הארטיק העברי הראשון יקרר לכם את הקיץ

יצאנו מהים, השמש קופחת ומייבשת אותנו תוך דקה בדיוק. ועכשיו הגיע הזמן לפינוק האמיתי: קרטיב! או שזה בעצם ארטיק? רגע, אז מה זה שלגון?

הספרייה הלאומית ילדה אוכלת קרטיב. צולם על ידי: רודי ויסנשטין, 1957. כל הזכויות שמורות ל"פרי-אור" הצלמניה The PhotoHouse

"היום כל שלגון נקרא ארטיק, אבל זהו בעינינו חילול הקודש ממש כשאנחנו נזכרים בעונג אדיר בארטיק המקורי האמיתי והראשוני כל כך, שפרץ אל עולמנו מוכה הצנע בטעם אדיר של מתק ורכות. בזהירות היינו מקלפים את עטיפת נייר הכסף הצבעונית כדי שלא נפגום בחפזוננו בציפוי הדק של השוקולד – אמא'לה! שוקולד אמיתי! …

("איפה היינו ומה עשינו", אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, כתר 1996)

 

הסיפורים מאחורי השירים, הסיפורים, הספרים וכל הדברים שאתם אוהבים בתרבות הישראלית מחכים לכם גם בקבוצה שלנו הסיפור מאחורי

 

היום גם יש ארטיקים במשך כל השנה, אבל היו ימים שבהם היינו מחכים במיוחד לקיץ, לחופש הגדול, לעונת הארטיקים. זוכרים? ובכלל, מאיפה הגיע אלינו הארטיק העברי?

מבלגיה. ב-1952, קבוצת יהודים-בלגים הקימה במדינת ישראל הצעירה ומוכת הצנע את מפעל הארטיקים הראשון, וקראה לחברה "ארטיק" – מהמילה ארקטיק, שמו הלועזי של הקוטב הצפוני הקפוא.

 

"זהו ארטיק האמיתי" מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"היו שניים, וניל-שוקולד ושוקולד-שוקולד", מספרת לנו הגולשת ענת אידלסון. "ציפוי השוקולד שלו היה מעדן. באותה תקופה ייצרו קרטיב תאומים (אחד שהוא שניים)." קראו לזה 'ארטיק שני מקלות' ואפשר היה לחצות אותו באמצע, ולהגיש חצי לחבר טוב או לאהובה, וללקק יחדיו בחדווה.

 

"מחידושי ארטיק" אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

הארטיק עצמו לא נקרא אז ארטיק, אלא שלגון – עם שי"ן בחיריק ולמ"ד בשווא, אולי בגלל הדמיון למילה הצרפתית לארטיק – גְלָסוֹן (קרחון). הלשון המדוברת הפכה את החיריק לפתח.
שנה לאחר מכן הוקמה חברה מתחרה, שחיפשה שם דומה ובחרה ב"קרטיב", שילוב של "קר" ו"טיב". עוד שנה עברה והחברות התאחדו, לשמחת הגזלנים של חופי הים, שיקראו בקול בשם המאוחד "ארטיק-קרטיב!". עם השנים שינו המילים את משמעותן – ארטיק הפך לשם הגנרי לשלגון מבוסס חלב, וקרטיב לשלגון מבוסס מים עם תרכיז בטעם פירות.

"ארטיק קרטיב" מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור. לחצו להגדלה

"ודאי זוכרים.
את הגזלן ברחוב
על אופניים:
ארטיק, קרטיב!!"

(הגולש מתי בן צבי)

קיוסק בבית שאן, 1959, בית שטורמן, אוספי ביתמונה, פרויקט מראה עיניים, הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"הארטיק הראשון שהופיע באמת בסביבות 1953 היה גוש גלידה לבנה רכה על מקל, בטעם וניל ובערך בגודל של 3x3x8 ס"מ", נזכר בנוסטלגיה הגולש בעל הכינוי "חתיאר שזוכר". "הארטיק היה מצופה בשכבה דקה של שוקולד שהיה נשבר ונמס כשנגסו בו. העטיפה הייתה מנייר אלומיניום שעליו היו מצוירים פסים אלכסוניים בצבעי כסף וכחול ועל כל פס סדרה של דובים לבנים והכתובת 'ארטיק'. המעדן הזה עלה 15 גרוש שהיו אז הרבה כסף".

התמונות מאוסף ישראליאנה של הדי אור מעוררות את הערגה לארטיק העברי הראשון, הן מחיות את הזיכרון והיד נשלחת כמו מעצמה, רק הושט היד וגע בו – בארטיק האהוב – וטעם את טעם הילדות.

"ארטיק", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן", הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"ממש לא מתגעגעת. היה לזה טעם של גרגרי חול כי היה עשוי מאבקת חלב. רק הציפוי היה טעים", נזכרת בינה מרגלית. ובאמת, איך אפשר היה לשאת את טעמו של הארטיק של תחילת ימי המדינה, שהיה רחוק מאוד מאיכותם של צאצאיו המודרניים? התשובה היא שזה היה אחד הפינוקים הבודדים של שנות הצנע. קרוב לוודאי שהחומרים שהשתמשו בהם בתקופה ההיא לא היו באיכות הכי גבוהה, אבל טעם גן העדן שלו הוא חלק מהילדות של כל מי שגדל אז בארץ. הגולשת מלכי רייזמן נח סיפרה שזו הייתה "תקופה בה אכלנו בעיקר אוכל בסיסי ובריא, וכשזכינו בארטיק הייתה התרגשות ואולי לכן הטעם זכור כטעם גן עדן – ארטיק, מסטיק, שוקולד, בננה…".

אילת, 1952. צילום: אוספי ביתמונה

החברה לא הסתפקה בזה, וקידמה את הארטיקים באמצעות מבצעים, שהבטיחו פרסים לקונים המסורים: על מקלות הארטיקים הוטבעו האותיות א' ר' ט' י' ק', שהיה צריך לאסוף כדי להשתתף בהגרלה, והיה גם מבצע של שטרות שבו כדי להשתתף בהגרלה היה צריך לאסוף "סלעים" – "סלע" הייתה פיסת נייר קטנה בצורת שטר כסף שצורפה לכל ארטיק.

הגולש אניהו מתרפק על זיכרונות מתוקים מימי ילדותו בירושלים: "הטעם היה מטרף ומשאת נפש לילדים. בירושלים הארטיק נמכר רק בקפה אלנבי בקינג' ג'ורג' במשולש והיה שם תור גדול תמידי. אחר כך הוא נמכר בקיוסקים והחל מבצע איסוף מקלות עם אותיות ארטיק. בחלק קטן מהארטיקים הופיעו האותיות ולכן השמחה הייתה גדולה אם מצאת אות על המקל שלך. יתרה מכך, האות ק' כמעט לא הופיעה בכלל, אולי פעם בחודשיים בכל השכונה, ואולי גם זה לא. כך למעשה איש לא זכה בפרס כלשהו. היו יחידי סגולה שידעו לבחור ארטיקים מתוך הקרטון שהכיל את הארטיקים בקיוסקים".

"טיסה לירח! תחרות ארטיק-קרטיב", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

במסגרת מבצע אחר התבקשו זוללי הארטיקים הצעירים לשלוח חיבור על הנושאים: "למה אנו מעדיפים שלגון מתוצרת ארטיק-קרטיב על כל שלגון אחר" ו"איך נבדיל בין שלגון מתוצרת ארטיק-קרטיב לבין שלגון מתוצרת אחרת".

"שעשועון ארטיק-קרטיב", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

אבל המתיקות של ה"ארטיק-קרטיב" לא האריכה ימים. ב-1961 הסתבכו מנהלי החברה עם המשטרה ורשויות המס. אחרי חקירה הואשמו כמה מהמנהלים בהעלמת מס ובהברחת הון. הם נעצרו, על החברה הוטלו קנסות והיא נקלעה לחובות עתק. החברה מעולם לא התאוששה ופורקה סופית בשנת 1971.

אבל למה להיזכר בסוף המר כאשר אפשר לחזור לזיכרונות המתוקים ולטעמים הבלתי נשכחים?
כמו שסיכמה הגולשת יעל קינן: "מי שלא טעם את הארטיק שלנו, על ציפוי השוקולד שלו – לא טעם טעם גן עדן קר מימיו!"

 

קיוסק. מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור. לחצו להגדלה

תודה רבה לאספן הדי אור על הרשות להשתמש בתמונות מתוך אוסף ישראליאנה שלו.

 

 

כתבות נוספות:

כך בילינו בקייטנות העבר

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

 

ספר הקיץ | "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק

»»» המוסך - מוסף לספרות • המלצת מערכת המוסך לקיץ

רות שלוס, דמות, אקריליק על נייר, 101X76 ס"מ, 1993

..

אנחנו שמחות להשיק מדור חדש: ספר העונה של המוסך.

בכל עונה נפנה את הזרקור אל ספר אחד, מקור או תרגום, שאנחנו מזמינות אתכם בחום להכיר. והפעם – ספר הקיץ של המוסך: ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים היפהפה של איה קניוק.

 

 

אדם ברוק, פסיכיאטר שתפקידו לבחון את כשירותם של חשודים בביצוע פשע לעמוד לדין, מרגיש צורך עז לכתוב סיפור ולוקח לשם כך כמה ימי חופשה. אלא שהוא אינו כותב את הסיפור בימים האלה, ובמקום זאת מתחיל לשוטט ממקום למקום. בפתח הרומן, לקראת הסיום הצפוי של החופשה, הוא נכנס לאולם בית המשפט לצפות במשפטה של אנה, המואשמת ברצח אִמה, ובהמשך תגיע אליו לאבחון. הוא מגלה כי היא מעירה בו רגשות מורכבים וכי השופט במשפטה מוכר לו זה שנים רבות. מכאן והלאה יתגלגלו האירועים, מרצון ושלא מרצון, באופן שיציף זיכרונות מהעבר וישנה את חייו לחלוטין.

ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים של איה קניוק, הוא ספר עמוק ומלא עוצמה. הכניסה אל הספר כמוה אכן ככניסה בשעריה של ממלכה, ממלכת נפשם של גיבוריו. הקריאה בספר מעניקה את מה שהוא אחת מהפסגות שהספרות – והאמנות בכללותה – יכולות להעניק: היא שולחת את הקוראים למסע בתוך נפשם שלהם ומעירה רבדים חבויים.

עלילת הספר וההתפתחויות בו, כמו גם הגילויים מהעבר, צומחים מתוך הדמויות וחייהן. לקראת סופו של הרומן יש התבהרות, גילוי או לפחות השערה, של חלק מהנסיבות שקדמו לזמן שבו מתרחשים האירועים בספר, ולמרות ההפתעה המסוימת, הפתרון נבנה באופן אורגני מתוך כל מה שהיה ידוע לנו עד כה ובונה תמונת חיים שלמה.

איה קניוק כותבת את גיבוריה מתוך מה שחסר לפעמים בכתיבה, ויש שחושבים אותו אף לגורם מפריע בה – מתוך אהבה. והאהבה שבה משורטטות הדמויות בספר, פגועות ופוגעות, פגומות וסבוכות, נעות בין אינטימיות לניכור, עוברת גם אל הקוראים ויוצרת את אותה תחושה נדירה, שהיא כמעט נס – את התחושה שזכו לפגוש באנושי.

קווי המתאר של הדמויות משורטטים ביד־אמנית, ברוֹך, מגלים עוד פרטים ועוד פרטים, מדויקים תמיד, בונים את הדמות השלמה. כאמור, עלילת הספר מונעת קודם כול מכוח נפשן של הדמויות, והיא שמובילה אותנו לאורך שבילי חייהן בעולם שבו הגבולות בין מה שמוגדר כשְפיוּת ובין מה שמוגדר כאי־שפיות הם שבריריים וחדירים. הן נפתלות בין רצון לאי־רצון, משתוקקות לרצון כשהוא איננו, שואפות להיפטר ממנו כשהוא קיים. אלו הן דמויות שהנפש שלהן עשירה, מלאת תוכן ומכילה עולם תרבותי שלם, וגם אם היא מסוכסכת ואגוצנטרית לעיתים, יש בה שאר רוח. ושאר הרוח הזה הוא חלק מכוחן הממגנט והמפעיל. ואולי אפשר עוד להוסיף שלאורך דורות רבים כתבו גברים על נפשן של נשים, והנה איה קניוק עושה מעשה שהוא חריג גם כיום, וכותבת רומן שעלילתו נבנית בעיקר מתוך נפשם של גברים.

כתבה: לאה קליבנוף־רון

 

***

 

מתוך הספר:

.

פניה לבנות כל־כך. רחוקה מתחת לקליפות הבגדים האלה. מתחת לז'קט המיותר. איך לא חם לה.

האם היא יפה? כבר לא ידע, רק ששבירותה צובטת אותו. ילדה קטנה ואבודה בינות לשיני העולם. גופה ילדִי כל־כך וספוגי ותיכף יתפורר למגע יד. צעירה מאוד. גופו שלו החל לגאות בו. נימי הדם התמלאו והתנפחו, הדופק עלה, אבל הוא לא זז ולא אמר דבר, נהנה מעול נאקת הגוף ומדחק החיים המתפרץ ללא סיבה. עד שהזרמים דעכו מעצמם, והוא היה יכול להבחין בה שוב, בבהלה שלה. קיום שהוא בהלה, חשב. היא זקוקה לי ואני מנצל אותה כדי לשהות בתוכי ולמתוח את קצוות חוויותי, ולמהול חיים במה שהוא חוויה עבה של ריקנות. הדכדוך חזר ופשט.

"אנה", אמר בקול. קולו אחר ומוזר.

שמעה אותו. השקט כבר חרך לה את עור התוף, וקולו רך כל־כך. עליה לענות, שלא יכעס, אבל תעלות המלים עדיין חסומות, אפילו שהשפתיים לא דבוקות. היא תנסה שוב, רק עוד רגע. תיכף. בבקשה אל תכעס.

"אנה", אמר שוב, "אני מרגיש שקשה לך ולא מבין למה. אבל אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. את לא חייבת לדבר. לא כרגע או בכלל. וגם יש לנו זמן. זה יבוא כשזה יבוא, בסדר?" חייך אליה וקיווה שתביט עליו.

לא הביטה, אבל חש שהיא נרגעת מעט, ולא ידע לומר איפה הרוגע מתגלה, או איך הוא יודע, וחשב, למה כל דבר חייב להירשם אצלי כמו תופעה עקרונית כזאת. למה אני מסתכל בכל כמו חוקר טבע. ושוב נבהל שהוא שוכח אותה, מהביל בכבשניו־הוא במקום איתה.

"רוצה קפה?" שאל, "סליחה שלא שאלתי קודם". בעצם נזקק הוא לקפה. "רוצה?" שאל שוב וראה שעיניה נצמדות אל ידיו. חיכה ואז אמר, "אני מכין לשנינו, את מרשה לי? "

היא הינהנה, גופה רכון.

הנהון לא מחייב, חשב, כאילו אומרת, תחשוב מה שאתה רוצה. קם, הפעיל את מכונת הקפה, ומפינת החדר, כמו אינו מדבר ממש, שאל, "אנה, מה עשית אתמול אחרי שנפרדנו? "

ניכר בפניה שהיא מנסה להמשיג את דבריו. המלים אצלה אינן ישויות של משמעות, אלא חומר שלוקח לו זמן להיספג, כמו נוזל. אדמומית דקה נמשחה בעורה והוא חשב, אלה המלים שזרמו לתוכה, ואז לתוך עיניה. אלוהים, איזה עיניים. והנה האישונים שגדלו, אפילו שיש אור, וסביבם לבן טהור בלי שום קלקול.

היא פשוט צעירה, זה הכל, זה הסוד כולו, ידע פתאום.

"אנה? "

"אני לא זוכרת מה עשינו", אמרה. "היתה ארוחה…" קולה נקטע ונעשה שקוף.

הוא התקרב לשולחן והתיישב. הניח את הכוסות לפניהם וחיכה. סימן לה שתשתה, והיא הרימה את הכוס ולגמה.

"טעים?" רעד פרץ לפניה. זהו, היא ננעלה. "אנה?" ניסה שקולו יהיה כמעט נעדר. "אנה? "

עכשיו נדמה לו שבפניה כמיהה. זו היא או אני, מי יודע.

"אני לא יודעת. אני מצטערת".

"אנה, את לא צריכה להצטער. אם את לא יודעת זה בסדר".

שתקה. אולי היא לא יכולה לומר לי שהיא לא רוצה, אז היא מחפה את עצמה בשַׁיִש. החליט שיניח לה לעת עתה, שלא ישאל עוד.

הבדיקה אם האדם שפוי, ללא ההכרח לעזור לו, הותירה לו לקבוע, על־פי נטיות לבו, את גבולות העניין שלו בנפשו, מבלי לחוש באחריות שהיתה נגזרת עליו כלפי מי שצריך גם לטפל בו. היה לו נוח בנישה הזאת, שלא תבעה ממנו אהדה או עזרה, ואִפשרה לו את להט הסקרנות הקרה כלפי הנפש שחוצה את התהום, כמו שכינה את נקודת הפשע. מה שנדמה לו כקפיצה מושגית, נקודה שמשכה אותו ועניינה אותו והוא בדק אותה שוב ושוב.

.

איה קניוק, ממלכת האי-רצון, הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 164–165.

 

בגיליון הבא של המוסך – שיחה עם איה קניוק.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

מסה | "דיוקן", מאת מורן שוב

»»» המוסך – מוסף לספרות • "הדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי הוא הצטלבות המטעינה באור; אור שזורעת הדמות בינה ובין המתבוננים בה"

ארטמיזיה ג'נטילסקי, פרט מתוך "דיוקן עצמי כקתרינה הקדושה מאלכסנדריה", שמן על בד, 71.5X71 ס"מ, 1615-7; הגלריה הלאומית, לונדון

.

מאת מורן שוב

.

התבוננתי ושבתי והתבוננתי בדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה מאלכסנדריה, ושבתי וחשבתי עליו גם מבלי לראות אותו במו עיניי ממש. אני יודעת עכשיו לומר שהתפעלתי מהדיוקן המצויר; שהתפעלתי מהידיעה שהוא דיוקן עצמי ובוודאי מדמותה ומסיפורה של ג'נטילסקי התפעלתי; והתפעלתי במובן שפעלתי בהשראתה.

דיוקן. אני הוגה בו גם מבלי להסתכל עליו; אני מתבוננת בו בעיניי רוחי. דיוקן מורכב גם ממילים. הספרות מלאה בדיוקנאות. דיוקן, בעיניי, הוא הצטלבות מבטים. הדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי הוא הצטלבות המטעינה באור; אור שזורעת הדמות בינה ובין המתבוננים בה (שימו לב לצעיף השקוף־הרך־המואר המעיד שבין הדמות לבינינו משהו נמשך): ראשונה התבוננה בה ג'נטילסקי עצמה; הדמות המצויירת משיבה לאחותה מבט; לקוּר המבטים הזה שנמתח בין שתיהן מצטרף כל מי שמתבונן בציור וקושר בו את מבטו; וארטמיזיה ג'נטילסקי בדמותה כקתרינה הקדושה – מתבוננת במתבונן בחזרה.

 

דיוקן עצמי כקתרינה הקדושה מאלכסנדריה

 

ארטמיזיה ג'נטילסקי, בת לצייר בארוק, הייתה לאישה הראשונה שהתקבלה, לאחר התעקשות חוזרת ונשנית שלה, כחברה באקדמיה לאמנויות בפירנצה – וזכתה למה שלא זכו לו נשים אחרות בתקופתה. עיקר הדמויות שציירה היו נשים גיבורות מן ההיסטוריה, מן המיתולוגיה ומן הנצרות: קליאופטרה, יהודית, יעל, בת־שבע ואחרות, וביניהן גם המרטירית הגדולה קתרינה הקדושה (הלוא היא סנטה קתרינה, המסייעת נגד מוות פתאומי ובעיות בדיבור ובשפה), שהייתה השראה גם לז'אן דארק.

בהיותה בת שבע־עשרה נאנסה ג'נטילסקי על ידי הצייר שלימד אותה, ותבעה אותו למשפט – וברבים מציוריה היא מתארת נשים חזקות הנאבקות בגברים ותובעות נקמה.

ציוריה מוצגים דרך קבע במוזאונים בפירנצה, ברומא, בנאפולי, ובתערוכות בעולם כולו. בשנות השישים, עם המהפיכה הפמיניסטית, זכו ציוריה להכרה מחודשת.

זכיתי והייתי מודל לציורי דיוקן: פעם בידי צייר שצייר את פניי כפי שנשקפו אליו ממראָה. שעות ארוכות עמדתי מול מראה קטנה ומולה כמוני עמד גם הצייר. מבעד למראָה התבוננתי בעצמי מצטיירת בפחם על הנייר. מבטי שב והתמגנט לעיניי שלי כפי שנרשמו בעיניו; ופעם בידי אמן ברלינאי שמעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, אבל באהבתו אותי שב וצייר עשרות דיוקנאות שלי מתצלומים. "אטלס הגילויים של יופייך" הוא קרא לאוסף הדיוקנאות שלי־שלו. הוא צייר אותי כּשחרזדה, וּכְאטלנטה, וּכְקנטאור, וּכְאינדיאנית, וּכְטיגריס, וּכְג'ני הפיראטית ועוד ועוד דמויות. וגם כאַרְטֵמיס  צייר אותי. ועכשיו אני חושבת מחדש על ארטמיס שהייתי בעיניו בעקבות דיוקנה זה של ארטמיזיה זו.

דיוקן היא מילה יוונית. בעברית דיוקן הוא פָּנים, ובערבית מדוברת ווּגָ'ה. פָּנים הוא לשון רבים של פָּן. ביוונית דיוקן הוא שתי תמונות (דיו=שניים + אייקון=תמונה). ובערבית משתמשים במילה ווּג'ה גם כהֶבֵּט. ומכאן, ממילא, הפנים הם דבר דו־משמעי, שיש לו יותר מהיבט אחד. והוא דו־משמעי גם כי הפָּנים הם מה שנראה לעין, ושמגלה או מסתיר את מה שבִּפְנים. פְּנים הוא תוֹך להבדיל מן החוץ. מכאן שפָּנים יכולים להיות גם החצנה או גילוי של משהו נסתר, וגם הסתרה, מסיכה, העמדת פָּנים.

התנהגות נרשמת בדיוקן. בדיוקנה העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה, נראית הדמות אוחזת ביד שמאל את גלגל העינויים השבור – אותו גלגל שאליו קשרו הרומים את קתרינה במטרה לענותה ולהמיתה, אך זה נשבר וקתרינה ניצלה לעת עתה; ובימינה היא אוחזת קולמוס־נוצה. בציורה של ג'נטילסקי נדמה שאלה אינם גלגל עינויים ונוצה, אלא חץ וקשת של לוחמת אמיצה.

לא פעם כשאני מתבוננת בדיוקן מעולה, אני חשה איזו הזיה או תעתוע שכורכים יחדיו התבוננות חקרנית במשהו שטרם ראיתי עם התבוננות במראָה. זה לא שאני רואה את עצמי משתקפת, אבל אולי כמו בשעה שאני כותבת, מדובר בהתמסרות למה שמצטייר מולך: אני לומדת את הפרטים, אני חוזרת לקרוא או להתבונן, ושואלת, ומאתרת ותוהה; ואז מצטרף המבט ההוזֶה מעט, המגלה את מה שרושם האור על הדמות – ומזהה איזה רצון היא מביעה. אמנם אי אפשר לראות רצונות, אבל את תנועת הגוף, את הטיית הראש, את מה שהמבט מקרין, כיצד מגוננות הידיים על הגוף – את אלה אפשר לקרוא, והדברים נאספים אל תוך ההכרה.

כשאני מתבוננת כך בדיוקן – זו התמסרות; כשציירת מציירת דמות העומדת מולה – הן מתמסרות זו לזו; וכשציירת מציירת את עצמה, ועצמה מתבונן בה בחזרה – היא חושפת על הבד את פניה באופן שאולי רק היא מכירה. זהו בוודאי מבט מתמסר; לנֶצח מתמסר; מתמסר לעצמך ומתמסר לאחר: הרי זה מבט שמתבונן במבט מתבונן במבט מתבונן במבט – וללופ הזה עכשיו גם אני המתבוננת עֵדה – והנה אני מצטרפת אל טווֹת המבטים. וכשם שהמבט של המצוירת (כך בציור של ג'נטילסקי), לפעמים הוא בוהה פנימה ולפעמים דרוך החוצה אל הציירת, וכעת הוא דרוך אל המבט שלי – כך נוהגת גם אני: אני מתמקדת, אני הוגה, אני בוהה, אני הוזה; וכמו המצוירת גם אני מתכנסת לרגעים אל עצמי ומתעוררת אל מי שמולי בחזרה. הצטלבות מבטים שאני חשה שמטעינה ברוח. חשה שמטעינה בעוצמה.

 

מורן שוב היא אמנית, אוצרת, כותבת ומוציאה לאור. עוסקת בשילוב שבין טקסט ודימוי. אוצרת ההקמה של "בית לעברית ראשון לציון" – מרכז לעברית כשפה וכתרבות; מלמדת את הקורס "אותיות פורחות באוויר" בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אורי הולנדר כותב על נסים אלוני

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

שירה | שירים חדשים מאת גילי חיימוביץ', נסים ברכה, שולמית אפפל ודניאל באומגרטן

»»» המוסך - מוסף לספרות • לֹא נִכְנַסְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיךָ גַּם כְּשֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהַמַּיִם לֹא עֲמֻקִּים וּמִי בִּכְלָל מַצִּיעַ לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בְּמַיִם יְרֻקִּים. כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל רֶקַע אָז לָנוּ לֹא הָיָה כָּזֶה. תְּמִימִים וּמְצֻלָּקִים חִכִּינוּ שֶׁהַיָּרֵחַ יַעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה.

רות שלוס, דיוקן עצמי, אקריליק על בד, 132X97 ס"מ, 1990

.

גילי חיימוביץ'

עֵרים

לסקוט פיצג'רלד

סְקוֹט וַאֲנִי נִשְׁאַרְנוּ עֵרִים הַלַּיְלָה.

פַּסֵּי הָעֲנָנִים קָצְבוּ אֶת הָאֵין שָׁמַיִם,

הִרְחַקְנוּ אֶת הַמַּטְרִיף מִבֵּית

הַבְּלִיעָה

 

פַּסֵּי הָעֲנָנִים קָצְבוּ לָנוּ אֶת אֵין־סוֹף הַשָּׁמַיִם.

כְּשֶׁהַבֹּקֶר הֵקִיץ

נֶאֱחַזְנוּ בִּתְכוֹל זְנָבוֹ הַמַּבְזִיק שֶׁל שַׁלְדָּג,

פּוֹצֵעַ אֶת דִּמְמַת הַיָּרֹק הַדּוֹהֶה

מַהְבִּיל עַל שִׁפּוּדֵי הַתְּרִיס.

 

אֵין אֶל מוּל מִי לְהַתְרִיס

(אוֹ לְהָסִיט אֶל חֵיקֵנוּ, אַתְּ שׁוֹמַעַת זֶלְדָה?)

רַק צָג אוֹ דַּף שֶׁשָּׁטוּחַ מִמֶּנּוּ

יִהְיוּ לָנוּ לְכֹתֶל.

 

במחילה

לִהְיוֹת תִּינֹקֶת

לִהְיוֹת אַרְנֶבֶת וְרֻדָּה,

הַלֵּב מְנַתֵּר,

חֲמִידוּתֵךְ תְּלוּיָה עַל וַו זְנַבְנַבֵּךְ

הַכֹּל טוֹרֵף סַכָּנָה אוֹ הַבְטָחָה

הַמְּחִלּוֹת תָּמִיד אֲרֻכּוֹת,

גַּם כְּשֶׁעוֹבֵר בָּהֶן רֹאשֵׁךְ

לְהַבְקִיעַ מִמִּפְתַּח חֻלְצָה,

בְּסִפָּן תָּמִיד טְמוּנָה הַנְּפִילָה.

לֹא, אַתְּ לֹא עָלִיסָה.

 

לִהְיוֹת תִּינֹקֶת

לִלְמֹד לִפְסֹעַ

כְּפֶסַע

מִפֶּצַע,

בְּכָל פַּעַם לְהֵעָזֵב בְּאוֹתוֹ דִּיּוּק כְּמוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

חֲפוּנָה בְּכַף יָד

גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה,

זְעִירָה מִמִּלּוֹת הַלִּבּוּב.

מְשׁוּחָה, כְּמוֹ נְבִיאָה, בִּדְבַשׁ הַלְּטִיפָה,

גַּם טֶרֶם הַיְּצִיאָה

מִבֶּטֶן אִמָּא אוֹ אֲדָמָה.

 

לִהְיוֹת תִּינֹקֶת,

לִהְיוֹת יְבָבָה,

לִהְיוֹת בִּינָרִית: פְּעוּרָה אוֹ סְתוּמָה

בְּמוֹצֵץ.

כְּכָל חַיְתוֹ יַעַר

הַמְּתוּקוֹת

שׂוֹרְדוֹת גַּם מִחוּצָה לוֹ.

חֲבוּשָׁה

בְּכוֹבַע פּוֹנְפּוֹן הָאַרְנָבִים שֶׁלָּךְ,

כִּי אֵין בְּרֵרָה.

אֵין גַּם חֲזָרָה

לְשׁוּם בֶּטֶן, אִמָּא אוֹ אֲדָמָה.

מֵעָלֶיהָ תְּזָזִיתִית.

לֹא תּוּכְלִי לְהִתְקַדֵּם הָלְאָה בְּלִי מַגָּע.

 

לִהְיוֹת

הַכֹּל מְרַטֵּט וְתָפוּחַ,

אֶפְשָׁרוּיוֹת וְזָרוּיוֹת נִרְקָמוֹת,

כָּל שֶׁתֵּדַע

אַקְרַאִי. הָעַיִן יְכוֹלָה

לְשׁוֹטֵט לְבַדָּהּ, לֶאֱסֹף פְּרָטִים,

בְּלִי הַשְׁגָּחָה.

חֶרְמֵשׁ הַמַּגָּע קוֹצֵר אוֹתָךְ בֵּינָהּ.

 

גילי חיימוביץ' היא מתרגמת ומשוררת. פרסמה שישה ספרים בעברית, האחרון שבהם "אורות נחיתה" (עתון 77, 2017) ושני קובצי שירת מקור באנגלית. שיריה תורגמו למגוון שפות. תרגומיה לשירת המשורר האסטוני מטורה הופיעו בגיליון 22 של המוסך.

 

.

נסים ברכה

מכתוב

אִמָּא,

הַמִּלָּה "מַכְּתוּבּ" שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת

עוֹלָה בְּקָנֶה אֶחָד

עִם הַדֵּטֶרְמִינִיזְם

אוֹ עִם "חֹק הַשְּׁלִישִׁי הַנִּמְנָע"

שֶׁל אָרִיסְטוֹ.

ה"כּוּל וַאחְד וּמְזַ'לוֹ"

מִסְתַּדֵּר עִם

"הָאָדָם הוּא מִדַּת כָּל הַדְּבָרִים"

תָּלוּי אֵיךְ מַגְדִּירִים מַזָּל

וּמַזָּל הוּא תְּנַאי לְכָל הַדְּבָרִים

כָּךְ שֶׁאִישׁ לֹא יָכוֹל

לְהָטִיל סָפֵק

בָּךְ.

 

אֵיךְ זִלְזַלְתִּי

וְחִפַּשְׂתִּי בְּמָקוֹם אַחֵר

אֶת הַמִּלִּים

הַגְּבוֹהוֹת גְּבוֹהוֹת

שֶׁצָּרִיךְ הָיִיתִי לְטַפֵּס אֲלֵיהֶן

בְּזֵעָה וּבַחֲרִיקַת שִׁנַּיִם

כְּדֵי לְהַבִּיט מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה

כְּדֵי לִרְאוֹת

אוֹתָךְ.

 

מבחן תלות

יוֹם לִפְנֵי שֶׁהֵם בָּאִים

(הֵם מוֹדִיעִים לִפְנֵי שֶׁהֵם בָּאִים)

תִּקְנֶה לוֹ טִיטוּלִים

תָּשִׂים אוֹתָם

לְיַד הַמִּטָּה שֶׁלּוֹ

וּכְשֶׁיִּשָּׁאֵל אִם הוּא יָכוֹל

לְהִתְלַבֵּשׁ לְבַד

לְהִתְרַחֵץ לְבַד

לֶאֱכֹל לְבַד

לַעֲבֹר מִשְּׁכִיבָה לַעֲמִידָה

לְבַד

יַעֲנֶה עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת הַלָּלוּ:

לֹא!

וְשֶׁלֹּא יַסְכִּים

לְהוֹרִיד אֶת הַמִּכְנָסַיִם

בְּמִבְחַן הַתְּלוּת

אִם יִתְבַּקֵּשׁ.

 

"אֲבָל אַתְּ לֹא מְבִינָה"

אֲנִי אוֹמֵר לָהּ

"הוּא מֵענְטְשׁ"

הוּא אוּלַי לֹא מַצְלִיחַ לָלֶכֶת

כִּי הוּא דָּפַק לְעַצְמוֹ אֶת הַבֶּרֶךְ

בַּמִּלְחָמָה

כְּשֶׁקָּפַץ מִמַּשָּׂאִית נוֹסַעַת

וְלֹא הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ

לִתְבֹּעַ אֶת הַמְּדִינָה

הוּא לֹא יִשָּׁאֵר אָדִישׁ לִקְרַאת הַבּוֹחֵן

שֶׁבָּא לָקַחַת מִמֶּנּוּ אֶת כְּבוֹדוֹ

מִבְּחִינָתוֹ בָּא מִמֶּרְחַקִּים לִרְאוֹתוֹ

אוֹתוֹ בּוֹחֵן שֶׁלֹּא יָעִיף רֶבַע מַבָּט

עַל הַגִּלָּיוֹן הָרְפוּאִי שֶׁלּוֹ

מִבְּחִינָתוֹ הוּא הִגִּיעַ לִדְרֹשׁ לִשְׁלוֹמוֹ

וְיִשְׁכַּב לְנֶגֶד אוֹתוֹ הַגֶּבֶר

כְּאֶל גֶּבֶר

וְיֹאמַר לוֹ

לֹא יָכוֹל אֲנִי?

 

אִם כָּךְ…

הֵרִימָה גַּבָּה

וְלֹא הוֹסִיפָה.

 

נסים ברכה נולד וגדל בדימונה, כיום מתגורר בירושלים ועוסק בהייטק. ספרו "אני ניסים ברכה כותב שירה" ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 בשנת 2017.

 

.

שולמית אפפל

והציפור שלָך אֵין

מָה יֵשׁ שָׁם שֶׁאַתְּ מִתְקַשָּׁה לָקוּם מֵהַסַּפְסָל וְנִשְׁאֶרֶת

לַחְרֹשׁ בְּעֵינַיִךְ אֶת הַחוֹל. נְמָלִים יֵשׁ וְעוֹרְבִים יֵשׁ

וְאַשְׁפָּה הַרְבֵּה מִמֶּנָּה יֵשׁ וְהַצִּפּוֹר שֶׁלָּךְ אֵין. הִרְחִיקָה

אוֹתָהּ צִפּוֹר הָמַיְנָה בַּהֲמוֹנֶיהָ מִתַּת הַיַּבֶּשֶׁת פָּלְשָׁה

וְשֶׁלָּךְ רְעֵבָה וְחֵרֶשֶׁת אֶת כְּנָפָהּ הַדַּל רוּחַ טָחֲנָה

 

טבעתָּ בְּזהב. הייתָ שווה הון

טָבַעְתָּ בְּזָהָב. הָיִיתָ שָׁוֶה הוֹן. בֵּית הוֹרֶיךָ נִקְרָא נַחֲלָה לַנַּחֲלָה הָיְתָה בְּרֵכָה אֶת הַבְּרֵכָה עָטַף פַּרְדֵּס. הִתְרַשַּׁמְתִּי. לֹא הָיָה לִי מֻשָּׂג בְּאֵיזוֹ כּוֹס לִשְׁתּוֹת וּבְאֵיזוֹ סַכִּין לַחְתֹּךְ אֶת הַמֶּתַח בָּאֲוִיר וְלֹא יָדַעְתִּי לִשְׂחוֹת. לֹא נִכְנַסְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיךָ גַּם כְּשֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהַמַּיִם לֹא עֲמֻקִּים וּמִי בִּכְלָל מַצִּיעַ לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בְּמַיִם יְרֻקִּים.

כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל רֶקַע אָז לָנוּ לֹא הָיָה כָּזֶה. תְּמִימִים וּמְצֻלָּקִים חִכִּינוּ שֶׁהַיָּרֵחַ יַעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה. אַחֲרֵי שָׁנִים נִתְקַלְתִּי בְּךָ בַּמּוֹסָד שֶׁהֶאֱרִיךְ אֶת סִבְלְךָ יָשׁוּב בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים מִתְקַשֶּׁה לִכְלֹא אֶת כַּפְתּוֹרֵי הַחֻלְצָה וַאֲנִי הִגַּעְתִּי בִּכְלָל לְבַקֵּר קְרוֹבַת מִשְׁפָּחָה. כָּנוּעַ וְשָׁקֵט הִנַּחְתָּ לִי לָגַעַת בְּפָנֶיךָ וּלְהוֹבִיל אֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלְּךָ לַמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים. הָיָה קַל. כְּבָר לֹא זִהִיתָ אִישׁ גַּם לֹא אוֹתִי

 

ראיות פורֶנזיות מתא המדידה

הַשֵּׂעָר הָיָה חָתוּךְ. הַכּוֹבַע נִשְׁכַּח בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַמּוֹנִית.

אֶת הַסְּוֶדֶר תָּרְמָה. עַל הַתִּיק וִתְּרָה. אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם אִבְּדָה. אֶת

הַמְּעִיל שָׂנְאָה. וְאֵיךְ שֶׁזֶּה נִרְאֶה הִיא לֹא שָׂרְדָה אֶת עַצְמָהּ בַּמַּרְאָה

בְּתָא הַמְּדִידָה. הַצַּלָּם הִתְוַכֵּחַ עִם מְנַהֶלֶת הַמִּשְׁמֶרֶת וְסוֹפוֹ שֶׁנִּכְנַע

לִכְּחוֹל עַדְשׁוֹתֶיהָ וְסָתַר אֶת עַצְמוֹ וְדִבֵּר מִגְּרוֹנָהּ וְטָבַע בְּעֵינֶיהָ

 

זאבים

בֶּעָבָר כָּתַבְנוּ בְּאוֹתוֹ עִתּוֹן. הוּא הָיָה אֻמְלַל כָּתַב בְּחַמַּת זַעַם וְקִפֵּל עַל עָמְדָּם סוֹפְרִים רַבִּים. הוּא הָיָה נָשׂוּי. הוּא הָיָה אַבָּא. לְאִשְׁתּוֹ נִמְאַס. הִיא עָזְבָה בְּעֶרֶב חַג וְהִשְׁאִירָה אוֹתוֹ בְּלִי נְשִׁימָה וְאַחַר כָּךְ לְבַד עַל הַקֶּבֶר שֶׁלָּהּ. כְּמוֹ כֻּלָּנוּ צָבַר אוֹיְבִים. חִפֵּשׂ רַע וּמִקֵּשׁ עַצְמוֹ עַל הַקַּוִּים וְלֹא זִהָה בַּזְּמַן אֶת הַמַּסֵּכָה עַל הַחַיָּה  שֶׁטּוֹרֶפֶת גַּם זְאֵבִים

 

המשוררת שולמית אפּפל נולדה בקפריסין וגדלה בחיפה. ספרה הראשון פורסם בהיותה בת שבע־עשרה. כלת פרס חולון ע"ש קוגל על ספרה "מרחק" (1982), פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (1987, 2013), ופרס רמת גן לספרות על ספרה "פחות מאמת אין טעם לכתוב" (2014). ספרה השביעי, "תדמייני שאת כוכבת", ראה אור ב-2017 בהוצאת פטל.

 

.

דניאל באומגרטן

ביום שאחרי הפיגוע  (11.11.14)

בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי הַפִּגּוּעַ

הַיְּרָקוֹת נוֹתְרוּ בְּסֵדֶר מוֹפְתִי אֵצֶל הַיַּרְקָן הָעֲרָבִי

לֹא אָמַרְנוּ דָּבָר

אַךְ מִפְגַּשׁ מַבָּטֵינוּ הוֹדָה:

אֲנַחְנוּ אֶזְרְחֵי מְדִינָה שֶׁטֶּרֶם נוֹסְדָה.

 

לקרוא מהדף הריק

אַתְּ

הַתַּלְמִידָה הַמִּצְטַיֶּנֶת

זֻמַּנְתְּ לְהַקְרִיא בִּפְנֵי כָּל הַכִּתָּה

אֶת הַחִבּוּר בְּגֶרְמָנִית מִשִּׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁלֹּא הֵכַנְתְּ

דַּוְקָא הַיּוֹם כְּשֶׁהַמְּפַקֵּחַ בָּא בְּמַפְתִּיעַ לְבֵית הַסֵּפֶר.

 

כָּעֵת אַתְּ שׁוֹמַעַת בָּרַדְיוֹ נְאוּם עִם מְחִיאוֹת כַּפַּיִם קְצוּבוֹת

עַל הֶעָתִיד לָבוֹא

וְקוֹרֵאת

כְּמוֹ אָז מֵהַדַּף הָרֵיק

לִבְרֹחַ.

 

דניאל באומגרטן, יליד 1982, מורה ומשפטן. ספריו: "למרות שהמשורר הזהיר" (גוונים, 2011) ו"כתב יתדות" (פרדס, 2014). ספרו השלישי עתיד לראות אור בשנה הבאה.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ענת חנה לזרע, תומר דרייפוס, שרי שביט ועמיחי חסון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך