אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות

המכתב שחושף קצת ממזגו הסוער של הסופר והמשורר המוכר.

אורי צבי גרינברג בביתו ברמת גן, 1976. צילום: סער יעקב, לע"מ

השבוע ימלאו 36 שנה למותו של המשורר אורי צבי גרינברג (9 במאי 1981) – ולציון היום הזה, הנה מכתב שנמצא בארכיון גנזים של אגודת הספרים, ומעיד למי שעוד צריך הוכחה על מזגו הסוער. ב-10 לאפריל 1942 התקבל באגודת הסופרים מכתב נזעם. השולח: המשורר אורי צבי גרינברג, שהחליט להשיב לאלתר 5 לירות ארץ ישראליות שהועברו אליו דרך האגודה כ"סיוע לסופרים" מכספי תרומה.

"הוגד לי שנפלו בחלקי 5 לא"י מנדבת הד"ר רוטבלוד לסיוע סופרים. אני מתכבד להודיע שאני מותר על 5 הלא"י הנ"ל ואני מבקש להחזירן לידי הד"ר רוטבלוד, שוודאי נתכוון לטובה, ביחד עם העתק ממכתבי זה. אינני יודע כיצד … ‏[נקלט?] שמי במסגרת הנדבה הזאת. מכל מקום: הדבר גרם לי דאבה".

 

ארכיון גנזים

 

ובאותה הזדמנות – תמונה משותפת של אורי צבי גרינברג (מוקפד בלבושו, מגוהץ ומוקפד) עם המשורר אברם ברוידס (מרושל כהוגן). ראו את הכובעים של שניהם, זה מושפל למטה כקערה וזה שוליו זקופים מעוררי כבוד והדר. ואגב, חיפוש בלשי מעלה כי השלט על הקיר הוא של מעבדה רפואית של לייב (אריה) חזנובסקי, אביו של ברוך חזנובסקי. ברוך היה פעיל בלח"י, מה שמסביר אולי מדוע הגיע אורי צבי גרינברג למקום זה, וייתכן כי נפגש במקרה באברהם ברוידס.

 

ארכיון גנזים

לארכיון גנזים באתר "אז"

"הכנופיה" של אורי צבי גרינברג

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

מתנות אמתיות ודמיוניות שכתב הסופר משה מוסנזון אל בתו, הסופרת דבורה עומר

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את "משפט אייכמן"

הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים של המשפט המפורסם ביותר בתולדות המדינה.

במשפט אייכמן: יעקב מימון מדבר עם שוטר באולם המשפט. בתמונה ניתנת לראות גם את התובע גדעון האוזנר והסניגור ד"ר סרווציוס.

מטרים ספורים מתא הזכוכית שבו ישב אדולף אייכמן באולם המשפט בבית העם, עמל צוות הקצרנים לתעד בפרוטוקול את מה שנודע בתקשורת הישראלית בתור "משפט המאה". הלחץ שנאלצו לעמוד בו אנשי הצוות, הישיבות המרובות והתרוצצויות לאחריהן גבו מחיר כבד, וכמעט שחיבלו במהלך משפטו של אחד מגדולי המרצחים שקמו לעם היהודי בכל תולדותיו.

 

 אולם בית העם במשפט אייכמן, התמונה צולמה בתאריך ה-12 ביולי 1961. מתוך אלבום משפט אייכמן השמור בספרייה

 

ההכנות ל"משפט המאה"

 

חמישה חודשים לפני פתיחת משפטו של ראש המחלקה היהודית בס"ס, אדולף אייכמן, הזמין רב פקד יעקב שפירא את יעקב מימון למשרדו והציב בפניו שאלה יחידה: כיצד ראוי לתעד את המשפט החשוב ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל? מימון, ממציא שיטת הקצרנות העברית ופעיל עלייה ותיק, שטח בפני רב פקד שפירא את היתרונות והחסרונות של הקלטת המשפט ברשמקולים והמליץ במקום זאת על העמדת צוות קצרנים. באותה שיחה ראשונית העלה מימון את הקשיים שיעמדו בפני צוות הקצרנים: ראשית, יש למצוא את הקצרנים המתאימים (אלו שהכנסת לא הספיקה לגייס). שנית, עליהם להתמודד עם בליל השפות הצפויות במשפט.

בפגישה השנייה בין שפירא ומימון התבשר האחרון שהצעתו התקבלה, והוא התבקש לספק רשימה מפורטת של הציוד. לראשונה בחייו המקצועיים כקצרן חתם מימון על חוזה עבודה מרובה סעיפים המגדיר את מחויבויותיהם של צוות הקצרנים והעומד בראשם, מימון עצמו.

במהלך הקריירה הארוכה של מימון עד כה נאלץ לא פעם לעמוד בקשיים וסיבוכים אשר נבעו מהעובדה שתחום העיסוק שבחר לעצמו היה בחיתוליו. בשנת 1948 והוא תושב ירושלים הנצורה, הוטלה עליו המשימה להקים מאפס צוות קצרנים מקצועי שילווה את התחלת פעילותה של הכנסת. כדי לעמוד במשימה פתח קורס מזורז בו לימד את רזי המקצוע בין 12 ל-13 שעות, חמישה ימים בשבוע. החשש שהקורס ייכשל בשל הלחץ העצום התבדה, כפי שהסביר כיוון ש"העבודה הייתה חשובה מדי". אך אפילו הניסיון הזה לא הכין אותו לקשיים שיעמדו בפני צוות הקצרנים של משפט אייכמן.

ארכיונו של יעקב מימון, השמור בספרייה הלאומית, מספק הצצה להכנות לפתיחת המשפט. שני מסמכים מפברואר 1961 (על שניהם חתום רב פקד שפירא) מאשרים למימון לשאול שלושה ספרים מספריית משטרת ישראל: "הפתרון הסופי", "פרשת אדולף אייכמן" מאת הנרי א. צייבר ו"משפטי נירנברג". במסמך השני מאשר הרב פקד למימון "לרשום בגוף הספרים הערות ותרגומים". את הספרים האלה (וכנראה גם אחרים) שאל מימון לשתי מטרות: להכין לפני המשפט רשימה של כמאה קיצורי שמות מקומות, מונחים מתקופת גרמניה הנאצית והשואה (דוגמת דרגות שונות בס"ס ובצבא הגרמני) ומילים לועזיות נוספות שהעריך שיוזכרו במהלך המשפט. המטרה השנייה הייתה לסייע לצוות הקצרנים שיוקם בהכרת התקופה האפלה אליה יצללו – יחד עם מיליוני העוקבים בישראל ובעולם אחר המשפט.

 

הקבלות על השאלת הספרים

בתחילת החודש הוזמנו מספר מועמדים ומועמדות ליום "בחינת הכתבניות לשפה העברית" שהתקיימו בבית העם בירושלים – שם המרמז על התפיסה המגדרית של המקצוע באותם הימים. ארבע הקצרניות שנבחרו היו גנטילה ברדו, מינה אייזנברג, מרים ירדני ואסנת דגני – כולן קצרניות הכנסת. נוסף על כך, הצטרף לצוות בנציון מימון, בנו של יעקב מימון. בהמשך המשפט נוספו לצוות גם רפי רובנשטיין, מלכה גלסברג וצבי מימון – אחיו של יעקב, לאחר שחלק מהקצרניות הרגישו שהמעמסה הרגשית שחוו במשפט כבדה עליהן וביקשו לחזור לסירוגין לעבודתן השגרתית יותר בכנסת.

 

 

הזמנה לבחינת הכתבניות

משפט אייכמן – הזמנה להמשך האימונים. המכתב נשלח בתאריך ה-24 למרץ 1961

 

ארבע הקצרניות, יחד עם בנו של מימון, הוזמנו לימי אימונים במהלך חודש מרץ. באותם ארבעה ימי אימונים תורגלו תנאי העבודה המאומצים באולם שבו יתקיים המשפט, שינון הקיצורים שהכין מימון מבעוד מועד ותיאום העבודה עם המתורגמנים השונים. האימונים התקיימו משעה תשע בבוקר ועד אחת בצהריים, והתחדשו לאחר הפסקת צהריים ארוכה משעה שלוש וחצי עד שש בערב. "התשלום", מבהיר מכתב ההזמנה ששלח רב פקד שפירא למימון "- מלא". למרות שלא יכול היה לדעת זאת מימון בשלב כה מוקדם של ההכנות, הישיבות המרובות במשפט אייכמן ישתוו, לימים, ואף יעקפו באורכן את ימי האימונים הארוכים.

כשבועיים לפני תחילת המשפט קיבל מימון מכתב ממר מ. פ. בירנבוים, עורך "The Transcript", ביטאונה של אגודת הקצרנים בניו יורק. גלי הפרסום של המשפט הקרב הגיעו עד לניו יורק הרחוקה (כמו כמעט לכל מקום אחר בעולם) ועוררו עניין עצום גם בצדו הטכני של המשפט. האם יהיה מעוניין מימון – או מי מצוותו – לחבר כתבה על ההכנות למשפט? חקר מר בירנבוים. כל מידע שיספק מימון יתקבל בברכה.

 

המכתב שהחל את ההתכתבות בין העורך בירנבוים ובין יעקב מימון, המכתב נשלח בתאריך ה-30 במרץ 1961

 

האפשרות להציג את הצדדים המדוברים פחות של משפט בעל תהודה יוצאת דופן שכזאת כנראה הייתה משמעותית בעיני מימון, ושלושה ימים מתחילת המשפט שלח את התשובה המפורטת (בת שבעת העמודים) לעורך. בארכיונו אנו מוצאים את הסקיצה שחיבר מימון לאחר שעברה הגהה על ידי אישה ששמה לא נודע ("תקני קצת ומחר אקח ממך את התיעוד", הוסיף מימון בכתב ידו). מכתב זה, יחד עם מכתב נוסף ומאוחר יותר, היוו את הבסיס לשתי כתבות שהופיעו בביטאון הקצרנים ביוני ובאוקטובר של אותה השנה.

 

העמוד הראשון במכתב התגובה של מימון למר בירנבוים, נשלח בתאריך ה-14 באפריל 1961

 

מאבק למען הצדק (של צוות הקצרנים)

 

דאגתו הכנה לצוות הקצרנים שניהל הובילה את מימון לחיכוכים חוזרים ונשנים עם בית המשפט ועם משטרת ישראל – הגופים שפיקחו על עבודת הקצרנים במשפט. בתגובה לטענות על טעויות "בפרוטוקול, שעליהן הוכרז בישיבה מספר 16" שלח מימון ב-28 באפריל מכתב הבהרה לאב בית הדין, שופט בית משפט העליון משה לנדוי. בתחילת המכתב ביקש מימון להבהיר כי "כל קצרן הוא רק בשר ודם ועלול לטעות." כל קצרן יתקשה להוציא תחת ידיו פרוטוקול מושלם, אך היות שבמשפט זה "אנו עושים מאמצים מיוחדים כדי להגיע לשלמות", ביקשו מימון ושאר הקצרנים להודות לאב בית הדין על "העזרה המרובה" שהוא מגיש להם כשהוא מעיר "מפעם לפעם לאנשים המופיעים במשפט שידברו ברור". לאחר מילות שבח אלו פנה מימון להפריך את הטענה בדבר הטעות של הקצרנים. המילה מיכאלוביץ' שהשתרבבה לכאורה לפרוטוקול לא הגיעה לשם כתוצאה מטעות של הקצרנית. "ביסוס להנחתי מצאתי בעובדות הבאות: גם בפרוטוקול הצרפתי והגרמני, שאינם עומדים בשום קשר עם הפרוטוקול העברי" נמצאת מילה זאת ולכן "קשה איפוא להניח שארבעה אנשים" (הרביעי הוא המתורגמן), "היושבים במקומות נפרדים, טעו כולם באותה טעות ושמעו שם שלא נאמר". את המכתב סיים מימון בהערה מעניינת הנוגעת לסגנון הדיבור המבולבל והנרגש של לא מעט מהעדים ניצולי השואה במשפט, "די לנו בטעויות שאנו עושים, אין להטיל עלינו גם פליטות-פה של אחרים. על כל פנים אין להניח שהיתה פה פליטת-יד של קצרנית."

 

"בקשר לטעויות בפרוטוקול… יורשה לי להעיר", מכתב מהתאריך ה-28 באפריל 1961

 

עדויות נוספות למסירותו של מימון לעובדיו ולמחויבותו המלאה לשמירה על כבודם ועל זכויותיהם אנו מוצאים חודש מאוחר יותר בשני מכתבים שונים שנשלחו באותו היום (ה-15 במאי) אל ניצב יקותיאל קרן. בשני המכתבים חוזר מימון אל ישיבה שהתקיימה עשרה ימים קודם לכן. במכתב הראשון נימק מימון בכתב דרישה שהעלה עד כה בעל-פה: "העלאת שכרם של הקצרנים עד ל-40 הל"י (לירה ישראלית) לימים שיש בהם שתי ישיבות". הנימוק המרכזי של מימון לדרישה לא שגרתית זו נבע מחוסר השגרתיות של משפט אייכמן עצמו: במשפטים אחרים מקובל ש"תתקיימנה שתי ישיבות ליום רק לעתים רחוקות מאוד". "והנה זה חמשה שבועות" לתוך משפט אייכמן "ומחוץ ליום ששי מתקיימות כל יום שתי ישיבות". במשפטים אחרים, המשיך, ניתנות לקצרנים "מפעם לפעם… הפסקות ארוכות לרגל התייעצויות השופטים" בעוד שבמשפט אייכמן "ההפסקות להתיעצויות השופטים הן קצרות ועל פי רוב לפני המשפט או לאחריו". אך נראה שמה שפוגע יותר מכל בעבודת הקצרנים וגורם לכך שהם יוצאים "מכל ישיבה סחוטים לא רק בו ביום אלא למחרת" היא העובדה שלאחר כל ישיבה הם נאלצים "להתרוצץ בחיפוש אחר ביטויים לועזיים וחומר".

 

"הנני לנמק גם בכתב את צדקת הדרישה להעלאת שכרם של הקצרנים", מכתב מהתאריך 15 במאי 1961

 

"שאלת המשך הפרוטוקול הסטינוגרפי (הקצרני) בעברית או ביטולו" עמדה במוקד המכתב השני, ובו מודיע מימון כי "לי אין כל אפשרות להמשיך יותר בתנאים אלה את הנהלת הפרוטוקול". בשלב זה מאריך מימון על המאמץ העילאי של צוות הקצרנים במשפט בהבנת ביטויים לועזיים ובחיפוש מסמכים "שאין לפעמים הם תרגום עברי ושנציג התביעה", הכוונה היא ליועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, "בולע לפעמים בתרגום ספונטני ביטויים ושמות אנשים ומקומות ומספרים". על כל זאת נוספת העובדה המצערת "כי השופטים שוכחים שבאופן רשמי אינם צריכים לדעת גרמנית" ומשתמשים בה לעתים בחופשיות הפוגעת בעבודת הקצרנים. למרות זאת, התנגד מימון לביטול הפרוטוקול ולמעבר להקלטה כיוון ש"טעויות בתוכן תהיינה פחות בעבודת הקצרן, כי נוסף למכניות יש כאן גם פעולת השכל, והקטעים שהועתקו בעזרת הקלטקול והושוו לעבודת הקצרנים הוכיחו זאת." את המכתב הזה סיים בנזיפה חמורה אך מכבדת. "יכולים אתם להחליט שאינכם נענים לדרישותי ואתם עוברים לרישום אחר. אולם לא יתכן להשאיר את הענין תלוי באויר ולענות לי בחצי פה או לא לענות לי כלל על הנקודות שהעלתי".

 

"שאלת המשך הפרוטוקול הסטינוגרפי בעברית או ביטולו", מכתב מהתאריך ה-15 במאי 1961

 

ארבעה ימים מיום שליחת המכתבים התקבלה הודעת הניצחון. "מר מימון הנכבד," בישר סגן ראש מינהל המשפט סגן-ניצב קופל, "בתשובה למכתבך הנ"ל הננו מתכבדים להודיעך, שאמנם קיים חוזה עבודה לכל הקצרנים והקצרניות, ולמעשה חוזה זה מחייב את שני הצדדים. מאידך חייבים אנו לקבל כנכונות את טענותיך, שעומס העבודה, כפי שאנו מתנסים בו במשך כל המשפט, לא היה מצופה בזמן חתימת החוזים." אי לכך, הועלה שכרם היומי של הקצרנים לסך של שלושים וחמש לירות ליום – במקום הארבעים שדרש מימון.

 

מכתב הניצחון שקיבל מימון, המכתב נשלח בתאריך ה-19 במאי 1961

 

המאבק להעלאת השכר לא היה המאבק היחיד שניהל מימון למען עובדיו. במכתב מה-5 באפריל ביקש מצוות האבטחה להימנע מן ה"חיפושים הקבועים אצל העובדים." היות שמרביתם "קצרנים רושמים בישיבות הממשלה, הרמטכ"ל, ועדת חוץ ובטחון וכדומה. מקומות שענין הבטחון הוא חשוב לא פחות מאשר במשפט."

 

"הטרדות אלה יכולות להיות סיבה נוספת לכך שמישהו מהעובדים ירצה להסתלק מהעבודה כעבור זמן מה, לאחר שגם קשיים ואי-נעימויות אחרות לא יחסרו", המכתב נשלח בתאריך ה-5 באפריל 1961

 

חזרה לדברים החשובים באמת

 

לכל אורך המשפט לא הסתיר מימון מאיש את הקשיים שבהם נאלצו לעמוד הוא וצוותו. העבודה המקצועית של מימון וצוותו חרף הקשיים לא נעלמה מהשופטים במשפט אייכמן. במכתב המתוארך ל-22 בדצמבר הביע אב בית הדין את הערכתו הנאמנה "לך ולעוזריך… על עבודתכם המצוינת ברישום הפרוטוקול של המשפט ובהכנתו לדפוס". לנדוי המשיך והפליג בשבחיו של מימון, ש"אלמלא כושרך המקצועי המעולה ומסירותך ללא לאות, לא היה משפט זה יכול להתקיים, כפי שהתקיים. מובטחני שכמוני כן גם אתה מרגיש שעמלך לא היה לשוא."

 

מכתב ההערכה ששלח השופט משה לנדוי ליעקב מימון, המכתב נשלח בתאריך ה-22 בדצמבר 1961

מכתב התודה של מימון לאב בית הדין ולחבר השופטים במשפט, המכתב נשלח בתאריך ה-4 בינואר 1962

 

אנו יודעים שלא היו אלה דברי שבח ריקים מתוכן, כיוון שלקראת הערעור שהגיש אייכמן הוזמן מימון לנהל שוב את הפרוטוקול. הזמנה לה נענה בחיוב. נאמן לצוות הקצרנים המקצועי שהקים, ביקש להאריך את עבודתן של שלוש קצרניות מהצוות המקורי ולפטור אותן זמנית מעבודתן בכנסת.

 

"מיותר לציין עד כמה הן חיוניות לעבודה זו", מכתב הנשלח ב-15 במרץ 1962

 

על שבחיו של אב בית הדין ובחירתו לנהל את פרוטוקול הערעור הצטרף מכתב מרב פקד יצחק שפירא, מכתב שנשלח בשם מינהל משפט אייכמן כולו, ובו הביע רב פקד שפירא את "הערכתנו המלאה – לעזרתך בגיוס צוות הקצרניות והכתבניות להכנת הפרוטוקול הרשמי בעברית ובהדרכתו; לעבודתך המקצועית המסורה והיעילה בנהול הרצוף של הצוות, ובבצוע החלקים הקשים בפרוטוקול."

 

"עם סיום המשפט וערעורו", מכתב ההערכה מרב פקד יצחק שפירא ליעקב מימון הנשלח בתאריך ה-14 ביוני 1962

 

על אף האתגרים והעניין הרב שמצא מימון ב"משפט המאה", שמח לסיים את חלקו בו עם דחיית הערעור שהגיש אייכמן. לאו דווקא בגלל העבודה המאומצת, אלא משום שמשפט אייכמן גזל לא מעט מהאנרגיה והזמן שהעדיף להשקיע במה שראה כמשימת חייו: התנדבות בקליטת העולות והעולים החדשים למדינת ישראל וסיוע להם ברכישת השפה העברית.

 

יעקב מימון ותלמידה מביה"ס סליגסברג מלמדים עברית לעולים, תמונה מראשית שנות החמישים. התמונה לקוחה מתוך הספר "שלום לך לינה יקרה: יעקב מימון – האיש ופועלו" 

ברמת גן ייסדתי את מדינת היהודים (ולאיש לא היה אכפת)

אי שם ברמת גן, ביולי 1943, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, התכנסו בחשאי נכבדי היישוב והכריזו על הקמתה של ממשלה עברית בארץ ישראל.

יושבים, מימין לשמאל: ד"ר אברהם ויינשל, ישראל רוזוב, אברהם קריניצי, פרופ' יוסף קלוזנר

גלו עוד על התנועה הציונית: תמונות נדירות של אישים וכינוסים של התנועה, סיפורים מאחורי התנועה הציונית, מערכי שיעור למורים ועוד

מעטים יודעים כי לטקס הכרזת העצמאות שנערך בה' באייר תש"ח קדם טקס אחר, חשאי כמעט, שבו הוכרז על הקמתה של ממשלה עברית בארץ ישראל. במובנים רבים, היה אותו טקס נשכח שירת הברבור של ותיקי התנועה הציונית.

"כל אותו היום שרצו ברמת גן בלשים שהתחקו על צעדינו", סיפר בזיכרונותיו אברהם קריניצי, אחד ממארגניו של טקס ההכרזה. לקריניצי, ראש המועצה ולימים, ראש העיר האגדי של רמת גן, כבר היה ניסיון מסוים עם הבולשת הבריטית, שאף כינתה את המושבה שבראשותו "האינקובטור של הטרור", על שום המקלט שהוענק בה לאנשי המחתרות. אותו היום שעליו מספר קריניצי, הוא ה-25 ביולי 1943, היום שבו נועדה להתכנס ברמת גן "קהילת-עם".

מודעה שפורסמה בבוקר האירוע ב"משקיף"

 

בקיץ 1943 כבר החלו להגיע ארצה הידיעות על השמדת יהדות אירופה, ובקרב רבים ביישוב העברי שררה תחושה של חוסר אונים. לצד קריאותיהם של מנהיגי היישוב לשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמתם כנגד האויב הנאצי המשותף הכריזו ה"הגנה" והאצ"ל על הפוגה במאבק כנגד הבריטים. הלח"י היה באחת משעות השפל הקשות בתולדותיו, לאחר רצח יאיר ומאסרם של יורשיו. העובדה שרבים התגייסו לשורות הצבא הבריטי וסייעו במאמץ המלחמתי לא הקהתה בקרב היהודים את תחושות הזעם וחוסר האונים בקרב כלפי שערי הארץ הסגורים ויחסה השלילי של ממשלת בריטניה כלפי כל גילוי של עצמאות מצדם.

במצב עניינים זה, החליטה קבוצה של ותיקי הציונות הרוסית, אלה אשר נדחקו מעמדת ההנהגה כבר כשני עשורים קודם לכן, לקום ולעשות מעשה. "חילופי המשמרות" בהנהגת התנועה הציונית לא הותירו עוד מקום לאישים שהיו חלק מדור המייסדים הוותיק, שהלך ומצא עצמו נדחק אל השוליים, נדהם מן המאבק שבין הסוציאליסטים לרביזיוניסטים, שהיו לרובם זרים כמעט באותה מידה. יחד עם זאת, יש לציין כי רובם נטו, באופן טבעי, לצד הימני יותר של המפה הפוליטית, והזדהו יותר עם קו תקיף ועצמאי ביחס אל המנדט הבריטי.

הרעיון היה פשוט למדי, אם כי לא לגמרי נטוע בקרקע המציאות: ליצור חזית אחידה של היישוב בארץ, במנותק ממוסדות הסוכנות היהודית, שנתפסה כרופסת וכושלת. על-פי כוחן הפוליטי היחסי, יבחרו המפלגות נציגים שביחד ירכיבו קבוצה של 120 נציגים שתהווה פרלמנט עברי. לאור מצב המלחמה שבו נתונה בריטניה, ובהתחשב בנאמנותו של היישוב העברי, כך סברו, תוכל בריטניה להכיר בעצמאותו של הדומיניון היהודי שיוקם בארץ ישראל ולהעניק לו עצמאות מוגבלת, תחת חסותו.

קריניצי ציין בזיכרונותיו כי "הרוח החיה בעניין היה ד"ר אברהם ויינשל", לא לפני שהקפיד לציין את עצמו כאחד מיוזמי הרעיון. ויינשל היה עורך דין נכבד מחיפה, מידידיו של ז'בוטינסקי ואחד ממייסדיה של התנועה הרביזיוניסטית בארץ ישראל. להרפתקה זו הוא צרף את אחד משותפיו לדעה, דמות ססגונית ורבת פעלים, ד"ר וולפגנג פון וייזל. הרופא, ששירת כקצין בצבא האוסטרי והיה בעל תואר אצולה, היה גם עיתונאי מוערך ובן-בית בחצרות נסיכי ערב, שכיבדו את הידע העצום שרכש בתרבות האסלאם.

תעוזתו של פון וייזל והרפתקנותו תאמו את התוכנית שהחלה לקרום עור וגידים, ואולי יותר משנועדה למרוד בשלטון הבריטי, נועדה להתריס כנגד ההנהגה הציונית הקיימת ולהוות מעין "מרד של זקנים". לצורך הכשרת הקרקע לפעולה ויצירת מגע עם קבוצות שונות, היה זקוק פון-וייזל לעזרה. למרבה ההפתעה, הוא בחר למשימה דווקא בחור צעיר, שבאותם ימים טרם מלאו לו עשרים שנה: אורי אבנרי.

 

 

בספר זיכרונותיו, "אופטימי", מספר אורי אבנרי על פגישותיו עם פון-וייזל ועל חוסר הצלחתו במימושה של אותה קואליציה רחבה להקמת "ממשלה גולה". ספקנות, לצד פלגנות מפלגתית, מנעו כנראה את המרד הגדול שתוכנן. גם המעקב הצמוד שהטילו הבריטים על פעולותיה של אגודת "בני חורין", התאגדות חוקית שאימצה לעצמה את הרעיון, אילץ את פון-וייזל למתן את תכנית הפעולה.

ויינשל, פון וייזל וחבריהם, החליטו לקיים אסיפה פומבית גדולה, שבה יוכרז על הקמת "ממשלה יהודית גולה". אברהם קריניצי התנדב לארח את אותה אסיפה ברמת-גן, באולם הגימנסיה "אוהל שם" – כיום בניין בית ספר יהל"ם. שמה של אותה אסיפת נבחרים, שמתוכה נבחרה ממשלה – "קהילת עם", הצביע על הרצון לבטא קונצנזוס רחב, אך גם להימנע ממלים מפורשת יותר כגון "ממשלה" או "פרלמנט", שעלולות היו לעורר את רוגזם של הבריטים.

ההכרזה נפתחה בפעולה סמלית שנועדה לרמוז על נאמנותו של היישוב העברי: בבית הכנסת הגדול של רמת-גן ערך הרב יעקב משה טולדאנו אזכרה לחללי היישוב שנפלו במסגרת שירותם בצבא הבריטי. מיד לאחר מכן, עלו מאות המוזמנים במעלה רחוב הרא"ה אל בניין בית הספר, בו נפתחה האסיפה. על הבמה ישבו חברי הנשיאות: פרופ' יוסף קלוזנר, ישראל רוזוב, אברהם ויינשל, אברהם קריניצי, ואחרים. שמו של פון-וייזל נפקד מן הנשיאות, וכן מקרב המשתתפים בטקס: האם ההחלטה למתן את דרישותיה של אותה "ממשלה זמנית" הן שגרמו לו לפרוש?

ממרחק השנים, לא זכורה כיום לאורי אבנרי, כנראה צעיר המשתתפים באותו אירוע ואחרון העדים לו, התרגשות ממאורע היסטורי יוצא דופן. נאומיהם הארוכים ומלאי הפאתוס של חברי הנשיאות ועסקנים ציבוריים ותיקים אחרים, הפכו את ההכרזה ההיסטורית על ממשלה יהודית לאסיפה פומבית שניטל עוקצה. בחוברת הצנומה שבה נאספו כל הנאומים שנישאו באותו היום, הקפיד העורך האלמוני לציין האם הדברים נתקבלו ב"מחיאות כפיים ממושכות" או אפילו "ממושכות וסוערות". מנקודת מבטו של צעיר, שנקלע לאותו מאורע מוזר של "זקני הדור", זוכר אבנרי את המאורע דווקא כמשמים למדיי.

 

נוסח המברק ששוגר בסופו של אותו יום, אל ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל, אל נשיא ארצות הברית רוזוולט ואל ראש ממשלת דרום אפריקה, מחזק את תחושת ההחמצה מחוסר ההעזה המדינית. "קהילת עם שנתכנסה ברמת גן", נאמר באותו מברק, "מפנה את תשומת לבן של הממשלות המאוחדות הלוחמות לחופש העמים, לפגיעה הקשה בזכויות העם העברי, שנגרמה על ידי אי ההכרה בעם ישראל כבן ברית, צד לוחם ושותף בעל מעמד שווה לשאר האומות המאוחדות." רק לקראת סופו של המברק מובאת הדרישה המפורשת: "הצדק האלמנטרי דורש להכיר בזכותו של העם העברי להיות מיוצג על ידי ממשלה יהודית זמנית לשם שיתופו במלחמה ובבניין השלום ולשם הבטחת עתידו בתור עם חופשי במולדתו."

אברהם קריניצי נאלץ להודות כי הכינוס ההיסטורי הסתיים רק בהצעות לפעולה ובחירת נציגים, ללא כל משמעות מעשית. אך העובדה שהצנזורה הבריטית מנעה את פרסומו של המאורע בעיתונות לא מנעה, לדבריו, את הידיעה על קיומו. קריניצי מתייחס בלעג לאיפול שהוטל על "טרור אידיאולוגי" זה, כהגדרת הבריטים ומסכם: "אכן, יש אשר גם רעיון הוא טרור, ואולי לא מן הפחות מסוכנים. הוא זורע זרע בלבבות, במוחות. ויודע אני מן הניסיון: הזורע – עתיד לראות צמח."

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

מגילת העצמאות הצבעונית של הצייר חושפת את הקשר העמוק בין המדינה היהודית החדשה ובין העבר היהודי עתיק היומין.

ב-22 במאי 1948 קיבל המהגר היהודי-פולני, האמן ארתור שיק, את האזרחות האמריקנית שכה חפץ בה. על אף האהבה וההוקרה שחש כלפי המדינה המאמצת שלו, אליה נמלט מאימת מלחמת העולם השנייה ובה המשיך לעשות לעצמו שם של אמן הבוער בתשוקה להילחם בזוועות הפשיסטיות והנאציות, התגמדה ה"זכייה" הנחשפת באזרחות בפני אירוע אחר. שמונה ימים לפני כן, התבשר שיק על התגשמות גדול חלומותיו: הקמת מדינת ישראל. יוליה אשתו סיפרה לימים שכאשר שמע ברדיו את הבשורה פרץ האמן בבכי.

 

האמן שסירב לברוח מעול ההיסטוריה

ארתור שיק בביתו, תמונה משנת 1945. צלם לא ידוע

 

מאז שזכר את עצמו חי ארתור שיק בין שני קטבים: המודרני וההיסטורי. מגיל צעיר נמשך הילד שגדל במשפחה יהודית-חילונית לתנ"ך ולסיפוריו. כשנשלח בעידוד ובסיוע משפחתו לפתח את כישרון הציור שלו בפריז ולהיחשף לזרמים המודרניסטים ששלטו בבירת האמנות האירופאית, פיתח שיק סגנון ציור המשלב בין אהבתו לקריקטורות קומיקס, לבין סגנון העיטורים המקשטים כתבי יד מימי הביניים.

כשחזר לעיר מולדתו לודז', והוא בן 20, נסחף במהרה בפעילות הציונית הערה במקום והצטרף אל אחת האגודות הציונית בעיר, אגודת 'הזמיר'. הוא אף הצטרף למשלחת אל ארץ ישראל וחזה במו עיניו ביישוב היהודי המתפתח. בייחוד הוקסם האמן מ"העיר העברית הראשונה", תל אביב בת החמש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב שיק לפולין, אך לאחר המלחמה עזב אותה תחילה עבור פריז ולונדון, ובשנת 1940 – היגר סופית לארצות הברית.

"יש לירות באויבים המסוכנים של הרייך השלישי", מאת ארתור שיק. הציור הופק בשנת 1943, ניו יורק

 

כבר בשנת 1934 הכיר בסכנה שהציב אדולף היטלר לשלום העולם כולו, ובשנת 1939 – עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, זנח את עבודתו האישית כדי להתגייס למען מאבק בעלות הברית בנאציזם, בפשיזם ובלאומנות הרצחנית של יפן. הקריקטורות שצייר זיכו אותו בשם של אמן רודף צדק שלא מסיר ידיו מהפוליטיקה הסוערת של תקופתו, אך גם שכנעו מבקרי אמנות רבים לקטלג את האמן היהודי-פולני כצייר קריקטורות תעמולתי ותו לא – התייחסות שלצערנו רווחת עד היום.

 

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה

 מגילת העצמאות שעיצב שיק

 

עם היוודעו על הקמת מדינת ישראל, מיהר שיק ופנה לממשלת ישראל בבקשה לעטר את מגילת העצמאות ואת העיתון הרשמי של מדינת ישראל המכריז על פתיחת העלייה לכל גלויות ישראל.

חקלאי זורע בדמעה, מתוך מגילת העצמאות שעיצב שיק

 

כיאה לצייר מודרניסטי-יהודי בעל אהבה לציונות שילב שיק שורה של דימויים במגילה המפוארת: עשרות מגיני דוד, תפילת "בָּרוּךְ אַתָּה יי", דמויות תנכ"יות דוגמת משה רבנו ואחיו אהרן הכהן, אך לא שכח לצרף את דמותו של חקלאי הזורע בדמעה וקוצר ברינה וחייל צה"ל המחזיק את דגל ישראל ביד אחת ורובה בשנייה.

 

מגנים על המדינה שזה עתה נולדה, מתוך מגילת העצמאות שעיצב שיק

 

אפשר שבכך ניסה שיק ליישב בין ההסתמכות המסורתית של היהודים על אהבת ודאגת האל המגולמת בפסוק "לא אירא רע כי אתה עמדי" לבין העמידה העצמאית והנחושה של המדינה הקטנה שהוקמה לפני מספר רגעים, קריאה שמאמצת את הכתוב במסכת אבות: "אם אין אני לי מי לי".

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס