רק על עצמה?!

על שירה הנודע של רחל "רק על עצמי", ועל קוראים חסרי חמלה המחלקים ציונים לשירים

רחל בשנת חייה האחרונה (אוסף שבדרון) והסופר אהרון ראובני

השיר הפותח במילים "רק על עצמי לספר ידעתי" הפך לאחד משיריה המוכרים והמזוהים ביותר של רחל המשוררת. הוא נכתב בז' באדר בשנת תר"צ (1930), שנת חייה האחרונה של רחל, כאשר שכבה על מיטת חוליה בעליית הגג הקטנה שברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. רוב שיריה של רחל נכתבו והתפרסמו בשנותיה האחרונות, אשר עמדו בסימן הגלייתה מאדמת דגניה ומנופי הכנרת.

כתב היד של השיר. ארכיון מפלגת העבודה

את שני ספריה הראשונים, "ספיח" ו"מנגד", הספיקה רחל לראות מתפרסמים עוד בחייה, אולם ספרה "נבו – שירים אחרונים" יצא בשנת תרצ"ב (1932), כשנה לאחר מותה. השיר הפותח את הקובץ הוא השיר "רק על עצמי לספר ידעתי".

 

השיר מתוך: נבו, הוצאת דבר, תל אביב תרצ"ב

 

"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי"

האם עדותה של רחל הקובעת; "רק על עצמי לספר ידעתי", היא עדות  העוסקת באופי שירתה שלה?

או שמא אפשר לקרוא במילים אלו את עמדתה המתנצלת של רחל כלפי קוראיה ומבקריה, שזכו מידיה לשירה לירית אישית כל כך, ולא לשירה אידאולוגית או הגותית, כמיטב הכתיבה של משוררי בני דורה?

ואולי לפנינו ניסוח עקרוני ושירטוט גבולות גזרה של שירה באשר היא, כפי שרחל האמינה שצריך לכתוב אותה?

קצה חוט לפתרון שאלות אלה, אפשר למצוא בנאום הפתיחה שנשא ביאליק בפני ועידת הסופרים העבריים בארץ ישראל בשנת 1931, שנת פטירתה של רחל, ובו הוא מנצל את הבמה המכובדת כדי להספיד אותה:

 

 

 

"אבֵדה גדולה אבְדה לספרות העברית ולשירה העברית כאן בארצנו, בארץ ישראל, בְּמוֹת על שירתנו אחת מחברות המקהלה החדשה – מקהלת מרים… החזיון החדש הזה נתגלה ברוב יופי על ידי המקהלה הקטנה של בנות מרים, המשוררות העבריות, שנתנו, הכניסו את נעימתן בתוך מקהלת המשוררים העבריים והוסיפו לה טעימות חדשות…  ערוגת שירתה עם פרחיה הלבנים ילבינו לנצח… בצידן של ערוגותיהם של מיכ"ל מאנה וגנסין תפרח לנצח ותתן את ריחה גם ערוגתה הקטנה והצנועה".

 

חיים נחמן ביאליק. צילום: אוסף שבדרון בספרייה הלאומית.

 

קשה שלא לשמוע מבין המילים מלאות הפאתוס שנשא ביאליק לזכרה של רחל, ומבין המליצות הגדולות והדימויים הרבים, את הטון המתנשא. ראשית שנות השלושים היו, אומנם, בסימן הֵחַלְשות מעמדו הבלתי מעורער של ביאליק כ'שר ואדון השירה העברית', אולם, ביחס לשירת המשוררות העבריות, מבטא כאן ביאליק פטרונות שממקמת את שירתה של רחל על הקוטב הנאיבי והמקומי; "בערוגה קטנה של מקהלת בנות מרים".

לא רק ביאליק. גם משוררים אחרים מבני דורה של רחל קראו בשירתה פשטות (ואף פשטנות) וביקרו אותה על כך.

תמונת רחל המשוררת מתוך: אוסף בן ציון ישראלי

יתכן שחוות דעת פושרות של קוראים ומבקרים לשירתה של רחל, קשורות בעובדה שהללו קיבלו כהנחות יסוד את עדותה של רחל על עצמה בשיריה שלה.

כך, למשל, בשיר ניב היא מעידה:

לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק וְעָנָו כֶּעָפָר.

בשיר נפתולים היא כותבת:

הַאֲנִי זֹאת, אֱמוּנִים נִשְׁבַּעְתִּי לְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת כִּצְעָקָה?.

ומעל לכל אלה, הפתיחה המוכרת כל כך בה אנו עוסקים:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה.

אף על פי כן, קריאה מעמיקה בשירי רחל מלמדת שאומנם יש בהם טעם של פשטות ביטוי וצורה, אך הם אינם פשטניים כלל ברעיונותיהם. את ה'סאבטקסט' של הקביעות העצמיות של רחל ביחס לחייה הצרים והקטנים טורחת רחל להסוות היטב, ובתוך כך דורשת מקוראיה עיון מעמיק המגלה שירה מרובדת ואמיצה, מתוחכמת ופרועה, ולעיתים גם פוליטית ובעלת אופי מחאתי או לאומי.

"יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל"- מכתבו של ראובני

בשנת 1927, עם פרסום ספרה הראשון "ספיח", שיגרה רחל את הספר אל הסופר והמתרגם אהרון ראובני, אחיו של מי שיהיה לימים הנשיא השני יצחק בן צבי. את תגובתו לספר, ניסח ראובני במכתב שבו הוא לכאורה מחמיא לשירתה של רחל ומשבח אותה. למעשה, זו רשימה אכזרית וכואבת של 'ציונים' שמחלק ראובני מטעם עצמו לשיריה:

 

מכתב לרחל לאחר קריאת 'ספיח' מאת אהרון ראובני. באדיבות מכון גנזים

 

"רחל יקירתי

אני מודה לך מאד על "הספיח". מכבר לא קראתי שירים אשר תהיה בהם שירה. והשם ספיח. כמה יפה!… רציתי להגיד לך שאני מעריך שירייך לאין ערוך מהמאמרים הפרוגרמטיים (בחרוזים או בלי) של א.צ גרינברג או מהפילטונים בחרוזים או בכל מני מעשי רבותא נפלאים (מבחינת אמנות השפה בלבד) של שלונסקי…

ובשירייך יש שירה אמיתית. לא בכל השירים. רק בחלק מהם. אבל הטוב הוא ששלמותם האמנותית הולכת ועולה. בקוראי אותם ציינתים. אביא לך את הציונים:

"ספיח" – פרוגרמטי, כבד, מכוון ל"ספיח";

"היא אחרה" – לא מוצלח;

"בגנה" – חיקוי למשהו;

"הן יצאנו בסך" – לא נוח;

"צפיה" – סו"ס פקע המ(?)עון;

"בחלי" א' – שירת לב; ב' – גם זה; ג' – שירה!; ד' – שירה אמיתית!

"וגם ההד נדם" – מעט מעט כושל;

"עץ אגס" – התחכמות, פרוזה;

"הד" – חלק, כרוסטומטי;

"בביה"ח" א' – חבור ולא עוד; ב' – בהתחלה חבור שכלי, אח"כ שירת-לב;

"אני" – לולא פ. ז'ם האומלל!;

"בדרך" – סו"ס שיר! יפה;

"פגישה" – טוב, טוב!

"אֹשר שלֵו" – להרחיק האֹשר והשיר יפה;

"ששונות זעירים" – חיבור לא מוצלח ביותר;

"זמר נוגה" – טוב, אך משהו פגום;

"אביב" – יצירה!;

"כאלה באביב" – בינוני;

"חדרי החדש" – בינוני;

"ובכן הדור" –

"ובכן" זה…;

"מרד" – לא רע;

"אשתו" – אה, שיר!;

"לראות שנית" – יפה!;

"ניב" – כבד קצת, (לתקן, שורה 3: הן הולכות);

"בנכר" – מעולה;

"אינני קובלה" – שיר זהב!;

"נקישת דלתי" – טוב ולא טוב;

"נפתולים" – לא כל כך;

"רחל" – כבד, חיבור;"

 

אהרון ראובני. באדיבות מכון גנזים

מעניין לנסות להבין את טעמו והעדפותיו של ראובני על רקע פסיקותיו הנחרצות, ומעניין עוד יותר לשער את תחושותיה של רחל לאחר שקראה מכתב זה. כמשוררת שפרסמה את ספרה הראשון, וביקשה לה קוראים בעלי סמכות ותבונה שיגיבו לשיריה, שלחה רחל את הספר לאישים שונים מתחום הספרות והשירה על מנת לזכות בהתייחסותם, אולם האם דמיינה התייחסות מסוג זה? האם נפגעה מדבריו של ראובני, או שמא העריכה והוקירה את גילוי הלב שבו נכתבו הדברים? האם ביכרה את המשוב המחמיר על פני מחמאות מזוייפות או התעלמות גורפת?

כאשר כתבה רחל את שירה הנודע "ספר שירי", היא תיארה את הקושי הגדול שיש בפרסום שירה אינטימית, קושי הנובע מאטימותם של הקוראים והמבקרים:

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

האם זוהי אותה היד של בעל הסמכות, יד ענקים בוטחת, הפוסקת בנחרצות שאין בה רחמים: "לא מוצלח", "בינוני", "כבד", "חיקוי" וכיו"ב?


"כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע" – הערה קטנה על רחל והכשל הביוגרפי

סיפורה האישי של המשוררת רחל בלובשטיין, הפך אותה עוד בחייה לאישיות מוכרת ואהודה: עלייתה של הנערה תכולת העיניים והאריסטוקרטית ארצה, הגעתה לחוות העלָמות, הקשר עם א.ד גורדון, עבודת האדמה ואהבתה לכינרת. כל אלו היו ועודם מסיפורי היסוד של חלוצי העלייה השנייה. הגירוש הטראומטי מדגניה והגוויעה האיטית והבודדה כל כך כתוצאה ממחלת השחפת הפכו את סיפורה האישי של רחל למיתולוגיה של ממש, ונדמה שבד בבד עם ההדים הגדולים שיצר סיפור זה, הוא גם שבה את שיריה בתוכו עד לבלי הפרד.

סברות על זהותו המדויקת של אהובה בניכר – "רחוקה שלה", או על זהות ה"מבשר" שבא בלילה לבשרה בשורת הגירוש מן הקבוצה, פלפולים על מהות הבגידה של מנהיגי תנועת העבודה המשתקפת בשירי העלבון שלה, דיאגנוסטיקה מדוייקת של סוג השחפת בכל תיאורי הכאב והדווי וכיו"ב, כל אלו כלאו את שיריה של רחל בתוך מסגרת פרשנות שאין ממנה מוצא אחר, ונראה שאין משורר או סופר שיצירותיו נלמדות במערכת החינוך הישראלית – גם היום – כשסיפור חייו מכתיב את דרכי ההוראה והפרשנות של יצירותיו, כמו שנעשה ליצירתה של רחל.

 

רחל עם חברים. 1926. מתוך: אוסף בן ציון ישראלי

 

מעיד בן עמי פיינגולד, מחוקרי שירתה של רחל, שנכח פעם בשיעור ספרות בכיתה ט' שבו נלמד השיר "אל ארצי". המורָה הסבירה את הטור "אכן דלה מאד מנחת בתך", וטענה כי "רחל מתנצלת על שלא עבדה די למען הארץ בגלל המחלה, לעומת האחרים שהיו בריאים".

בהמשך דבריו הוא מספר על ניסוי פדגוגי שערך שתוצאותיו היו מדהימות, גם אם צפויות מראש:

לשם הוכחת הכשל בהוראת שירי רחל כתב פיינגולד שיר לירי קטן שדוברת-אשה קובלת בו על כך שביקשה "להעפיל אל פסגת הר" אך "מעדה אל התהום". השיר הוצג בשתי כיתות ח' שונות: באחת תחת שם המשוררת "תמר אופק", ובשנייה נאמר לתלמידים שזהו שיר של רחל.

תוצאות הניסוי, כאמור, היו צפויות ומעוררות מחשבה: בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של "תמר אופק" נפתח הדיון בשיר לאופקים ופרשנויות מגוונות ורחבות, ואילו בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של רחל נשמעו רק השערות הקושרות את שורות השיר למחלתה של רחל, לגירושה מהקבוצה או לימיה האחרונים.

הפרובלמטיות הגדולה והסכנות הטמונות בניתוח טקסטים ספרותיים באמצעות הביוגרפיה של היוצר ידועות ומפורסמות , וכבר קמו ונפלו אסכולות שלמות על הסוגיה הזו. נדמה שהקרבות שניטשו ביחס לסוגיה זו עוררו קריאה זהירה ומודעת, מפוכחת ומפוקחת יותר אולם דומה שבמקרה של רחל קריאות כאלה נדירות מאד.

על השאלה מדוע "זכתה" דווקא שירתה של רחל לפרשנות העוסקת באופן אינטנסיבי כל כך בביוגרפיה שלה ניתן לענות תשובות שונות; אולי סגנונה האישי כל כך, אולי דווקא נקודת הזמן בה התפרסמו שיריה של רחל –  שנות חייה האחרונות, עם פרסום דבר מחלתה, ואולי סיבות אחרות.

אנקדוטה משעשעת בדבר הכשל הביוגרפי בשירתה של רחל מביא עמוס עוז, בספרו "סיפור על אהבה וחושך":

'רק על עצמי לספר ידעתי… צר עולמי כעולם נמלה… גם את דרכי כדרכה אל צמרת, דרך מכאוב ודרך עמל, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל'

תלמיד עתיק אחד הגיש לי עם סיכום של השיר הזה:

מתי שרחל המשוררת הייתה כזאת קטנה היא נורא אהבה לטפס על עצים אבל כל פעם שהייתה מתחילה לטפס היה בא בריון אחד ומעיף אותה במכה אחת בחזרה למטה לרצפה. ובגלל זה היא הייתה מסכנה.

(עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 38)

 

 

להרחבה

זיוה שמיר: רקפת-ענוה וגאוה בשירת רחל

ראובן קריץ: על שירת רחל

כתבי יד של רחל בספריה הלאומית

ביצוע השיר באתר הספריה הלאומית

 

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.

 

מיוחד | מכתבים ספרותיים לכבוד יום הדואר הבינלאומי, 9 באוקטובר

"הייתי רוצה שמישהו, שאדם אחד, יבין אותי. והייתי רוצה שאותו אדם יהיה אתה". מבחר מכתבים מאת סופרות וסופרים, לדמויות ספרותיות ולנמענים בשר ודם

דוורים רכובים, 1915

.

מכתבים אל מילנה / פרנץ קפקא

.

הנה, מזה זמן כה רב לא כתבתי אליך, גב' מילנה, גם היום לא היתה זו אלא יד המקרה, שהניעה אותי לכתוב. למותר, בעצם, שאתנצל על אי כתיבתי, הן מי כמוך יודע, מה שנואים עלי מכתבים. כל פורענויות חיי – ואין אני בא לקבול על גורלי, כי אם לקבוע עובדה שיש עמה מוסר השכל לכלל – שורשן נעוץ מן הסתם במכתבים או באפשרות הנתונה, לכתוב מכתבים. מעטים מאוד בני האדם שאי פעם בגדו בי, בעוד שמכתבים בגדו בי תמיד, וגם כאן לא מכתבי האחרים הם שבגדו כי אם אלה שאני בעצמי כתבתי. לגבי דידי אמנם יש לה, לפורענות זו, משמעות פרטית מיוחדת שאין ברצוני להרחיב עליה את הדיבור, אך יחד עם זאת צרת הכלל היא. הן הדעת נותנת, שאותה אפשרות קלה לכתוב מכתבים הביאה לעולם – מבחינה תאורטית גרידא – התערערות מחרידה של נפש האדם. הן בעצם כתיבת מכתבים אינה אלא מגע ומשא עם צללי־רפאים, ולא רק עם צל־הרפאים של הנמען כי אם גם עם צל הרפאים של הכותב עצמו, כשזה מתפתח וגדל תחת ידו בשעת כתיבת המכתב, לא כל שכן בסידרת מכתבים, כאשר מכתב אחד סומך את ענינו של האחר ויכול לשמש לו עדות וראיה. כיצד, בכלל, נתפסו לרעיון שמכתבים עשויים לשמש אמצעי למגע ומשא בין בני אדם! אפשר להגות באדם מרוחק ממךָ, אפשר לאחוז באדם הנמצא בקרבתך, כל השאר הוא למעלה מכוח־אנוש; ואילו לכתוב מכתבים פירושו, לחשוף עצמו נוכח פני רוחות הרפאים, דבר שהן מצפות לו בלהיטות. נשיקות כתובות אינן מגיעות אל יעדן כי בעודן בדרך, רוחות הרפאים גומעות אותן עד תום; והרי תודות למזון דשן זה פורים הם ומתרבים במידה כה מדהימה. האנושות אמנם חשה בכך ונחלצה להאבק עמן ולהכריען. על מנת לבער אותם צללי בלהות מן המגע ומשא בין יצורי אנוש ולהבטיח את היחס הטבעי, את שלוותה של נפש האדם, היא המציאה את הרכבת, את המכונית, את המטוס, אולם כל זה אין בו עד כדי להושיע, מן הסתם כי אלה המצאות שהומצאו בעוד ההדרדרות כבר החלה, הצד שכנגד שלו ורב־אונים יותר לאין ערוך, אחרי הדואר הוא המציא את הטלגראף, את הטלפון, את האלחוט. רוחות הרפאים לא יגוועו ברעב, אולם אנו נרד לטמיון.

.

פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", הוצאת שוקן, 1997, עמ' 206–207. מגרמנית: יונתן ניראד.

 

***

 

העיר והבית / נטליה גינצבורג

.

לוּקרֶציה לג'וּזפּה
מונטֶה פֶרמו, 5 במארס

.
ג'וּזפּה היקר,
קיבלתי את מיכתבך, והוא הפיל עלי עצבות גדולה. איני מבינה מדוע אינך אומר מתי בכוונתך לחזור. טילפנתי לרובֶּרטה, וגם היא אמרה לי שאינה יודעת. רצית להיות עם אחיך, אבל עכשיו הוא מת, אז מה אתה עושה שם.
אתה מדבר הרבה על אנה מאריה, ועל הגברת מורטימר, ועל אנשים אחרים שאיני מכירה ולא אכיר לעולם. אני לא מבינה מדוע אינך משאיר שם את כולם להתבשל במיץ של עצמם.
איגנאציו פֶג'יץ הגיע, וסיפרתי לו על מיכתבך. הוא ממש הקפיא אותי, הלב שלי היה קר כקרח, והייתי צריכה לדבר עם מישהו על הקור הזה. עשינו טיול רגלי ארוך, עם הילדים, וחזרנו כשכבר היה חושך. פְיירו ואֶג'יסטו באו לקראתנו עם פנסים. פְיירו נבהל כשראה שאיננו חוזרים.
אני לא אוהבת לכתוב "איגנאציו פֶג'יץ", משום שאיני אוהבת את השם איגנאציו, וגם את שם המשפחה איני אוהבת. לכן, כשאדבר עליו במיכתבים, אכתוב רק את האותיות הראשונות, "א.פ.". "א.פ." מוסר לך ד"ש. בדרך־כלל הוא לא כותב מיכתבים, אבל אולי יכתוב לך פעם.
לוּקרֶציה

.

נטליה גינצבורג, "העיר והבית", הוצאת הספרייה החדשה, 1998, עמ' 84. מאיטלקית: אלון אלטרס.

 

***

 

מכתבים ללואיז קולה / גוסטב פלובר

.

[קרוּאסה, יום ראשון, 23 באוגוסט 1846]

.
כשהערב יורד, כשאני לבדי ובטוח שאיש לא יפריע לי, ומסביבי הכל ישֵנים כבר, אז אני פותח את המגירה שסיפרתי לך עליה, מוציא ממנה את כל השׂרידים הקדושים שלי ושוטח אותם על השולחן. ראשונות נעלי־הבית שלך, אחר־כך המטפחת, קווּצת שערותייך, השׂקיק שבו שמורים מכתבייך, ואני שב וקורא בהם, ואני שב ונוגע בהם. מכתב הוא כמו נשיקה: האחרון הוא תמיד המשובח מכולם. מכתבך מהבוקר פתוח לפנַי. בין המשפט הקודם למשפט הזה, שעדיין איננו גמור, שַבתי וקראתי את מכתבך כדי לראות אותך ביתר־בהירוּת ולחוש ביתר־עוז בניחוחך. אני חולם על תנוחת גופך שעה שאַת כותבת, על המבטים שאַת נועצת בחלל־האוויר בשעה שאַת הופכת את הדפים. אַת כותבת לְאור אותה המנורה שהאירה את נשיקותינו הראשונות, על אותו השולחן המשמש לך כשאַת כותבת את שירייך. הדליקי לעת ערב את מנורת אבן־הבהט שלך, הביטי באורהּ הבהיר, החַוורוּרי, והיזכרי באותו ערב שבו אהבנו. אמרת לי ששוב לא תשתמשי בה. מדוע? הרי היא חלק מאִתנו, אני אוהב אותה. אני אוהב את כל מה שאצלך או ששייך לך, את כל מה שסביבך ושנוגע בך. היית מאמינה שאני דבֵק אפילו באדון ובגברת סֶגָלָאס שהיו שם, ואף באותו אספן־ספרים חביב, שהתמהמה אצלך עוד ועוד ומרט את עצבַּי? מדוע? מי חכם ויֵדע. הרי זו תולדתהּ של החדווה שידעתי. היא עלתה על גדותיה וגלשה ללא הבחנה על חפצים ועל אנשים מִקריים. כשאוהבים, הכל אהוּב; הכל כחול כשמרכיבים משקפיים כחולים. האהבה, כמו כל דבר אחֵר, אינה אלא דרך לראות ולחוש דברים. היא נקודת תצפית גבוהה מעט יותר, רחבה מעט יותר, המגלה נופים שאין להם סוף, אופקים שאין להם גבול. אבל מה יש מאחוריה?! בשום אופן אסור להביט לאחור! זה הדבר שנשים אינן רוצות לשמוע את עצמן אומרות, זה הדבר המייסר אותך כשאַת שומעת אותו מפי. ועל־כן אל תחשבי שאני נוקשה בשעה שלאמיתו־של־דבר אני שקול, אל תַחרצי משפט על צינתי כשאני נוקט אמצעי זהירות, ובעיקר, יקירתי האומללה, אל תניחי לעצמך להוקיע אותי בשל מה שאפשר שאינו אלא טוּב־לב.

.
[…]

.
את האחת־והיחידה שלמענה אפשר היה שאצא למסע כזה, הראשונה שאהבתי די, כי מעולם לא אהבה אותי אִשה כפי שאַת אוהבת אותי. לא, לפנייך אף אשה לא הזילה עלי דמעות כאלה, ולא התבוננה בי במבט רך ועצוב כשלך. כן, זֵכר לילו של יום רביעי הוא זִכרון האהבה הנפלא ביותר שלי. זה הזיכרון שהיה נוסף בי געגוע לחיים, לו בן־לילה נהפכתי לזקֵן.

.
[…]

.
היי שלום. מחר יום חגך. אני שולח לך כזֵר את מיטב נשיקותי. קבּלי את אורחייך, היי טובה ונעימה כתמיד. – שובי לשגרת־חייך, חזרי לעבוד, היי חזקה; מעט מאמץ, וההרגל יעשה את שלו. עִמו יבוא גם הטעם. עשי זאת בשבילי, אני מבקש, אל תניחי לעֶצב להשתלט עלייך. שהרי דרכו של הצער להציב פתיונות ולתעתע.
שוב שלום לך, ונשיקה נוספת על שפתייך, שבהן אני מוצֶה את נשמתך.
אם אינך שולחת את הפסלון והספרים, אין צורך שתכתבי על החבילה "מאת פְּרַאדְיֶה".

.

גוסטב פלובר, "מכתבים ללואיז קולה", הוצאת המעורר, 1999, עמ' 23–25. מצרפתית: דורי מנור.

 

***

 

מכתבים מנסיעה מדומה / לאה גולדברג

.

קלן, מלון אבא־ריין
26.10.34

.
בליל, במסע ברלין־קלן שוב ושוב קראתי את מכתבךָ. המילים שבו כבאלפי ידיים מושכות אותי חזרה. העיר שלךָ נשקפת מבין השיטין כבית נתיבות עזוב. ובכל זאת, אני יודעת, אֶל, אילו שבתי הייתה עיר זו רק ליום אחד לובשת חיוּך בשבילךָ. למחרת היית מתחיל להשתעמם שוב.
איני יכולה לישון במסע. על כן אמרתי לחלון הלילה הזע, הכחול – "צר לי מאוד, סניורינו, אבל כך אסוּר להתנהג, אילו אמרת לי זאת שם, סניורינו, לא הייתי הולכת ממך. מפני שלאמתו של דבר, סניורינו, יורקת אני על הברלינאים והפריזאים גם יחד. הרי לכל מקום לוקחת אני את עצמי ואת הכובד הזה בחזה משמאל. סניורינו – ואת הכאב עליך. ואורי ניסן גנסין האהוב עלי מאוד, אהוּב מכל ההַמסונים ומשוררי סין, אמר: "שונאים זה את זה וגורמים ייסוּרים זה לזה, אוהבים זה את זה וגורמים ייסוּרים זה לזה, רחוקים זה מזה וגורמים ייסוּרים זה לזה"…
בתא סמוך ישבו שלושה. יצאתי למסדרון. שמעתי: דיברו על נשים – האחד בשנאה, השני באירוניה ובוז, השלישי בלקקו את שפתיו – כך הרגשתי. מוזר הדבר, כמה פעמים שמתי לב – אתם הגברים, כשהנכם ביניכם לבין עצמכם, אינכם יכולים להתגבר על הצורך המשונה הזה לדבר על נשים – כאנטישמים על היהודים.
אך זה היה דרך אגב. הרבה יותר חשובים היו אלה הפסים שמתחתי, אשר לא יכולתי לראותם בלילה. היה רק מוזר וברוּר: אם נוציא את לב האדם מחזהוּ, נקשור אותו אל הקטר ונכוונהו אל הפסים, הלב הזה, הקשור מאוד אל ה"השם" שלו, לא יזוז ממקומו. אם כן, מדוּע "האדם בשלמוּתו" עם דמו ופניו ומוחו האווילי והאירוני ולבבו הכבד, הקשוּר אל "שם" אשר בו אתה, נוסע ואינו מסרב?
ואני נסעתי ואִתי נסע הלילה והיה לנו… לא טוב.

[…]

.

לאה גולדברג, "מכתבים מנסיעה מדומה", הוצאת ספריית פועלים, 2007, עמ' 39–40.

 

***

.

התכתבות / פאול צלאן ונלי זק"ש

.

פריז, 28 ביולי 1960

.
נלי שלי היקרה, היקרה!
את מרגישה יותר טוב – אני יודע.
אני יודע זאת, שכּן אני מרגיש שהרוע שרודף אותָך – שרודף גם אותי – נמוג אל תוך אי־המהות, ושם מקומו: שכּן אני מרגיש ויודע שהוא לא ישוב לעולם משום שהתפורר לתלולית קטנה של כלום.
אז, כעת אַת חופשייה, אחת ולתמיד. ואם תרשי לבטא את המחשבה הזאת – אני אתך, אנו כולנו יחד איתך.
אני שולח לך עוד משהו שמסייע כנגד הספקות הקטנים שמתעוררים בנו לעִתים; זוהי חתיכה של קליפת עץ הדולֶב. לוקחים אותה בין האגודל לאצבע המורָה ומחזיקים בה חזק וחושבים על משהו טוב, אבל – לא אסתיר זאת ממך – שירים, בייחוד שירייך, טובים בהרבה מקליפּת הדולב. לכן, כתבי שוב, בבקשה. ותני להם להגיע לידנו. אַת יודעת, עד כמה אנו – ולא רק אנו – זקוקים להם.
ואם תרצי שאבוא לשטוקהולם, כדי ללמוד עוד כמה ניבים שוודיים, אנא, אמרי לי זאת, אני יכול לתאר לעצמי שהייתי בא ולא רק בגלל הניבים.
מכל הלב
שלך, פאול

אֶריק שולח לך חלון זכוכית מעשה ידיו – מהזכוכית הכי אמִתית.

.

פאול צלאן ונלי זק"ש, "התכתבות", הוצאת קשב לשירה, 2014, עמ' 79. מגרמנית: דינה פון־שוורצה.

 

***

 

מכתב לשופט / ז'ורז' סימנון

.

למר אֶרְנֶסְט קומֶלְיו, שופט חוקר
רחוב סֶן 23 ב', פריס (הרובע השישי)

.
אדוני השופט,
הייתי רוצה שמישהו, שאדם אחד, יבין אותי. והייתי רוצה שאותו אדם יהיה אתה.
שעות רבות עברו עלינו יחד בשבועות של החקירה. אבל אז עוד היה מוקדם מדי לכך. אתה שופט, היית השופט החוקר שלי, והיה אפשר לחשוב שאני מנסה להצדיק את עצמי. עכשיו אתה יודע שזה לא כך, נכון?
אינני יודע מה חשת כשנכנסת לאולם המשפט. האולם הזה ודאי מוכר לך. אני זוכר היטב את כניסתך. הייתי לבדי בין שני השומרים שלי. השעה היתה חמש בערב והאפלולית החלה להתעבות כמו עננים באולם.
אחד העיתונאים – שולחנם היה לידי – עיתונאי הוא אפוא הראשון שהתלונן לפני שכנו כי כבר אינו רואה ברור. השכן אמר זאת ליושב לצדו, זקֵן לא־נקי בעל עיניים ציניות, מן הסתם מבקר ותיק בבתי־המשפט. אינני יודע, אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהוא שכתב עלי בעיתונו שאני נראה כקרפדה האורבת לטרפה.
גם בשל כך אני תוהה איזה רושם עשיתי עליך. הספסל שלנו – כוונתי לספסל הנאשמים – נמוך כל־כך שרק ראשינו צצים למעלה. כמובן, השענתי את סנטרי על ידי. הפנים שלי רחבות, רחבות מדי, ונוטות להבריק מזיעה. אבל למה לקרוא לי קרפדה? כדי להצחיק את קוראיו? מפני שהפרצוף שלי לא מצא בעיניו?

.

ז'ורז' סימנון, "מכתב לשופט", הוצאת עם עובד, 2005, עמ' 9. מצרפתית: יהושע קנז.

 

***

 

מכתבים אל משורר צעיר / רילקה

.

טוב גם לאהוב, כי האהבה קשה היא. לרחוש אהבה מאדם לאדם: זה אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הנסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה. לכן האנשים הצעירים, בהיותם מתחילים בכל, עדיין אינם שולטים באהבה: עליהם ללמוד אותה. בכל ישותם, בכל כוחותיהם הנאספים סביב לבם הבודד, החרד, המפנה את הלמותו כלפי מעלה, שומה עליהם ללמוד לאהוב. אלא שעת־למידה היא תמיד פרק־זמן ארוך ומוגדר, ולפיכך לאהוב זמן רב ואל־תוך החיים פנימה פירושו לגבי האוהב – בדידות, פירושו: להיות־לבד בחוזק־משנה ובעומק־משנה. בשלב זה אין האהבה אף לא אחד מן הדברים המכונים התבטלות, התמסרות או התאחדות עם אחר (שכן מה טעם להתאחד עם הלא־מובהר, הלא־גמור, המשועבד־עדיין?): היא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות משהו בתוכו, להיות עולם, להיות עולם לעצמו למען האחר: היא אתגר גדול ותובעני, משהו הבוחר אותו מבין אחרים ומועיד אותו לדברים רחוקים. רק במובן זה, כמטלה לעבוד על עצמם ("לצותת ולהלום בפטישים יומם ולילה…") מן הדין שאנשים צעירים יצרכו את האהבה הנתונה להם. התבטלות והתמסרות וכל סוגי השותפות לא נועדו להם (שעד זמן רב מאוד מצווים לחסוך ולאגור), בהיותם הדבר הסופי, אולי דבר זה שחיי אדם בזמן הזה כמעט צרים עדיין מלהכילם.

.

ריינר מריה רילקה, "מכתבים אל משורר צעיר", הוצאת כרמל, 2004, עמ' 57–58. מגרמנית: עדה ברודסקי.

 

השתתפה בהכנת האסופה: נגה שיאון

.

» עוד מכתב אחד: "ורדה", סיפור קצר מאת ירון כץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרוזה | "חמש שעות למוות", סיפור מאת שירן גבאי דמרי

"מה אגיד לו אם ישאל אותי על זה, חשבתי. היו לךְ עוד ארבע שעות לחיות וזה מה שבחרת לעשות בהן? לא רציתי להשאיר לךָ בלגן, אשקר. תכף תאבד אותי, לפחות לא להפיל עליך את הכלים."

אמיר זליגובסקי, ללא כותרת, חימר שרוף וברזל, גובה 24 ס"מ, 1997, צילום: אבי חי.

.

חמש שעות למוות / שירן גבאי דמרי

.

לכתוב ספר, לטוס לגלפאגוס, ללמוד לגלוש, לעשות שלושה ילדים, לקרוא כבר את "מלחמה ושלום". זו הייתה רשימת היעדים העדכנית שלי ביום האחרון לחיי. כשהתברר לי שזה היום האחרון לחיי, לא היה טעם להתיישב מול המחשב ולבדוק איך מגיעים לגלפאגוס או לחשב מתי הביוץ שלי.

"יש לך חמש שעות," הג'ינג'י אמר, "אני מצטער."

הג'ינג'י כבר מזמן לא היה ג'ינג'י. באותו רגע ראשון של שיחה חלפו לי פתאום בראש המון רגעים שבהם אני מִתְחַלָּה מולו ואמא שלי עומדת לידי, מנסה להבין מעיניו אם אני זכאית לאישור מחלה. והג'ינג'י תמיד היה נותן לי יום מחלה נוסף, כאילו הבין באופיו האדמוני, המנומש, כמה אני רוצה לצעוד כמנצחת לבית הספר. אבל אז, יום אחד, נכנסתי אליו לחדר לקחת מרשם לגלולות. הייתי כבר בת עשרים בערך, ואת המרשמים הייתי לוקחת תמיד מהפקידה שלו, שהייתה מחתימה אותו בבוקר על כל המרשמים ומושיטה אותם אלינו, הפציינטים, בלי להסתכל לנו בעיניים. אבל היא לא הייתה שם, איריס, וככה יצא שהייתי צריכה להיכנס לחדר שלו בעצמי, אחרי שלא ראיתי אותו שנים. ופתאום הוא בכלל לא היה ג'ינג'י. ראיתי סנטה קלאוס חביב יושב על הכיסא שלו. השיער והזקן שלו היו לבנים לחלוטין, כאילו שלג סמיך כיסה אותם. אפילו העיניים שלו נראו לבנות פתאום.

ופתאום הג'ינג'י מתקשר אליי ואומר לי את זה, ככה באמצע החיים, רגע אחרי שקמתי למטבחון במשרד, "יש לך חמש שעות."

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו:

איך הוא אומר לה "יש לך חמש שעות"? איך הוא ידע להגיד לה את זה. זה מדויק מדי, זה קצר מדי, זה אקראי, זה היסטרי, זה בלתי אפשרי.

אני יודעת, כי זה מה שאני חשבתי. עמדתי מול מכונת הקפה, עם ספל זכוכית ביד והחלב שהקצפתי מנמיך את גובהו בתוכו, ואני מסתכלת על החלב השוקע בתוך עצמו וחושבת שזה לא ייתכן, הג'ינג'י השתגע, מי אומר דברים כאלה?
והג'ינג'י לא הסביר. אחרי ה"אני מצטער" שלו הוא שתק והכנות שבשתיקה שלו הייתה חזקה אפילו יותר מהכנות שבמצטער שלו. שמעתי אותו שותק מעל השפופרת ודמיינתי את איריס עומדת לידו ובוכה, דמותה משתקפת בצג מחשב שמיליון נקודות אדומות בוהקות מתוכו, עדוּת לתוצאות הבדיקות החריגות שלי. לא יודעת למה חשבתי שאיריס תבכה עליי, הרי היא מעולם לא הרימה אליי את העיניים שלה וכנראה לא ידעה איך נראית הבחורה שנשארו לה חמש שעות לחיות. ובכל זאת דמיינתי את איריס בוכה ואותו עוצם את עיניו ומחכה שאגיד משהו והשתיקה שלו, שרק הלכה והתארכה, הסבירה לי שאין מה להסביר, יש לך חמש שעות, נצלי אותן.

ארבעים ואחת קומות אחר כך, החניון התת־קרקעי היה קפוא.

הוא היה מסוג החניונים האלה שקוראים להם תת־קרקעיים כי הם מתחת לקרקע כלשהי, אבל לא באמת מתחת לקרקע כולה, וכך יוצא שאם אתה נמצא בשוליהם, אתה יכול לראות את השמיים. שמיים תת־קרקעיים מעל עולם תת־קרקעי. מהעולם התת־קרקעי נשבו רוחות חזקות פנימה לתוך החניון וסחררו בתוכו כמה פתקי חנייה שלא נדרשו עוד לאף אחד. מקומטים ובלויים הם ריקדו מולי במחול אפוף אבקים ואבני חצץ. פגישות עסקים ודייטים של צהריים, מסעות שופינג ורשימות מטלות. נקודות בזמן. איקסים בלוח שנה. שורות ביוגרפיה של מי שביקרו בחניון הזה פעם ואז המשיכו לחייהם.
בתוך סחרחרת האשפה הזו עמד האוטו שלי ואז חצה אותה, עלה מתוך תת־הקרקעיות אל העולם האמיתי ונעצר מיד מול רמזור אדום. הבטתי אל הרמזור ואז אל ידית ההילוכים ואז אל עיניי שבתוך הראי. "תנקו אותי!" השקיף אליי מסר מהשמשה האחורית, מסומן באצבעות זרות. כן, ראיתי את הגבות שלי מאשרות, האצבעות האלה צודקות, אבל לנסוע עכשיו לשטיפה יגזול עוד לפחות שלושים דקות מהחיים שלך. הורדתי את העיניים מהראי ומהתוואי שסימנו האצבעות הזרות והבטתי באצבעות שלי מתופפות על ההגה, נדבקות לקצב זר של משהו שבקע מהרדיו. תנוחו, לחשתי אליהן, תנוחו. הן תופפו לעוד רגע, מתריסות, ואז צייתו והניחו להגה. הרמתי את הראש שלי אל הרמזור. האור האדום כמעט דימם מתוכו, ממלא את השמשה, שוטף את עיניי.

תראו כמה מוכשר האדם. הוא עושה לו מכונות, ישויות אוטומטיות שמפסיקות לו את האוטומט. כופות עליו לעצור. אתה עוצר ברמזור ומוכרח להתבונן. במה תתבונן? פה הרמזור כבר נותן לך בחירה. תתבונן בו, תתבונן בטלפון שלך, תתבונן ברחוב, תתבונן פנימה. מה אם לא היינו עוצרים אף פעם?

ג'וני מיטשל. זה מה שיצא מהרדיו. "מָיי אוֹלְד מֵן אִיז א סִינְגֶר אִין דֶה פָּארְק…" קולה גבה והרים את האיש הזקן שלה. למי היא שרה אותו, תהיתי בפעם האלף. לאהוב שלה? ולמה שתקרא לו האיש הזקן שלי? ואולי היא שרה אותו לאבא שלה בכלל, תבדקי אחר כך בוויקיפדיה על מי השיר ובעצם אפשר גם עכשיו, לא? בשביל מה עשו טלפונים עם אינטרנט אם לא בשביל רמזורים אדומים?

אבל אז היא הגיעה לחלק שבו הוא בא הביתה ואוסף אותה בזרועותיו.

החלטתי, כמו תמיד, שהיא שרה אותו לאהוב שלה, ברור. ונזכרתי איך חודש לפני שעברנו לגור יחד דמיינתי אותי מחכה לו שישוב הביתה. דמיינתי את המחבת החסרה ביצה עבורו כשהוא איננו ואת המיטה הריקה מדי עבורי. ביקשתי לעצמי את העצב שבהיעדרו כשכל כך אתרגל אליו. וכשהמיטה הפכה להיות מיטתנו והמחבת החלה להתמלא, הרגשתי שאני היא ג'וני וג'וני היא אני ושהאהוב שלי הוא האיש הזקן שלה ושעבורי, עבורי היא שרה עליו.

ואז, ממש לפני שהיא מגיעה לחלק שבו הוא מרחיק ממנה את העצב, שמעתי פתאום את הנשימה של ג'וני. את האוויר שהיא לוקחת לפני שהיא עולה. ג'וני מיטשל הרחוקה, הגדולה, המיתית, הייתה קרובה אליי כל כך. גם היא מכניסה את הסרעפת לפני שהיא עולה, גם היא אוספת אליה את שריריה, גם היא נערכת, נדרכת. גם היא נושמת. נשמתי איתה וחשבתי שכשאגיע הביתה יישארו לי בערך עוד ארבע שעות ועשרים דקות לחיות.

בין העבודה לבית זיכו אותי עוד ועוד רמזורים באורות אדומים. בכל אחד מהם עמדתי ראשונה בטור מכוניות ולפניי אימהות ועגלות שרודפות את הפסים, עניבות מתנופפות ברוח, כוסות מקרקשות מטבעות, אוזניות וכובעי צמר, עננים שמנים. חיים. כשהגעתי לדלת היו לפניי רק עוד ארבע שעות וארבע־עשרה דקות.

"שלום בית," אמרתי וניערתי את המעיל הכבד מעל הכתפיים שלי. הצצתי בכיור שכוסות הקפה וקערות נשנושי הלילה עוד רבצו בתוכו, כשעל כתפי קפץ פתאום האיש הזקן של אימא שלי. מדי ערב שישי אני מציעה להחליף אותו מעל הכיור והוא מסרב. פעם, לפני שנים, אמר לי שקרא ריאיון עם שמעון פרס ושמעון פרס אמר שהוא נהנה מהדחת כלים. והנה שמעון פרס כבר איננו אבל אבא שלי עדיין נחוש ליישם את דבריו. הוא סובל מדי שבוע מעל כיור עמוס ומתרגל הנאה. וידעתי, אבא שלי כל כך נחוש, שיום אחד הוא יצליח. הפשלתי שרוולים והטבעתי את ידיי בתוך הכיור, מתרגלת הנאה מהדחת כלים.

המים זרמו מעל שתי במבות שנשארו בקערת אמש ורוקנו אחר כך לתוך כוס שמיץ תפוזים נקרש בתוכה. הן נמסו לתוך פתח הכיור, צהבהבות דהויות, זכר עלוב לבוטנים מלאי חיים. כל חיי הן מלוות אותי, הבמבות. על הדשא אחרי הגן, מחוץ לשק"ם בטירונות, בין המושבים באוניברסיטה, באוהל שכפור מכסה עליו בפרו. ובבית. בכל הבתים שהיו לי, בכל הבתים שהייתי חלק ממורשתם. משפחות צעירות נכנסות לבתים, ראשי שבטים יוצאים מבתים, זוגות צעירים מתארסים בדירות סטודיו, כרסי היריון עוזבות לדירות ארבעה חדרים. שלום בית, להתראות בית.

הכיור התרוקן, מאכזב אותי כמעט בריקנותו. מה אגיד לו אם ישאל אותי על זה, חשבתי. היו לךְ עוד ארבע שעות לחיות וזה מה שבחרת לעשות בהן? לא רציתי להשאיר לךָ בלגן, אשקר. תכף תאבד אותי, לפחות לא להפיל עליך את הכלים.

אתה עומד לאבד אותי ועוד לא סיפרתי לך כלום. כבר יותר משעה שאני יודעת ואתה לא. מתי ידעתי משהו זמן רב כל כך בלעדיך?

נכון, אתם צודקים, זה נראה אכזרי לא לגלות לו, אבל החלטתי שאשקול את זה שוב רק אחרי המקלחת. המים שזרמו קודם מעל הכלים הפתיעו אותי. הם היו חמים, רותחים כמעט, מזמינים. פסעתי במסדרון, פושטת מעליי את הבגדים וקובעת לי לו"ז מחשבות. אבל למה התקלחת? ידעתי שהחבר'ה מלמעלה יגידו תכף, יכולת לעשות כל דבר בעולם ודווקא מקלחת? ספונג'ה לגוף? כאן ממילא כולנו נקיים. דמיינתי את עצמי עומדת מולם, מגמגמת, מה כבר יהיה לי לתרץ? אבל אז, במקלחת, עניתי להם כמו שצריך. עם כל בועת סבון שהתפוצצה על העור שלי, עניתי להם. הבטתי בו, מבריק ורך, עור צעיר עדיין, יפהפה. סימני מתיחה ראשוניים עיטרו את שולי הבטן, לבנים ועדינים, נשיים כל כך. סימנתי באצבעי את הטבור שלי, קטן, קעור רק בחלקו, בור קטן במרכז הגוף. המים המטירו עליי חמימות ורעש עד שלא שמעתי דבר מלבד עצמי. הרגשתי אותם מאריכים את השיער שלי על עורפי. מחליקים אותו למטה, סוחטים אותו מהרוח שנקשרה בו קודם, מאדי ארוחות הצהריים המחוממות במשרד, מהקור ומהשמנוניות. אם הג'ינג'י היה אומר לי שעה וחצי ולא חמש שעות, פה הכול היה נגמר. יכולתי לסיים את חיי תחת המים היפים הללו.

התיישבתי על המיטה, החלוק העבה שלי סופג ממני את המים, שיערי מגולגל בתוך מגבת גדולה ולבנה. הייתי עטופה ומחוממת כשהחלטתי שלא אומר לך דבר. החישוב היה פשוט: עוד חצי שעה תגיע. יהיו לי שעתיים וחמישים ושתיים דקות איתך. איך אני רוצה שהן ייראו?

הבית מסודר, הכלים רחוצים, עשיתי מה שיכולתי. נשאר לך רק לקונן עליי, ותיאלץ לעשות את זה בלעדיי.

הדלת נפתחה כשנשארו לי שעתיים וארבעים וחמש דקות. ניגשתי אליה וסגרתי אותה עבורו. נישקתי את זיפיו שבצבצו, קצרים וקשים, מתוך עורו. כרכתי את ידיי סביב מותניו כשאפי בבית השחי שלו, אוסף אליו רמזים לדאודורנט החריף שהותז לשם בבוקר. ומבעד לרמזי הדאודורנט ולריח הגילוח בן היומיים היה שם הריח שלו. ריח הבשר, העור הלבן, ריח התינוק שהוא היה פעם, הריח שנטמע בעור ושורד גם את הבגרות והצליפות והצלקות והכאב שרק הולך ונעשה נוכח יותר. ואחרי הריח בא הטעם. טעם הלשון שהתגלגלה בשלי, מתוק ומר מסיגריות וארוחת צהריים ואספרסו ושוקולד מתחנת הדלק ורוק שניגר אליי ואל הבערה שהייתה לי אליו באותו רגע. וברגע ההוא ליד הדלת, נדמה היה לי שהכאב כבר אינו נוכח יותר בעולם ושרק הוא נוכח שם עבורי, בכל החושים.

אחר כך משכתי אותו אל המקלחת ואל המים. הפשטתי אותו ואז אותי ונכנסתי איתו מתחת למים ורחצתי אותו. בכל פעם שעינינו נפגשו ראיתי אותן שואלות ולא השבתי להן, לא הסברתי למה אני עושה את כל אלה ומה גורם לי לטלטל את השגרה שלנו טלטלה מוזרה כל כך. רציתי להיאחז בגוף שלו, בתמירותו הבלתי אפשרית, בעקביו החזקים, בבטן הנערית שלו. רציתי להרגיש את המים בין כף ידי לעורו ולטפטף אותם אל שׂערי משׂערו.

מהמקלחת הבאתי אותו אל המיטה ושם כרכתי סביבו את החלוק שלי והברשתי את שערו השחור במגבת יבשה. שפשפתי את ידיי על סיבי החלוק, לחמם אותו כאילו היה ילדי. אחר כך הפשטתי אותו שוב ונשכבתי מעליו, מבריקה עדיין ומטפטפת מים. ראיתי אותי מכסה עליו בגופי הזעיר לעומתו וכל איבריו מבצבצים מעליי ומתחתיי ומצדדיי, מקיפים אותי, מגדילים אותי. עורו הלבן כהילת אדם סביבי. חשבתי שאם הג'ינג'י היה אומר לי שלוש שעות ולא חמש, פה הכול היה מסתיים. כך, כשאני מונחת מעליו ועורו סופח ממני מים טריים.

אבל היו לי עוד שעתיים. ובשעתיים, החלטתי, יש דבר אחרון שאני חייבת להספיק. פעם אחת, לפני שאני עוזבת, זה חייב לבוא אליי לבד. פעם אחת בלי לחשוב איך זה נראה מלמעלה, ושכדאי שאני אסיים כבר כי גם הוא רוצה לגמור, ולמה תמיד לוקח לי כל כך הרבה זמן ובטח הוא עייף כבר, קדימה, תעצמי עיניים, תתרכזי וזה יבוא, אל תהיי קשה כל כך.
נראה היה שהוא שומע אותי.

הוא הסיט את שיערי הרטוב מלחיו, התרומם מעל הכרית וסובב את שנינו במהירות כשאנחנו דבוקים עדיין. כעת היה הוא מעליי ואני מתחתיו. הוא הביט בי, בלתי רגיל כפי שאני ודאי הייתי שונה עבורו מהרגע שנכנס בדלת. את ידו הוא השחיל מתחת לעורפי ושם החזיק אותי, בין אצבע ואגודל, מוטת כף ידו רחבה מאי פעם. וכשידו השנייה משייטת עליי, תופסת ומוחצת, מלטפת ומרפרפת, הצלחתי להשאיר את עיניי עצומות ולהעלים מעל המסך שהן יצרו את כל הצורות הגיאומטריות המטושטשות שריחפו שם ולהכהות אותו יותר ויותר עד שרק הוא היה מולי, מסך שחור ושקט.
חמש שנים, זה מה שהג'ינג'י אמר. לא חמש שעות. "נשארו לך אולי חמש שנים לחיות, מקסימום. אני מצטער."

מלמעלה שוב ראיתי אותנו, שני גופים על צידם. אני מתקמרת אליך, אתה מתקער אליי, בשרך דוחק את עורי, בליטותיך משלימות את שקעיי. חמש שנים מקסימום בניכוי שליש לאחור זה כמעט שלוש וחצי שנים. ושלוש וחצי שנים זה לפחות ספר אחד ולפחות ילד אחד. ולטוס לגלפאגוס נספיק בטוח.
"אתה ער? הגיע הזמן לעשות ילדים."

 

שירן גבאי דמרי, ילידת 1987, מתגוררת בגבעתיים. סופרת, משוררת ועורכת דין. ב-2017 ראה אור ספרה "בצלים ירוקים לרובי", ספר שירי ילדים. שיריה התפרסמו בבמות שונות.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ההרדמה", מאת שרי שביט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ביקורת | מחשבות על ספרה של תמר מרין, "מה אתה מסתכל על"

"הגיבורים תקועים בתוך הרגע, בהבזק, ללא יכולת להיחלץ, לראות ולספר סיפור גדול יותר, ולכן הם לכודים בתוך הניכור והמצוקה. הנפש האנושית העולה מהסיפורים של מרין היא היא הסיפור הקצר". ביקורת מאת אורית נוימאיר פוטשניק

תמיר דוד, מרגרט, פיגמנטים וגבס על עץ, 185X122 ס"מ, 2014

 מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

כמה מהסיפורים שבקובץ מה אתה מסתכל על קראתי אחד־אחד, במשך השנים האחרונות, כשהתפרסמו בכתבי עת שונים. עתה קראתי אותם מקובצים לצד סיפורים נוספים בספר אחד. אבל הספר הזה חורג מאסופת סיפורים קצרים, חורג ולא חורג ממנה בעת ובעונה אחת. זהו המעשה הספרותי שאני מבקשת להתעכב עליו ולומר עליו דבר מה.

.

"במשפחה הרי תמיד יש מי שמפסיד."
(מתוך "פרידה")

.
הספר נפתח בנובלה "פרידה" ומסתיים פעמיים. סיומו הראשון הוא בסיפור "הסופרת מתארחת" ואחרי הפוגה שותקת מגיע האקורד המהדהד של "עוד פגישה אחת עם משורר". שני הסיפורים – "פרידה" ו"הסופרת מתארחת" – עוסקים בנתק של בני דורנו מדור ההורים, האתוס שלהם ועולמם הרגשי, בניתוק הרגשי ובניתוק הממשי. הנובלה "פרידה", כמו רוב הסיפורים בקובץ, משרה עד מהרה תעוקה גדולה. מרין מפליאה לתאר אווירה ותחושה באמצעות מסירה קונקרטית של המילים הנאמרות והאירועים המתרחשים. היא לא מסברת את אוזננו בהיסטוריה של הדמויות, בפרשנות פסיכולוגיסטית למניעיהן, היא לא מאפשרת את ההקלה הטמונה בכל אלה, אבל התחושה נמסרת בדייקנות מצמיתה. אחר כך מגיע ההומור, מריר וקר. כשהמספרת מתארת את ההשפעה של הניתוק מההורים על חייה בעולם האקדמי והספרותי, את ההתנגשות בין העמדה הרגשית החדשה, שככל שהיא מעיקה יש בה גם הרבה חירות ואומץ, לבין אתוס האהבה ההורית המועצם בחברה שלנו, על כל מופעיו – התוצאה פשוט מצחיקה עד דמעות. ההתנגשות הזאת וההומור הזה עומדים גם במרכזו של הסיפור שלפני האחרון בספר: "הסופרת מתארחת". אני יכולה לומר שצחקתי בקול, אלא שבניגוד לתחושה הצפויה והמוכרת, לא היה רפיון בסופו של פרץ הצחוק הזה. לא הייתה בו הקלה. אין רווחה ואין הקלה בספר הזה וזהו חלק מסוד כוחו.

.

"טוב, ברור שיש גם כמה שמצליחים," אמרה שולה, "אבל מה לעשות שלא כולם גרוסמן."
"גרוסמן, גרוסמן…" מלמלו הנשים.
(מתוך "הסופרת מתארחת")

.
ב"הסופרת מתארחת" מרין מתארת את הסופרת המגיעה לסלון ספרותי של בנות הדור של הוריה בהרצליה פיתוח ומוצאת עצמה ננזפת ומגורשת בגלל חוסר רצון ואי־יכולת למלא את התפקיד המבדר, המענג והמאשר את הדימוי העצמי של נשות המעמד הכלכלי־חברתי הגבוה. את אי־הרצון הזה ניתן לקרוא לאחור, לנובלה הפותחת "פרידה" ולאורכו של כל הספר, ולמצוא אותו בבחירה בסגנון הקונקרטי הישיר והיבש של מסירת הדברים, בהימנעות מפרשנות ומבניית ההיסטוריה הרגשית והביוגרפית של הדמויות, בבחירה להיצמד תמיד לרגע אחד, לתמונה המתוארת ואליה בלבד. בעצם בחירת הסגנון הזה טמון הסירוב לשמש בידור, קישוט ספרותי או אינטלקטואלי לנשות הרצליה פיתוח. בבחירה הזו גם מסומן הנתק מדור ההורים וממה שאנחנו יכולות לדמיין שהוא ההעדפות הספרותיות שלהם: ספרות השפע הגרוסמנית או המאיר שלֵוִית. בשני הסיפורים הממסגרים את הקובץ משני קצותיו אנחנו מתוודעים לזוג סופרים, ובשניהם האישה מדברת בגוף ראשון. זהו קובץ סיפורים, לא רומן, אין סיבה או צורך לקרוא את הזוג הזה כאותן דמויות, אבל הן משתקפות זו בזו כמו שהסיפורים ושאר הדמויות המופיעות בהם משתקפים זה בזה. נשות הסלון הספרותי בהרצליה פיתוח בסיפור "הסופרת מתארחת" אף חוזרות על דברי מנהל המכללה מהנובלה "פרידה" בטרוניה כנגד הדור הבא ובחירתו בחיי האמנות: "נראה לי שאנשים בגילכם צריכים להתחיל לקבל אחריות על החיים שלכם".

.

"מה אתה מסתכל על? הא? אתה מסתכל על אני? כי אני לא רואה כאן אף אחד חוץ מאני כאן."
(מתוך "מה אתה מסתכל על?")

.
הקוראת בספר ודאי תשאל את עצמה לנוכח הקדרות והפסימיות השורה בכל, האם אין דינה של ההתפרקות המשפחתית והבין־דורית הזו להשתכפל ולחזור על עצמה? המספרת בגוף ראשון ב"מה אתה מסתכל על" מביטה על אמהותה באותו פיכחון אכזרי. היא מספרת לנו על עקרות הבית האמריקאיות, האמהות של חבריו למשחק של בנה בעת שהות המשפחה בארצות הברית, בתערובת של מרירות סרקסטית וגעגועים כנים ואותנטיים ליכולתן לעטוף אותה כשם שהן עוטפות את הילדים. היא לא מצליחה לתווך לבנה את המציאות הישראלית החדשה והוא נשאר שבוי בתוך תחביר הפוך, בתוך עולם שבו לא ברורים הגבולות בין הורים לילדים ובתוך הפנטזיה בתוך פנטזיה, כמו הגיבור ההוזה, שאותו הוא מחקה, מתוך סרט הקולנוע שלא מיועד לילדים כמותו, הגיבור העומד מול המראה ומתריס: "מי אתה חושב שאתה מדבר אל?".

.

"מי שכותב מספיק זמן מכיר כבר את כל הסיפורים."
(מתוך "ספירסטין")

.
גם בספר הזה, בדומה מאוד לזוג ברומן הביכורים של מרין, ילדים (ידיעות ספרים, 2015), זוג נלחם את מלחמת העצמאות הכלכלית והאמנותית שלו לא רק בהורים, אלא גם זה בזו. קנאת סופרים והמאבק לעצמאות ולקיום ייחודי בקרב קהילת הכותבים והקוראים אינם נפרדים ואינם נבדלים מהפנקסנות המוכרת של משימות הטיפול בילדים ומהמאבק על שולחן הכתיבה הביתי, וגם לא מהתשוקה לעצמאות מינית ורומנטית. העיסוק במעשה הכתיבה ובמאבק שמתלווה אליו, או אפילו נמצא ביסודו, חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך הספר. בנובלה "חושך" אנחנו עוקבים אחרי מעשה הכתיבה וההתהוות הספרותית של הגיבורה שיר בת האחת־עשרה. הפעם המאבק לכתיבה והמאבק הבין־דורי מופיעים מזווית הראייה הספק לא מודעת של ילדה, שהוריה נמנים על עילית תרבותית ואינטלקטואלית, אבל משליכים את מאווייהם על בתם ומתנאים התנאות ראוותנית בנכסי התרבות שלהם, באופן שאינו שונה מהנשים הנובורישיות הנלעגות שנפגוש לקראת סופו של הקובץ.

.

"שמעת פעם דבר כזה, ילדה שמפסיקה לאהוב את אמא שלה?"
(מתוך "האביב מתעורר")

.
"זה ילד שיודע לשמור טוב־טוב על אמא שלו, זה ילד שיודע לשמור על אמא שלו שאף אחד לא יקח לו אותה."
(מתוך "מתיחת פנים")

.
לא רק זוגות הסופרים המופעים בספר משתקפים זה בזה. כל הדמויות המופיעות בו מצטלבות זו עם זו, משתקפות זו בזו. חלקן נושאות את אותם שמות והקוראת נחשפת להבזקי האור עליהן ברגעים שונים של חייהן. בכל פעם מאיר הזרקור על דמות בזמן אחר, והקוראת הלהוטה עלולה להתפתות להשלים את התמונה, לפענח את הסיפור כולו, לעקוב אחר שיר ושמוליק ומיכלי הלוך ושוב על פני הזמן בנקודות שונות של חייהן. זו פרשנות אפשרית, אולי אפילו מתבקשת, אבל מצמצמת. כי מניפת הצללים הנפרשת ושברי ההשתקפויות שמהבהבים ביניהם מאירים את הדמויות זו בתוך זו. מערבבים ביניהן. זהו המעשה הספרותי הטמון כאן. הנפש נמשכת אל נרטיב־העל המחבר בין הדמויות, אל ההקלה הטמונה בהבנה, בפענוח. אבל אין כזו. כל מה שיש הוא הבזקים, החולפים מול עיננו ומול עיני הגיבורים, שלעולם לא מצליחים לתפוס אותם במעופם. לכודים במשחק ההשתקפויות והצללים הם לא מצליחים להישיר מבט ארוך מספיק, לא על זולתם ולא על עצמם, כדי להבין את עצם הווייתם לאשורה. הגיבורים תקועים בתוך הרגע, בהבזק, ללא יכולת להיחלץ, לראות ולספר סיפור גדול יותר, ולכן הם לכודים בתוך הניכור והמצוקה. הנפש האנושית העולה מהסיפורים של מרין היא היא הסיפור הקצר, היא מדברת בלשון ישירה והקונקרטית ואינה יכולה להיחלץ ממבוך ההשתקפויות וההבזקים החולפים, אחרי שהשליכה בבוז מר את כל הסיפורים הגדולים ולא נותר לה במה להיאחז. אולי לכן הספר הזה שובה לב כל כך ובו זמנית מעיק כל כך. מעשה זה מגיע לשיאו, לטעמי, בסיפור "מתיחת פנים". כשהגיבורה ניצבת מול המראה הממשית בחדר האמבטיה, היא נאלצת לראות בה את האמת רבת־הפנים, את ההשתקפויות האחרות שפלשו לתוכה, או שמא היו שם תמיד?

.

"כן סונה, זאת האמת. אני מביטה בדפים האלה, העמוסים מילים שהקזתי מתוך עטי למענך, לנסות לשוות איזו מראית עין של יופי,של חסד, לפגישותינו האומללות, ואני מתמלאת חלחלה, שאט נפש אפילו."
(מתוך "עוד פגישה אחת עם משורר")

.
לאחר הפוגה שקטה מסתיים הספר בשנית בסיפור "עוד פגישה אחת עם משורר", הנסמך על פגישה עם משורר, הממואר שכתבה לאה גולדברג על אברהם בן יצחק (סונה). הסיפור של מרין הוא פרק דמיוני נוסף שכתבה גולדברג אל בן יצחק, הפעם כנמען ממשי ולא כמעשה זיכרון. אף שסיפור זה ניצב כביכול מחוץ לספר, החיבור הוא רב־עוצמה. עומדים ביסודו הפרגמנטריות והשבריריות של פגישה עם משורר במקור, אבל בסיפור זה מאפשרת מרין לגולדברג לבוא אל הזמן הזה ולמתוח אל תוכו את הפיכחון והמרירות המחליפים את ההערצה הרומנטית שגולדברג מעתירה על בן יצחק במקור. גולדברג אצל מרין זועמת ומנתצת במו ידיה את אלילה החי עדיין. אולי רק בקשרי האהבה הנמתחים בין יוצרת בת זמננו אל גולדברג, בעבותות המשתרעים על פני שנים, ניתן למצוא לראשונה את הקשר היציב, האינטימי והחם, זה שדמויותיה של מרין מתאכזבות ומתייאשות ממנו שוב ושוב לאורך הספר. אולי רק שם נמצאת לבסוף ההקלה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב, 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים, ותרגומים שלה התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך, וכן בכתבי העת הו! ומאזניים. רשימת ביקורת פרי עטה על ספר השירה "מלאך נופל" מאת יאיר דברת התפרסמה בגיליון 19 של המוסך.

.

תמר מרין, "מה אתה מסתכל על", הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2018.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: יפעת שחם על "העייפים" מאת לילך נתנאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.