מחברות לימוד העברית של חנה סנש

מחברות נדירות השמורות בספרייה הלאומית מתעדות את ניסיונותיה של הצנחנית המשוררת ללמוד עברית תנ"כית

חנה סנש וברקע מחברת ללימוד עברית

אני רוצה לקרא התנח (=התנ"ך) בעברית. אני יודעת שיהיה קשה מאד, אבל זות (=זאת) השפה האמת (=שפת האמת) והחכי (=והכי) יפה, ובזה רוח אמינו (=עמנו)

כך כתבה חנה סנש ביומנה סמוך לעלייתה ארצה בספטמבר 1939. שגיאות הכתיב הופיעו כך במקור. בכל זאת הייתה זו לסנש שפה חדשה וקשה.

אהבת התנ"ך ואהבת העברית היו בנפשה של חנה סנש. אך לא רק כאשר הגיעה לארץ ישראל. מתברר כי כבר משנת 1935, כשהיא נערה בת 14, השתתפה סנש בחוג תנ"ך בארץ מולדתה הונגריה. ארבע שנים לפני עלייתה ארצה.

מחברות נדירות השמורות בספרייה הלאומית, מאותו חוג תנ"ך, מספרות את "המאבק" היומיומי של חנה סנש בעברית התנ"כית הקשה.

במחברת הראשונה שלה מהשנים 1936-1935 ניתן לעקוב אחרי הפרקים בתנ"ך שלמדה סנש לצורך תרגול העברית.

למשל באחד העמודים חנה סנש מעתיקה את פרק קכ"ו בתהלים, ובו המילים "בשוב, שיבת, היינו, כחולמים" וכן הלאה ("שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"),

ובמקום אחר את פרק כ"ג בתהלים, ובו המילים "דשא, ירביצני, על, מי, מנוחות, ינהלי" ("מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי").

אבל לא רק תנ"ך ועברית למדה חנה סנש, אלא גם ערבית. עם הגיעה ארצה בספטמבר 1939 היא נכנסה לבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, שם למדו הבנות גם ערבית. בארכיון של חנה סנש שמורים דפים בודדים מאותה תקופה בהם היא מתרגלת את לימודי ערבית.

 

ולסיום, מוזמנים להאזין לפרק מיוחד ב"הסכת הספרנים" על "חייה הסודיים של חנה סנש". האזנה נעימה!

העברת ארכיונה של חנה סנש לספרייה הלאומית נעשתה בעזרתם האדיבה של אורי ומירית אייזן

המאבק של היטלר: סיפורו של הספר הארסי והמסוכן ביותר בעולם

כמעט מאה שנה מפרסום המניפסט הארסי ובלתי ניתן לקריאה של אדולף היטלר, ישבנו לשיחה עם פרופ' עודד היילברונר על הספר שעדיין אסור לפרסום בישראל. מה כוח המשיכה שלו? באיזה שלב בקריירה של היטלר הוא נכתב וכיצד הפך את המנהיג של גרמניה הנאצית לאדם אמיד ביותר?

מהדורה מודרנית של מיין קאמפף, ספר השינאה שחיבר היטלר לפני שעלה לשלטון

 

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: פרופ' עודד היילברונר

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

 

השנה היא 1925. בגרמניה רואה אור ספר פוליטי חדש שנכתב בידי פעיל ימני קיצוני יליד אוסטריה. עם פרסומו הספר מתקבל בעיקר באדישות, בגיחוך ובביקורות חריפות על השפה הרדודה, על חוסר הקוהרנטיות ועל הטון הדמגוגי של המחבר. האיש עצמו, שלא היה ידוע במיוחד מחוץ לגבולות בוואריה, חיבר את כתב היד בכלא בזמן שריצה עונש של שמונה חודשי מאסר בגין ניסיון הפיכה כושל שביצע שנה קודם לכן יחד עם חבריו במינכן. קראו לו אדולף היטלר.

שלוש-עשרה שנים לאחר מכן מחבר הספר כבר אינו אסיר פוליטי, אלא הפיהרר שעומד בראש גרמניה וחתום על המלחמה הקטלנית שגב,ה את חייהם של יותר מחמישים מיליון בני אדם. גם הספר זכה לשדרוג במעמדו. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הוא הפך לרב-מכר שהופץ בכשנים-עשר מיליון עותקים, תורגם לשש עשרה שפות והפך את היטלר לאיש אמיד מאוד.

ישבנו עם פרופ' עודד היילברונר לשיחה על הספר האפל הזה, מיין קאמפף שמו – מאבקי. ביקשנו לברר מדוע הוא נחשב עד היום לספר המסוכן ביותר בעולם שהפצתו אסורה עדיין במדינות רבות. ניסינו להתחקות אחרי מקורות השנאה והגזענות שבו, למצוא בין שורותיו רמזים לתוכנית הפיתרון הסופי ולבדוק כיצד הפך הספר המייגע והבלתי קריא הזה השראה לתנועות האנטישמיות בעולם.

הנה טעימה ממה שמצפה לכם בפרק המיוחד הזה של הסכת הספרנים:

המציאות שלנו ניצחה בסופו של דבר את הרעיונות של הספר. אז תסביר לי איך זה שהוא נחשב עדיין לספר כל כך מפחיד ומסוכן במדינות רבות?

"ברוב מדינות העולם הספר מותר להפצה. לא אסתכן ואומר שישראל היא המדינה היחידה בה הספר אסור להפצה. יכול להיות שיש מדינות נוספות אבל ככלל אפשר להגיד שבמדינות רבות בעולם שבהן רוצים להפיץ את הספר בשפה כזאת או אחרת, מקומית או אנגלית או גרמנית, הדבר מותר. בישראל הדבר כנראה אסור. אפשר למצוא את השפה בשפה המקורית, הגרמנית. הספר נמצא הרבה פעמים בחנויות ספרים. כמובן שגם בספריות אוניברסיטאיות לצורכי מחקר. אבל כהפצה מסחרית, ישראל היא כנראה המדינה היחידה שהספר במלואו אסור להפצה מבחינה מסחרית. או לתרגום של כולו והפצתו".

לפני שניגע במה באמת כתוב בספר, הייתי רוצה לשאול אותך עד כמה סיפור החיים האישי של היטלר בא לידי ביטוי ברעיונות שיש בספר?

"סיפור החיים של היטלר שזור במרבית פרקי הספר. לעתים באופן מפורש, לדוגמה בפרקים 'ילדותי', 'תקופת וינה', 'חיי במלחמת העולם הראשונה', ולעתים באופן עקיף כשהיטלר מכניס סיפור מילדותו או מהשנים שחי באוסטריה או מגיע למינכן. אנחנו יודעים היום שהרבה מהעדויות שהוא מביא לגבי ילדותו היו מפוברקות כדי ליצור סיפור של אדם שהתחיל מכלום והצליח יחסית – הרי בשנת 1925 כשהספר מתפרסם הוא עדיין לא מנהיג גרמניה. חשוב להבין שהייתה לו ילדות יחסית נורמלית עבור ילדים באוסטריה. במקרה הזה אבא קצת פטרוני וקשוח שאולי היכה אותו. אמא מגוננת ואוהבת. הוא עובר לווינה כמו צעירים רבים שעזבו עיירות קטנות ומגיעים לעיר הגדולה…כמו צעירים אחרים הוא מנסה לגבש את דעותיו ורעיונותיו החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים. בין-היתר על ידי ישיבה בספרייה, האזנה לפוליטיקאים בווינה, קריאה מוגברת של עיתונות כזו או אחרת ומפגשים חברתיים. אז הסיפור של אביון גלמוד שאין לו מה ללבוש והוא צמוד לרדיאטור, הוא סיפור שיש לקחת בעירבון מוגבל. אבל כמובן שהסיפור עשה הרבה רושם כאשר היטלר מתחיל להתפרסם ואומרים: 'אה, הוא התחיל באמת מאפס'.

"זהו הדין גם בסיפורים שלו על מלחמת העולם הראשונה. היטלר לא היה גיבור גדול, אבל גם לא היה נחבא אל הכלים. היום אנחנו יודעים שהוא היה חייל באמת כנראה מצטיין. אולי לא גיבור. הוא היה שליח בין יחידות. העביר דואר וידיעות. הוא נפצע במלחמה בעיניים כתוצאה מהפגזת גז. קיבל דרגה ראשונה של צלב הברזל כי היה יחסית אמיץ. אבל לא יותר מזה. בינו לבין החייל החשוב ביותר בצבא הגרמני באותה התקופה יש פער גדול".

בוא נדבר על הספר עצמו. אנחנו מדברים על שני כרכים שנכתבו זה אחר זה בהפרש של שנה. ביחד כאלף וחמש מאות עמודים. איך הספר בנוי?

"קודם כל הערה מאוד חשובה בנושא של כתיבת הספר: את הכרך הראשון של הספר שיצא כאשר היטלר משתחרר מהכלא בשנת 1925, היטלר לא בדיוק כתב. זאת אומרת הוא שירבט רעיונות, הכתיב דברים למזכיר שלו רודולף הס, עשה גזור והדבק מהרבה ספרים אחרים שהסתובבו אז בשוק הספרים האנטישמי. זהו בליל של כתיבה מקורית, הכתבה והעתקה-גניבה של רעיונות וקטעים שלמים מכתבים אחרים שעובדו תחת ניסוחו ואופן כתיבתו של היטלר. המקוריות היא לא החלק החזק ביותר של החלק הראשון. ואולי הכי חשוב, היטלר נשא הרבה נאומים עד אותה שנה בבוואריה. כתב הרבה ופירסם הרבה בעיתון של המפלגה הנאצית ובעיתונים ימניים אחרים, אז היטלר לקח את הדברים שכבר כתב – הוסיף, סגנן, הוריד – והכניס אותם לכרך הראשון.

"הכרך הראשון הזה יצא בקיץ 1925, מספר חודשים אחרי ששוחרר מהכלא. מחירו היה 12 מארק באותן שנים. הוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת.

"היטלר אמנם שוחרר מהכלא אך הטילו עליו איסורים שונים. ומכיוון שבמשך שנה – שנה וחצי היה אסור לו לנאום, אפשר כבר לראות שהחלק השני של הספר הוא יותר היטלר. אבל זהו עדיין גם שחזור של כתבים ונאומים מוקדמים שלו שהוא מכניס לכרך השני. והוא יוצא לאור בשנת 1926 בשני כרכים".

בספר הזה כבר באים לידי ביטוי כל הרעיונות האנטישמיים, הגזעניים ועליונות הגזע הארי?

"אז פה אנחנו כבר נכנסים לתוכן. הספר הזה הוא בליל רעיונות. יש שם הכל מכל: יחסי מין, שיעורי ספורט בבתי ספר, זיכרונות אישיים, התקפות ארסיות ורעילות ביותר על היהודים, על השמאל, על הקומוניסטים והסוציאליסטים. ובנוסף, סיפורי חיים של היטלר על איך הוא הקים או איך הוא הצטרף ועיצב את המפלגה הנאצית, שנקראת תחילה מפלגת הפועלים הגרמנית. יש בספר גם סיפורים שלו על יחסיו עם פוליטיקאים – אנשי ימין ושמאל כאלה ואחרים. רעיונות שקשורים למדיניות חוץ – רוסיה, הסכם ורסאי, אנגליה, יפן, סין, דרום אמריקה, התנועה הציונית ומה לא. יש שם הכל מכל. אבל ללא ספק הדגל שמתנוסס מעל הספר הוא דגל של פמפלט אנטישמי-גזעני. כשמה שעומד ביסוד הספר זה תורת הגזע. כאשר המטרה העיקרית לחצים הארסיים של היטלר הם היהודים ואחריהם השמאל. הכל עומד בצילה של תורת הגזע".

כשאתה אומר שנאה לשמאל, כיצד זה בא לידי ביטוי בספר?

"שמאל בגרמניה אז זה בעיקר הקומוניסטים, אבל גם הסוציאל-דמוקרטים, שהרבה מהם היו יהודים. כשקוראים את הספר בשלמותו ורואים את ההתבטאויות של היטלר כנגד הקומוניסטים והבולשביקים (זאת אומרת כנגד ברית-המועצות) קשה תמיד לסמן בדיוק מיהו האויב העיקרי במיין קאמפף. אני אומר את זה קצת בלשון הגזמה כי ברור שהאויב הוא תמיד יהודי. ואם אתה יהודי וגם קומוניסטי אז מצבך רע במיוחד. אבל צריך להבין את המצב בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה: בקרב מפלגות הימין הגרמניות היהודים היו האויב האולטימטיבי, אבל לצידם אלה היו הסוציאליסטים והקומוניסטים שגרמו להפסד במלחמה. הם הקימו את הרפובליקה הדמוקרטית שהייתה שנואת נפשם של הגרמנים הימנים. הם אלה שהיו אחראים על המצב הכלכלי הקשה. הם אלה שחתמו על הסכם ורסאי. הם, הקומוניסטים, נחשבו לגיס חמישי של הבולשביזם הרוסי שרוצה להשתלט על גרמניה ועל כל אירופה. זאת הכוונה לשמאל.

"המפלגה הנאצית שהיטלר מצטרף אליה לא נקראה המפלגה הנאצית בראשיתה אלא מפלגת הפועלים הגרמנית – ששמה שונה לאחר כעשרה חודשים. היטלר מצטרף אליה לאחר הקמתה והופך מהר מאוד לראש מחלקת התעמולה ואז ליושב ראש המפלגה. עיקר הפעילות של המפלגה הופנה כנגד השמאל – סוציאליסטים ובעיקר קומוניסטים. להם חברי המפלגה הרביצו ואותם הם שנאו. הם – הקומוניסטים – הם אלו שניסו לעשות מהפכה במינכן בסוף המלחמה, והשתלטו למספר חודשים על מינכן והרגו ורצחו פעילים של הימין הקיצוני. ולאחר מכן כאשר הימין הקיצוני השתלט על מינכן ובוואריה בחזרה הם חזרו ורצחו פעילים קומוניסטים. זאת אומרת, השמאל היה מטרה ברורה ומיידית. והם מופיעים ומככבים בספר – אולי יותר מהיהודים. אבל אנחנו יודעים שבעיניי היטלר הזיהוי בין השמאל לבין היהודים, ובעיקר בין קומוניסטים ליהודים הוא די ברור. כי הרי מי אחראי לקומוניזם? היהודים. ואיפה היהודים יושבים? בברית המועצות. אז האיום על גרמניה הוא יהודים, קומוניסטים ומעל הכל יהודים שהם קומוניסטים וקומוניסטים שהם יהודים. וההוכחה? הם משתלטים על רחובות גרמניה ורוצים להפוך את גרמניה לסוכן של ברית המועצות. לכן ההבדל ביניהם לא ברור בדבריו של היטלר".

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

האישה הביישנית והצנועה שבראה את קרואלה דה ויל

היא הפכה ממוכרת רהיטים לתסריטאית ולסופרת מצליחה, אבל רק בגיל שישים כתבה את "101 דלמטים", מה שהפך ליצירתה האהובה והמוכרת ביותר. הכל קרה בזכות תשעת הכלבים הדלמטים שגידלה באהבה בביתה ובזכות חברה קרובה, שהפכה להשראה לאחת מהמרשעות האהובות בהיסטוריה

הסופרת דודי סמית בחברת חברים בשחור ולבן

קיים סיכוי גבוה שהדבר הראשון שתחשבו עליו בעקבות צמד המילים "כלבים דלמטיים" הוא הסרט של דיסני – הגרסה הספציפית תלויה בשנת הולדתכם.

יש גם סיכוי, נמוך יותר אבל קיים, שתיזכרו בספר עליו מבוסס הסרט, ספר שבשעתו זכה להצלחה ניכרת. אתם יחידי סגולה של ממש אם גם זכור לכם שהספר נכתב ע"י דודי סמית, שם שרוב ילדי וילדות ישראל שקראו את הספר במהדורתו הישנה קראו כנראה עם שורוק ב-ו', מבלי לעצור ולתהות מה הקשר בין שם החיבה הישראלי דוּדי לספר מתורגם.

ובכן, כדאי לדעת שמי שהביא לעולם את 101 הכלבים הדלמטיים, וחשוב לא פחות – את נבלית העל קרואלה דה ויל (או עריצה מדיאש, בגרסת ילדי שנות ה-80-60), לא היה וולט דיסני, וגם לא גבר סחבק בשם דודי, אלא אישה אנגליה בשם דורותי ( או בשם החיבה שלה – דוֹדי, בחולם) סמית. ואם השם הזה מצלצל לכם מוכר גם בהקשרים אחרים, זו אכן אותה האישה שכתבה את הספר המצליח "הטירה היא שלי" שנבחר לאחד מ-100 הספרים האהובים ביותר בבריטניה, וזכה אף הוא לעיבוד קולנועי. גם לעברית הוא תורגם פעמיים (בפעם הראשונה בשם "רשימות קסנדרה" ולאחרונה בשם נאמן למקור).

סמית נולדה בשלהי המאה ה-19, בשנת 1896. אביה מת כשהייתה בת שנתיים, ודודי עברה עם אמה לגור בביתם של סבה וסבתה, בית בו גרו גם אחיה ואחיותיה הרווקים של האם. הילדה הקטנה זכתה להערצתם של כל דרי הבית וספגה את אהבתם הגדולה לתיאטרון. בגיל 18 נרשמה דודי לאקדמיה לאמנויות הבמה בלונדון אך לאחר מספר שנים הבינה שלא נועדה לקריירת משחק ובלית ברירה החלה לעבוד לפרנסתה בחנות רהיטים. כל זה לא הפחית מאהבתה לעולם הבמה, והיא פנתה לכתיבת תסריטים. תסריט שלה לסרט קולנוע נמכר תחת שם העט הגברי צ'רלס הנרי פרסי ומחזה תיאטרון שפרסמה תחת השם הבדוי C.L. Anthony נמכר אף הוא וזכה להצלחה.

הסופרת דודי סמית

האם הייתה מצליחה באותו אופן לו פרסמה אותם מלכתחילה תחת שמה? לעולם לא נדע, אבל כאשר זהותה נחשפה, הפכה מוכרת הרהיטים התסריטאית לסנסציה ('Shopgirl writes play' הכריזו כותרות העיתונים), וסמית הפכה לאחת המחזאיות המצליחות בזמנה. התפתחות נוספת בקריירת הכתיבה שלה החלה במהלך מלחמת העולם השנייה, אז עברה עם בעלה לארצות הברית. געגועיה הביתה הובילו אותה לכתוב את ספרה המצליח – "הטירה היא שלי", ספר שבמרכזו נערה שובת לב המספרת ליומנה על עולמה ועל משפחתה יוצאת הדופן, המתגוררת בטירה מתפוררת בכפר אנגלי. הספר זכה לאהבת הקוראים ולהדפסות חוזרות וכעת סמית כבר לא הייתה רק תסריטאית מצליחה אלא גם סופרת.

אולם הספר שזכה להצלחה הגדולה ביותר הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כשסמית הייתה בת 60. ההשראה לספר באה לה מתשעת הדלמטים שהיא עצמה גידלה עם בעלה. שמו של הראשון בהם, ודאי לא תופתעו לשמוע, היה פונגו. חברה של סמית העירה שתוכל להכין ממנו מעיל פרווה מצוין ובאותו הרגע נולדה במוחה של סמית דמותה של קרואלה דה ויל. מדמותה של קרואלה התפתחה בחלוף הזמן העלילה כולה.

הצלחת הספר הובילה לשיחת טלפון מוולט דיסני שהציע להפוך את ספרה לסרט. בשנת 1961 יצא לאקרנים סרט האנימציה (סמית אהבה את הסרט, אבל התאכזבה מכתובית הקרדיט הקטנה) שבתורו העצים את הצלחת הספר, ובין השאר, הוא כנראה זה שהוביל לתרגומו לעברית. כעשר שנים לאחר פרסום הספר הראשון, פרסמה סמית ספר המשך (בעברית: תעלומת הכלבים המעופפים) אך הוא לא זכה להצלחה של קודמו ולמעשה, סרטי ההמשך של דיסני כלל אינם מבוססים עליו. אגב, דיסני רכשו גם את הזכויות לספר "הטירה היא שלי" שאמור היה לצאת בכיכובה של היילי מילס, אך בשל מחלוקות בין התסריטאית לבין סמית הפרויקט נגנז, ורק לאחר מותה של סמית נלקחו הזכויות מדיסני והסרט יצא באולפנים אחרים.

בשנת 1996 הוציאו בדיסני גרסה נוספת של 101 כלבים וגנבים, הפעם עם שחקנים וכלבים בשר ודם, ובכיכובה של גלן קלוז בתפקיד קרואלה דה ויל.

סמית לא זכתה לראות אותו. היא נפטרה בשנת 1990, ארבע שנים אחרי שבעלה מת במפתיע והותיר אותה שבורת לב. מי ששימש לה בן לוייה, משענת ומקור כוח בשנותיה האחרונות, היה צ'רלי, הכלב הדלמטי שלה.

כמו שקורה בדרך כלל כאשר ספרים הופכים לסרטים (אפילו כאלה שגלן קלוז מככבת בהם) לעולם יהיו בהם פרטים ורבדים שלא יוכלו לעבור למסך הגדול. גם אם נדמה שזה בלתי אפשרי, קרואלה דה ויל של הספר היא אכזרית יותר מזו של הסרט וגם הרקע שלה אפל יותר. מצד שני, גם ההומור נוכח יותר בספר וכך גם הסדר ההיררכי הנכון של יחסי אנשים וכלבים. הנה קטע מהעמוד הפותח של הספר, שיצא לאחרונה בתרגום חדש של גילי בר הלל-סמו, בו אנו מתחילים להכיר את פונגו ומיסי ואת אדון וגברת דירלי: "כמו רבים מבני האדם האהובים, הם סברו בטעות שהם הבעלים של הכלבים שלהם, במקום להבין שהכלבים הם הבעלים שלהם. בעיני פונגו ומיסי זה היה נוגע ללב ומשעשע, והם הניחו לאנשי המחמד שלהם להמשיך לחשוב שאלה פני הדברים".

אז אם אתם אוהבים כלבים או נבלים משובחים, ואם אתם רוצים להיחשף ליצירה של סופרת מוכשרת שספריה הצליחו אך שמה נשכח, אנו ממליצים להוסיף את ספריה של סמית לרשימת הקריאה שלכם.

ואסיים בגילוי נאות לקוראי "הטירה היא שלי" – את הרשימה הזו לא כתבתי, לצערי, בישיבה בתוך כיור המטבח.

אחרי החגים יתחדש הכל – פעמיים!

נעמי שמר כתבה שיר יפיפה שהצליח מאוד. אבל היוצרת הפרפרקציוניסטית לא הסתפקה בנכס צאן ברזל אחד. זהו סיפורו של הלהיט לו כתבה שמר שתי גרסאות שונות, כחלק ממסעה שֶׁלֹּא נִגְמַר, בֵּין שְׂדוֹת הַצֵּל וּשְׂדוֹת הָאוֹר

נעמי שמר (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית) ועפרה חזה (צילום: ישראל סימיונסקי, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

"אַחֲרֵי הַחַגִּים יִתְחַדֵּשׁ הַכֹּל", ניבאה נעמי שמר החכמה. אבל היא לא הסתפקה בגרסה אחת לשיר שבו נמצאת השורה הזו. הידעתם? לשיר יש שתי גרסאות שונות – בהן שונו המילים והמנגינה – ושתיהן הצליחו להפליא.

לכל שורדי ושורדות חודש אוגוסט האיום וחודש החגים העמוס, נספר את הסיפור מאחורי שיר אחד נהדר, שהפך לשני שירים נפלאים, וכל זה מפאת פרפקציוניזם בלתי נשלט של יוצרת אחת גדולה:

את "התחדשות" כתבה נעמי שמר לכבוד יום העצמאות ה-36 של מדינת ישראל, עבור תוכנית טלוויזיה מיוחדת וחגיגית שבה שרה אותו לראשונה עפרה חזה. השורות: "שעון-חייך מאותת לך עכשיו: למד-דלת, למד-הא, למד-וו" – מתייחס לשנת ל"ו למדינה.

ללי שמר, בתה של המשוררת והמוזיקאית, סיפרה לנו איך ולמה נכתב השיר, על שתי גרסאותיו:

"עם חלוף הזמן היא הרגישה שהשורה 'למד דלת למד הא למד וו' התאימה אמנם ליום העצמאות ה-36, אבל היא חידתית ולא מובנת ככל שיום העצמאות ה-36 מתרחק", סיפרה לנו שמר הבת. "אלא שהשיר היה מוצלח בעיניה, ולכן שינתה את שורותיו האחרונות וניסתה להלחין אותו מחדש. משום מה הניסיון לא צלח, לא ברור מדוע".

ללי שמר סיפרה לנו שזהו אינו השיר היחיד שנעמי שמר כתבה לו לחן חדש למילותיה. אבל המקרה הזה מעט יותר מסובך – כאן שמר לא הצליחה, מסיבותיה, להלחין מחדש את השורות ששינתה, וששינו את בתי השיר.

מספרת ללי: "באותה תקופה כתבה נעמי שמר שירים לרביעיית 'הכל עובר חביבי'. מעבר לעבודה המשותפת נוצרו גם קשרי ידידות חמים עם חברי הרביעייה, והיא קראה להם בחיבה ה'חבּיבּים'.

כשלהקת הנח"ל דאז (1984, היא שנת ה-36 למדינה) פנתה אליה בבקשה לכתוב לה שיר חדש, היא פנתה ליובל דור, שהיה אחד מארבעת 'החבּיבּים' וכבר הלחין כמה שירים עד אז, וביקשה שילחין את הנוסח המתוקן של השיר. היא לא שינתה רק את שתי השורות החידתיות, אלא שילבה עוד שינויים במילים, אולי במהלך הדו השיח הפורה והנעים ביניהם".

כך נולד לו שיר-אח ל"התחדשות". לצד הביצוע הבלתי נשכח של עפרה חזה צץ לו ביצוע חדש, במנגינה שונה ועם מילים אחרות: "בשיר החדש הכותרת שונתה ל"התחדשות אחרת". השיר עם השינוי במילים ועם הלחן של יובל דור זכה לביצוע יפה של להקת הנח"ל ולהצלחה רבה, לא פחות מהשיר המקורי", מוסיפה שמר. בלהקת הנח"ל שרה את הגרסה החדשה חיילת צעירה ומוכשרת – דפנה דקל.

הגרסה של להקת הנח"ל זכתה לעניין תקשורתי גדול, אבל בסופו של דבר הגרסה שנכללה באלבומה של עפרה חזה "אדמה" היא המוכרת יותר. ייתכן ששמר לא הייתה צריכה לשנות בכלל את המילים. מספרת ללי: "בשנים האחרונות אני פוגשת את הקהל האוהב והנאמן של נעמי שמר במופעים שאני עורכת ומנחה, ומגלה שרבים אוהבים את הלחן הראשון, ולא מתעכבים על השאלה מה עושים שם למד דלת, למד הא ולמד וו. מישהו סיפר לי שהבין את השורה הזאת כתיקתוק שעון החיים החולפים שמנחה את האדם להיות כאחד מל"ו הצדיקים".

למרות השינויים שערכה בטקסט, מספרת לנו ללי שמר, השאירה נעמי שמר על כנן שורות שהן סוג של חותם או חתימה יצירתית שלה. בבית האחרון של שתי הגרסאות כתבה שמר:

בְּמַסָּע שֶׁלֹּא נִגְמַר
בֵּין שְׂדוֹת הַצֵּל וּשְׂדוֹת הָאוֹר
יֵשׁ נָתִיב שֶׁלֹּא עָבַרְתָּ
וְשֶׁתַּעֲבֹר

"הבית הזה אופייני לנעמי שמר", מספרת ללי. "הצירוף 'שדות הצל ושדות האור' מערב את המאתגר עם האופטימי, החשוך עם המואר. בדומה ל'עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד' ב'לו יהי', או כמו 'אנא שמור לי על כל אלה / ועל אהובי נפשי / על השקט, על הבכי ועל זה השיר' ב'על כל אלה'. בעיניה השחור והבכי הם חלק מהחיים, ואנחנו חווים אותם ממש כמו את החסד ואת האור. כך בחייה ובחיינו וכך בשיריה".

נצטרף לברכות של נעמי שמר ונאחל לכולנו שישובו ימי החול, השגרה וההתחדשות – כי בליבנו אנחנו יודעים ויודעות "שֶׁמֵּעֵבֶר לַפִּנָּה אַהֲבָה חֲדָשָׁה מַמְתִּינָה".