מהדורות ונמכר בימי חייו של דה אמיצי'יס (שהיה כבר בן 42 כשהספר התפרסם) בלמעלה ממיליון עותקים באיטליה לבדה. הספר תורגם ללשונות רבות ונעשה אחד מספרי הילדים האהובים בעולם.

"הלב" נכתב והתפרסם בתקופה יוצאת דופן בדברי ימי העם האיטלקי: פחות מעשרים שנה מאז איחוד חלקי איטליה, כשבני איטליה זכו סוף סוף בעצמאות אחרי שבמשך אלף שנה ויותר שלטו בה זרים. איטליה של אותם הימים הייתה מדינה ענייה ורוב תושביה לא ידעו קרוא וכתוב. דה אמיצ'יס ביקש לכתוב ספר שיקרב בין חלקיה השונים, שיטפח במקום נאמנות לאל – נאמנות ללאום האיטלקי ולמשפחה, שינחיל ערכים של סובלנות לאחר, ערכים של אחווה.

שער המהדורה המוקדמת ביותר של "הלב" ששמורה בספרייה. מהדורה איטלקית משנה 1887, אוסף הרמן הכהן 

התרגום הראשון של "הלב" לעברית נעשה ב-1899. זה לא היה תרגום לספר כולו אלא רק לסיפור אחד, סיפורו של מרקו. הוא נקרא בעברית "הנודד הקטן", וכאן תוכלו לקרוא אותו.

 

"הנודד הקטן", "תושיה": סדרת חוברות "לבני הנעורים", תרגם א', לובושיצקי, פיאטרקוב, 1899 (הספר פורסם שוב בסדרה "ביביליותיקה לנערים" ורשה, 1913)
הספר הוא חלק מעזבון הד"ר יוסף חזנוביץ ז"ל שאוסף הספרים החשוב ויקר הערך שתרם היה הגרעין ליסוד הספרייה הלאומית.

בשנים 1904-1903 יכלו ילדים ונערים עבריים לקרוא סיפורים בעברית מתוך "הלב" בעיתון הילדים "עולם קטן" (הוצאת "תושיה", ורשה.)

בשנת 1922 ראה אור ספרון ובו סיפורו של מרקו שנקרא: "מן האפנינים ועד האנדים", באותה שנה ראה אור גם תרגום חדש לספר במלואו שעשה יום-טוב הלמן. שני הספרים התפרסמו בהוצאת "אמנות" (פרנקפורט ע"נ מיין-מוסקבה-אודיסה).

 

 

 

המתרגם אריה סמיאטיצקי הוסיף בסוף הספר לוח מילים כדי לבאר את המילים שחידש או שהמציא בשביל התרגום העברי:

 

 

ב-1923 תירגם מ' מבש"ן (מנחם מנדל ברונשטיין) את הספר מגרמנית לעברית. אפשר שזה התרגום המפורסם ביותר לספר. הוא נערך על ידי נ' טורוב ויצא בהוצאת "שטיבל" (ורשה, תרפ"ג). העורך, טורוב, שעבד מול המקור האיטלקי, הופתע מאוד לגלות שקטעים שלמים נשמטו מן התרגום לגרמנית, והוסיף אותם למען קוראי העברית. בשנות החמישים ראו אור בעברית שני תרגומים נוספים ל"הלב": ב-1950, ש' סקולסקי תרגם את הספר להוצאת "עמיחי" (ככל הנראה מרוסית), תל אביב, ובשנת 1959 תירגם א' בירמן את הספר להוצאת ברונפמן וספרי אייל.

כל התרגומים שנזכרו עד כה, נכתבו בעברית שנחשבת למיושנת היום. הם נשענים על העברית המקראית ומצטטים ממנה ברוח התרגומים שנעשו באותן שנים. בשנות השמונים והתשעים התפרסמו תרגומים חדשים לעברית הכתובים בשפה עברית ישראלית שגם ילדים היום יוכלו לקרוא וליהנות ממנה: תרגומו של גאיו שילוני (כתר, 1985) וזה של מרים שוסטרמן פדובאנו, (מחברות לספרות, 1991).

"קראנו את כל הלב, שהיה באותה תקופה הספר המומלץ ביותר על מורים והורים והמתנה הרווחת ביותר לבר-המצווה. אפילו אם היה מייגע פה-ושם, שלא לומר פאתטי, שאבנו ממנו הרבה מזון רוחני, ערכים, חינוך, פשוטו כמשמעו. מן הספר נשבה למיטב הרגשתנו, רוח הומאנית של אהבת-אדם, אופטימיות ואמונה שחינוך יכול לשפר את בני-האדם ולהשביח את החיים בעולמנו. למדנו ממנו מהי אהבת מולדת, עד-כדי הקרבת החיים למענה. למדנו על היחס הנכון למבוגרים, להורים, לפועלים, לנכים, לעניים ולסתם עוברי-אורח. למדנו מהי חברות-אמת, איך החזק חייב להגן על החלש, איך ילד יכול להיות רגיש ולקחת אחריות". (יהודה אטלס, ילדים גדולים – האירופאיים, משכל, 2003).

 

עטיפת הספר "סיפורי הלב". הוצאת א. זליקוביץ, תל אביב

 

למרות ש"הלב" הוא ספר אהוב מאוד, במשך השנים היו לו לא מעט מבקרים. הללו ראו בסיפורי "הלב" סיפורים עם סממנים לאומיים ופטריוטים. סיפורים סוחטי דמעות, שגיבוריהם הם ילדים שבראש מעיניהם האהבה למולדת ושמקריבים את חייהם בעבורה. אפשר שלכן זכה הספר להצלחה רבה כל כך בקרב קהל הקוראים העברי בארץ ובגולה, אלה שביקשו להגשים את כל התקוות בארץ חמדת אבות ואלה שהאמינו שטוב למות בעד ארצנו.

בתשובה למבקרים כדאי להזכיר ש"הלב" הוא תוצר מובהק של התקופה שבה ספרות הילדים נועדה לחנך, ושהתקופה בדברי ימי איטליה שבה נכתב, הייתה רק עשרים שנה אחרי האיחוד המגף האיטלקי, כאשר המטרה הלאומית הייתה ליצור תרבות אחת לכלל הלאומים שחיו באזור. לא זמן רב לפני כן היה העם האיטלקי שקוע במאבק עצמאות עיקש ודה אמיצ'יס באמת ביקש לטפח אצל הצעירים ערכים של חברות, אהבה ומסירות, גבורה ואומץ לב. הוא גם שם בכוונה את בית הספר בתור המקום שמנחיל את הערכים האלה ויוצר תרבות משותפת, מקום ותפקיד שהיו שמורים עד אז לכנסייה. אפשר שגם מהסיבות האלה היה קל לתרגם את הרעיונות של הספר לעברית ושהוא התקבל בקרב קוראי העברית באהבה.

"התרגומים היו ארכאיים, אבל הדמעות, כמו שאומרים, חנקו את גרוננו. דמעות הזדהות עם הצופה הלומברדי הקטן, שמקריב את חייב למען המולדת; עם מרקו בו ה-13, שיוצא מן האפנינים אל האנדים לחפש את אמו האבודה; עם המתופף הקטן מסרדיניה, שכדורי האוסטרים ניקבוהו ככברה; עם הלבלר הקטן, שאביו נוזף בו על שאינו די עירני בלימודים, ורק אנחנו, הקוראים, יודעים למה; והעיקר בגלל צ'יצ'יליו, שומר מיטת אביו. זהו, בביטחון גמור, הסיפור המרגש ביותר שקראתי בילדותי, ואולי גם בבגרותי." כותב יהודה אטלס בפרק על אדמונדו דה-אמיצ'יס ו"הלב" בספרו "ילדים גדולים – האירופאיים".

מה כל כך מרגש ב"סיפור החודש" של הספר "הלב" ובייחוד בסיפור שומר מיטת אביו? נשאיר אתכם במתח וניתן לכם לגלות בעצמכם. מובטחות דמעות בסוף.

 

https://www.youtube.com/watch?v=6teAXPRKy80&pbjreload=10

 

כְּמוֹ הַיָּם, כְּמוֹ לֶב הַיָּם
לִבּוֹ שֶׁל מַרְקוֹ סוֹעֵר בּוֹ,
הוּא יוֹרֵד לַחוֹף, יוֹרֵד לַחוֹף,
מַבִּיט לַמֶּרְחָק.
כִּי אִמּוֹ שֶׁלּוֹ
שָׁם בַּמֶּרְחַקִּים
וְהַלֵּב – הוּא רוֹצֶה אֶל אִמָּא.

גַּם בַּלֵּב, כְּמוֹ בַּיָּם
סְעָרוֹת יֵשׁ וְגַם סוֹדוֹת
מִי יַגִּיד לוֹ, מִי יֵדַע
הַסּוֹד שֶׁבַּלֵּב?
הָלְאָה, אֶל הַמֶּרְחָב
אִמָּא, שָׁם בַּמֶּרְחָק
עוֹד מְצַפָּה לוֹ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה
אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ אִמָּא מְחַכָּה.

מֵעֵבֶר הַר וָיָם
הַלֵּב מוֹשֵׁךְ לְשָׁם
רוֹצֶה לָעוּף אֶל אִמָּא
לַמֶּרְחָק.

 

שיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "הלב" – מילים: קנזו פוקזאווה, לחן: יקויצ'י סקטה, תרגום: לאה נאור. שרה: אילנית

***

כתבות נוספות:

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

***