הסערה שחולל בית מדרש אברבנאל – גלגולה הראשון של הספרייה הלאומית

ב-1892 הוקם "בית הספרים מדרש אברבנאל", גלגולה העתיק של הספרייה הלאומית. אך כבר אז, בשעת פתיחתו, לא כולם התלהבו מה"נערים ואברכים שהוגים בספרים חיצוניים בבית אוצר הספרים".

צילום של בית מדרש אברבנאל. במרכז  שולב דיוקנו של המייסד ד"ר יוסף חזנוביץ'. אוסף הגלויות, סוף המאה ה-19

"אשריך בית הספרים
גדולות ונצורות עשית
מהולל את בשערים
פשעי קנאים גילית"

 

ב-15 ביולי  1892 הוקם בירושלים "בית הספרים מדרש אברבנאל". היום אתם מכירים את המוסד הזה כ"ספרייה הלאומית בירושלים". אך כבר אז, בסוף המאה ה-19, לא כולם התלהבו מאותם "נערים ואברכים שהוגים בספרים חיצוניים בבית אוצר הספרים". מפה לשם כמעט פרצה מלחמת עולם – ועמה גם שיר שמתאר את המהלך (המומצא משהו) של סדר האירועים.

 

בית מדרש אברבנאל מכיוון רחוב החבשים. צילם: אלפרד ברנהיים, 1940, ארכיון הספרייה הלאומית

 

"בשעה שנפתח בית אוצר הספרים בירושלים באו חסידי ישראל לפני הקב"ה ואמרו לפניו רבש"ע אוי לנו אשר עינינו רואות כי גם בקודש התחילו הרשעים לפרוס רשת לפני נערי בני ישראל ואיך תראה ותשקוט…"

המדרש (המומצא) מספר לנו כי בירושלים, בשנת 1892, יצאו קנאי ירושלים נגד הספרייה ונגד מי שמבקר בה, אך לא ידעו שהספרייה קמה בכדי לחשוף את פרצופם האמיתי ואת פשעיהם של הקנאים עצמם, ובעצם של נשותיהם, אבל עוד נגיע לזה.

איך קרה הדבר? סיפור המעשה מופיע בשיר מ-1893 שכתב זלמן יוסף הלוי סולובייצ'יק, רוקח משכונת מאה שערים בירושלים, ואיש ציבור, שהילך על הקו הדק בין אנשי היישוב הישן ובין אנשי היישוב החדש וידע היטב לחבר בין העולמות.

במחברת שירים ישנה ונדירה, ששמורה בספרייה, כתב סולובייצ'יק על חייו האישיים ועל חיי העם והתקופה. שיר אחד מיוחד נכתב לכבוד "בית מדרש אברבאנל", שנפתח ב-1892 והיה הבית הראשון של הספרייה הלאומית. מהשיר המשעשע אפשר ללמוד, שבית הספרים לא התקבל בשלוות נפש ועורר התנגדות וסערה בקרב בני היישוב הישן.

 

פתיחת השיר, מתוך מחברת השירים של זלמן סולוביצ'יק

 

בשיר מתגלה, שקנאי ירושלים הרשעים, התקררו ונעשו חולים מרוב שלא היה להם על מי לקום ועל מה "להתחמם". על כן הם כינסו אסיפה כדי לקבוע על מי צריך "להתלבש" הפעם, ואת מי צריך לייסר.

הם חיפשו ומצאו את החוטאים: "נערים ואברכים שהוגים בספרים חיצוניים בבית אוצר הספרים", הם מיהרו לכנס עוד עצרת, קראו לחוטאים לביישם ולהוכיחם על חטאיהם, וגם לאיים שאם לא ישובו מדרכיהם הרעים, ילקחו מהם כספי החלוקה, הכספים שמהם התפרנסו אז בני היישוב הישן. אך מול האיומים האלה, לא נרתעו האברכים החוטאים ואף הוכיחו את הקנאים, שהם הם החוטאים האמתיים.

 

מתוך מחברת השירים של זלמן סולוביצ'יק

 

למעשה, לא מדובר היה בחוטאים אמתיים אלא בחוטאות אמתיות, נשות הקנאים, שהילכו ברחובות ירושלים, בשערות מגולות וללא כיסוי ראש. קנאי ירושלים נדהמו, אך הלכו ובדקו ומצאו כי יש אמת בדבר. רבתה וגדלה המהומה, עתה כינסו עוד אסיפה גדולה וקבעו כי כל אישה מחויבת לגלח את שערותיה וכי איש לא יעז עוד ללכת לבית אוצר הספרים. על הדברים האלה חתמו כולם, ואף התחייבו בכספי החלוקה.

וזה קיצור הסיפור על איך בית הספרים, התפרסם לטובה, בזכות גילוי פשעי הקנאים.

מוסר השכל אפשרי מהסיפור הבדיוני: שכאשר כל אחד בוחש בענייניו של האחר ומנסה להיות צדיק יותר מרעהו, בסוף כולם מפסידים.

לשמחתנו, בית הספרים ההוא גדל וצמח והתמלא ספרים לרוב, וכולם מוזמנים לבקר בו, לחפש בין אוצרותיו ולבחור במה שנפשם ולבם חפצים לקרוא.

 

"קנאים, נמהרים", מאת: זלמן סולובייצ'יק

בין הקנאים הנמהרים
קול רעש והמולה
על בית הספרים
ועל ראש- -מגולה

הסיבה – אשר נתברר
כי המה משוגעים
יחלו בחומם הנתקרר
וגם ביניהם חטאים

מהרו לאסוף אסיפות
קדשו וקרא עצרה
לקום שנית ברדיפות
למבקשי דרך הישרה

עלה בהסכם כולמו
לחפוש אחר מעשיהם
ולהוכיח וליסר אותמו
בהכח המסור בידיהם

בררו אנשי-חיל
ולבקש בסתר יצאו
והנה באשון ליל
הה חטאים נמצאו

נערים ואברכים יקרים
הוגים בספרים חיצונים
ובבית אוצר הספרים
להשיגם, המה פונים

קראו שנית עצרה
לבקש לזאת תחבולה
למנעם מעשות זרה
שלא יאבדו במצולה

וישלחו לקרא החטאים
להוכיחם על פניהם
ובדברים כמדקרות בוטים
היטיפו מוסר אליהם

שובו מדרככם הרעים
ולא תהי' לכם לפוקה
ואם דברינו אין נשמעים
הלא בידינו החלוקה

איך תוכלו להוכיחנו
קיסם בין שניך
הלא ידוע תשובתינו
קורה בין עיניך

מדוע אך לעוונינו
תעמולו לבקש תחבולות
נשיכם הלא לעינינו
יוצאות בשערות מגולות

פנו להכת הזאת
לשמוע אשר היא נואמת
נתנה לדבריה אות
ונכרים דברי אמת

רבתה וגדלה המהומה
וכמעט למהלומות הוגשו
בכולם פשתה הטומאה
כולם עוו פשעו

אי ארץ ושמים
וצבאיה יתמרמרו בבכי
כי גם "איש-ירושלים"
הוכה מכת לחי

אספו אסיפה גדולה
כמוה לא נראתה
מיום ישראל בגולה
כמוה לא נהיתה

כל בני הכולל
בבית הועד הנהדר
שב גם עולל
איש לא נעדר

ויתנום לחתום בגיליון
לשמור העדות והחוקה
ככל דבר החזיון
וערובתם, תהי' החלוקה

אשר כל אשה
מחויבת לגלח שערותיה
ולא תוסיף על פשעה
ולא תנהום על מעשיה

איש בל יהין ללכת
לבית אוצר הספרים
וישוכך החמה הנתכת
על הנשים והגברים

אשריך בית הספרים
גדולות ונצורות עשית
מהולל את בשערים
פשעי קנאים גילית

 

"קנאים, נמהרים", מאת: זלמן סולובייצ'יק. יום ו' עש"ק ב' תמוז תרנ"ג (16/6/1893)

 

קראו עוד: היישוב הישן: תמונות, סיפורים, מנהיגים ועוד

תלמידים ירושלמים מספרים: כך נראתה השכונה שלי לפני 50 שנה!

במשך שנה שלמה ליווינו מקרוב 200 תלמידים במחקר היסטורי על העיר ירושלים במסגרת התוכנית "אוצר ירושלמי". התוצאה של אותה שנה נפלאה - לפניכם.

איך נראתה השכונה שלי לפני 50 שנה ואיך היא השתנתה מאז? אילו דמויות מיוחדות פעלו בירושלים לאורך השנים? איך חגגו את החגים ומה היו היחסים בין הקבוצות השונות בעיר?

בנושאים אלו ואחרים עסקה לאורך השנה האחרונה תוכנית בשם "אוצר ירושלמי" שעסקה במחקר היסטורי בנושא 50 שנה לאיחוד ירושלים במטרה להעמיק את היכרות התלמידים עם ירושלים ולחזק את זיקתם לעיר. התכנית פעלה ב-11 בתי ספר בירושלים ובסיומה הופקה תערוכה מיוחדת, פרי יצירתם של התלמידים, והיא מוצגת כעת בספרייה הלאומית.

 

 

התכנית נבנתה בגישת הלמידה המבוססת על הפקת פרויקטים. התלמידים רכשו בעזרת מדריכי הספרייה הלאומית כלים ומיומנויות של מידענות, חקר ופרזנטציה. בהמשך פגשו מדריכים מטעם בית הספר מוסררה לאמנות ויחד איתם יצאו למסע של יצירתיות ורכישת ידע בתחומי הניו מדיה, עד להפקת סרטון קצר בנושא החקר ובשימוש עם פריטי מקור שהם מצאו בספרייה.

 

התוכנית, שהתקיימה במקביל בספרייה הלאומית ובבי"ס מוסררה לאמנות, והתקיימה בשיתוף צוות תקשוב מטעם מנח"י, פנתה לתלמידי כיתות ו' עד ט' מכל שכונות ירושלים והשתתפו בה כ – 200 תלמידים ירושלמים.

 

 

כעת, כאמור, מוצגות בתערוכה מיוחדת שהופקה בספרייה הלאומית עשר יצירות מצטיינות מכל בתי הספר והמבקרים בה יכולים ליהנות ולהתרשם מהמוצגים. כמו כן מציעה הספרייה למבקרים בתערוכה גם פעילויות נוספות כמו סיורים באוספי הספרייה, התנסות ביצירת אנימציה, מפגשים עם סופרים ועוד.

 

צילומים: יואנה גליקמן ויעל גביש

 

מאות פריטי מקור ללימוד בכיתה ומערכי שיעור מגוונים מחכים לכם באתר החינוך החדש של הספרייה הלאומית

מורים? אנשי חינוך? תנו לייק לעמוד הפייסבוק "לומדים עם הספרייה הלאומית"

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָעֹנֶג וּמַלְאָךְ הַכְּאֵב, וְנַחֲשֵׁי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ נִכְרְכוּ סְבִיב כָּל נְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה שֶׁל הַלֵּב

שירים חדשים מאת רג'אא נאטור, אלי אליהו, דניאל באומגרטן ומיטל זהר

Skeleton and woman wheatpaste, Seoul, Korea, 2013

רג'אא נאטור

משק יונים כלואות

עָמֹק בִּשְׁתִיקָתָהּ הָלְכָה אִמִּי
לְבַדָּהּ טִפְּסָה בְּסֻלַּם הַמִּלִּים הַמְבֻתָּרוֹת
לְאַט כְּאִלּוּ בְּקָצֵהוּ מְצַפִּים לָהּ אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים, שָׁמַיִם וְאֵל רַחוּם!
וּכְמוֹ סְעָרָה שֶׁאֶקְדָּח עִם מַשְׁתִּיק קוֹל הִצְמִיד לָאֲדָמָה
פִּלְּחָה יְרִיָּה שׁוֹרֶקֶת אֶת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ
וְהִיא יָבְשָׁה, נִסְדְּקָה וְדִמְּמָה פְּנִימָה
דָּמָהּ רָקַד רִקּוּדֵי קִינָה, וּמַשַּׁק יוֹנִים כְּלוּאוֹת גָּאָה בּוֹ
וְהִיא יָדְעָה מִלָּה אַחַת, "כֵּן", "כֵּן אֲדוֹנִי!"
אֲנִי בִּתָּהּ הָעִוֶּרֶת לִצְבָעִים לֹא רָאִיתִי שֶׁהַדָּם נִסְפַּג בַּחֲלוֹמִי
אֲנִי בִּתָּהּ הַחֵרֶשֶׁת לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת קִינַת הַדָּם
אֲנִי בִּתָּהּ זָחַלְתִּי אֶל שְׁקָרִים וּבְכָל סִמְטָה פָּגַשְׁתִּי חֶבֶל תְּלִיָּה
אֲנִי בִּתָּהּ שֶׁשָּׂנְאָה אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאִשָּׁה שׂוֹנֵאת גַּעְגּוּעִים שֶׁאֵינָם מִזְדַּקְּנִים
אֲנִי בִּתָּהּ הָיִיתִי אֵם לְמוֹתָהּ, אֵם לְמוֹתִי!
תְּחִלָּה לָקְחוּ אֶת הַמַּרְאָה, אֶת הָאֹדֶם, תָּלְשׁוּ אֶת הֶעָגִיל הַיָּרֹק
וְדָרְכוּ עַל הַשִּׂמְלָה עִם הַמַּחְשׂוֹף הָרָעֵב לָרְחוֹב
וְאָז חָזְרוּ לָקַחַת אוֹתָךְ וְאוֹתִי
בָּאוּ בַּזְּמַן, כְּרַכְּבוֹת מָוֶת אִלְּמוֹת, כְּרַעֲלוֹת בַּחֲלוּדָה,
יְרִיקָה אַחַת, סְטִירָה אַחַת וְאֵשׁ אַחַת כִּלּוּ אוֹתָנוּ
אֶת כֻּלָּנוּ
וּכְמוֹ בְּכָל חֲלוֹם קִוִּיתִי שֶׁרַגְלַי יַצִּילוּ אוֹתִי
קִוִּיתִי שֶׁהָאֹדֶם וַאֲנִי נִשְׂרֹד כְּדֵי לְצַיֵּר אֶת הַשְּׂרֵפָה, אֶת הַחֻרְבָּן
וּמֵחָדָשׁ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
קִוִּיתִי שֶׁנְּבַתֵּק אֶת הַשְּׁתִיקָה.

 

ראג'אא נאטור היא פמיניסטית, עיתונאית ומשוררת. גרה ביפו ועובדת כרכזת מדיה בערבית במרכז עדאלה לזכויות אדם בחיפה.

 

אלי אליהו

אם באהבה מדובר

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הַצָּלָה וּמַלְאָךְ חַבָּלָה.
אֲבָל אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר. עוֹד לֹא יָדַעְתִּי
אִם בְּאַהֲבָה מְדֻבָּר. וּמַבָּטִי נֶחְבַּט בְּמַבָּטָהּ.
וְשֵּׂעָרה חֵמָה שְׁפוּכָה שֶׁל לֶהָבָה אֲדֻמָּה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָעֹנֶג וּמַלְאָךְ הַכְּאֵב,
וְנַחֲשֵׁי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ נִכְרְכוּ סְבִיב כָּל נְקֻדּוֹת
הַתֻּרְפָּה שֶׁל הַלֵּב. אֲבָל אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר,
כְּלוֹמַר אֵיךְ זֶה יִגָּמֵר, וּמִי יֹאמַר מַה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָרַעַשׁ וְאַחַר כָּךְ מַלְאָךְ הַדְּמָמָה.

 

הצמחים

אֲסַפֵּר לָךְ עַל נֶפֶשׁ
הַצְּמָחִים, עֲדִינוּת הַגִּבְעוֹל
הַזֹּאת. כֵּיצַד הֵם מִתְאָרְכִים בִּדְמָמָה,
שְׁקֵטִים כִּלְחִישָׁה בָּאֹזֶן.

אִם יִתְלְשׁוּ מֵהֶם עָלֶה –
כְּאֵב שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ.

אָדָם לֹא יָכֹל כְּלָל
לְהַעֲלוֹת זֹאת בְּדַעְתּוֹ.

הֵם תָּמִיד קְרוֹבִים
זֶה לַזֶּה. לִבָּם – מַלְכֹּדֶת
דְּבַשׁ לִפֹּל לְתוֹכָהּ.

עֲלֵיהֶם – דַּקִּים
כְּמַחְשָׁבָה.

כַּמָּה יָקָר בְּעֵינֵיהֶם
הַגֶּשֶׁם. כְּמוֹ מְטִילֵי זָהָב.

וְהָאוֹר –

 

משל הגוזל

רָאִיתִי גּוֹזָל שֶׁנִּשְׁמַט מֵהַקֵּן אַרְצָה,
וְהוֹרָיו נוֹתְנִים אֶת קוֹלָם מֵעָלָיו.
וְהֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַשִּׁיבוֹ אֵלֵיהֶם,
וְהוּא אֵינוֹ יָכֹל לָשׁוּב עַל עִקְּבוֹתָיו.
וְיָדַעְתִּי כִּי יֵשׁ מֶרְחַקִּים שֶׁגַּם כְּנָפַיִם
לֹא יִגְמְאוּ וְשׁוּם אַהֲבָה לֹא תִּצְלַח.

 

אלי אליהו הוא משורר ועיתונאי. עד כה פירסם שני ספרים: 'אני ולא מלאך' (הליקון, 2008) ו'עיר ובהלות' (עם עובד, 2011). שירים אלה הם מתוך ספרו השלישי שעתיד לראות אור השנה בהוצאת עם עובד.

 

דניאל באומגרטן

שבע טחנות

הַשֹּׁבֶל מִצְטַלֵּם נֶהֱדָר עִם מַלְמְלוֹת הַקֶּצֶף
הִתְפַּיֵּט הַמֵּפִיק
(אוּלַי בְּסוֹף סִרְטוֹן הַחֲתֻנָּה הַמְצֻלָּם מֵהַטִּיסָן
יוֹדוּ לִמְדַשְּׁנֵי הַשָּׂדוֹת וּלְמַזְרִימֵי הַשְּׁפָכִים)
הֵיכָן אשֶׁר?
שָׁאֲלָה הַכַּלָּה,
מְפַזֵּר עֲלֵי כּוֹתֶרֶת בַּנְּקֻדָּה הַבָּאָה
נֶעֶנְתָה
מֵעָצְמַת מֵי הַיַּרְקוֹן פָּעֲלוּ כָּאן טַחֲנוֹת הַקֶּמַח שֶׁל כְּפָר גָ'רִישָׁה
הִסְבִּיר הַמַּדְרִיךְ לַקְּבוּצָה וְנִסָּה לְהָעִיר צִפִּיָּה
מִכָּאן נַמְשִׁיךְ לְגִבְעַת נַפּוֹלְיוֹן
אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ מֵאֲהוּבָתוֹ לֹא לְהִתְקַלֵּחַ עַד שֶׁיָּשׁוּב לְצָרְפַת?
הַיְלָדִים בִּכְלָל הִבִּיטוּ בַּתַּן עַל הָאִי
פִּרְאוּתוֹ מֻקֶּפֶת בַּזִּהוּם הָאֱנוֹשִׁי
קָיָּק הִסְתּוֹבֵב וְהִבְרִיחַ אֲנָפָה אֲפֹרָה לַגָּדָה הַנֶּגְדִּית.
לְפֶתַע הִשְׁתַּעַשְׁעָה מַחְשַׁבְתָּהּ לִצְעֹד אֶל הַשְּׁקִיעָה
הַאִם מִישֶׁהוּ יִקְפֹּץ לְהַצִּילָהּ?

 

דניאל באומגרטן, יליד 1982, מורה ומשפטן. ספריו: 'למרות שהמשורר הזהיר' (גוונים, 2011) ו'כתב יתדות' (פרדס, 2014). ספרו השלישי עתיד לראות אור בשנה הבאה.

 

מיטל זהר

דברים שלא הצלחתי לומר כשנפגשנו במקרה ואמרת שיש לך כמה דקות

שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת וְנֶחְנֶקֶת.

שֶׁאֲנִי שׁוֹכֶבֶת עַל הַגַּב וְנֶחְנֶקֶת
שֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת עַל הַצַּד וְנֶחְנֶקֶת
שֶׁבַּלֵּילוֹת אֲנִי שׁוֹתָה עַד שֶׁאֲנִי נִרְדֶּמֶת, מְדַבֶּרֶת לֶאֱלֹהִים, אוֹמֶרֶת
אֱלֹהִים, תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא אֶחְלֹם עָלֶיהָ הַלַּיְלָה

שֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּעַצְמִי וּבוֹכָה
מְדַמְיֶנֶת וּבוֹכָה
שֶׁאֲנִי כִּמְעַט לֹא מִזְדַּיֶּנֶת אוֹ מִזְדַּיֶּנֶת עִם בְּגָדִים
(שֶׁכְּבָר הַרְבֵּה זְמַן לֹא נָגְעוּ לִי בַּפָּנִים)

שֶׁתִּשְׁכְּחִי מֵהַכֹּל, שֶׁתָּבוֹאִי
הָעֶרֶב, בּוֹאִי
עוֹד לִפְנֵי הָעֶרֶב
שֶׁהַכֹּל הָיָה טָעוּת מְצַעֶרֶת, לֹא הֶעֱרַכְתִּי נָכוֹן אֶת הַמֶּרְחָק,
טָעוּת אֱנוֹשׁ פְּשׁוּטָה
(תְּאוּנַת שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁמִּשְׁתַּלְשֶׁלֶת כָּל עֶרֶב מֵהַתִּקְרָה)
בּוֹאִי הַבַּיְתָה, בּוֹאִי עַכְשָׁו,
נַחְלִיף מַצָּעִים, נִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹנוֹת

אַחַר כָּךְ נֵלֵךְ לִישֹׁן

שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהִתְיַשַּׁבְנוּ עַל הַסַּפְסָל
הוֹרַדְתְּ אֶת הַתִּיק וְכָל הַמִּלִּים עָמְדוּ לִי עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת (הֵיטֵב, כְּמוֹ הִתְגַּלּוּת בַּלָּהוֹת) שֶׁחַיַּי נְתוּנִים בְּיָדֵךְ
שֶׁכָּל הַחַיִּים שֶׁלִּי, הַחַיִּים הַמְּפֹאָרִים שֶׁלִּי, נְתוּנִים בְּיָדֵךְ
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר, אַתְּ מְבִינָה, אִי אֶפְשָׁר
אֶת מִי שֶׁחַיַּיִךְ –

זֶה כְּמוֹ נְמָלָה וּמַגָּף, אָדָם בְּלֵב יָם
וְיָם וְכַמָּה שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִשְׂנֹא

שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מֻנַּחַת לְפָנַיִךְ, כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מֻנַּחַת תַּחְתַּיִךְ
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ לְחַכּוֹת
וּכְשֶׁקַּמְתְּ מֵהַסַּפְסָל, קַמְתִּי אֲנִי
וּכְשֶׁהָלַכְתְּ מִמֶּנִּי (לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת? זֶה חַי אוֹ דּוֹמֵם?) נִשְׁאַרְתִּי לַעֲמֹד
הִתְחַלְתִּי לְהִסְתּוֹבֵב סְבִיב עַצְמִי, סֹב סֹב סֹב
סָבַבְתִּי, כְּמוֹ סְבִיבוֹן דָּפוּק סָבַבְתִּי
עַד שֶׁנָּפַלְתִּי עַל הַצַּד
(עַל הָעֹרֶף, עַל הַפֶּה)
בְּמָקוֹם אַחֵר, רָחוֹק

מִשָּׁם,
אֲנִי כִּמְעַט לֹא זוֹכֶרֶת כְּלוּם.

(זֶה כְּמוֹ לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה בְּהַרְדָּמָה אֵיךְ עָבַר הַנִּתּוּחַ
זֶה כְּמוֹ לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה בְּהַרְדָּמָה אֵיךְ עָבַר הַנִּתּוּחַ –
כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִמֵּךְ הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִפָּטֵר מֵעַצְמִי)

אֲנִי רַק זוֹכֶרֶת אֶת עֵץ הַדֶּקֶל צוֹבֵא עַל הַבַּיִת
אֶת אַרְבַּעַת הַקִּירוֹת אַדִּירִים, שְׁרִירוּתִיִּים
אֶת דָּג הַזָּהָב נִמְשֶׁה מֵהָאַקְוַרְיוּם אֶל תּוֹךְ שַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק הַשְּׁקוּפָה
וְאֵיךְ בְּרֶגַע אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁרָאִיתִי טֶלֶוִיזְיָה, פִּתְאוֹם הִתְלַקַּחְתִּי
(כָּכָה פָּשׁוּט: רֶגַע אֶחָד בֶּן אָדָם רוֹאֶה טֶלֶוִיזְיָה, בָּרֶגַע הַבָּא הוּא עֲרֵמַת קַשׁ)
וְאֵיךְ יָצָאתִי מֵהַחַלּוֹן (כְּבָר לֹא הָיָה לִי זְמַן לְהַגִּיעַ עַד לַדֶּלֶת) וְהִתְחַלְתִּי לָרוּץ
הָלוֹךְ וָשׁוֹב, בְּכָל הָעִיר
(בַּהַתְחָלָה בַּגִּ'ינְס הַלָּבָן, אַחַר כָּךְ בַּפִּיגָ'מָה הַמַּסְרִיחָה, אַחַר כָּךְ עֵירֻמָּה)
וְאֶת כֻּלָּם אוֹמְרִים, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמֵךְ, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהֵרָגַע
וְאוֹתִי מְנַסָּה לְהַרְגִּיעַ אוֹתִי, אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמֵךְ
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהֵרָגַע
זֶה רַק כְּאֵב
זֶה תֵּכֶף יַעֲבֹר
מֵיטַל, תַּעַצְרִי, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת
זֶה תֵּכֶף

וְאֶת הַזְּמַן עוֹבֵר (הָיִיתִי צוֹעֶקֶת, זֶה לֹא עוֹבֵר, זֶה לֹא עוֹבֵר,
וּמֵרְחוֹב לִרְחוֹב הָיִיתִי אַחֲרַי דּוֹלֶקֶת וְעוֹלָה הַבַּיְתָה הָיִיתִי
עוֹלָה בָּאֵשׁ) וְאוֹתִי יוֹשֶׁבֶת אִתִּי לְיַד הַשֻּׁלְחָן, לֹא יוֹדַעַת מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַיָּדַיִם
אֵיךְ עוֹשָׂה חַיָּה וּמָה הַמִּלִּים שֶׁאֲמוּרוֹת לָצֵאת לִי מֵהַפֶּה
וּפָחַדְתִּי מֵהַשֵּׁם שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ, שֶׁכְּמוֹ צַלָּם שֶׁרוֹעֲדוֹת לוֹ הַיָּדַיִם
שֶׁיּוֹם אַחֲרֵי יוֹם אַחֲרֵי יוֹם אַחֲרֵי יוֹם מְצַלֵּם אֶת אוֹתוֹ הַכִּסֵּא בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה
כָּכָה הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב אוֹתָךְ – לֹא כָּתַבְתִּי אוֹתָךְ
כָּתַבְתִּי אֶת הַזְּמַן:

אַתְּ נַעֲשֵׂית זְמַן

הַמֶּרְחָק שֶׁנָּתוּן בְּסוּלְיוֹת נַעֲלַי

אַחַר כָּךְ זֶה עָבַר.

שֶׁאֲנִי עֲדַיִן חוֹזֶרֶת לְאוֹתָהּ הָעִיר (אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי קוֹפֶצֶת לְבַקֵּר –
רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מִי, אֶת מָה)
אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת שֶׁבָּהֶם הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת
בַּכְּנִיסָה לְאוֹתוֹ הַבַּיִת
שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁכְּבָר עָבְרוּ שָׁנִים וְאַתְּ מִזְּמַן בְּעִיר אַחֶרֶת
כָּל הָעִיר הָעֲיֵפָה הַזֹּאת, כֹּל הַכְּפוּפָה הַזֹּאת, עוֹד עוֹמֶדֶת
לִרְשׁוּתֵךְ (הָרְחוֹבוֹת מוֹבִילִים אֶל הָרְחוֹבוֹת
וְהָרְחוֹבוֹת אֶל הָרְחוֹבוֹת)
וְאִם תִּסְתּוֹבְבִי, רַק לְרֶגַע,
תַּנִּיחִי אֶת הַתִּיק עַל הַסַּפְסָל, עַל הַמִּדְרָכָה,
רַק לֹא עַל הַבִּרְכַּיִם

 

מיטל זהר, ילידת 1984, לומדת לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. ספרנית למחייתה ועורכת לעת מצוא. ספרה הראשון 'הבית לָקח' ראה אור ב-2014 בהוצאת הליקון. 

 

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש של המוסך? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הכירו את מנואל פורקאנו: המשורר הקטלאני שהתאהב בעברית

איתי רון בשיחה עם מנואל פורקאנו, המשורר שתרגם לקטלונית את יהודה עמיחי, רוני סומק ועמוס עוז

מנואל פורקאנו

המשורר והמתרגם מנואל פורקאנו נולד בברצלונה באוגוסט 1968. הוא משורר מוכר בארצו, ופרסם כבר תשעה ספרי שירה שזכו לאהדת קוראים ולפרסים רבים. נוסף על כך, הוא דוקטור לשפות שמיות ומנהל מכון רמון לול להפצת התרבות הקטלונית ולשונה. "לא גדלתי בבית דתי," הוא מספר, "אנחנו משפחה מסורתית בעלת שורשים קתולים. בבית מציינים את החגים, שמחות ואירועים משפחתיים מלווים לעיתים בתפילה, אם כי אישית, כיום, אינני נוהג לעשות זאת."

בשנת 1986, בהיותו סטודנט צעיר, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ספרד לישראל. לרגל האירוע הציעה מדינת ישראל להעניק שש מלגות לסטודנטים זרים שישהו שנה בישראל, יכירו אותה, ילמדו את שפתה, וישמשו שגרירים של רצון טוב לתרבות הישראלית. וכך מגיע הסטודנט הצעיר לארץ ולומד עברית באולפן קיבוץ העוגן. עם סיום התואר בשנת 1991 שב פורקאנו לישראל – הפעם לבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, שם השלים את שתי הרמות האחרונות להוצאת הפטור בעברית.

מששב לברצלונה שימש מורה לעברית באגודה לקשרי תרבות קטלוניה ישראל, וכן כמתרגם רשמי עבור הקונסוליה של ישראל בברצלונה (שנסגרה בינתיים). לאחר שסיים את כתיבת הדוקטוראט שלו התקבל כמרצה מן המניין במחלקה לפילולוגיה שמית באוניברסיטת ברצלונה, אותה סיים רק שנים אחדות קודם לכן.

לאחר מכן השתלם בערבית באוניברסיטת דמשק, והצטרף לצוות הקִטלוּג של פרויקט "מָנוֹמֵד" – יוזמה של הקהילה האירופית, לקטלוג הספריות וכתבי היד הכתובים ערבית, ארמית (נוצרית סורית) ועברית במזרח הים התיכון. "הרעיון היה להנגיש את האוספים הללו לחוקרים, ולפיכך נדרשו להם מורים לשפות הללו, אנשי אקדמיה השולטים בצורת הרישום הביבליוגראפי המקובלת בספריות באירופה, לביצוע מלאכת הקטלוג."

"זה היה פרויקט שנמשך כארבע שנים.", הוא מספר. בכל קיץ עם תום שנת הלימודים באוניברסיטאות יצאנו לחאלב והתגוררנו שם כל הקיץ כארבעה חודשים מדי שנה."

הקיץ של שנת 2003 היה המשמעותי ביותר עבור המשורר וטבע בו חותם בל יימחה. "כל שנה התגוררנו במקום אחר, ובשנת 2003 התאכסנו במלון קטן צמוד לשער אנטקיה לא הרחק מן הבזאר הגדול, בלב לבה של העיר העתיקה. ניתן לומר שחווינו את חאלב האותנטית ביותר. בבקרים עסקנו במלאכת קטלוג כתבי־היד ממקורות כנסייתיים, מאוספים פרטיים, ובשעות אחה"צ ביקרנו חברים, טיילנו בחברת נזירים ואפילו עם הבישוף עצמו, עישנו שישה או נרגילה או ישבנו להביט במשחקי הדומינו בקפה סאהל, מקום שהונצח בפואמה שלי החותמת את הקובץ 'הרכבת לבגדד'".

כיום כמעט דבר מכל אלה כבר אינו קיים. פורקאנו מספר לי בעצב עמוק: "אני חש שזיכרונותיי לא אירעו מעולם. תקופות הקיץ הללו בחאלב נדמות לי כעת כזיכרון תעתועים. כתבי־היד נשרפו, הקטלוגים חסרי ערך. כאילו עבדנו לשווא ולחינם. קפה סאהל כבר אינו קיים. ידידים ואנשים שהכרנו שם נהרגו או חיים בפחד מן ההפצצות. זה לא יוצא לי מהראש. אני חש כמאמר הפתגם הלטיני Omnia mea mecum porto [כל אשר ברשותי, אני נושא עימי].

הוא נחשב למתרגם אמן של שירה עברית וערבית לקטלאנית. בין תרגומיו ניתן למצוא את "אלוהים נטש את דוד" אנתולוגיה משירי פנחס שדה, "אותו הים" לעמוס עוז, שלוש אנתולוגיות שתרגם וערך משירתו של יהודה עמיחי: "הישארי עמי" "נעוצים בבשר העולם" ו"שירי גוף ונפש", וכן קובץ משיריו של רוני סומק "אהבה פיראטית". תרגומיו לספרים מן המסורת היהודית כגון החיבור המיסטי העתיק "ספר יצירה" או "נפלאות מהר"ל" מאת יודיל רוזנברג, התקבלו בברכה בקרב הקוראים חובבי הז'אנר.

בשנת 2004 פרש מן ההוראה והחל לעבוד כיועץ אמנותי עבור אגודת "Alia Vox" של המלחין ג'ורדי סבאיי העוסקת בשחזור ובהפקת מוזיקה עתיקה. במסגרת עבודתו זו הרבה לנסוע לנקודות נידחות על פני הגלובוס על מנת להציל מתהום הנשייה מנגינות עַם אבודות ולחנים על סף הכחדה וכן לחקור את הרקע בו נוצרו.

החל מראשית שנת 2016 משמש פורקאנו כמנהל מכון רמון לול (Institut Ramon Llull) לקידום והפצת תרבות קטלוניה ולשונה.

הוא פרסם עד כה תשעה ספרי שירה רובם זכו בפרסים מכובדים והתקבלו בהערכה רבה על ידי קהל הקוראים והביקורת. ככלל, עוסקת שירתו באהבה ובהיעדרה, בתשוקה ובהיעדרה. לדבריו, "משורר דובר תמיד באותו קול והשוני בין ספר אחד למשנהו הוא רק בצורת הצגת הדברים". "ספרי השירה שלי," טוען פורקאנו, הם כמו "מוזיאונים פרטיים, שבארונות התצוגה הווירטואליים שלהם נשמרים רסיסים ממכלול החוויות, רגעי העונג, והדבר החמקמק הזה שנותר מאחור, ונחרט בזיכרון".

בקובץ "חוק הזרים" הוא שב למודל הקודם החביב עליו של שורות ציוריות וחיות, נוגעות מאוד עם שורות סיום רבות־עוצמה המותירות את הקורא מרוגש ומלא עד גדותיו. לא אחת נשאל על־ידי עיתונאים ומבקרי ספרות אם החליט לטפל בשיריו בנושא ההגירה, הטומן בחובו, מן הסתם, ביקורת חברתית. אך פורקאנו הבהיר מיד שנושא ההגירה מהווה כאן מטאפורה לאהבה, בה כל צד משול לזר המבקש את דרכו ללבו של הצד השני. "כשאתה אוהב אדם אחר, זה כמו להיות תייר בארץ אחרת: מנהגים חדשים, צורה חדשה לעשות ולראות את הדברים, אתה מדבר שפה אחרת… כשאתה עם מישהו, הכול שונה מאשר כשהיית לבד. לכן, הבאתי את נושא ההגירה – החברתי, כביכול –  לתחום האהבה."

הקריאה בשירתו של פורקאנו מאפשרת לחוש את כוחם המקסים של החיים. וכמו אצל רבים מאיתנו סערת היצרים העזה ביותר מתמצית גם אצל המחבר בספאזם הזה ממנו עשוי הפורקן המיני. ויחד עם זאת, היופי המלווה אותה מהווה את החומר ממנו קרוץ הדבר המקודש.

מלאכת התרגום חייבה אותי לא אחת לפגוש את המחבר ולעבור יחד איתו כדי לוודא ניטור מדוקדק של טעויות או אי־הבנות. הדבר התאפשר כאמור רק הודות לשליטתו של פורקאנו בעברית, צעד שאין הוא נוקט בתרגום שיריו לשפות בהן אינו שולט.

התחושה במהלך עבודת התרגום הייתה שהשירים כמו מגיעים לנמל הבית, למקום הנכון עבורם. העברית נדמתה כמחבקת את שורותיו של פורקאנו, דבר נדיר למדי בתרגום מקטלאנית לעברית, שהמרכב הלטיני שלה מתאפיין בחוסר גמישות קיצוני.

פורקאנו מחייך כשאני שואל אותו האם הוא בטוח שכתב את השירים בקטלאנית, ואומר: "הקשר המיוחד שהיה לי עם יהודה עמיחי עשוי להסביר מדוע שירי נשמעים טבעיים כל־כך בעברית. עמיחי לא רק לימד אותי שירה עברית מהי אלא מהי שירה בכלל. מובן שהושפעתי ממנו."

– ואף על פי כן, מעולם לא ניסית לכתוב בעברית. גם לא מוצאים אצלך שיבוץ של משפטים עבריים בגוף השירים.
"לטעמי משורר צריך לכתוב בשפת אמו. בשפה בה הוא חש הכי נוח. שפת האינטימיות שלו. ושיבוץ של משפטים בלשונות זרות נכונה רק במקרים מעטים, כי גם אם אתה מצליח להבין את המשמעות המילולית של הטקסט, אתה לא באמת חולק את הרקע התרבותי שמאחוריו."

 

רוני סומק: קולאז' שנוצר במיוחד עבור הוצאת שירי פורקאנו בעברית

 

שירים מתוך הספר "בית בו אהבתי מישהו" (פרדס, 2016) מאת מנואל פורקאנו, בתרגום איתי רון

בקפה לאייה

הַחֹרֶף הֵן הַמִּלִּים לְלֹא עָלֶה שֶׁאַתָּה
אוֹמֵר לִי. וְהַקֹּר שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ
מַה לַּעֲנוֹת לְךָ. כְּבֶרֶז פָּתוּחַ בְּלִי מַיִם,
הַדְּמָמָה. שֶׁמֶשׁ פּוֹשֶׁרֶת מְאִירָה אֶת תַּחְתִּית
הַסְּפָלִים שֶׁנִּשְׁתּוּ.
וְתָבוֹא הַפְּרִידָה
כְּאֵשׁ הַנָּמָה בִּקְצֵה גַּפְרוּר.

 

תל-אביב

עוֹד יַעֲלֶה הַשַּׁחַר כְּמוֹ הַמַּיִם
הַמְּטַפְּסִים אַט-אַט מִשֹּׁרֶשׁ הַדֶּקֶל
אֶל הַפֶּרַח שֶׁיַּהֲפֹךְ תָּמָר
אַךְ כָּעֵת אַתָּה פּוֹסֵעַ בְּתֵל-אָבִיב בַּלַּיְלָה. וְתִבְכֶּה וַדַּאי
עַל הַיָּם הַזֶּה הַשָּׁחֹר כָּל-כָּךְ. הַתְּשׁוּקָה כְּעֹגֶן
שׁוֹאֶפֶת לָרֶדֶת לִמְצוּלַת הָאוֹר
בַּמַּיִם, וְאָמַרְתָּ לְגוּף כָּלְשֶׁהוּ:
"הָרֵי הַזְּמַן הוּא הַר הַנִּכְתָּשׁ
בִּידֵי אַלְפֵי מְחַפְּשֵׂי כֶּסֶף
לְפָחוֹת נֶאֱצֹר אֶת הַשָּׁעוֹת הַלָּלוּ
לְמַעַן יְהִי אוֹר בַּזִּכָּרוֹן."
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר,
וְהָיָה.

 

חוף אלכסנדריה

"הַתְּשׁוּקָה מִשְׁתַּנָּה
כְּקֻבִּיּוֹת הַנִּזְרָקוֹת כָּל פַּעַם
עִם שֵׁם אַחֵר," אָמַרְתָּ.
וַאֲנִי אָמַרְתִּי, שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ וּמִתְדַּלְדֵּל בְּךָ
וְעָשִׁיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר בַּזִּכָּרוֹן.

הֲרֵי גַּם הַיָּם יָכֹל לְהִטָּרֵף
בִּסְפִינָה.

 

איסטנבול

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁיּוֹם אֶחָד
אֶרְאֶה בְּךָ דֻּגְמָה לָעִיר הַזֹּאת.
גַּם כְּשֶׁאַגִּיעַ לְבַקֵּר בָּהּ לְבַד
אוֹ שֶׁאֶכְתֹּב לְךָ אֶת הַמִּכְתָּב הַזֶּה
כְּדֵי לוֹמַר לְךָ
שֶׁכְּשֶׁקַּר בְּאֶרֶץ חַמָּה,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ.
כְּשֶׁבַּבָּזָאר
מוֹכְרִים פְּרִי שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתוֹ,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַי.
כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ מְשַׁלֵּם מְחִיר מֻפְקָע
וְעוֹבְדִים עָלָיו כִּי אֵינוֹ מַכִּיר אֶת שַׁעַר הַחֲלִיפִין,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֵינוּ.

 

קאל

פָּסַעְתִּי מְהֻרְהָר בַּקָּאל
רַגְלַי נָשְׂאוּ אוֹתִי לְבַיִת
בּוֹ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים אָהַבְתִּי מִישֶׁהוּ.

רְחוֹב מַרְלֵט, קוֹמָה רְבִיעִית, מַמָּשׁ מִתַּחַת לַגַּג.
הַחֶדֶר הַמְּרֻוָּח הַהוּא.
הַנְּשִׁיקוֹת הַחֲטוּפוֹת
כִּי הַלַּיְלָה אָץ לָנוּ.
וְהָאַהֲבָה הָלְכָה וְהִתְקַצְּרָה.

עַכְשָׁו עוֹבְדִים שָׁם פּוֹעֲלִים.
הֵם מְשַׁפְּצִים אֶת הַבִּנְיָן.
מְקִימִים כָּאן מוּזֵאוֹן, הֵם מְסַפְּרִים,
עַל תּוֹלְדוֹת הַיְּהוּדִים.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכְּשֶׁאֲבַקֵּר בּוֹ
אֲחַפֵּשׂ אֶת הַחֶדֶר בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית,
אֲזַהֶה אוֹתוֹ מִיָּד,
וּמוּל שִׁלְטֵי הַהֶסְבֵּר
עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם
וְהַתַּצְלוּמִים מֵאוֹשְׁוִיץ
אֶפְרֹץ בִּבְכִי.

עטיפת ספרו של מנואל פורקאנו, הוצאת פרדס, 2016

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1