כשנחום גוטמן צייר את פרעות תרפ"ט

נחום גוטמן תיעד את המאורעות הרצחניים והמשטרה הבריטית פקדה להחרים

גולגולת אדם מאיימת מצוירת בגסות, כמעט בילדותיות. בצידה סכין מגואלת בדם. נתזי הדם שניגרו מהסכין על הרקע השחור מתנקזים לשלוליות וכתמים המזכירים ציורי מערות פרהיסטוריים. לא ברור אם הסצנה הגרוטסקית שהוכרחנו לצפות בה הסתיימה, או שהיא עודנה מתרחשת לנגד עינינו. וכמו בשורה הלקוחה מסדרות משטרה, נאלץ הצופה לקבוע ש"הדם עוד נראה טרי".

לחצו על התמונה להגדלה

מכל המשחקים שאהבה לשחק יד הצייר המשוטטת של נחום גוטמן, משחק-המחבואים היה מועדף פחות מכולם. המציאות, לפחות כפי שחווה אותה צייר בן היישוב העברי קורם המושבות, הערים והקיבוצים, הייתה חומר הגלם שממנו ביקש לעצב את ציוריו, ועם צאת ספרו הראשון לבונגולו מלך זולו בשנת 1939 – גם את כתיבתו.

לעיתים בחר גוטמן לייצג את המציאות בצורה ישרה, כשהציור משמש מעין בבואה למציאות שהוא מתיימר לייצג. וכשלא הצליח לרדת לעומקה של המציאות הנגלית, כיוון שהייתה כאוטית מכדי לתפוס אותה בתמונה יחידה או אכזרית מכדי לייצגה ישירות – פנה אל הסאטירה, והגזים את מה שהלב והמוח סירבו לקלוט. כזה היה מקרה החוברת מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים (תרפ"ט) שהפיק והוציא לאור גוטמן בשנת 1929 עם נחום איתן וסעדיה שושני. החוברת עוקבת אחר המאורעות הרצחניים שנודעו ביישוב העברי בתור מאורעות תרפ"ט.

הזהירו אותו שלא יעשה זאת, שהבריטים לא יאהבו את הרעיון ועוד פחות את הביצוע, שגם אם יעלים את הכיתוב באנגלית ידברו הציורים בעד עצמם, שידו הארוכה של הצנזור תגיע גם אליו. זה לא שלא ידע כיצד לדאוג לשלומה ולכבודה של המלכות. בתקופת השלטון הקודם העות'מאני, הזמין מאיר דיזנגוף את גוטמן בן החמש-עשרה לביקור בהול בביתו. "נוחם", קרא ראש העיר העברית הראשונה בפנים מודאגות, "אנחנו במצב רע, מחרתיים פורים, וג'מאל פאשא, השליט הצבאי של סוריה וארץ ישראל, יבוא לבקר ביפו. הוא רוצה לבוא בעצמו ולבדוק מה מצבו של היישוב היהודי. כמובן שהזמנו אותו לבקר בגימנסיה (הכוונה לגימנסיה הרצליה). מה נעשה כדי למצוא חן בעיניו אם יחליט לבוא?"

זיכרון תחבולותיו המחוכמות של פרופ' בוריס שץ, מורו באקדמיה לאומנות בבצלאל, הוביל אותו לפתרון משלו: "בבצלאל פיסלו את ראשו של ג'מאל פאשא וזה מצא חן בעיניו. אני מציע לצייר פורטרט גדול שלו ולתלות על הגימנסיה. זה ייתן לו כבוד. זה יימצא חן בעיניו". וכך אכן היה.

יותר מעשור לאחר מכן, בשנת 1929, בזמן פרעות תרפ"ט, גוטמן כבר היה גבר צעיר ונשוי בראשית שנות השלושים לחייו. ארבע שנים קודם לכן חזר לארץ ישראל והשתקע בתל-אביב. במושבה רחובות הכיר את אשתו דורה יפה. בתל-אביב יבנו השניים את ביתם המשותף.

דורה ונחום גוטמן. התמונה לקוחה מתוך הספר "צייד הצבעים" מאת לאה נאור, הוצאת יד בן צבי

חמש השנים שהעביר גוטמן באירופה (בעיקר בווינה, בברלין ובפריז) עשו את שלהן. הן ביגרו את נפש הנער הביישן, פיתחו את יכולותיו וכשרונו והפכו אותו לצייר מוכר ונחשק – ועתה לא רק בקרב מכריו של אבא, הסופר ש. בן-ציון.

באמצע אוגוסט תרפ"ט (1929) החלו מעשי האיבה הראשונים – תחילה בהסתערות המון ערבי על רחבת הכותל בעקבות הסתת המועצה המוסלמית העליונה. המתפללים היהודים גורשו מן המקום וספרי התורה שלהם הועלו באש. בימים שלאחר מכן נפרצו סכרי השנאה והאלימות. בתום שבוע הפרעות נספרו 67 גופות יהודי חברון, עשרות הרוגים נוספים בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בצפת, בחולדה ובבאר טוביה.

התחושה הרווחת ביישוב הצעיר והפגיע הייתה שהמלכות שצוו היהודים לדאוג בשלומה לא החזירה להם באותו המטבע. הבריטים, האמינו בני ובנות היישוב, על כל כוחם ועוצם ידם, כמעט שלא עשו מאומה לבלימת הפרעות – גם אחרי שדם יהודי זרם ברחובות.

בלי שהתבקש, התחיל גוטמן לנסח תגובה שתהלום את רגשותיו הקשים. בדיו שחורה פשוטה צייר את הפרעות – אלו שראו עיניו, ואלו שקרא עליהן בזעם ובייאוש בעיתונות המנדטורית.

לחצו על התמונה להגדלה

הוא צייר את ההסתה הפרועה שהתנהלה בלא מפריע.

לחצו על התמונה להגדלה

את הרציחות שבוצעו ללא דין (השופטים הבריטים נראו בציורים כמי שלרוב מעלימים עין, ובמקרים אחרים מעטים, אפילו תומכים בנעשה).

לחצו על התמונה להגדלה
לחצו על התמונה להגדלה

את המשטרה הערבית מדווחת לבריטים, "הכל בסדר, סיר!"

לחצו על התמונה להגדלה

ואת הצביעות שבהצהרות הבריטיות הרשמיות, ובראשן מנשר הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור, שהוטל ממטוסי חיל האוויר המלכותי בעברית, באנגלית ובערבית.

לחצו על התמונה להגדלה
לחצו על התמונה להגדלה

כשסיים גוטמן את שמונה-עשר הציורים המרכיבים את הספר, הציג אותם בפני אשתו דורה שהביטה בהם בספקנות. "אתה לא תמצא הוצאת ספרים שתדפיס את הציורים האלה, זו פגיעה באנגלים", הבהירה לו. גוטמן ידע זאת. "אף עיתון עברי לא יעז להדפיס ציור הפוגע באנגלים. האנגלים יסגרו את העיתון מיד". גוטמן ידע גם זאת. הוא הסביר לה שהוא מעדיף לצייר תמונות שלוות ויפות של ארץ ישראל, אך לא בשעה הזאת. "תראי מה אילצו אותי לצייר!", הסביר.

גוטמן צרר את הציורים חסרי הכיתוב, ויצא איתם לרחוב הרצל בתל-אביב. הוא הניח אותם על המדרכה וחיכה. ההמון ההמום והבוכה התקהל סביב הציורים. הראשון שהציע התייחסות היה הסופר אביגדור המאירי. ציור ביזת צפת הפנט אותו, וכל שהצליח לומר היה, "ובעיתון כתוב: 'יהודי צפת נמצאים בביטחון בבית הממשלה, בעיר שקט". גוטמן מיהר לכתוב את המשפט בתחתית הציור.

לחצו על התמונה להגדלה

עד מהרה נקלעו אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג למקום. יחד חיברו השלושה (השלישי היה גוטמן) כותרות מתריסות לכל הציורים, רובן התבססו על ידיעות אמתיות שדלו – כמעט ללא עריכה – מהעיתונות.

הציור היחיד שנוסף לאחר מכן היה ציור גואלי כבודה של אנגליה. היה זה הציור היחיד שהאירוניה לא משחקת בו כל תפקיד. גוטמן צייר את קבוצת הסטודנטים מאוניברסיטת אוקספורד ששהו בארץ בזמן הפרעות ויצאו להגן בגופם על היהודים הנטבחים.

לחצו על התמונה להגדלה

מבין ההמון המתקהל סביב הציורים פנה נחום אתין לגוטמן בשאלה שעדיין נותרה ללא מענה, "איפה תדפיס את הציורים?". אתין הציע את עצמו כמוציא לאור ואת חברו סעדיה שושני כמדפיס ("אני מכיר אותו היטב. הוא אמיץ. הוא בוודאי יסכים"). בתום שני ימי עבודה מאומצת יצאה לאור החוברת – מחצית הזמן שלקח לשוטרים האנגלים להחרימה. צו מהיר נוסח – אין למכור או לצפות בחוברת.

כתבה על החרמת החוברת, התפרסמה בעיתון 'דבר' בספטמבר 1929
ידיעה קצרה על סגירת דפוס שושני, התפרסמה בעיתון 'גלים' בנובמבר 1929

 

רק בהשתדלות דיזנגוף ונכבדים אחרים ביישוב חמקו גוטמן ושותפיו ממשפט. הדפוס של שושני, שנסגר עקב הפרסום, נפתח מחדש לאחר הבטחה מפורשת שלא ידפיס את החוברת בשנית. את הגלופות ('קלישאות' בשפת התקופה) העביר שושני לאליעזר לוין-אפשטיין, בעל דפוס מפורסם בוורשה, שתרגם אותן ליידיש. בעקבות התרגום, החוברת, שהמנהיג הציוני ועורך עיתון דבר ברל כצנלסון התעקש לקרוא לה ספר, זכתה להצלחה אדירה בעולם היהודי. הציורים של גוטמן התפרסמו בנפרד בעיתונות היהודית העולמית.

ביד הצייר החופשית שלו חייב אותנו גוטמן להישיר מבט אל המאורעות שהיסטוריונים מאוחרים, כמו בני התקופה שחוו אותם, הכתירו כ"יריית הפתיחה של הסכסוך הערבי-יהודי", שעימו אנו חיים עד היום.

הכתבה מבוססת על הביוגרפיה הנפלאה של נחום גוטמן שחיברה לאה נאור, "צייד הצבעים". הספר יצא בהוצאת יד יצחק בן-צבי בשנת 2012.

התמונות באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.

 

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

הכישרון לידידות: הקשר המיוחד שנרקם בין אברהם סוצקבר למארק שאגאל

כאשר ביקש אברהם סוצקבר ממארק שאגאל ציור לפרסום בכתב עת חדש, הוא לא ידע שיקבל ממנו גם צרור שירים נדיר. סיפור ידידותם המופלאה של שני ענקים בדורם.

הכישרון לידידות: אברהם שאגאל (מימין) ואברהם סוצקבר (משמאל)

"יש משוררים גדולים, אמנים גאוניים, שאין להם כלל הכישרון לידידות", כתב אברהם סוצקבר ב-1977, בפתיחת מאמר על ידידו מארק שאגאל "ויש משוררים, אמנים," המשיך, "שכשרונם לידידות גדול ומקורי יותר מכישרונם בשירה ובציור". האם בהתייחסו לאותו "כשרון ידידות" נדיר התכוון סוצקבר רק לשאגאל, או שמא גם לעצמו? יותר מ-35 שנים נמשכה אותה חברוּת מופלאה בין שני ענקים אלה, הצייר והמשורר. ארכיונו של אברהם סוצקבר, השמור בספרייה הלאומית, מגלה צדדים בלתי מוכרים על ראשיתו של אותו קשר, שנקטע רק עם מותו של שאגאל, במארס 1984.

במחברות טיוטה השמורות בארכיונו של המשורר, אנו מוצאים כי בשנותיו האחרונות תכנן לכתוב ספר על היכרותו עם מארק שאגאל. להעתקות של עשרות המכתבים שקיבל מן הצייר הדגול, נוספו קטעי שיחות שרשם, על-פי זכרונו, ואשר נערכו לרוב בעת שהתארח בצרפת, אך גם באחדים מביקוריו הנדירים של שאגאל עצמו בישראל. לסוצקבר היה חלק חשוב באותם ביקורים, וראשי המדינה ראו בו חולייה מקשרת עם אחד מגדולי האמנים היהודים במאה העשרים. כיצד החלה ידידות זו, ומה קשר בין שני היוצרים, שביניהם הפרידו כמעט שנות דור?

אחת מן המחברות שבהן שיחזר סוצקבר את שיחותיו עם שאגאל. לחצו על התמונה לגודל מלא

בקיץ 1948, בימי ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, נענתה ההסתדרות, לאחר לבטים ומאבקים פנימיים, להצעתו של סוצקבר לייסד כתב עת ספרותי ביידיש. על אף גילו הצעיר, יחסית, והיותו "עולה חדש" (הוא עלה ארצה פחות משנה קודם לכן) סוצקבר כבר רכש לעצמו תהילת עולם.

המשורר הפרטיזן, ששיריו הרטיטו את לבבותיהם של רבבות בעולם כולו, האיש שנבחר על ידי ברית המועצות להעיד במשפטי נירנברג על פשעי הגרמנים ומי שייצג את המרד והתקומה של יהדות ליטא בשואה, היה לסמל בעיני רבים. סוצקבר מאן להשלים עם העתיד שצפוי היה, לדעת רבים, לתרבות היידיש במדינת ישראל. "די גאלדענע קייט" ("שלשלת הזהב"), כתב העת שעמד בראשו והתמיד בהוצאתו במשך 48 שנים, הפך עד מהרה לעמוד האש של ספרות היידיש. את הראשון מבין 141 כרכי הרבעון, הגדושים עד להתפקע בחומרים מרתקים, בחר סוצקבר להקדיש לסוגיה הטעונה של הקשר בין היידיש לעברית ולאירועים ההיסטוריים המסעירים של אותם ימים, ובראשם הקמת מדינת ישראל. הוא פנה אל שורה של יוצרים יהודיים בולטים, בבקשה לתרום מפרי עטם ומכחולם, באופן שיבטא את המאבק של העם היהודי על עצמאותו.

בין האישים אליהם כתב סוצקבר, היה גם מארק שאגאל. בפנייה זו היתה, כך הודה סוצקבר לימים, לא מעט מן התעוזה: מארק שאגאל היה אז אחד מן הציירים הידועים בעולם כולו, וקשריו באותה עת עם הציונות ועם ארץ ישראל היו רופפים למדיי. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הוא היה שקוע בפרויקטים אמנותיים גדולים, שבין היתר עסקו גם באבדנו הסופי של העולם היהודי הישן, שממנו בא ואליו התגעגע. אך זוהי היתה בדיוק נקודת החיבור שבין הצייר מוויטבסק למשורר מווילנה. "בהנאה גדולה קיבלתי את מכתבך", כתב שאגאל לסוצקבר מאחוזתו בצרפת לתל אביב, "ממך – כמשורר שאת שיריו אני כה אוהב ומעריך גם כאדם, כמובן." בהמשך המכתב, הודה שאגאל ב"חטא קטן" שהוא חוטא מזה שנים רבות: כתיבת שירים.

המכתב ששלח שאגאל לסוצקבר

 

השער ששלח שאגאל לסוצקבר

 

 

סוצקבר, שכנראה נדהם למקרא השורות הבאות, שבהן הבטיח שאגאל לשלוח את שיריו לפרסום, המשיך וקרא: "אני שולח לך לפרסום גם ציור אחד, מן הסדרה "1948" (המוקדשת לישראל), ששמו "התקווה". בצניעות אופיינית, הציע-הורה שאגאל להדפיס את ציורו על כריכת הגיליון של כתב העת. סוצקבר, כמעט מיותר לציין, לא יכול היה לסרב.

ציורו של שאגאל "התקוה" מתוך הגיליון השני של "די גאלדענע קייט". לחצו על התמונה לגודל מלא

 

כאשר יצא, לבסוף, הגיליון הראשון של "די גאלדענע קייט", בסוף 1948, שלח סוצקבר עותק ממנו לשאגאל, וצירף אליו פואמה שפרסם באותם ימים, "געהיימשטאט" ("עיר הסתרים"). תשובתו של שאגאל לא אחרה לבוא: "כידוע לך, אינני מבקר ספרות", הוא כתב, "אבל כאמן וכיהודי אני סבור שאתה המשורר הבהיר, המבריק, הצעיר, הססגוני והאמתי ביותר של הזמן הטראגי שבו אנו חיים. […] שיריך הם ציורים ממש, ואני חש כה קרוב אליך". הצייר שכתב שירים, לא ידע עד כמה הוא קלע למטרה: מחברותיו של ידידו המשורר היו מלאות ברישומים קלילים, בקו נקי ודק.

קשה לנחש מי היה נרגש יותר, כאשר הופיע הגיליון השביעי של "די גאלדענע קייט": העורך, שפרסם בגאווה רבה שיר של מארק שאגאל או הצייר עצמו, שזכה לראות בפעם הראשונה את חרוזיו בדפוס. שאגאל, ראוי לציין, כתב את אותו שיר ("ארצי") בלשון הרוסית, שבה שלט טוב יותר מאשר ביידיש. תרגומו האמנותי של סוצקבר העלה את שורותיו ההססניות של שאגאל לדרגת יצירה לירית ענוגה, שאיש לא פילל לה, גם לא מחברהּ. "תרגומך הוא כבוד גדול לי", כתב שאגאל בתגובה, "מעולם לא היה לי אוצר מלים כה עשיר ביידיש!"

 

השירים של שאגאל שפורסמו בגיליון 9 של "די גאלדענע קייט", 1951:

 

באפריל 1950, כשנתיים לאחר ראשיתו של קשר המכתבים בין השניים, הם נפגשו לראשונה פנים אל פנים בצרפת. לקראת נסיעתו, חשש כנראה סוצקבר מן הפגישה עם שאגאל, ועל-כן ביקש לשוות לה גם אופי רשמי. הוא פנה אל יושב-ראש הכנסת דאז, יוסף שפרינצק, ושכנע אותו לכתוב אל שאגאל ולהציע לפניו כי עם הקמתו של משכן קבע לכנסת, הוא יוזמן לעטר אותו בציוריו. שפרינצק, שבמאמצים מרובים הצליח לאתר בניין זמני למושבו של הפרלמנט הישראלי שזה-מקרוב נולד, היה מעט משועשע מן הרעיון הדמיוני שהעלה סוצקבר, אך נענה ברצון. לימים, מילא סוצקבר גם את תפקיד המתווך והמפשר, בתהליך הממושך והסבוך של יצירת הגובלנים והפסיפסים במה שידוע כיום כ"טרקלין שאגאל" במשכן הכנסת.

אחד המכתבים של שאגאל השמורים בארכיון סוצקבר

חששותיו של סוצקבר מן הפגישה הראשונה עם שאגאל היו לשווא. במחברות השמורות בארכיונו, הוא מתאר את החיבוק החם והנשיקה שהדביק ללחיו שאגאל, עם בואו. הקירבה המשפחתית ממש, נוצרה מיד. לימים, פרסם סוצקבר קטעים מן השיחות הממושכות שהתנהלו בימים ובלילות שעשה במחיצתו של שאגאל, באותו ביקור ראשון.

אברהם סוצקבר מקבל את פניו של מארק שאגאל בעת בואו לביקור בישראל

בניגוד למה שמצופה היה מן השניים, הם לא עסקו רק בעולם היהודי שנעלם, אשר נכח באופן כה בולט ביצירתם. סוצקבר שתה בצמא את זיכרונותיו של שאגאל מפאריס של ראשית המאה וזה, האריך את הדיבור על אנרי מאטיס, שדמותו קסמה גם למאזין המרותק. "מכל הציירים בצרפת, הקו שלו הוא המעודן ביותר", הסכימו השניים. השיחה הלכה ונמשכה גם אל ידיד אחר מאותם ימים, פיקאסו. שאגאל הוביל את סוצקבר למוזיאון פיקאסו שבעיירה אנטיב (Antibes), ובהתפעלות רבה תיאר את מגוון כישרונותיו, בציורי שמן, ברישום ובעבודות קרמיקה. כאשר ניסה סוצקבר למשוך את שאגאל בלשונו ולשאלו על ההבדל שבינו לבין פיקאסו, הוא ענה בהחלטיות: "פיקאסו הוא גוי, שיכול לעשות הכל. ההבדל שביני לבין פיקאסו הוא בדיוק כמו ההבדל שבין אבי (היהודי) לאביו (הגוי)." סוצקבר המשיך וכתב כי שנים רבות מאוחר יותר, כאשר ביקר בתערוכה גדולה של פיקאסו בלונדון, עלתה לפתע במוחו המחשבה כי בעוד אשר פיקאסו הוא בְּרוּך-שטן, שאגאל הוא בּרוּך-אל.

דיוקן מארק שאגאל, על רקע אחת מיצירותיו, בערך 1960. את הדיוקן שלח שאגאל לחברו סוצקבר

אותו ביקור בצרפת הביא אחריו ביקור גומלין של שאגאל בישראל, ושיתוף פעולה אמנותי בין השניים, שאחד משיאיו היה עיטור הפואמה "סיביר" מאת סוצקבר. הכישרון לידידות, שאכן היה משותף, כנראה, לשאגאל ולסוצקבר גם יחד, העניק לנו כמה מן הפנינים הנפלאות של התרבות היהודית במאה העשרים.

שאגאל מעטר את הפואמה של סוצקבר "סיביר"

רוצים להכיר מקרוב את אברהם סוצקבר?

הסרט "דבש שחור – שירת חייו של אברהם סוצקבר" יוצג על מסך ענק ברחבת הספרייה הלאומית במסגרת פסטיבל דוקו.טקסט. לאחר הקרנת הסרט נשוחח עם יוצר הסרט אורי ברבש ועם נכדתו של אברהם סוצקבר, השחקנית הדס קלדרון.

לפרטים ולהרשמה לחצו כאן

 

 כתבות נוספות

חייו של אברהם סוצקבר: המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

פואמה ותערוכת איורים: "אל פולין": אברהם סוצקבר נפרד ממולדתו

ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית

כבר מאמצע המאה ה-18 ניסו גדולי השפה העברית לתרגם את הקלאסיקה של סרוונטס לשפת הקודש. זה לא תמיד הצליח להם...

כרזה להצגה "דון קישוט", 1963. מקור: אוסף ראובן פלץ

מה זה בעצם תרגום? יצירה ש"עוברת דירה" משפה אחת לאחרת? המרה לשונית בלבד או אולי גם המרה תרבותית? מה הופך תרגום לטוב? מהם הקריטריונים הבסיסיים שבלעדיהם תרגום יחשב לתרגום גרוע? וכשהתרגום כבר מתרחק יותר מדי מהטקסט המקורי, מדובר עדיין בתרגום או במשהו אחר? כל השאלות האלה רלוונטיות מאוד לגלגוליו של "דון קיחוטה" בשפה העברית.

"ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה", או בקיצור "דון קיחוטה", יצירתו האלמותית של הסופר הספרדי מיגל דה סרוונטס, התפרסמה בשני חלקים בשנים 1605 ו-1615. היצירה מספרת את סיפורו של אציל כפרי ועני למדי ש"משתגע" בעקבות קריאה מרובה בספרות האבירים ומחליט להקדיש את חייו לאבירות הנודדת. בליווי נושא כליו האיכר סאנצ'ו פאנסה, דון קיחוטה מחפש לו הרפתקאות ברחבי ספרד. לעתים קרובות, כשהרפתקאות אביריות אינן בנמצא, האביר הנודד יוצר אותן בעצמו כאמן האוחז במכחול הדמיון.

 

דיוקן משוער של סרוונטס, הציור מיוחס לצייר: Juan de Jáuregui

 

סקירה כללית של תרגומי "דון קיחוטה" לשפת הקודש מראה שהחל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו התפרסמו בערך 20 (!) תרגומים, עיבודים, כתיבות-מחדש וגרסאות שלמות ומקוצרות של היצירה. מספר מרשים ללא ספק, במיוחד כשמדובר בשפתו של ציבור מצומצם יחסית בארץ בימינו ומצומצם עד מאוד לפני מאה שנים. התרגומים הראשונים של היצירה הם הרבה יותר חופשיים ורבים מהם עומדים בחזקת כתיבה-מחדש, כלומר יצירה של טקסט חדש לחלוטין תוך קריאה, שינוי ופרשנות של טקסט קודם. עם השנים, ובמיוחד החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, ניתן להתחיל למצוא תרגומים נאמנים יותר למקור הספרדי.

על מנת להתחקות אחר המקרה הראשון של ספק תרגום ספק כתיבה-מחדש של "דון קיחוטה" לעברית עלינו לחזור בזמן לשנת 1871, בה נחמן פרנקל מפרסם את יצירתו "ספר אבינועם הגלילי או משיח האוויל".

 

עמודו הראשון של הספר "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל".
עמודו הראשון של הספר "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל". לחצו על התמונה לגרסה המקוונת של הספר

 

כפי שניתן לנחש מהכותרת, פרנקל לא מתרגם את יצירתו של סרוונטס אלא משנה אותה כליל. בספר זה, דון קיחוטה הופך למין גיבור יהודי שתר אחר הרפתקאות לא בספרד של המאה ה-17 אלא בארץ ישראל של תקופת בית שני. לאבינועם הגלילי, כמו לדון קיחוטה, יש נושא כלים בשם יונה, גבירה שלה מוקדש ליבו, ורצון עז לעזור לחלשיה ונדכאיה של הארץ. השפה שבה כתוב הספר מנסה לחקות את העברית המקראית, ניסיון חיקוי שנפגוש שוב ושוב בתרגומים של דון קיחוטה לשפת הקודש.

תרגום שני ליצירה בשם "דון קישוט מן למנשה" פורסם ע"י דוד יודילביץ' בשנת 1894, אך זכה לתהילה ולתפוצה פחותות בהשוואה לתרגום השלישי מאת משוררנו הלאומי, הוא חיים נחמן ביאליק, משנת 1912: "דון קישוט איש למנשא".

ביאליק, כקודמיו, לא ידע ספרדית. בעייתיות זו מתחוורת כשמשווים את התרגום לטקסט בשפת המקור. ההערכה היא שהוא יצר את התרגום תוך התבססות על תרגום מקוצר של "דון קיחוטה" לרוסית או גרמנית. מדובר בתרגום-של-תרגום-חופשי, סלקטיבי וחסר מאוד (פרקים שלמים נעלמו כלא היו), הכתוב בשפה פסאודו-מקראית ולפרקים ממש נבואית. המרחק הרב מיצירתו המקורית של סרוונטס מקבל משמעות עמוקה כשמבינים שתרגומו של ביאליק היה התרגום הפופולארי ביותר ליצירה בארצנו עד המחצית השנייה של המאה ה-20. פרופ' רות פיין סיפרה לי שכשהיא עלתה ארצה מארגנטינה ורצתה לחזות בתרגום העברי ל"דון קיחוטה" היא נדהמה כשהבינה שלקורא העברי מושג כה משובש ושונה של היצירה מהמקור הספרדי שהיא הכירה היטב.

 

עמודי הפתיחה של תרגום ביאליק

 

חשבתם שביאליק הודה בכל הבעיות האלה? לא ולא, ההיפך הוא הנכון. שימו לב למילים החותמות את ההקדמה שכתב לתרגום. קשה מאוד להתעלם מהסתירות, מחצאי האמיתות ומהשקרים המלאים שמופיעים שם: "התרגום העברי נעשה על פי תרגום דון קישוט השלם נוסחא חדשה, שנמצאה בשנים האחרונות, ולפי דעת רוב ה"סרונטיסטים" היא הנכונה והיא הנקיה ביותר מזיופים והוספות על ידי זרים. ומפני שתרגום זה נועד בעיקרו לבני הנעורים, באו בו השמטות וקצורים רבים. ביחוד נשמטו כל אותן האפיזודות שאין להן ענין לגוף הספור ומסיחות את דעת הקורא מן העיקר".

 

מוזמנים לקרוא ולהאזין לתרגומים של ביאליק ל'דון קישוט' פה

 

אכן, תרגומו של ביאליק קרוב יותר לתרגום של פרנקל מאשר ל"דון קיחוטה" המקורי. לא מדובר אך ורק בהבדלי סגנון ובמשחקים בשפה אלא ממש בשינויים תוכניים. חשבתם שזה די מוזר שאיכר ספרדי זולל חזיר כסאנצ'ו יאמר תורה כגדול חכמי התלמוד? לא אצל ביאליק. בהזדמנות אחרת בספר, הדמות האהובה מבטיחה לשמור על חוקיו של דון קיחוטה כשמור את יום השבת: "ויהי אדוני בטוח, כי אהיה נזהר מאד מעבור על מצוותך, כאשר אני נזהר ממלאכה ביום השבת" (נד). הדתה בספרי הלימוד? ביאליק היה שם קודם.

 

סנשו שומר שבת בגרסת ביאליק

 

בעשורים שחלפו לאחר פרסום התרגום של ביאליק יצא לאור מספר רב של עיבודים חופשיים, גרסאות מקוצרות ומהדורות לילדים ונוער ליצירתו של סרוונטס. רוב היצירות האלה אינן מוכרות במיוחד ובכתבה זו לא אתעכב עליהן.

התרגום הראשון שאפשר להגדירו פחות או יותר כנאמן למקור הספרדי מתפרסם בשנת 1955 ע"י יוסף רביקוב. הבעיה היא שמדובר אך ורק בכרך הראשון של "דון קיחוטה" משנת 1605.

בתוך כך, התרגום הראשון שהוא גם נאמן וגם שלם ל"דון קיחוטה" יוצא לאור בשנת 1958 תחת ידיו של נתן ביסטריצקי. המאמץ של ביסטריצקי הוא בהחלט ראוי לציון אך עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, זאת משום שהתרגום שלו, גם אם הוא מתאמץ להתקרב למקור, מתאפיין במורכבות רבה וכתוב בשילוב בין עברית מקראית, עברית מודרנית (לשנת 1958), עברית חז"לית, הרבה ארמית, פה ושם ערבית והמון חידושי לשון פרי עטו של המתרגם. הנה כמה דוגמאות להמחשה: "פולמוס מפליץ" (כלומר, קרב מופלא), "מן לעילא ועד לתתא" (כלומר, מלמעלה ועד למטה), "אביר מסולת" (כלומר, אביר מצוין), "טירדה וחשיקה" (כלומר, מבוכה ותשוקה), "ארמלתות" (כלומר, אלמנות), "יריבים עזיזים ומתעברים" (כלומר, אמיצים וכעוסים) ועוד. אין ספק שמדובר בשימוש יפהפה ויצירתי בשפה. הבעיה היא שאפילו הקורא של שנת 1958 התקשה מאוד להבין מה בדיוק קורה במבוך הלשוני המפותל הזה.

נכון להיום, התרגום החדש, המלא, הקריא והנאמן ביותר ל"דון קיחוטה" המקורי הוא תרגומם של ביאטריס ולואיס לנדאו מ-1994, עם עזרה בתרגומי השירים מאת טל ניצן. מדובר בתרגום טוב למדי של היצירה הכתוב בעברית מודרנית ושוטפת, אולם לא יזיק, לעניות דעתי, לתרגם את הספר שוב אבל הפעם במסגרת מהדורה מדעית. יצירה כה חשובה, מרתקת ומורכבת כ"דון קיחוטה" תהיה יותר מראויה לכך.

 

תרגומם של ביאטריס ולואיס לנדאו

 

לסיכום, "דון קיחוטה" עבר תלאות רבות ומשונות עד שהצליח למצוא את מקומו בשפה העברית. אבל האמת היא שזה די הולם את אופיה של היצירה. הידעתם? בפרק התשיעי הקורא הנדהם מגלה שהספר שהוא קורא הוא למעשה תרגום מערבית של ספר שנכתב ע"י היסטוריון מוסלמי בשם סידה האמטה בננחלי. לא ידעתם? ביאליק השובב הזה. רוצו לקרוא את התרגום של לנדאו.

 

ההיסטוריון המוסלמי סידה האמטה בננחלי כותב את דון קיחוטה

 

כתבה קצרה זו מבוססת ברובה על מאמרה המופתי של מורתי ורבתי, פרופ' רות פיין מהחוג ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקאים באוניברסיטה העברית בירושלים: "'דון קיחוטה' בעברית: תרגומים, עיבודים וכתיבות-מחדש" [2008, ספרדית].

 

כתבות נוספות

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

על הזוג השייקספירי ועל היהודי המומר שנתן להם חיים בעברית

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

 

שיחקת? שילמת! ספר החוקים הקשוח של עיירת צילץ

פנקס העיירה צילץ מסוף המאה ה-18 משרטט את דמותה של מנהיגות המחויבת לקהילתה - כל עוד קהילה זו תעקוב באדיקות אחר חוקיה

בסוף המאה השבע-עשרה, נעשתה צילץ הפולנית לעיירת מקלט ליהודים החיים באירופה. הממשל המקומי העניק ליהודים זכויות מסחר שוות לסוחרים הנוצריים בני המקום. הזכות, שנחשבה זכות נדירה לתקופתה, עודדה הגירה יהודית לאזור בתחילת המאה השמונה-עשרה.

עבור ההנהגה היהודית בצילץ, דבקות בחוקיה המחמירים של ההלכה היהודית הייתה הדבק המאחד של הקהילה הגדלה, הגורם שיבטיח הגנה על דרכי החיים המסורתיות ויספק הגנה וביטחון לקהילה. חוקים אלה, והעונשים שהוטלו על אלו שיפרו אותם, תוארו בפירוט בפנקס הקהילה.

 

שער פנקס צילץ, צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

הפנקס, המתעד את השנים 1796 עד 1805, נכתב בבליל שפות הכולל גרמנית, יידיש ועברית. הוא מכיל את החוקים הרשמיים של הקהילה, כולל קריטריונים לקבלה לקהילה, קווים מנחים בסיסיים לאופן שבו יש לחיות את חיי היומיום, ומרשם לדרך הראויה לקבלת אישורי חתונה – כדרך לווסת את גידול האוכלוסין בהתאם לדרישות המשטר הפרוסי. הפנקס מכיל בנוסף חוקים לניהול הפאב המקומי שהיה בבעלות הקהילה היהודית והושכר לחברי הקהילה למטרות רווח.

אחד האיסורים החמורים ביותר שקבעה המנהיגות היהודית בצילץ הוא האיסור על קיומם של משחקים – בין אם מדובר במשחקי קופסה, משחקי כלים או הימורים. משחקים אלו נתפסו כדרך המובילה להתנהגות מופקרת ולא צנועה. האיסור על משחקים הוסר בשני מקרים בלבד: אישה שילדה לאחרונה יכולה הייתה להזמין את חברותיה למשחק, בהנחה שגברים לא יימצאו במקום. המקרה השני הוא כמובן, בפורים.

 

דף מתוך הפנקס, צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

על מי שתפסו מנהיגי הקהילה משחק משחקים שלא תחת שני המקרים הנדירים הללו השיתו את העונש החמור מכל: קנס כבד שישולם לקופת הקהילה. עבור עשירי הקהילה קנס זה לא היה מספיק חמור כדי להרחיקם מהמעשה האסור, אך עבור מרבית חברי הקהילה – היה העונש בגדר מכה קשה לכיסם המדולדל ממילא.

שנים לאחר התקנת החוק האוסר על משחקים, הרגישו חברי הקהילה שהגיע הזמן לשינוי. הפנקס מתאר את התהליך שעברה הנהגת הקהילה בבחינתה מחדש את החוק. הוועדה שכונסה לכך החליטה שבימים בהם לא מתקיימת תפילת התחנון (שבת, חג ומועדים מיוחדים), יורשו בני הקהילה לשחק משחקים, בהנחה שהם ישחקו במתינות ובאופן שלא יעוררו אינטראקציות לא נאותות.

הקהילה היהודית של צילץ אמנם חדלה להתקיים לפני יותר מ-100 שנה, הפנקס השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי מספק לנו הצצה לחיי הקהילה העשירים שהתקיימו בעיירה הפולנית ולמנהיגות שהקדישה את חייה לקהילה, כל עוד הייתה זו מוכנה לנהוג לפי החוקים שהנהיגה.

 

דף נוסף מהפנקס, צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא

העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

הצצה לפנקס המוהל היהודי-איטלקי יחיאל בן משה דוד