כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

סצנת ציד ומרדף אחר התורה: איור הפיוט 'אילת אהבים מתנת סיני' במחזור וורמס בהקשר הפולמוס היהודי-נוצרי

אחד התיאורים המקובלים ביותר לאיור פיוטים לחג השבועות בכתבי יד מימי הביניים הוא תיאור סצנת ציד ובמיוחד ציד אילה, כחלק מעיטור הפיוט 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים מ …

המחלקה לאמנויות | 18.05.17 | 5 דק' |
Share

אחד התיאורים המקובלים ביותר לאיור פיוטים לחג השבועות בכתבי יד מימי הביניים הוא תיאור סצנת ציד ובמיוחד ציד אילה, כחלק מעיטור הפיוט 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים מַתְּנַת סִינָי', ליום שני של שבועות. דוגמה לכך ניתן למצוא במחזור וורמס Jerusalem, Jewish National and University Library, Ms. Heb. 4 781/I, fol.130b, שהופק ככל הנראה בווירצבורג בשנת 1272. באמנות היהודית בימי הביניים הופיעו סצנות ציד, באיורי שוליים ולרוב הנושא היה ציד אילה או ציד ארנבת. כידוע, מרבית היהודים לא עסקו בציד, מכאן שעלינו לשאול למשמעות התיאורים הללו עבור הקהל היהודי. בתיאורים הנוצריים, הצייד מקבל משמעות של בן אצולה, אולם כאשר הצייד וכלביו מתוארים בכתבי יד יהודיים, הם מקבלים משמעות שונה, הבאה לתאר את תחושת הרדיפה של היהודים בידי שכניהם הנוצרים. לרוב, בכתבי היד העבריים, הכלבים מסמלים את הנוצרים. בין היתר בגלל שהכלבים בצבעי שחור ולבן מסמלים את הנזירים הדומיניקנים, שסמלם הוא הכלב הדלמטי, בעל הפרווה הלבנה והכתמים השחורים.

הפיוט 'אילת אהבים' מופיע בחלק הראשון, דף 130ב, כשבראש הדף המלה 'אילת' מעוטרת מסביבה באיור של סצינת צייד אילה על ידי צייד ושלושת כלביו. בצד ימין אנו רואים צייד דמוני, החובש כיסוי ראש ירוק, בגד אדום ורגליו רגלי עוף. הצייד מצוי בפרופיל, החושף פנים גרוטסקיות, כשבידו הימנית הוא תוקע בקרן ציידים ובידו השניה אוחז בידית הרצועה אליה קשור כלב בצבע חום. במרכז הסצנה נראה כלב נוסף, הרודף יחד עם הכלב שלפניו אחר האילה שבצד שמאל של התמונה. האילה מטפסת על הר ירוק, על מנת להתחמק מרודפיה, אך היא נתפסת ברגלה בידי הכלב השלישי.

תחילתו של הפיוט 'אילת אהבים' מתבסס על משלי ה, יט: 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד'. פסוק זה פורש כך שהאילה מסמלת את התורה, הנקראת 'אילת אהבים'. באיור שלפנינו המונח 'אילת אהבים' נלקח באופן מילולי יותר ומתואר בתור אילה. אם התורה משולה לאילה, הרי שבמבט ראשון, נראה כאילו סצינת הציד תמוהה במקצת בקונטקסט בו היא מופיעה, מאחר והפיוט עצמו עוסק במתן התורה בהר סיני (הרי ניתן היה לתאר רק את האילה, בלי סצינת ציד). האילה טומנת בחובה את המשמעות הכפולה, הן של עם ישראל הנרדף והן את תורת ישראל שניתנה בסיני. הכלבים, כאמור, אמורים לסמל את הגויים הרודפים את עם ישראל, אך ניתן להבינם גם כמסמלים את הנוצרים, שמשתמשים בתורה כשלהם ומוסיפים עליה את דברי אמונתם, מכאן שבסצנה זו מדובר גם בתורה כנרדפת.

הפיוט מספר שעם ישראל הוא העם שקיבל את התורה בהר סיני, כשקיים דגש שהאירוע התקיים דווקא בהר סיני ולא בשום הר אחר. ההדגשה על הר סיני נעשית על מנת לחדד את הנקודה, שהתורה האמיתית ניתנה בסיני וכי התורה החדשה, או הברית החדשה, שהנוצרים מביאים היא רק כזב. יתכן וקיים כאן ביטוי לתחושה היהודית שהנוצרים מנסים לגנוב את תורתם ולסלף אותה בפירושיהם, בעיקר על רקע הפולמוסים הפומביים, כך שתחושת הרדיפה היא פיזית ורוחנית כאחד. כשם שהפיוט מדגיש שהתורה ניתנה דווקא בהר סיני ולעם ישראל, כך נראה שהאיור מדגיש שהתורה בזמן הנוכחי נרדפת על ידי הנוצרים, הגורסים שקיימת תורה נוספת, אשר ניתנה רק עבורם. על רקע הויכוחים בדבר מעמד התלמוד, נראה שתורת היהודים הנרדפת איננה רק התורה שבכתב, אלא גם התורה שבעל-פה.

לאורך שלושה עשורים, לפני עשיית מחזור וורמס, התקיימו שלושה ויכוחים פומביים: הראשון היה 'משפט פריז', שהתרחש בשנת 1240 בין המומר ניקולאס דונין לבין ר' יחיאל מפריז. בעקבות ויכוח זה נשרפו עותקים רבים של התלמוד וטקסטים אחרים בשנת 1242; הויכוח השני היה 'ויכוח ברצלונה' או 'ויכוח הרמב"ן', שהתרחש בשנת 1263 בין המומר פבלו כריסטיאני לבין הרמב"ן; והויכוח השלישי התקיים בקרבת זמן לעת עשיית המחזור והוא 'ויכוח פריז השני', שהתרחש בשנת 1272-1271 בין המומר פבלו כריסטיאני (אותו מומר מויכוח ברצלונה) לבין ר' אברהם.

טענת המומרים בשני הוויכוחים בפריז היתה שהתלמוד הוא סילוף של היהדות ונובע ממינות. תשובות הרבנים בשתי התעודות מעידות על ההתגוננות והנסיון להוכיח את עתיקות התלמוד. פרט להוכחה על עתיקות התלמוד, הרבנים חתרו תחת נסיונו של המומר להביא טענות לאמיתות הנצרות, מתוך התלמוד. כאן קיים איום גדול יותר על היהודים, מאחר והיה חשש שהנוצרים יצליחו לשכנע אחדים להתנצר על בסיס טענות הלקוחות מספרות חז"ל. שיטת הפולמוס השתנתה, כך שנוסף לטענות מתוך התנ"ך/הברית הישנה, נוספו עתה טענות מתוך הכתבים היהודיים, אלמנט בעל יכולת שכנוע רבה יותר.  בויכוחים אלו היהודים הועמדו במצב בו עליהם להגן על כתביהם משתי בחינות: מצד אחד, הרבנים נאלצו להדוף את הטענות על כך שהתלמוד הוא מינות ומן הצד השני, היהודים נזקקו להגן על הפן 'היהודי' בכתבים ולדחות טענות לכך שחז"ל הבינו או הכירו בישו בתור המשיח. הדבקות היהודית בתלמוד נתפסה בעיני הנוצרים כמינות יהודית; מן הצד היהודי, לעומת זאת, נדרשת התגוננות כנגד עמדה זו, כאשר היהודים מאמינים שהתורה שבעל-פה, המגולמת בעיקר בתלמוד, ניתנה בסיני והיא נמצאת עתה במצב של רדיפה.

על בסיס הנחות אלו, נביט בדמותו ומשמעותו של הצייד באיור ממחזור וורמס. הצייד זוהה כנוצרים הרודפים את ישראל, כאשר מקור הדימוי בדמות עשו
המתואר כצייד בבראשית כה, כז: 'וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה', כך שהצייד שבתמונה יכול לייצג גם את עשו/הנוצרים. הצייד בתמונה מזוהה כיצור דמוני והתכונות הדמוניות של הצייד מתאפיינות בפניו ובעיקר ברגליו. חז"ל והוגים יהודים בימי הביניים התייחסו לכך שרגלי עוף מסמלות שדים.

הצייד מופיע בפרופיל, כשניתן להבחין בדמיון המוחלט בין פני הצייד לבין פני הכלב, שברצועתו הוא אוחז. הצייד הוא יצור כלאיים בין פני כלב לרגלי עוף, לבוש כאדם, בדמות שד. בספרות חז"ל ניתן למצוא התייחסות לפנים של אלילי עבודה זרה כפני כלב ואם האיור אכן מתאר את הצייד כבעל פני כלב ופני כלב הם סממניו של אלוהי כזב, הרי יש מקום להניח שהצייד מייצג את אלוהי הנוצרים.

מצינו אם כן, שלאלוה של גויים יש פני כלב וכי הצייד מתואר בתור יצור דמוני, שמהווה תחליף לדמות האציל באמנות (ובמציאות) הנוצרית, מכאן שנושא התיאור יכול להיות ישו עצמו. לא מתוארת כאן רק דמות של עשו/נוצרי, אלא של הצייד בתור צאצאו של עשו – ישו. האיור במחזור מצביע על האלטרנטיבה העומדת בפני המאמין היהודי: במידה ותתנצר ותאמין בישו, הרי שגם אתה עשוי לקבל מעמד גבוה, ממש כמו הציידים בחברה הנוצרית, אולם איור זה מציב בפני הצופה את המראה של אותו הצייד או הצייד בו הוא מאמין, כשבמקום דמות עילאית נמצאת דמות דמונית. אם כן, ניתן להבין את הסצנה לא רק כלעג לעשו/ישו, אלא בעיקר כאמצעי להתמודד עם נסיונות המרת הדת.

הרעיון של יצור דמוני הדומה בחלק מסממניו החיצוניים ופעולותיו לדמות חיובית, נמצא רבות באמנות הנוצרית, בעיקר בדמויות המנוגדות של ישו והאנטיכריסט. באופן דומה, על אותו המשקל של טוב מול רע, ניתן לראות כאן את דמותו של הצייד הדמוני, כמסמל את ישו, שמביא את בשורת השווא, לעומת תורת האמת שקיבלו ישראל בסיני. לדמותו של האנטיכריסט/אנטי-משיח יש מקום גם במסורת היהודית, בדמותו של ארמילוס, המופיעה במדרשי גאולה החל מהמאה השביעית. מדרשים אלו מספרים על המלחמה שתתרחש באחרית הימים, שבה ארמילוס יקח חלק חשוב כאויבו של המשיח; ארמילוס יעמוד בראש צבא אומות העולם ויהרוג את משיח בן יוסף, בטרם ייהרג על ידי משיח בן דוד. עורכי המחזור וקוראיו יכלו לקשור את דמותו, לפחות בצורה אסוציאטיבית, לדמות הצייד שבתמונה. אין מדובר בחפיפה מלאה בין הצייד לארמילוס, אלא רעיון שהיה נפוץ ומוכר בחברה הנוצרית והיהודית כאחד, יכול לשפוך אור נוסף על האופן בו יכלו להבין את דמותו של הצייד.

המקור הראשון והעיקרי לסיפור ארמילוס מופיע בספר זרובבל. מסופר לנו שארמילוס נולד מזיווג בין השטן לבין פסל של אלה. נוסח נוסף לסיפורו של ארמילוס נמצא ב'תפילת ר' שמעון בן-יוחאי', טקסט שנכתב בעת כיבוש עכו בידי צאלח א-דין (1187), ערב מסע הצלב השלישי. במקור זה אנו מוצאים התייחסות לאופן בו קיבלו בני עשו את ארמילוס כמשיח וכאל – באופן זהה לנוצרים שקיבלו עליהם את ישו הן כמשיח והן כאל, בעוד היהודים דוחים אותו.

ארמילוס איננו מתיימר להיות רק המשיח, כי אם האל בעצמו, דבר שמוביל לכך שבני עשו (הנוצרים) נוהים אחריו. בספר זרובבל, ארמילוס איננו רק הקיסר הביזנטי, אלא זהו ישו בעצמו. מכאן שדמותו של ארמילוס מזכירה את ישו על דרך הגנאי; על ישו מסופר שנולד מאם בתולה ומרוח הקודש ועל ארמילוס מסופר שנולד מאם הנראית כבתולה, שהיא למעשה אלילת אבן ואביו הוא השטן. אמו של ארמילוס היא אלילת אבן והמדרש מכנה אלילת אבן כבעלת פני כלב, כשם שפני הצייד במחזור וורמס הם פני כלב (יתכן והדבר מעיד על אלילי אבן) וייחוסו השטני מתבטא ברגלי השד שלו. מכאן שהצופה בסצנה ממחזור וורמס יכול להבחין שהצייד הדמוני, אותו קשרנו גם לישו, עשוי להזכיר במידת מה את ארמילוס.

לסיכום, היוצר 'אילת אהבים מתנת סיני' מכיל בתוכו את ההדגשה על כך שהתורה ניתנה לעם ישראל ובהר סיני דווקא, למרות שהרים אחרים ניסו להקדים ולקבל בעצמם את התורה. היהודי שקרא את טקסט הפיוט וראה את סצנת ציד האילה ביום השני של חג מתן תורה יכל לקשור בין משמעות היוצר, המדרש והאירועים האקטואליים של זמנו יחד עם האיור. תחושת הרדיפה הרוחנית והפיזית אותה חשו יהודי אשכנז מתבטאת באיור האילה הבורחת מהצייד הדמוני וכלביו. האילה מסמלת לא רק את עם ישראל, אלא גם את תורת ישראל, שכוללת בתוכה גם את התלמוד; עלינו לזכור את האווירה בה חיו יהודי אשכנז בזמן עשיית המחזור (1272), כשהנוצרים השתמשו בתלמוד לצורכי מיסיון ובו בזמן טענו כי התלמוד הוא כתב מינות. מצאנו שדמות הצייד הדמוני עשויה לייצג את עשו ואת ישו, כשהכלבים מסמלים את הנזירים מהמסדרים המנדיקנטים. לבסוף עסקנו בדמותו של ארמילוס, שמייצג את עשו, בלעם, רומולוס וישו, כאשר ארמילוס מזכיר במידת מה את הצייד בתמונה. כך שהצייד משמש כאות אזהרה נגד המרת הדת.

המחלקה לאמנויות

המחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב כוללת פעילות אקדמית בשלושה תחומים: תולדות האמנות, אמנות יצירה ואוצרות. תכנית הלימודים בתולדות האמנות, מתמקדת בלימודי תרבות, שפה ויזואלית, תיאוריה וביקורת של האמנות החזותית המערבית החל מהעת העתיקה ועד היום, כמו גם בהקשרים בין-תרבותיים ובינתחומיים. בכלל זה נלמדים גם תולדות האמנות הישראלית והאמנות היהודית על כל גווניהם. במסגרת תכנית הלימודים באמנות יצירה אנו מציעים סדנאות בציור, רישום, וצילום. אתר המחלקה: http://in.bgu.ac.il/humsos/art/Pages/default.aspx
לכתבות נוספות של המחלקה לאמנויות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו