נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

טור נדיר שכתב אריק איינשטיין זמן קצר לפני שחרורו מלהקת הנח"ל חושף עוד פן באישיותו

אריק איינשטיין. צילום: יעקוב אגור מתוך אוסף אגור, באדיבות yes דוקו

אריק איינשטיין. צילום: יעקוב אגור מתוך אוסף אגור, באדיבות yes דוקו

רגע לפני שחרורו מצה"ל, פרסם ב-1 באפריל 1959 אריק (אז עדיין אריה) איינשטיין בן ה-20 טור מיוחד שבו כתב על חבריו ללהקת הנח"ל. זה היה במסגרת המדור "יומן להקת הנח"ל" שהתפרסם בשבועון "במחנה נח"ל".

ההפנייה לטורו של אריק איינשטיין בשער "במחנה נחל"
ההפנייה לטורו של אריק איינשטיין בשער "במחנה נחל"

הטור כתוב בהומור, אבל גם באהבה גדולה לחבריו, ובין שורות הטור שילב אריק קריקטורות פרי מכחולו. שבועות ספורים לאחר פרסום הטור, יתחיל אריק איינשטיין את המסע "האזרחי שלו" בתיאטרון "סמבטיון", וכעבור שנה יוציא את המיני-אלבום הראשון שלו.

הינה הטור המלא (כולל הקריקטורות) של מר אריה איינשטיין, כפי שפורסם.

קריאה מהנה!


"במחנה נח"ל". 1 באפריל, 1959. עמ' 15

יומן להקת הנחל: הנערים המשחקים לפנינו

יוסי הגדול, עמי המסמיק, תובל המשתעל, יורם העייף, אברהמלה המשכיל, זלב הבריא, אויגן בעל העינים, אליס הבלונדינית, שרה'לה הרצינית, עליזה החמודה ואחרון אחרון נחמד וחביב – אריה הצנוע

מאת: אריה איינשטיין

אריק

ממי נתחיל? טוב, נתחיל ב"שועלים הוותיקים".

ראשון – מפקד הלהקה, יוסי פרוסט. תארו לעצמכם: בחור גבוה, בריא, לשעבר בלונדיני וחוטם ב"אופסייד".

איך קיבלו אותו בכלל ללהקה?

החברה הוותיקים נסעו לבחון טירונים בבסיס האימונים. בין הנבחנים היה גם יוסי, או "יוסי הגדול", כפי שכינו אותו בכפר הירוק, מקום בו למד. הבחור התחיל לשיר ופתאום ראו הבוחנים שהטיח בקיר המערבי של האולם מתפורר. הפסיקו אותו וקיבלו אותו מהר. בינתיים הספיק יוסי להפוך מספר שירים לשלגרים, כגון "הוא לא ידע את שמה", "כרמלית", ו"כומתה באדום".

ליוסי יש שם נוסף, סמל עדיני. למה סמל עדיני? סמל – למה שזאת הדרגה שלו בתור מפקד הלהקה, ועדיני למה? משום שמעשה שהיה כך היה. לאחר שהתבטלה הופעה בתל השומר נחה עליו רוח העליצות והוא התחיל לרקוד בתחתוניו ריקודי באלט קלאסיים. תארו לעצמכם את הבחור המגודל הזה בתחתונים, כשהוא רוקד בתנועות עדינות של באלרינה. תאמינו לי שזה היה מאוד מבדח.

 

להקת הנח"ל, 1959
להקת הנח"ל, 1959:
שורה ראשונה מימין לשמאל: אריק איינשטיין, עמי גלעד (באקורדיון), עמירם ספקטור, יוסי פרוסט וגברי בנאי.
שורה שנייה מימין לשמאל: עליזה רוזן, יהורם גאון, דרורה שחורי (חבר).
שורה שלישית מימין לשמאל: אברהם סגל ותובל פטר (באקורדיון)

 

חולשה נוספת של יוסי היא מוסיקה קלאסית. הוא בקי בתולדות המוזיקה הזאת על כל ענפיה. יוסי הוא גם מומחה גדול לתהליכים ביולוגיים. אם יש לך בעיה מהסוג הזה פנה אל סמל עדיני ואני ערב לך שכאן תבוא הרצאה שמתחילה במילים: מדענים קבעו ש… אני אישית לא שואל. פשוט אין לי סבלנות להרצאות האלו, שכשלעצמן הן מאלפות ומענינות.

כשרון אחר שלו הוא שרירי אף מפותחים. הגבר הזה מסוגל להניע את אפו הגברי לכל כיוון שהוא רוצה. את הכשרון הזה הדגים גם בבחינות של הלהקה.

 

הסמקה שמתחילה מהאזניים עוברת לפנים ויורדת לצוואר

מיוסי נעבור לעמי האקורדיוניסט. לעלם הזה יש כשרון מיוחד. הוא מסמיק בכל הזדמנות אפשרית. אפילו בחורף הוא נראה שזוף. זאת תכונה אחת. תכונה שנייה היא אכילה מרוכזת. מה זאת אומרת? כשעמי אוכל הכל מת בשבילו מסביב. הראש כפוף, הפנים סמוקים והמלתעות עובדות. כשאחד מהחברה מבחין בו אוכל הוא רומז לכל השאר ואז מפסיקים כולם לאכול ומביטים בו עד שהוא מבחין בכך. ואז באה הסמקה שמתחילה מהאזניים, עוברת לפנים, יורדת לצוואר ו… יותר לא רואים. אין מקום בארץ שלעמי אין מכירים או נכון יותר מכרות. גיל המכרות נע בדרך כלל בין שבע לארבע-עשרה…

עמי אוהב לנגן על האקורדיון שזה ממש פחד. לעיתים קרובות אחרי ההופעה אנחנו יושבים בצוותא עם החיילים או חברי המשק ואז ממש אי אפשר להתיק אותו מהאקורדיון. החברה עייפים עד מוות והוא מנגן ומנגן.

לאחרונה התמחה עמי בחיקויים של בן גוריון ושל ארי הרצברג, קצין החינוך של הנח"ל לשעבר, וכיום מנהל הבימה. החיקוי האחרון הוא ממש פאנטסטי והאימפרוביזציות הן ממש גאוניות.

מכאן נעבור לשוכני המלון. הם העלמים שבית הוריהם הוא מחוץ לתל-אביב ומתגוררים במלון ביפו.

נתחיל בתובל. תובל הוא ירושלמי וגם אקורדיוניסט.

תובל זה הוא מלך הצום. סדר היום שלו הוא כזה: קם בשש בשביל להשתעל. גומר להשתעל בשבע והולך לישון. קם בתשע, מעשן כמה סיגריות וממהר להספיק להצגת בוקר באחד מבתי הקולנוע. בקולנוע הוא מעשן כמובן כמה סיגריות. נגמר הסרט, תובל יוצא, מדליק סיגריה ולבו טוב עליו. מגיעה שעת הצהריים. מנה ראשונה "אסקוט" אחת, מנה שניה "דובק פילטר" ומקנח ב"אל על" עגול. המשונה הוא שתובל לא רעב. הוא מתקיים על מנה פלאפל ליום. כמובן שהצגה יומית הוא לא מחמיץ ואם אין הופעות בערב הוא הולך לשתי הצגות. כזה הוא תובל.

אריק
מימין לשמאל: יהורם גאון, חנן גולדבלט, גברי בנאי, ישראל פוליאקוב, עמירם ספקטור, באקורדיון: תובל פטר
(מקור: שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, יד יצחק בן-צבי, תשס"ז)

 

תמיד עליז, תמיד מצחיק, תמיד גבותיו מתחברות

מתובל נעבור ליורם. גם יורם ירושלמי. הוא אוכל קצת יותר מתובל. תמיד הוא עייף, ומנצל כל רגע פנוי לשבת או לשכב. כן, הוא גם שחקן מוכשר מאוד.

בגלל כל זה ניתן לו מנוחה ונטפל קצת בגבי (גברי) בנאי. גבי הוא אחיו הצעיר של יוסי בנאי, כוכבה לשעבר של הלהקה וכיום שחקן "הבימה". דומה לאחיו כמו שתי טיפות מים. אותו קול, אותם תווי פנים ואותו חוש הומור. גבי הוא הצעיר שבחברי הלהקה. תמיד עליז, תמיד מצחיק ותמיד הגבות מתחברות אצלו.

גברי בנאי (או כפי שהוא מכונה בכתבה "גבי") בציורו של אריק איינשטיין
גברי בנאי (או כפי שהוא מכונה בכתבה "גבי") בציורו של אריק איינשטיין

האחרון לחברי הלהקה שוכני המלון הוא אברמ'לה. אברמ'לה הוא המשכיל שבהם. אפשר לראות אותו לעיתים קרובות מעלעל בכתבי קנט, צ'רצ'יל והרמב"ם. בחור רציני מאוד. אגב, הוא גר על הר כנען המשקיף על צפת. אברמ'לה אינו נמנה עם הזמרים הגדולים וזאת בגלל שהשמיעה המוסיקלית נעדרת אצלו. רוצים לשמוע את דירוג השמיעה? אז זה ככה: שמיעה אבסלוטית, שמיעה מצויינת, שמיעה טובה מאוד, טובה, כמעט טובה, מספיקה, מספיקה בקושי, לא מספיקה, רעה, גרועה, אברמ'לה.

סוגר את רשימת המלונאים הוא מוישה נהרי הנהג. בחור שחרחר ונחמד. אבל מה הצרה אתו? התחביב שלו הוא חיקוי בן גוריון. זה דומה יותר לחיקוי של ציר שבדיה בציילון, או להיפך.

 

זליבנסקי דרדר את כל הגוש במדרגות

מי עוד? כן, דוד זליבנסקי החשמלאי, או בקיצור – זלב. תארו לעצמכם: 92 קילוגרם של בריאות. עם כל הבריאות הזאת יש לזלב תחביב. הוא אוהב לשוח בשדה ולקטוף רקפות. קור הוא בכלל לא מרגיש. תמיד ישן בתחתונים וגופיה, ומנדב שמיכות לנצרכים. כל משפט שלו נגמר בזה שהוא תופס את הבלורית וממלמל: לא חשוב… לא חשוב…

 

אריק איינשטיין מצייר את דוד זליבנסקי (זלב)
אריק איינשטיין מצייר את דוד זליבנסקי (זלב)

 

אני אישית, ואני בטוח שגם האחרים, אוהבים ללכת איתו בצוותא. פשוט זה מאוד בטוח. בדרך כלל הוא שקט ונוח עד שמרגיזים אותו. במקרה כזה אוי למי שנקלע בדרך. קרה פעם שהופענו בראשון לציון בפני הנוער העובד. גמרנו את החצי הראשון ולאחר ההפסקה התכוונו להמשיך, והנה אנחנו רואים שכמה חברים עולים מהכניסה הצדדית אל הבמה. שאלנו אותם מה הם מחפשים והם ענו שהם רוצים להסתכל על ההצגה מאוחרי הקלעים. הסברנו להם בשקט שזה בלתי אפשרי, והם, כנראה, לא נטו להשתכנע. הוויכוח התחמם ואז התחילו הידיים לדבר. את הקטטה התחיל יוסי שזרק אחד מכל המדרגות. אני לא יודע איך זה קרה, אבל פתאום הרגשתי שאני בתוך מערבולת, שאין סיכוי להיחלץ ממנה בעתיד הקרוב ביותר. ההצלה באה ממקור בלתי צפוי, הרגשתי הקלה רבה וראיתי שכל הגוש מדרדר במדרגות. הסתכלתי אחורה וראיתי את זלב עומד ומחייך: "שמעתי רעש ובאתי לראות מה קרה, וזהו. לא חשוב… לא חשוב…" תפס את בלוריתו והלך לעבודה.

ועכשיו לעמירם, או יותר נכון ל"אויגן". אויגן, כידוע זה עיניים באידיש. למה אויגן? לגבר הזה יש עיניים שתופסות לו חצי פרצוף, וכשהוא על הבמה הוא פוער אותן בצורה מבהילה מאוד. יש בתכנית פזמון בשם "הספרים". הפזמון מציג את הספרים בתור חיות טרף ממש. מיותר להוסיף שהפזמון הזה הוא לחם בשביל אויגן.

 

אריק
אריק איינשטיין מצייר את עמירם ספקטור (אויגן)

 

מי נשאר? אה, כן. אני. מטעמי צניעות מובנים לא אכתוב על עצמי.

אריק
מימין לשמאל: אורי זוהר, אריק איינשטיין מאחור, עידוא בן-גוריון ואליהו ברקאי (ברקו). צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

 

מריבות, מכות, ירושה נכבדה ומחשבות אפלות

הגענו לבנות. נפתח באליס. אליס היא "הפצצה הבלונדינית" של הלהקה. כשהיא עוברת ברחוב יש מהומות. אין מקום שהיא לא מכירה מישהוא. יש לה מעריצים בכל פינה. בקיץ תוכלו למצוא אותה כל יום בים של גורדון לובשת ביקיני. אני מציע לכם לגשת ולהציץ. לא תתחרטו.

שרה'לה לעומת זאת, היא רקדנית מצויינת, שהספיק להיות בשני פסטיבלים בוורשה ובמוסקבה. היא כמעט נסעה עם להקת יונתן כרמון לאמריקה, אבל השרות בצבא עמד לה בדרך. שרה'לה היא בחורה רצינית מאוד, וכמובן שהיא מוצאת נושאים משותפים עם אברמ'לה…

עליזה. עליזה היא בחורה חמודה וממושקפת, שבאה אלינו מפרברי ירושלים הבירה. קשה לי לכתוב עליה מכיוון שאני קצת סובייקטיבי. היא מאוד מוצאת חן בעיני. זה הכל בעצם.

עליזה רוזן, ביתמונה
עליזה רוזן, ביתמונה

 

ולסיום הערה קטנה. משונה מאוד, אבל זה כך. אנחנו מסוגלים לריב האחד עם השני עד מכות, אבל למחרת מתנהגים כאילו כלום לא קרה. זהו סוד גדול שאני מאחל לכל צוות או חברה שיהיה מצוי בה. יש דבר נוסף המבדיל אותנו משאר הלהקות. אנחנו קיבלנו מהוותיקים ירושה נכבדה והרגשנו שאנחנו חייבים לשמור אותה בכבוד. זה היה הדבר שדרבן אותנו תמיד. עד כמה שאני יודע זה לא קיים בלהקות אחרות.

טוב, עכשיו אחרי שעכלתם את זה אני אגיד לכם את האמת על כל החברה האלה אני חושב דברים אפלים מאוד, אבל פשוט לא נעים. אולי בפעם אחרת.

 

תחקיר ועריכה: נתי גבאי

 

לטור כפי שהופיע ב"במחנה נחל"

ישראל דליות, אבי פסטיבל הזמר והפזמון

"פתאום עלה במוחי רעיון: מדוע שלא יתקיים בישראל פסטיבל זמר?"

הגשש החיוור. צילומים: אמיתי לבון, דב בן-דוד

שלישיית הגשש החיוור בשיר "מים לדוד המלך", פסטיבל הזמר והפזמון 1970. צילומים: אמיתי לבון, דב בן-דוד

ילד קטן, בן 4 לערך, עומד על כסא, לצדו מקלט רדיו ממנו בוקעים צלילי התזמורת הארצישראלית בניצוח המנצח הנודע ארטורו טוסקניני. "זהו הזיכרון המוזיקלי הראשון שלי", סיפר לי ישראל דליות, עורך מוזיקה ותיק, בהקלטה תיעודית שקיימתי אתו לפני מספר חודשיים באולפן ארכיון הצליל בספרייה הלאומית לרגל העברת ארכיונו. "מאז היה הרדיו בשבילי כמו 'ארון קודש', ידעתי שמהרדיו בוקעים דברים נפלאים".

 

ישראל דליות
ישראל דליות באולפן ארכיון הצליל. צילום: יאיר זקס

 

דליות (ויינרב במקור), בן לאב שעלה ארצה בשנת 1922, ולאם בת למשפחה שורשית ישראלית, נולד בשנת 1934 במושבה פרדס-חנה (במלרע). לימים הפך מוזיקאי, חוקר ומבקר מוזיקה, עורך מוזיקה והוגה ויוזם של פסטיבל הזמר הישראלי.

בן 12 החל ללמוד לנגן בכינור, תחילה אצל מורים פרטיים ובהמשך בסניף הקונסרבטוריון הארצישראלי בחיפה. תשוקתו העזה ללמוד מוזיקה דרשה ממנו הקרבה מיוחדת: "שלא כמו שאר התלמידים, לא הייתה לי אפשרות לחזור חזרה לפרדס-חנה. כל התלמידים היו מתפזרים ואני קיבלתי אישור מהאחראי על הבית להישאר ללון בקונסרבטוריון".

פעם אחת הבחין בו מורו המלחין הנודע אבל ארליך שהופתע לראותו "מדוע אתה כאן?" שאל ארליך ודליות השיב: "אין לי ברירה". ארליך מצדו הזמין את דליות לארוחת ערב כדי לברר "איך זה שאחד כמוך מוכן לישון על שולחן כדי ללמוד כאן?" לבסוף אמר: "אתה לא מוכשר באופן מיוחד, אתה לא גאון, אבל עצם העובדה שאתה מוכן לישון על שולחן בשביל לשמוע שיעורים מלמדת הרבה. אני אשלח מכתב המלצה אל פרופ' עדן פרטוש בירושלים ואני חושב שכדאי לך להמשיך ללמוד שם".

דליות עבר לירושלים ולמד בקונסרבטוריון הירושלמי אצל פרופ' עדן פרטוש. בין חבריו נמנתה מוזיקאית צעירה שהגיעה מקבוצת כנרת שבעמק הירדן, נעמי שמר שמה. שמר ודליות התיידדו ביניהם וחשו שותפות גורל בהיותם "בני פרובינציות" כהגדרתו.

 

תזמורת הקונסרבטוריון הארצישראלי בירושלים בניצוח המלחין יוסף טל (1939)
תזמורת הקונסרבטוריון הארצישראלי בירושלים בניצוח המלחין יוסף טל (1939)

בקונסרבטוריון הירושלמי פגש בחוקרת והאתנומוזיקולוגית פרופ' אדית גרזון-קיוי. על המפגש עם פרופ' גרזון-קיוי סיפר: "זו הייתה חוויה גדולה. נפתח בפניי עולם של מוזיקה אנושית שבאה מבני אדם שלא בקיאים בקריאת תווים, חסרי רצון לפתח קריירה או להיות כוכבים. זה הקסים אותי מאוד. אנשים שלא משתייכים לאליטה חברתית, מוזיקליים כל כך, ושהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייהם. אז גם הבנתי שמוזיקה מסורתית היא חלק מהחיים. תמיד קשורה למשהו משפחתי או משהו בחיי האדם, והיא לא נוצרת באיזו מגמה כדי להתקבל על ידי אחרים, אלא היא צורך, היא הכרח".

עוד בנערותו עמד בקשר עם אנשי "קול-ישראל" יצחק שמעוני ומרים הרמן. דליות ששאף לעבוד ברדיו יצר קשר עם השניים במטרה לערוך תכניות מוזיקה. בהמשך התגייס לצה"ל ונשלח לשרת בשריון. ידיעה על פרישתו של המנצח ארטורו טוסקניני הולידה בו רצון חזק לערוך תוכנית רדיו ייחודית שתוקדש לדמותו. בקשתו לצאת לירושלים לערוך את תוכנית הרדיו נתקלה בסירוב. "טוראי ויינרב", אמר המפקד, "מה אתה חושב לעצמך? כל אחד יבוא הנה ויבקש מה שהוא רוצה? טוסקניני שמטוסקניני, אחורה פנה וחזרה".

דליות סרב לקבל את הפקודה ובניגוד לדעת מפקדו עזב את הבסיס לירושלים. כשחזר, נשפט ונידון למחבוש. בהמשך הועבר לשרת בגלי צה"ל שם גם פגש בחיילת נעמי זקס, לימים רעייתו, הקריינית נעמי דליות. בתום שירותו הצבאי המשיך לשמש בתחנה כעורך מוזיקה בכיר.

 

דליות בתפקיד מבקר המוזיקה של העיתון "דבר" עם הפסנתרן דניאל בארנבוים (1987)
דליות בתפקיד מבקר המוזיקה של העיתון "דבר" עם הפסנתרן דניאל בארנבוים (1987)

 

בשנת 1957 פנה אליו יצחק שמעוני בהצעה לבוא וליטול חלק באגף חדש שהוקם ב"קול-ישראל" – "הגל הקל" שמו.

שנתיים לאחר מכן, במהלך טיול משפחתי במדרגות הספרדיות ברומא, נתקל דליות בחבורת אנשים נושאים אדם על כתפיהם, שרים וקוראים קריאות שמחה. משניסה לתהות על פשרו של האירוע החגיגי הסתבר לו כי מדובר בחגיגה ספונטנית מאולתרת שציינה את זכייתו של הזמר דומניקו מודוניו זוכה פסטיבל סאן-רמו.

זמן קצר אחר כך פגש במנצח דולף ואן-דר-לינדן: "הייתי מין ברנש נאיבי כזה שתמיד חושב על אתגרים ליזום משהו. חשבתי מה אני יכול לעשות בשביל הרדיו? פעם אחת הזדמן לי לפגוש אותו וחשבתי להציע לו לבוא ולנצח על תזמורת הבידור שהרדיו הקים באותה העת".

"כשחזרנו לארץ", סיפר דליות, "ישבתי בחדרי בקול-ישראל יחד עם אליהו כרמל, הקריין הנודע. פתאום עלה במוחי רעיון: מדוע שלא יתקיים בישראל פסטיבל זמר ישראלי בדומה לפסטיבל סאן-רמו שייתן זריקת עידוד לזמר הישראלי באמצעות הרדיו? ישבתי וכתבתי הצעה והגשתי אותה למנהל הישיר שלי יצחק שמעוני. יצחק שמעוני היה אדם עם ראש פתוח וחזון והתייחס לכך ברצינות. הוא אמר: 'תשמע זה רעיון טוב מאוד, אבל זו הצעה כללית. אנחנו צריכים תקציב וקול ישראל לא יאשר את זה'".

 

"וכן את ישראל דליות שהעלה את רעיון הפסטיבל" (מתוך אוסף ישראל דליות)
"וכן את ישראל דליות שהעלה את רעיון הפסטיבל" (מתוך אוסף ישראל דליות)

 

בהמשך החליט שמעוני לפנות אל משרד ראש הממשלה ולנסות להשיג תקציב דרכם. "טדי קולק שהיה אז מנהל משרד ראש הממשלה פגש בנו, בצחי [יצחק שמעוני. ת"ז] ובי. הוא היה קצר רוח אבל עם הומור והוא אמר: 'תשמעו התקציב היחיד שיש במשרד כרגע שניתן להשתמש בו זה תקציב אירועי יום העצמאות. אם אתם רוצים שהפסטיבל הזה יצא לפועל צריך לכלול אותו כחלק מחגיגות אירועי יום העצמאות. ההצעה של ישראל היא מאוד כללית ואני מבקש הצעה מפורטת: מי יבצע? מה יבצע? מי ינחה? אני רוצה שיהיו שני ביצועים כדי שהמבצע לא יגנוב את ההצגה'".

במשך מספר שבועות עמלו שמעוני ודליות על ניסוח מפורט של ההצעה ועל בנייה של מתכונת פסטיבל הזמר שהנפיק במהלך השנים קלאסיקות ישראליות. דליות מבקש להדגיש כי פסטיבל הזמר הראשון היה תוצר של שיתוף פעולה בן יצחק שמעוני וישראל דליות, צבי זינדר – מנהל קול ישראל, נקדימון רוגל – מפיק העל של הפסטיבל, מאיר הרניק – מנהל מדור המוזיקה העממית, עוזרו חנוך חסון ואיגוד הקומפוזיטורים הישראלי".

 

ראיון עם ישראל דליות:

 

בשנים הבאות המשיך דליות לעבוד ברשות השידור. אהבתו לשירי עם ומוזיקה אתנוגרפית, כמו גם שהותו במדינות שונות והיכרותו העמוקה עם סגנונות מוזיקליים שונים, הובילה אותו לערוך מופעים מיוחדים ותכניות רדיו מגוונות. בין התוכניות הרבות שערך והפיק בלטה התוכנית "שירי עמים" שהביאה קולות וצלילים עממיים מרחבי העולם.

עדות מעניינת להשפעה של תוכנית זו על מוזיקאים ויוצרים ישראליים היא הדברים שאמר המלחין מתי כספי בראיון בנוגע לסגנונות מוזיקליים מהם הושפע: "שאפתי את כל המוזיקה מברזיל או מדרום אמריקה מהרדיו. כשהייתי קטן הייתי שומע אחת לשבוע תוכנית שנקראה 'משירי עמים' ושמעתי מוזיקה מכל העולם. אבל מהכל. מזרח, מערב, צפון ודרום".

 

עם תזמורת גמלן בבאלי אינדונזיה (2001)
עם תזמורת גמלן בבאלי אינדונזיה (2001)

לאחרונה, תרם ישראל דליות את ארכיונו האישי למחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. "התייחסתי אל הרדיו ביראת כבוד מלאה", אמר, "זו הייתה בשבילי שליחות לעבוד ברדיו ובאמצעות השידורים לחשוף צוהר אל עולמות מוזיקליים לאנשים שלא יכלו להיחשף אליהם בדרכים אחרות".

 

תודה ליאיר זקס ולתהלה זיגמן על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות

פסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1970: הרגע שבו הפך החייל שלמה ארצי לכוכב

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

פסטיבל הזמר והפזמון: איך הפכו חיילי צה"ל לכוכבי הפופ שלנו

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

 

רות בונדי: "לא תולדות חיי הם חשובים – אלא עבודתי"

במלאות שנה לפטירתה של העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי

רות בונדי

ד"ר גיל וייסבלאי, מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית:

כאשר הצעתי לרות בונדי, בדחילו ורחימו, להפקיד את ארכיונה האישי בספרייה הלאומית, הופתעתי מתגובתה. לרוב, הצעה שכזו מתקבלת בהיסוס ובלבטים קשים: ללא ספק, זו מחמאה גדולה להימנות על גלריית האישים הנכבדה שארכיוניהם שמורים בספרייה הלאומית – אך מאידך גיסא, יש בקבלת ההצעה גם הודאה בכך ששיא היצירה כבר חלף עבר לו והנה מתקרבת העת לסיכום, המביאה עמה את רוח הסוף המתקרב.

את כל זאת ידעתי, והכרתי את התחושות המעורבות שהצעה ממין זה מעוררת. לכן, הופתעתי מן החיוך הרחב שחייכה אליי ומן התשובה החיובית שנורתה מיד, במאור פנים ובנדיבות. ובעצם, קשה לומר שזו היתה הפתעה של ממש: הרי את חוש ההומור הדק שלה, שאין בו אף לא טיפת רוע ואת חיוכה הטוב, ניתן להכיר מספריה ומאמריה הרבים.

כמה מעובדיה הוותיקים של הספרייה, שעודדוני לפנות אליה, זכרו בחום רב את הימים הארוכים שעשתה באולמות הקריאה ובמחסני הספרים, את חביבותה וצניעות הליכותיה שהותירו את רושמם העז.

באביב 2015, סמוך לאחר השלמת הפקדתו של ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית, החלטנו לערוך אירוע הוקרה לכבודה. למרות שהחלה לסבול אז מקשיים בבריאותה, היה ברור לנו שלא תישא בערב זה סתם דברי ברכה. תשואות הקהל הממושכות בתום דבריה, הביעו את ההתלהבות ממסה נדירה בגילוי הלב שבה, שהיא אוניברסלית, אך גם אישית וכה ישראלית, בו זמנית.

ועתה, אנו מפרסמים דברים אלה, לזכרה של סופרת, עיתונאית והיסטוריונית, שמעולם לא שכחה להעניק לקוראיה, ברוח טובה, חומר למחשבה, אולי אפילו מוסר השכל, שימשיך ללוותם זמן רב.

ארכיון אישי: אגו או חולשה?

מאת: רות בונדי

אני שייכת לדור הדינוזאורים האחרון שצבר ניירת במשך שישים שנה. כדי להעביר אל הספרייה הלאומית את כל מצבור התיקים שיצרתי, נדרשו עשרים תיבות קרטון ומכונית משא. שום צעיר נורמלי לא חולם על כך שיהיה לו ארכיון משלו – אולי הוא חולם על רכב שטח, יאכטה או מטוס פרטי. אבל אילו היה מבטא משאלה לארכיון, היו הוריו המבועתים רצים לפסיכולוג: מה ייצא מהילד הזה?!

למען האמת, ארכיון אישי מעולם לא נוצר בכוונה תחילה. הארכיון "נופל" על בעליו, או שהוא "נופל" לתוכו. זה מתחיל בדף נייר אחד ויחיד, מכתב או קטע מעיתון שאדם החליט לשמור עליו. אבל למה לי לדבר על סתם אדם, ולא על עצמי?

רות בונדי, 1969
רות בונדי, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

כך זה התחיל אצלי: שנתיים אחרי עלותי ארצה, זכיתי לעבוד בסניף "דבר" בחיפה. עבדתי בתור מה שכונה "לֶגְמן", כלומר, "לֶגווּמן" – אשת רגליים: תחליף למכונית, שלא היתה אז, לעיתונאים. הוטל עליי ללכת יום-יום לאורך כל הנמל, מהמשטרה, דרך מסוף הנוסעים והעולים, מסוף ההדרים והמטענים, משם למשרדי הסוכנות בשער הנמל ואחר כך, לעלות להדר הכרמל, לבתי המשפט ומשם לעירייה ולבית ההסתדרות. אחרי שהגעתי לסניף "דבר" רשמתי את הידיעות שצברתי בדרכי ומסרתי אותן לשני הכתבים הקבועים שישבו במערכת, שתו תה ודיברו בטלפון. למחרת, ידיעות אלה הופיעו בעיתון, בחתימת שמם.

לא על כך חלמתי. הרי רציתי להיות עיתונאית ממש, שכותבת בשמה על מה שמעניין אותה. ויום אחד אזרתי עוז: חיברתי עבור "אֹמֶר", העיתון המנוקד לעולים, כתבה שעסקה באנייה הישראלית הראשונה שנבנתה בגרמניה. עשיתי מה שלעיתונאי מתחיל אסור לעשות: שלחתי את הכתבה, בכתב היד הזעיר שלי, שכבר אז היה קשה לפיענוח, סתם כך למערכת, בלי לציין את שם העורך שהיא מיועדת לו. כתבות מסוג זה, שאינן נושאות עליהן מען מפורש, מושלכות ישירות לסל. ואולם, הכתבה נפלה לידיו של עורך "אֹמֶר", חיים איזק, שאמנם היה קצר-רואי, אבל קרא כל דבר שנפל לידיו – והוא פרסם את הכתבה בעיתון.

אושרי לא ידע גבול. גזרתי את הקטע הצנוע, שהתפרס על-פני שני טורים קצרים, הדבקתי אותו על פיסת נייר לבן, רשמתי את התאריך (אי-אז בסתיו 1951) ופתחתי לו תיק. שהרי, אי אפשר להשאיר דף היסטורי יקר-ערך שכזה בלא הגנה… המשכתי לגזור את כל מה שכתבתי ופורסם. אט-אט הצטברו להן שורות תיקי "אֹמֶר", ומאוחר יותר, תיקי הכתבות ב"דבר השבוע", שגם אותן מספרתי לפי סדר הופעתן. כך נולד הארכיון שלי, שאז היה מיועד רק לי.

אחרי שזכיתי למדור אישי, בנימה הומוריסטית, בעיתון "דבר", גברה בי האמביציה המשותפת לכל העיתונאים, להוציא את הגיגיהם בספר. ניגשתי להוצאת "יבנה" עם התיק ובו גזרי העיתונים שבהם נדפס המדור שקראתי לו ברוב אופטימיות, "יהיה טוב".

פתיחת הטור הראשון של רות בונדי "יהיה טוב" ב"דבר השבוע" 6.1.1956. לחצו על התמונה לטור המלא
פתיחת הטור הראשון של רות בונדי "יהיה טוב" ב"דבר השבוע" 6.1.1956. לחצו על התמונה לטור המלא

בקול חנוק שאלתי את מנהל ההוצאה, יהושע אורנשטיין, האם יהיה מוכן להוציא מבחר מטורים אלה בספר. אורנשטיין, שהיה ידוע כסוחר נוקשה, ענה מייד, ללא היסוס: "כן!". שטף אותי גל של אושר, עד שאדון אורנשטיין הסביר את נדיבותו המפתיעה: "הוצאתי השנה את תנ"ך קאסוטו והרווחתי עליו הרבה כסף. כדי שלא אצטרך לשלם מס הכנסה גבוה, אני זקוק לכמה ספרים שאין סיכוי שיימכרו, והם יגרמו לי הפסדים. " מבלון האגו שלי יצא האוויר. אך בסופו של דבר, אורנשטיין המסכן הרוויח גם מספרי: ארבע מהדורות נמכרו בתוך זמן קצר…

כן, ילדים, באותם הזמנים הרחוקים לא היו אינטרנט, וויקיפדיה או גוגל. בבית "דבר" לא היה ארכיון ראוי לשמו ולא היה את מי לשאול. במערכת "דבר השבוע" התקבלו עיתונים לועזיים, בעיקר עיתוני סוף השבוע בלשון האנגלית. אחרי שלא היה בהם עוד שימוש, התחלתי לגזור מתוכם רשימות בנושאים שעשויים היו להביא לי תועלת בשעת כתיבה. כך יצרתי "תיק יהודים", "תיק יישובים", "תיק סופרים", "תיק ציירים", "תיק שואה". שבת בבוקר היה קודש לגזירה. הו אלהים, כמה זמן וכמה אנרגיה הקדשתי לעיתונים אלה, במקום לקרוא את כל כתבי עגנון!

רות בונדי
רות בונדי, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

כדי להכיל את כל התיקים שהלכו והצטברו, כיסיתי קיר שלם בחדר העבודה שלי במדפים. הוא לא הספיק. התיקים תפחו ורבו, והחלו לגלוש לכל פינה. התווספו תיקי מכתבים של קוראים, רובם כתובים בכתב יד. שמרתי על כולם, גם על גלויות ששיגר אליי אלמוני מבית החולים לחולי נפש "אברבנאל". וכאילו לא די בכך, התווספו הררי חומר המסמכים לארבע הביוגרפיות שכתבתי. למה שמרתי על הכל? כדי שאוכל להוכיח שצדקתי, אחרי שהספר יופיע ואיזה נודניק מלומד יצביע על אי-דיוק.

יצאתי לגמלאות והמשכתי לגזור ולגנוז. היו זמנים שאפילו השתעשעתי במחשבה האווילית שיום אחד אקרא את כל מה שכתבתי. זנחתי רעיון מוזר זה מהר מאוד. אם כך, עבור מי לשמור, ולמה? בהחלט לא למען צאצאיי: לבתי גם כך אין מספיק מקום לספרֵיהַ; הנכד והנכדה יילכו בדרך משלהם – ועדיין אין להם דירה. איך אַפיל עליהם את כל הררי הניירת?

הארכיון שלי לא נועד להנצחה. בלאו הכי, הנצח העיתונאי הוא קצר מאוד. לא תולדות חיי הם חשובים – אלא עבודתי. אולי הארכיון שלי יעזור לחוקרים בעתיד להבין את דרכי החשיבה בשנות החמישים והשישים, שנים גדושות אירועים וקשיים בתולדות המדינה.

רות בונדי ובתה טל
רות בונדי ובתה טל, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

אז מה עושים?

ניסיתי את מזלי בארכיונים אחדים, אך התאכזבתי. ואז באה הגאולה: הספרייה הלאומית פנתה אליי מיוזמתה. אפילו לא העזתי לחשוב עליה – הרי ארכיוני האישי אינו עיזבון של משורר לאומי או סופר נודע, שיוכל לספק נושאי מחקר לדורות של חוקרי ספרות. גם השכנות לארכיון איינשטיין הטילה עליי מורא. עכשיו אני כבר נהנית מקרבתו, כאילו שנינו שכנים בבית רב קומות והוא מתגורר מעליי. אמנם אנחנו לא מכירים, ואינני מתפארת בפרהסיה בשכנותו. רק לעצמי. אולי ניפגש יום אחד במעלית?

רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, סמוך לקברו של פרנץ קפקא. צילום: משה שי. באדיבות המשפחה.
רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, 1992. צילום: משה שי. באדיבות המשפחה.

הררי הנייר מעלים, בסופו של דבר, את השאלה: האם כדאי היה לבנות ארכיון אישי ולהשקיע בו מאות שעות עבודה? על כך אוכל לענות שאני, המכורה לסדר – במדינה, ביחסי אנוש, בביתי, בניירותיי – לא יכולתי אחרת. והסדר עדיין רחוק, חומק ממני. כל שנותר לי הוא להסתפק ב"יהיה בסדר" הישראלי ולקוות שכך יקרה. אי פעם.

     ירושלים, 13 באפריל 2015.

****

אירוע: מחווה לרות בונדי במלאת שנה לפטירתה

במלאת שנה לפטירתה של העיתונאית, הסופרת, המתרגמת וחוקרת השואה רות בונדי, תתקיים ב-23 בנובמבר פתיחה משותפת של התערוכות "שברים שלמים" ו"היה פעם אני" – 40 אמנים – בשלוש גלריות, לצד מוצגים נבחרים מארכיון ומוזיאון בית טרזין, מתכתבים עם הטקסטים של רות בונדי.

לפרטים נוספים על התערוכה

 

 

ספר הסתיו | "יומן צבים" מאת ראסל הובן, בתרגום רנה ורבין

המלצת מערכת המוסך לסתיו

פרט מתוך עטיפת הספר. עיצוב: ניר דרום

.

בכל עונה אנו מפנות את הזרקור אל ספר אחד, מקור או תרגום, שאנחנו מזמינות אתכם בחום להכיר. והפעם – ספר הסתיו של המוסך: יומן צבים, ספרו של ראסל הובן משנת 1975, שראה לאחרונה אור בעברית, בתרגומה של רנה ורבין, בהוצאת 'ערבי נחל'.

 

מעוף תת־ימי

.

יומן צבים הוא ספר שמפתה לחזור אליו, כמו אל ספר שירה. לפתוח בעמוד אקראי, 79 נאמר. לקראת אמצע הספר, כשהסיפור הולך וצובר מתח, המספר מפליג, תרתי משמע, כך:

"שאמאנים במצב של אקסטזה מסוגלים לעוף, לנדוד למרחקים או לפחות לחשוב שזה מה שקורה להם. או לפחות זה מה שהם אומרים. כשהייתי בערך בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה שכבתי לילה אחד במיטה, לא ישן ולא ער, ובבת אחת פתאום הבטתי בעצמי מהתקרה. זה לא היה חלום, אני לא יודע מה זה היה. אני לא מבין שום דבר באקסטזה. זה קרה עוד פעם באותה שנה. עמדתי ליד החלון והסתכלתי על עצמי שוכב במיטה. פעמיים בחיים הייתי מחוץ לעצמי ככה. אני לא חושב שיצא לי כבר להיות בתוך עצמי. בתוך עצמי כמו אסיר – כן. אבל לא בתוך העצמי שלי ממש.

אוקיינוס. כשאני חושב את המילה הזאת אני רוצה לשקוע בתוכה ובו בזמן להכיל את הכל. מעמקים ירוקים עצומים של אוקיינוס. ערוץ של תנועה והוויה. וכמובן הכרישים. אי אפשר להשוות הליכה על הקרקע למעוף התת־ימי הזה, מים ירוקים שנוגעים בכל חלק."

עלילתו של יומן צבים – וגם עלילות המשנה בו – דינאמיות ודרמטיות ועתירות פעולה, ועם זה הוא פיוטי ומהורהר. המבנה שלו מהודק, ובד בבד הוא מתנהל על פי איזה קצב אישי, כמעט אידיוסינקרטי, כקשוב למוזיקה פנימית.

לא מדובר במה שהגדיר סארטר כ"אנטי-רומן", או באקספרימנט פוסט־מודרני. יומן צבים הוא רומן לכל דבר, עם עלילה סדורה אריסטוטלית (התחלה, אמצע וסוף) ודמויות עגולות ומורכבות שמתפתחות לאורכו. אלא שלעיתים גם הוא כמו חורג מעצמו, או ממה שאנחנו הקוראים מורגלים לחוות כ"ספר עצמו", ומתעופף למעמקים תת־ימיים או מרחף להשקיף על עצמו מאיזו תקרה.

פרקי הרומן, שעלילתו מתרחשת בלונדון בשנות השבעים, מסופרים לסירוגין מפי שתי הדמויות הראשיות: ויליאם ג', מוכר בחנות ספרים ובעל כמה וכמה מאפיינים ביוגרפיים של ראסל הובן, וניארה ה', סופרת ילדים מצליחה עם מחסום כתיבה. שניהם בודדים, תקועים, ונמשכים לטבע, ושניהם, לפני שיכירו זה את זה, מפתחים אובססיה משותפת: לחלץ את צבי־הים הגדולים מהאקווריום בגן החיות של לונדון ולהחזיר אותם אל האוקיינוס. פעולת השחרור, הצבים הכלואים הכמהים לחופש, הפְּנים הרך תחת השיריון הקשיח – כל אלה סמליים כמובן, אבל הן המספר והן הדמויות ערים לסימבוליות המתבקשת (פה ושם אפילו אירוניים כלפיה), והרומן מרחיק הרבה מעבר לה.

יומן צבים יצא ב-1975, עובד לסרט קולנוע ב-1985, פורסם מחדש ב-2013 וזכה להצלחה שגובלת בספר פולחן. לרוב קוראיו בעברית – בתרגומה היפה של רנה ורבין, מייסדת הוצאת "ערבי נחל", הוצאה עצמאית של אישה אחת – זהו מפגש ראשון עם ראסל הובן (1925–2011). לפניו ואחריו כתב הובן עשרות ספרי פרוזה ושירה לילדים ולמבוגרים, האחרונים רובם ספרי פנטזיה, מד"ב וריאליזם פנטסטי (למעשה יומן צבים הוא אחד משני הרומנים הריאליסטים היחידים של הובן – השני נקרא קעקוע העטלף). ב-1998 הקימו מעריצים של הובן אתר אינטרנט המוקדש לו, המקיים פעילויות רבות מחוץ לווירטואליה, ביניהן ועידות בינלאומיות שעוסקות ביצירתו, ופיזור ציטטות מספריו במקומות ציבוריים ברחבי העולם מדי שנה ביום הולדתו (עוד על כך בגיליון הבא של המוסך).

הביקורות הספורות שהוקדשו לספר בישראל התפעמו: "יצירה מרחיבת לב, חכמה, מעוררת אי נוחות וגם מצחיקה" (הארץ); "קריאה קלילה ומענגת … ספר מצחיק … יופי רב, הבנת אדם ואהבה לעולם" (ידיעות אחרונות), אבל הספר לא עורר את ההדים שהוא ראוי להם ולא מיצה את פוטנציאל הקוראים שלו.

בשל העונג שהסב לנו, בשל עונג הכתיבה שניכר כי הסב לסופר, ובתקווה שעוד קוראות וקוראים רבים ירוו ממנו עונג, בחרנו ביומן צבים לספר הסתיו של המוסך.

[כתבה: טל ניצן]

.

מתוך הספר:

.

1. ויליאם ג'

.

אני לא רוצה ללכת יותר לגן החיות.

לפני כמה לילות חלמתי על תמנון. הוא היה ירוק כהה, כמעט שחור, זרועות כהות מתפתלות במים חומים. לא בטוח שאני יודע מה הצבע האמיתי של תמנונים. מצאתי תמונות צבעוניות בשני ספרים בחנות. תמנון אחד היה חום ולבן, השני היה אפור, ורדרד, חום. נראה שהם משנים צבע. מפחיד להסתכל להם בעיניים. לא הייתי רוצה שתמנון ינעץ בי מבט, גם אם הוא קטן ולא מזיק. עיניים כאלה נועצות בי מבטים – זה יהיה יותר מדי בשבילי, לא יישאר ממני כלום. היתה שם תמונה בשחור־לבן של תמנונים שנתלו לייבוש על עמוד בתאסוֹס, בים האגאי, שחורים על רקע השמיים, שקיות שחורות שמוטות, זרועות שחורות מדולדלות, מתייבשות, על רקע האור הבוהק מעל הים. הם שייכים לסוג הנאוטילוס הקונכייתי, שתמיד דמיינתי לי שהוא רק קונכייה, בלי כלום בפנים. אבל שם בספר היא היתה מלאה זרועות ושחתה במרץ.

בגלל זה רציתי לראות תמנון. בשישי אני עובד בחנות רק חצי יום. הלכתי לגן החיות. היה יום אפור, קצת גשום. נכנסתי מהשער הצפוני, ליד הינשופים. אוח פה ואוח שם, כל אחד מהם ישב על המוט שלו בנוצות רטובות ועיניים תזזיתיות. חציתי את הגשר ועברתי ליד מתחם הציפורים שהתנשא אל על, סבך רשתות פלדה אדיר ממדים, מחודד, זוויתי, מלא צווחות משונות ונפנופים אפלים. ילדים קטנים צרחניים אכלו כל מיני דברים. אדים עלו בגשם משלושה לוחות מרובעים שקועים בריצוף שבקצה הגשר. שתי ילדות וילד אחד טבלו בתוכם רגליים יחפות. המנהרה בקצה השני של הגשר הדהדה מילדים. על קירות המנהרה היו העתקים של ציורי מערות. הם לא היו שייכים לשם, נראו מזויפים, מצוירים בגסות. היו צריכות להיות שם סתם כתובות, על כדורגל, "ספרס", "ארסנל".

חשוך מאד באקווריום. חלונות ירוקים, דברים שוחים. אנשים שחורים על רקע החלונות ממלמלים, מסבירים לילדים, מרימים אותם, מורידים אותם, מזרזים אותם, קוראים להם לחזור. צעדי ריצה של ילדים מהדהדים בחשיכה. מאד עלוב האקווריום, קטן מאד. יותר מדי חלונות קטנים ירוקים בחושך. סרטנים, לובסטרים, שתי תריסניות קוצניות, כריש נמר קטן ומסכן שנראה כמו פקיד בשירות הציבורי. דגים טרופיים, צלופחים, קרפדים, צפרדעים וטריטונים. לא היה תמנון.

צבי־ים. הגדולים בטח שוקלים מאה, מאה ארבעים קילו. מסתובבים, מתנדנדים, טסים במים זהובים־ירוקים עכורים במכל מטונף וקטן, לא יותר גדול מהחדר שלי. דואים, צוללים ומתפתלים בעזרת סנפירים דמויי כנפיים בתיבת זכוכית של אוקיינוס יד שנייה. העיניים שלהם לא אמרו כלום, אי אפשר לומר אלפי קילומטרים של אוקיינוס.

חשבתי: כשהייתי ילד אהבתי ללכת לגן החיות. הגשם פסק. הלכתי לביתן הזוחלים. לא. לא רציתי לראות את הנחשים על החול החם מתחת למנורה בוהקת מאחורי זכוכית. עזבתי את ביתן הזוחלים, הלכתי לכיוון הקופים. הגורילה שכב על הבטן בתא שלו, הסנטר שלו שעון על זרועות משולבות. לא. לא הצלחתי לחשוב מה יותר גרוע: אם הוא יכול לזכור או אם הוא לא יכול.

יצאתי מגן החיות אל התחנה של אוטובוס 74 ליד השער הצפוני. היתה שם אישה צעירה עם ילד וילדה. הילד היה בן שמונה או תשע אולי. היתה לו גורילה שחורה קטנה מגומי קשורה בחוט גמיש והוא הרקיד את הגורילה השחורה הקטנה והקפיץ אותה בשלולית קטנה, פלאק פלאק פלאק, בלי להשפריץ. זה היה סתם אזור קצת רטוב על המדרכה.

"תפסיק עם זה," אמא שלו אמרה לו. "אמרתי לך להפסיק."

.

2. ניאֵרה ה'

.

נורא רציתי ארמון חרסינה לאקווריום אבל לא היה להם בחנות, אז הסתפקתי בספינה טרופה מהודרת מפלסטיק. סנאג אנד שארפ מצפים שאשלח להם סיפור חדש לסדרת גיליאן הנברנית, אבל די, אין לי יותר שום פיקניקים ושום מסיבות יום הולדת של שום חיות פרוותיות חמודות. נמאס לי מיצורים ביישניים, מתרפקים. גיבור הספר הבא שלי יהיה טורף. שלחתי צ'ק בסך שלושים ואחד פני לג'רארד אנד הייג במחוז סרי, עבור חיפושית מים גדולה, Dytiscus marginalis. היא אמורה להגיע עד מחר. ביקשתי שישלחו זכר.

בדרך הביתה, דוחפת את האקווריום ושאר הציוד בעגלת ילדים, עצרתי מול חנות הרדיו והטלוויזיה כי בכל המסכים בחלון הופיע שַׁלְצֶדֶף. זה בטח היה סרט טבע של ה-BBC. הרגשתי כמו בפגישה עם מישהו מהילדות שנהיה מפורסם. הייתי רואה לפעמים שלצדפים על מרבצי הצדפות ליד גשר בריידון בזמן השפל. הם לא דומים בכלל לשחפים או לשחפיות, בשחור־לבן שלהם יש משהו מיוחד, הם קצת יותר מאשר ציפורים. הם תמיד הולכים בראש מורכן, נראים כאילו הידיים שלהם שלובות מאחורי הגב, כמו פילוסופים אירופאים קטנים שלבושים להפלגה ביאכטה. אבל הם הולכים בקצב פחות מדוד ונינוח משל הפילוסופים, כי השלצדפים טרודים בשליית צדפות למחייתם. בילדותי בשפך בריידון הימים היו רחבים ושקטים, היה מספיק זמן לחשוב על הכל בלי למהר, היה אפשר להתבונן בכל דבר ולבחון את הכל לעומק וביסודיות.

השלצדף נעלם ממסכי הטלוויזיה ובמקומו הופיעה תמונה של חוף בוצי וים. לשלצדף יש צבעים אלגנטיים ביותר: לבן שמנתי, שחור קטיפתי, מקור כתום ועיגולים כתומים סביב העיניים, רגליים ורודות. על המסכים, בשחור־לבן, הוא נראה אקזיסטנציאלי יותר, ציפור ממעמד הפועלים, בודד בעולם. הנה אני, חשבתי, בת ארבעים ושלוש, מחכה למשלוח של חיפושית מים. כל החברות הנשואות שלי לובשות שמלות של לורה אשלי ויש להן בבית המון תמונות אווירה מהחופשות שלהן בחופי אירופה, יחפות, עם הילדים העירומים שלהן. אני גרה לבד, לובשת כל מיני סמרטוטים, אבל הצלחתי להימנע מצמחונות ואין לי חתולים.

עברתי בקטע הרחוב שנמצא עכשיו בשיפוצים ושלושת הפועלים בבור אמרו לי בוקר טוב בפעם הראשונה. לפני כן הסתפקנו בניד ראש.

כשעמדתי להיכנס לדירה שלי, ובסטר דה וֶר, השחקן המובטל מהדירה ממול, יצא לחדר המדרגות. "תחביב מרתק," הוא אמר כשראה את האקווריום. "אני מגדל דגים כבר שנים. מוֹלי שחורים, את יודעת, לא משהו נוצץ, פשוט דגים שחורים קטנים ונחמדים. מה תשימי לך באקווריום?"

"חיפושית מים," אמרתי.

"חיפושית מים," הוא אמר. "חיית מחמד מרתקת. אם אי פעם תצטרכי חלזונות רק תגידי. יש לי כמויות. הם מנקים את המכל, את יודעת."

"תודה," אמרתי. "זה הכל חדש לי, אני צריכה לראות איך זה הולך."

הוא הלך לדרכו, מנופף במקל שלו. ככל הידוע לי לא היתה לו שום עבודה בחמש־שש השנים שהוא שכן שלי. הוא כל כך בכושר שקשה לדעת בן כמה הוא אבל לפי הברק בעיניים הייתי אומרת שהוא לפחות בן חמישים וחמש. רוב הקולות שאני שומעת דרך הקיר הם קולות של בחורים מהסוג שאוהב חנויות לממכר עתיקות אבל אני חושבת שהוא מתפרנס מנשים מבוגרות. אין לי שום סיבה לחשוב את זה חוץ מאיך שהוא נראה. העיניים שלו נראות כאילו הוא מִשכֵּן את המקוריות והחליף אותן במודבקות.

אחרי שסידרתי את האקווריום חיפשתי שלצדף בספר הרישומים של ביואיק, אבל לא מצאתי. ביואיק צייר חופמי, ביצנית אדומה, לימוזה מצויה, חופית קטנה, אבל שלצדף אין אצלו בספר. הוא היה יכול לצייר אותה מעולה, זו ציפור מהסוג שמתאים לו. ציורי הציפורים הכי מוצלחים שאי פעם ציירתי נמצאים באחד הספרים המוקדמים שלי, "חנוכת הבית של דיליה הסנונית". הסיפור היה מחורבן אבל הצלחתי לתפוס יפה את הסנונית, היא היתה בבירור טיפוס של לורה אשלי.

.

ראסל הובן, "יומן צבים". מאנגלית: רנה ורבין. ערבי נחל וידיעות ספרים, 2018.

 

ראסל הובן, "יומן צבים". מאנגלית: רנה ורבין. ערבי נחל וידיעות ספרים, 2018.

.

» ספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

37

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן