העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

במרץ 1949 אימץ עיתונאי 'הארץ' זהות בדויה וחי חודש ימים במחנה עולים. סדרת הכתבות שפרסם בעקבות חוויה זו הקימה עליו מבקרים מכל כיוון.

מחנה עולים בראש העין, 1950. צילום: אלדן דוד, לע"מ

בחודש מרץ 1949, פחות משנה מקום מדינת ישראל, יצא אריה גלבלום למשימה עיתונאית בזהות בדויה. בהסוואת הדמות המומצאת שהוכנה לו מבעוד מועד, התייצב עיתונאי 'הארץ' במחנה העולים ונכנס, מבלי לחכות בתור, אל הפקיד האמון על הקבלה. הוא קיבל את ציוד הקליטה הבסיסי בזמן שהותו: "שתי שמיכות-צמר אפורות, מצולקות כתמים צהובים", חתיכת בד גס בתור סדין "וחתיכת-סבון נוקשה, ובעל ריח רע".

את התרשמויותיו של גלבלום ממה שראה במחנה עולים זה (שאת שמו לא סיפק), שטח בפני קוראי סדרת המאמרים "חודש ימים הייתי עולה חדש". סדרה זו הקימה עליו מבקרים רבים, אך זכתה ללא ספק גם להנהוני הסכמה מצד קוראים אחרים.

 

דיוקנו של עיתונאי "הארץ" אריה גלבלום. שנת צילום והצלם לא ידועים

 

"האמת על החומר האנושי"

 

"חודש ימים הייתי עולה חדש", הכתבה הראשונה בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-13 באפריל 1949

 

כבר מצעדיו הראשונים במחנה יכולים היו הקוראים להתרשם מהיחס המזלזל שזכה לו "העולה החדש". כששאל את המחסנאי מי אחראי למצוא לו מיטה פנויה, נענה בגסות כי עליו למצוא מקום לעצמו היות ש"גם בלעדיך אנו מלאים מעל יכולת הקליטה". לאחר תום שעה של שוטטות לבדו, חזר גלבלום אל המחסנאי והתעקש כי עליו לסייע לו – שום משפחה לא מאפשרת לו לישון בקרבתה. בסופו של דבר, ורק בזכות התערבות חצרן המחנה, נמצאה לו מיטה פנויה בכניסה של אחד מאולמות השינה.

מתיאוריו הגרפיים של גלבלום נדמה שהלכלוך רדף אחריו לאורך המחנה: מאישה פולנייה "לבושה בגדים עטורי כתמי-שמן, שהיתה מאמצת אל שדיה תינוק מלוכלך ובכייני", שמע גולבלום ביידיש קלוקלת ("בלתי-מהוקצעת" לדבריו) כי "בגרמניה היה טוב יותר". בחדר האוכל נאלץ לאכול על שולחנות "מלוכלכים כבדיר חזירים" ולעמוד בתורים מבולגנים המתארכים יתר על המידה. כשכבר קיבל את מנת המזון שהוקצבה לו גילה שייאלץ לאכול בידיו "משום שהללו [כלי השולחן] היו נגנבים על-ידי העולים."

 

"האמת על החומר האנושי", הכתבה השישית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-21 באפריל 1949

 

את רגש החמלה שניסה גלבלום לעורר בקוראיו מול גורלו המר, כמעט שלא טרח להפגין כלפי העולות והעולים שמילאו את המחנה. מתוך תיאוריו ניכר כי הוא לא ראה את העולים בתור קבוצה אחידה אחת, ובשל כך דברי הביקורת והזלזול לא התחלקו שווה בשווה ביניהם. בכתבה החמישית בסדרה, שכותרתה "האמת על החומר האנושי", מסביר העיתונאי החוקר כי "זמן שהותי במחנות הביא למהפכה בכל המושגים הישנים שלי". בעוד שבתקופת היישוב, "האשכנזי ברובו",היה נהוג לראות בכל המזרחים ("פראנק" בשפתו של גלבלום) – "גזע נחות דרגה", "כל המושגים הללו גם יחד הם מעתה ואילך ללא כל יסוד!". גלבלום מבדיל בין שלוש קבוצות עולים – כל קבוצה ורמתה היא.

 

"זהירות: מגפות!", הכתבה הרביעית בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-18 באפריל 1949

 

"הגוש הראשון הספרדי באלקאני, הוא העלית; הגוש השני – האשכנזי-אירופי, הוא הזיבורית, והגוש השלישי – הערבי-אפריקאי – הוא אף מסוכן!". הגוש הבלקני הורכב בעיקר מיהדות יוגולסביה – יהודים חמים, נקיים ועובדים קשים. הגוש האשכנזי כלל את שורדי השואה שאיבדו בשנות האימה "את שווי המשקל המוסרי ואת סולם הערכים הנורמאלי" . לטענת גלבלום, שתי הקבוצות יוכלו להשתלב במהרה במדינת ישראל הצעירה ולתרום לפיתוחה. לעולים מצפון אפריקה, לעומת זאת, הועיד העיתונאי תפקיד אחר – הגורם הזר והעוין המחבל בניסיונות הקמת המדינה.

לאחר ששיבח את עולי תימן בכתבה ששמה "עלית תימן ובעית אפריקה", פנה גלבלום להטיח האשמות קשות בעולים מצפון אפריקה. "זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוה בארץ". עבורו היו כל העולים מצפון אפריקה מקשה אחת, "לפנינו עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, ועוד יותר חמור חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני" (התפרסם בתאריך ה-22 באפריל 1949).

 

"עלית תימן ובעית אפריקה", הכתבה השביעית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-22 באפריל 1949

 

מבעד להכללותיו של גלבלום מצליחה האמת המרה על אפליית העולים לבצבץ החוצה. ביומו הראשון במקום, בזמן שצעד "סתם-כך במחנה" קלטו אוזניו שיחה בשער ביתן בית התרבות במחנה. בפתח ביתן זה עמד "גבר מעדות המזרח, כנראה מטריפולי" ושוחח עם המורה לעברית שבמחנה. העולה הציג את עצמו בתור מורה לעברית המחפש עבודה בתחומו. "אתה חבר מפלגה?" שאל אותו המורה הישראלי. הוא השיב בשלילה. המורה הישראלי המשיך לחוקרו, "אתה יודע מה זה מפלגות?". גם על כך השיב העולה לשלילה. המורה הישראלי הסביר לעולה הנואש שעליו להירשם במפלגה כדי להשיג עבודה, ואין זה משנה אם הוא תומך בה או לא. גם כשענה שהוא בסך הכל רוצה לעבוד, וכמה שיותר מהר, לא זכה לתשובה. הייתה זו רק דוגמה קטנה להתעמרות בעולים ולניסיון להשיג מהם נאמנות וצייתנות.

 

לתופעה נוספת, קשה לא פחות, מתייחס גלבלום בזלזול: "אגב", הוא מספר כלאחר יד, "איש מעולים אלה [הכוונה לעולי צפון אפריקה] לא ישמח להודות, שהוא אפריקאי. – "זא סווי פראנסא!" – כולם צרפתים, כולם מפאריס וכמעט כולם היו קאפטיאנים במאקי". מה שאנו מבינים כיום כניסיון של העולים להחביא את מוצאם בגלל האפליה והלגלוג שהייתה מנת חלקם בארץ, מציג גלבלום כניסיון פתאטי, מצדם, להסתפח לתרבות נעלה יותר.

 

"האם אפשר להתבטא כך בעיתון ישראלי?"

 

המילים הקשות של גלבלום זכו לתהודה רבה במדינה הצעירה, שמרבית אזרחיה הוותיקים שאבו את המידע על העליות השונות בעיקר מהתקשורת. מסקנות דומות לשלו, הכתובות בדרך מתונה יותר, גזרו גם עיתונאים אחרים. אך היו קולות אחרים, שיצאו חוצץ נגד סדרת הכתבות של גלבלום.

מכתבים זועמים למערכת הארץ, כתבות מאשימות בעיתונים אחרים ואפילו אספת מחאה של ארגון עולי צפון אפריקה בחיפה: רבים וטובים קמו למחות נגד הכללותיו המעליבות, והשגויות ברובן, של גלבלום.

את אחת התגובות המנומקות ביותר פרסם שליח העלייה אפרים פרידמן ב-8 במאי של אותה שנה בעיתון הארץ. כמי שהכיר היטב את העולים מארצות צפון אפריקה במסגרת תפקידו, הביע פרידמן את הזעזוע העמוק שחש למקרא סדרת כתבותיו של גלבלום. באירוניה נוקבת סיפר פרידמן כי "וכידוע כל זה הוא פטנט צפון-אפריקאי, עד 1948-1947 לא היו גניבות בארץ-ישראל: לא ידענו זנות, לא רצח ולא עצלנות, לא זוהמה ולא שכרות. האם כך אפשר לכתוב על יהדות שלמה מבלי להכירה? האם כך אפשר להתבטא בעיתון ישראלי?"

 

מחנה עולים בעין שמר, 1950. צילום: פריץ כהן, לע"מ

 

פרידמן שאל את עצמו ואת הקוראים, "מה יודע מר ג. על מאויים משיחיים? האם ראה נשים וילדים מנאות מדבר שמימיהם לא ראו ים, מתפרצים וקופצים ללב ים בסכנת נפשות כדי להגיע לסירה? האם ראה מאות אלפים שחיו חודשים ומהם אף שנים בתנאים לא אנושיים כדי להגיע לעלייה? (…) מה ידע ומה יבין כמיהת דורות לגאולה, מה יבין באהבת ציון העמוקה, התהומית, הבוערת בלב יהדות זו?". אך, התגובה הסוערת ביותר, וככל הנראה גם המוגזמת מכולן, סיפק ק. שבתאי ב-3 במרץ 1950 מעל דפי עיתון "דבר". הוא האשים את גלבלום בלא פחות מהחדרתה של "תורת הגזע במדינת ישראל".

 

במחנה מעבר לעולים בדרום צרפת מהמגרב. תמונה משנות החמישים, מתוך אוספי ביתמונה

 

מאמרי הביקורת המתרבים נגדו הביאו את אריה גלבלום לפרסם ב-20 במאי 1949 כתבת סיכום אחרונה תחת השם "דברי תשובה לבקורת". בכתבה ארוכה זו טען כי הניסיון להשתיקו לא צלח, וציין כי "העובדה שאיש לא הכחיש, איש לא היה יכול להכחיש, את העובדות שהבאתי לידיעת הציבור". כפי שראינו, גם בטענה זו לא דייק העיתונאי החוקר.

כתבות נוספות:

כשג'ו עמר הלך ללשכת עבודה

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

 

 




"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

שיריה של נעמי שמר מושרים בפי כל – ילדים ומבוגרים כאחד והם חלק בלתי נפרד מ"פס הקול הישראלי" ומילדותם של ישראלים רבים. השירים שואבים השראה מילדותה ומעולם הדמיון הילדי שלה, דרכם נגלית שמר "הילדה ששכחה להתבגר".

יצירתה של שמר לילדים מגוונת וכוללת עשרות שירים. מתוך חיבה, כבוד והבנה לעולם הילד כתבה שמר שירים רבים עבורם, מלאי הומור, שובבות ויצר חיים תוסס. לא מפליא, אפוא, שקובץ שיריה הראשון נכתב במיוחד בעבור ילדים. קובץ השירים "שירים מכנרת" נכתב בראשית שנות החמישים (סביב השנים 1952-1951) כקובץ שירי ילדים בעבור תלמידי "המורה נעמי" בבית הספר בקבוצת כנרת. שמר, שחזרה זמן קצר קודם לכן מלימודי מוזיקה רשמיים באקדמיה למוזיקה בירושלים, נרתמה למשימה החינוכית. שירי הקובץ, שמונה במספר, נכתבו מתוך צורך בשירים רלוונטיים לחיים של ילדי הקבוצה, והם מבוססים על הווי החיים בקבוצת כנרת בשנים ההן: "הדואר בא", "אשכולית", "שיר סתיו", "אחינו הקטן", "גדי קטן", "בגינה" ו"שבת".

 

מוזמנים להאזין לנעמי שמר שרה משירי הילדים שלה:

 

בראיון לתוכנית הרדיו "לחם האוהבים" (תכניתן של רבקה מיכאלי ודליה און-פריזנט) משנת 1992 אמרה שמר:

"…ידעתי שאני צריכה לחזור לקיבוץ וללמד מוזיקה וכן עשיתי. אז כתבתי תוך כדי עבודה שמונה שירים מכנרת "הדואר בא היום", "דוגרת לנו לבנה", "אחינו הקטן", כאלה. יש שמונה שירים ופתאום הבנתי שלא מעניין אותי להיות פסנתרנית, שאני אף פעם לא אהיה פסנתרנית, שאני אהיה הפסנתרנית מספר טריליון בעולם, זה לא מעניין אותי. ושיותר מעניין אותי לחפש את השמונה טקטים שאני כתבתי, מאשר ללטש יצירות של אחרים, שבכלל לא לפי כוחי, לא לפי כישרוני.

והעובדה המדהימה הייתה שכאשר הייתי צריכה לנגן על במה, והייתי פסנתרנית לא רעה, הייתה לי טכניקה מצוינת ועבדתי הרבה מאוד, והיה לי רפרטואר מכובד מאוד, ועשיתי בחינת גמר כפסנתרנית – הכול בסדר, אבל הייתה לי פאניקה נוראה, היה לי פחד קהל ובקושי הצלחתי לא להפסיק באמצע מרוב פאניקה. שעה שכשהייתי צריכה לעמוד על במה, ולהבדיל, לבצע את השמונה טקטים הדלים שלי, בכלל אין לי שום אימה, שום יראה, שום פאניקה, אז זה פשוט הבית הטבעי שלי. וזה נתן לי את הרמז, מה הכיוון הנכון שלי. עדיין לא חשבתי שאני מלחינה או שזה יהיה הכיוון, אבל הרגשתי שעשיתי החלטה נכונה, שזה שדה שאני מרגישה בו הרבה יותר בבית…"

 

 

עמירם אידלמן, בן קבוצת כנרת, ששמר הייתה מורתו, מתאר את הרקע לכתיבתם של שירי הקובץ: "…זה שייך לקבוצת שירים מאוד מאוד מיוחדת, שאני חושב שרק מי שגדל בכנרת יכול להבין מה אומרים השירים האלה, שירי כנרת, כולם מכירים את 'הדואר בא היום', אבל יש שם שירים של ילדים של חצר של פינת חי, ושל כאלה שהלכו לטייל בפרדס וראו ש'אשכולית על עלה ירוק …' ו'זקוף ולבן פרח החצב', כל השירים הללו, הם שירים שלנו…"

קובץ השירים "שירים מכנרת" פרש כנף אל מעבר לתחומה המצומצם של קבוצת כנרת ועמק הירדן, ושנים אחדות לאחר מכן, בשלהי שנות החמישים, אף יצא בספר ובתקליט מסחרי בביצוע הזמרת יפה ירקוני. ירקוני, שהתפרסמה כמבצעת מובילה של שירי ילדים התבקשה על ידי שמר לבצע את שיריה. ביצוע ייחודי ונדיר ל"שירים מכנרת" מצוי בארכיון הצליל שבספרייה הלאומית. בהקלטה נשמעת הזמרת ריקה זראי מלווה בבעלה דאז המלחין יוחנן זראי המנגן בפסנתר, מבצעת את השירים "הדואר בא", "אשכולית", "בגינה", "דוגרת" ו"שבת" (למילים מאת שמואל בס). ההקלטה הוקלטה ב-17 ליולי 1956 על ידי קול-ישראל ושודרה ככל הנראה בתכנית "פינת הילד".

 

 

בשלהי שנת 2011 נתרם ארכיונה האישי של הזמרת יפה ירקוני למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. במהלך סידור הארכיון נתגלו תווים של חלק משירי הקובץ "שירים מכנרת" בכתב ידה של  נעמי שמר. כתב היד כולל עיבוד לקול ופסנתר – צורת רישום ייחודית ובלתי אופיינית לכתיבתה הרגילה של נעמי שמר.

 

"שירים מכנרת" בעיבוד לקול ופסנתר, ארכיון נעמי שמר MUS 0250 A 018

 

"ואולי לא היו הדברים מעולם"

המחזמר "ואולי לא היו הדברים מעולם", או בשמו הידוע "כיצד שוברים חמסין", נכתב בשנת 1962, בעבור מסיימי כיתה ח' ילדי "מחזור העשור", תלמידי בית הספר היסודי בקבוצת כנרת לאחר היפרדותו מבית החינוך המשותף בדגניה. יוזמת הפרויקט, תלמה ענר (לבית אביגדורי), המורה לתנועה ומחול, העלתה רעיון להפקת סוף שנה יצירתית שתכלול מחזה עם ליווי מוזיקלי ותנועה. את המחזה כתב שאול ביבר ועל הפזמונים הנלווים הופקדה נעמי שמר. יחד עם מחנכת הכיתה ניצה שפרירי והמעבד יקותיאל שור הועלתה הפקת סוף שנה חגיגית ובתוכה המחזמר "ואולי לא היו הדברים מעולם".

בין שירי המחזה ניתן למנות את "שיר הפעמון", "לנוע ולנדוד", "שיר הגוזמאות-שיר הכזבים", "כל דבר נותן פריו" ("בכפרינו על חוף ירדן"), "שיר הפיראטים", "כיצד שוברים חמסין", "שיר חליל"/"חליל מקנה-סוף" ו"על חוף הירדן". ברבות הימים, נותקו אחדים משירי המחזה מהקשרם הראשון והפכו לשירים עצמאיים. כך למשל סיפורו של השיר "חורשת האיקליפטוס" שבוצע בשנת 1966 בידי "האחיות שמר" ופרץ לתודעת הציבור שנה מאוחר יותר, בביצוע חברות צוות הווי של הנח"ל אופירה גלוסקא וצילה דגן, במסגרת תכנית הלהקה "כמה טוב" (1967).

במהלך העשורים הבאים המשיכה שמר לכתוב בעבור ילדים. בין שירי הילדים המפורסמים שכתבה ניתן למנות את "שיר האותיות"  ("אלף בית") "שנים עשר ירחים" ("שיר החודשים"), "בראש השנה", "שלומית בונה סוכה", "הטיול הקטן", "אצלנו בחצר"; שירים שהלחינה למילותיהם של אחרים "מיכאל" למילים מאת מרים ילן-שטקליס, "מה עושים העצים" ("אני שואל") למילים מאת ע. הלל, ועוד רבים אחרים. שמר הרבתה בשיתופי פעולה עם ילדים ועבור ילדים, כך המופע "נעמי שמר שרה לילדים ועודד תאומי עושה להם הצגות" משנת 1971, תכניות טלוויזיה בהנחייתה כ"נעמי שמר וידידיה מרחוב האוניברסיטה" ששודרה בטלוויזיה הלימודית בשנים 1974-1973, והשתתפות בתכניות טלוויזיה נוספות בשיתוף עם תלמידי בית הספר לאומניות בתל-אביב ורבות אחרות.

שמר, "הילדה הקטנה מכנרת", ניהלה שיח קולח עם ילדים. ראשיתו בשירי הילדים שכתבה בראשית שנות החמישים ובהמשך בהופעות בעבור ילדים, בהשתתפות בתוכניות טלוויזיה, בראיונות לילדים ועוד. די לעיין בחטיבת המכתבים בארכיון נעמי שמר ולהיווכח בתכתובת הגדולה בינה ובין ילדים בגילאים שונים, ילדים שהיא כלל לא הכירה.

 

 

על פניו נראים שיריה של שמר פשוטים במידת מה: מבנה פשוט, אלמנטים טקסטואליים ומוזיקליים שגרתיים ואפיונים פשוטים נוספים. בחינה של השירים מגלה עושר, מורכבות ויצירתיות המוגשת באופן מזערי, ב"מנות קטנות", מעין "תיבולים" עדינים בעלי ארומה מיוחדת. תופעה מעניינת ביצירתה של שמר לילדים היא נדידה של שירים שנכתבו בראשיתם בעבור ילדים והפכו להיות שירים המושרים על ידי מבוגרים, ובכיוון ההפוך שירים שלא יועדו במיוחד לילדים ובמהלך השנים "אומצו" בידי ילדים רבים.

כתיבתה של שמר לילדים כמו מנסה להקנות ערכים חינוכיים. למשל, ערך אהבת הלימוד בשיר "אלף בית", או שילוב של מילים "גבוהות" וציטוטים מהמקורות (המופיעים כבר בשיריה הראשונים, "שירים מכנרת"), בבחינת אתגר לילד המאזין והשר. בשיריה שילבה שמר הבנה לעולם הילדים מצד אחד, עם רצון לדרישה אינטלקטואלית מצד אחר, ונוסף על כך גם כוונה להקנות ערכים מוספים באמצעות השיר.

נעמי שמר לא הזניחה את כתיבת הספרים והמאמרים לילדים. למשל, היא מבקשת להקנות נימוסי שולחן בספר "קצה המזלג". במכתב אל אמה, רבקה ספיר, ככל הנראה משנות השבעים, כותבת שמר על רעיון לסיפור בהמשכים שיופיע בעיתון ילדים בהוצאת "מסדה": "…מתחשק לי להציע להם סיפור בהמשכים (משהו השובה את דמיוני מאז 'לובנגולו') שגיבורתו תהיה ילדה בשם שְלוּמִי. כלומר, שמה האמיתי הוא אלה, אבל כולם קוראים לה אֶלָה-שלוּמִיאֶלָה, ובקיצור שלומי… זה מזכיר לך משהו? ובכן, כל דמיון אל המציאות מקרי בהחלט, כמו שנוהגים להצהיר מראש…". אולם, עיקר הקשר שבין שמר לילדים מופיע בדמות רפרטואר השירים שכתבה בעבור ילדים, רפרטואר עשיר ומגוון שהפך חלק בלתי נפרד מפס-הקול הישראלי של שירי הילדים.

מזמינים אתכם להצביע – מה השיר הכי נפלא של נעמי שמר?

כתבות נוספות:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

"שיר זה ילדים לא יבינו אותו" הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן שטקליס

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

גורלו של הסופר העברי וחזון האינטרנט של אשר ברש

למה צריך ארכיונים? מה התפקיד שלהם? ולמה הם כל כך רלוונטיים גם היום? הכירו את חזונו של ה"ז'ול ורן" של הספרות העברית.

אשר ברש יושב בנחת עם ש"י עגנון בתל אביב 1935 (מכון גנזים)

"הסתכלתי בגורל עבודתו של הסופר העברי החי ומת, ראיתי בשנים האחרונות הרבה הסתלקויות של סופרים, יותר משדרך הטבע מחייבת, ומה עלתה לה לירושתם הספרותית ולכל מה שקשור ביצירתם?"

 

 

החזון של אשר ברש

 

 

במשפט זה פתח אשר ברש, שהחודש מלאו 65 שנה למותו ב-4 ביוני 1952, את חזונו בדבר הצורך להקים את מכון "גנזים" של אגודת הסופרים. "ואין לדחות. המטרה הקרובה: לפתוח מעין קונטו לכל סופר, חשבון של כדים גדולים וכדים קטנים. לפעמים גם פרט צדדי ניתן להידרש, וממנו תוצאות להבנת היצירה ויוצרה".

ואכן, ארכיון זה אכן הוקם ב-1951 על ידי אשר ברש, ועל שמו הוא נקרא.

 

 

 

אשר ברש (מכון גנזים)

 

 

את הטקסט היפה והמדויק הזה – שיש ללמדו בבתי ספר לארכיונאות – מצא השבוע יניב עצמון, מ"מ יו"ר אגודת הסופרים. החזון מפתיע לא רק בדייקנותו ובחיוניותו, שלא לדבר על העברית הנפלאה שלו, אלא גם בראיית הנולד שלו. יובל לפני עידן האינטרנט והקישורים הדיגיטליים שבין ארכיונים, כתב ברש כי "ודאי גם הספרייה הלאומית והאוניברסיטה יוסיפו לעסוק בזה אבל כאן יהיה האוצר המרכזי. צינורות יחברוהו [את הארכיון] עם יתר המוסדות".

 

 

 

אשר ברש עובד קשה – דוחף אוטובוס. תצלום מ-1948. שימו לב לפנסי האפלה של האוטובוס (מכון גנזים)

 

 

ז'ול ורן שלנו: צינורות – הלא הם ערוצי האינטרנט, שעתידים על פי חזונו של ברש לקשר את המידע האצור ב"גנזים" לבין הספרייה הלאומית ובין שאר הארכיונים הספרותיים בארץ ובעולם. נפלא.

 

 

הכירו את הפריטים הנפלאים של מכון גנזים באתר "אז" – רשת ארכיוני ישראל

אתם בוחרים: מה השיר הכי נפלא של נעמי שמר?

כל כך הרבה שירים יפים כתבה והלחינה נעמי שמר ז"ל, אך מה השיר שהכי מרגש אתכם? בחרנו עבורכם 40 שירים, סמנו חץ עולה לשירים שאתם הכי אוהבים, וחץ יורד לשירים שאליהם אתם פחות מתחברים. השיר שלכם לא מופיע ברשימה? ספרו לנו בתגובות!

כתבות נוספות:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

ארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית: התמונות, השירים והסיפורים

עוד חוזר הניגון: שירים אהובים בלבוש חדש, אוסף מיוחד