המאבק של היטלר: סיפורו של הספר הארסי והמסוכן ביותר בעולם

כמעט מאה שנה מפרסום המניפסט הארסי ובלתי ניתן לקריאה של אדולף היטלר, ישבנו לשיחה עם פרופ' עודד היילברונר על הספר שעדיין אסור לפרסום בישראל. מה כוח המשיכה שלו? באיזה שלב בקריירה של היטלר הוא נכתב וכיצד הפך את המנהיג של גרמניה הנאצית לאדם אמיד ביותר?

מהדורה מודרנית של מיין קאמפף, ספר השינאה שחיבר היטלר לפני שעלה לשלטון

 

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: פרופ' עודד היילברונר

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

 

השנה היא 1925. בגרמניה רואה אור ספר פוליטי חדש שנכתב בידי פעיל ימני קיצוני יליד אוסטריה. עם פרסומו הספר מתקבל בעיקר באדישות, בגיחוך ובביקורות חריפות על השפה הרדודה, על חוסר הקוהרנטיות ועל הטון הדמגוגי של המחבר. האיש עצמו, שלא היה ידוע במיוחד מחוץ לגבולות בוואריה, חיבר את כתב היד בכלא בזמן שריצה עונש של שמונה חודשי מאסר בגין ניסיון הפיכה כושל שביצע שנה קודם לכן יחד עם חבריו במינכן. קראו לו אדולף היטלר.

שלוש-עשרה שנים לאחר מכן מחבר הספר כבר אינו אסיר פוליטי, אלא הפיהרר שעומד בראש גרמניה וחתום על המלחמה הקטלנית שגב,ה את חייהם של יותר מחמישים מיליון בני אדם. גם הספר זכה לשדרוג במעמדו. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הוא הפך לרב-מכר שהופץ בכשנים-עשר מיליון עותקים, תורגם לשש עשרה שפות והפך את היטלר לאיש אמיד מאוד.

ישבנו עם פרופ' עודד היילברונר לשיחה על הספר האפל הזה, מיין קאמפף שמו – מאבקי. ביקשנו לברר מדוע הוא נחשב עד היום לספר המסוכן ביותר בעולם שהפצתו אסורה עדיין במדינות רבות. ניסינו להתחקות אחרי מקורות השנאה והגזענות שבו, למצוא בין שורותיו רמזים לתוכנית הפיתרון הסופי ולבדוק כיצד הפך הספר המייגע והבלתי קריא הזה השראה לתנועות האנטישמיות בעולם.

הנה טעימה ממה שמצפה לכם בפרק המיוחד הזה של הסכת הספרנים:

המציאות שלנו ניצחה בסופו של דבר את הרעיונות של הספר. אז תסביר לי איך זה שהוא נחשב עדיין לספר כל כך מפחיד ומסוכן במדינות רבות?

"ברוב מדינות העולם הספר מותר להפצה. לא אסתכן ואומר שישראל היא המדינה היחידה בה הספר אסור להפצה. יכול להיות שיש מדינות נוספות אבל ככלל אפשר להגיד שבמדינות רבות בעולם שבהן רוצים להפיץ את הספר בשפה כזאת או אחרת, מקומית או אנגלית או גרמנית, הדבר מותר. בישראל הדבר כנראה אסור. אפשר למצוא את השפה בשפה המקורית, הגרמנית. הספר נמצא הרבה פעמים בחנויות ספרים. כמובן שגם בספריות אוניברסיטאיות לצורכי מחקר. אבל כהפצה מסחרית, ישראל היא כנראה המדינה היחידה שהספר במלואו אסור להפצה מבחינה מסחרית. או לתרגום של כולו והפצתו".

לפני שניגע במה באמת כתוב בספר, הייתי רוצה לשאול אותך עד כמה סיפור החיים האישי של היטלר בא לידי ביטוי ברעיונות שיש בספר?

"סיפור החיים של היטלר שזור במרבית פרקי הספר. לעתים באופן מפורש, לדוגמה בפרקים 'ילדותי', 'תקופת וינה', 'חיי במלחמת העולם הראשונה', ולעתים באופן עקיף כשהיטלר מכניס סיפור מילדותו או מהשנים שחי באוסטריה או מגיע למינכן. אנחנו יודעים היום שהרבה מהעדויות שהוא מביא לגבי ילדותו היו מפוברקות כדי ליצור סיפור של אדם שהתחיל מכלום והצליח יחסית – הרי בשנת 1925 כשהספר מתפרסם הוא עדיין לא מנהיג גרמניה. חשוב להבין שהייתה לו ילדות יחסית נורמלית עבור ילדים באוסטריה. במקרה הזה אבא קצת פטרוני וקשוח שאולי היכה אותו. אמא מגוננת ואוהבת. הוא עובר לווינה כמו צעירים רבים שעזבו עיירות קטנות ומגיעים לעיר הגדולה…כמו צעירים אחרים הוא מנסה לגבש את דעותיו ורעיונותיו החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים. בין-היתר על ידי ישיבה בספרייה, האזנה לפוליטיקאים בווינה, קריאה מוגברת של עיתונות כזו או אחרת ומפגשים חברתיים. אז הסיפור של אביון גלמוד שאין לו מה ללבוש והוא צמוד לרדיאטור, הוא סיפור שיש לקחת בעירבון מוגבל. אבל כמובן שהסיפור עשה הרבה רושם כאשר היטלר מתחיל להתפרסם ואומרים: 'אה, הוא התחיל באמת מאפס'.

"זהו הדין גם בסיפורים שלו על מלחמת העולם הראשונה. היטלר לא היה גיבור גדול, אבל גם לא היה נחבא אל הכלים. היום אנחנו יודעים שהוא היה חייל באמת כנראה מצטיין. אולי לא גיבור. הוא היה שליח בין יחידות. העביר דואר וידיעות. הוא נפצע במלחמה בעיניים כתוצאה מהפגזת גז. קיבל דרגה ראשונה של צלב הברזל כי היה יחסית אמיץ. אבל לא יותר מזה. בינו לבין החייל החשוב ביותר בצבא הגרמני באותה התקופה יש פער גדול".

בוא נדבר על הספר עצמו. אנחנו מדברים על שני כרכים שנכתבו זה אחר זה בהפרש של שנה. ביחד כאלף וחמש מאות עמודים. איך הספר בנוי?

"קודם כל הערה מאוד חשובה בנושא של כתיבת הספר: את הכרך הראשון של הספר שיצא כאשר היטלר משתחרר מהכלא בשנת 1925, היטלר לא בדיוק כתב. זאת אומרת הוא שירבט רעיונות, הכתיב דברים למזכיר שלו רודולף הס, עשה גזור והדבק מהרבה ספרים אחרים שהסתובבו אז בשוק הספרים האנטישמי. זהו בליל של כתיבה מקורית, הכתבה והעתקה-גניבה של רעיונות וקטעים שלמים מכתבים אחרים שעובדו תחת ניסוחו ואופן כתיבתו של היטלר. המקוריות היא לא החלק החזק ביותר של החלק הראשון. ואולי הכי חשוב, היטלר נשא הרבה נאומים עד אותה שנה בבוואריה. כתב הרבה ופירסם הרבה בעיתון של המפלגה הנאצית ובעיתונים ימניים אחרים, אז היטלר לקח את הדברים שכבר כתב – הוסיף, סגנן, הוריד – והכניס אותם לכרך הראשון.

"הכרך הראשון הזה יצא בקיץ 1925, מספר חודשים אחרי ששוחרר מהכלא. מחירו היה 12 מארק באותן שנים. הוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת.

"היטלר אמנם שוחרר מהכלא אך הטילו עליו איסורים שונים. ומכיוון שבמשך שנה – שנה וחצי היה אסור לו לנאום, אפשר כבר לראות שהחלק השני של הספר הוא יותר היטלר. אבל זהו עדיין גם שחזור של כתבים ונאומים מוקדמים שלו שהוא מכניס לכרך השני. והוא יוצא לאור בשנת 1926 בשני כרכים".

בספר הזה כבר באים לידי ביטוי כל הרעיונות האנטישמיים, הגזעניים ועליונות הגזע הארי?

"אז פה אנחנו כבר נכנסים לתוכן. הספר הזה הוא בליל רעיונות. יש שם הכל מכל: יחסי מין, שיעורי ספורט בבתי ספר, זיכרונות אישיים, התקפות ארסיות ורעילות ביותר על היהודים, על השמאל, על הקומוניסטים והסוציאליסטים. ובנוסף, סיפורי חיים של היטלר על איך הוא הקים או איך הוא הצטרף ועיצב את המפלגה הנאצית, שנקראת תחילה מפלגת הפועלים הגרמנית. יש בספר גם סיפורים שלו על יחסיו עם פוליטיקאים – אנשי ימין ושמאל כאלה ואחרים. רעיונות שקשורים למדיניות חוץ – רוסיה, הסכם ורסאי, אנגליה, יפן, סין, דרום אמריקה, התנועה הציונית ומה לא. יש שם הכל מכל. אבל ללא ספק הדגל שמתנוסס מעל הספר הוא דגל של פמפלט אנטישמי-גזעני. כשמה שעומד ביסוד הספר זה תורת הגזע. כאשר המטרה העיקרית לחצים הארסיים של היטלר הם היהודים ואחריהם השמאל. הכל עומד בצילה של תורת הגזע".

כשאתה אומר שנאה לשמאל, כיצד זה בא לידי ביטוי בספר?

"שמאל בגרמניה אז זה בעיקר הקומוניסטים, אבל גם הסוציאל-דמוקרטים, שהרבה מהם היו יהודים. כשקוראים את הספר בשלמותו ורואים את ההתבטאויות של היטלר כנגד הקומוניסטים והבולשביקים (זאת אומרת כנגד ברית-המועצות) קשה תמיד לסמן בדיוק מיהו האויב העיקרי במיין קאמפף. אני אומר את זה קצת בלשון הגזמה כי ברור שהאויב הוא תמיד יהודי. ואם אתה יהודי וגם קומוניסטי אז מצבך רע במיוחד. אבל צריך להבין את המצב בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה: בקרב מפלגות הימין הגרמניות היהודים היו האויב האולטימטיבי, אבל לצידם אלה היו הסוציאליסטים והקומוניסטים שגרמו להפסד במלחמה. הם הקימו את הרפובליקה הדמוקרטית שהייתה שנואת נפשם של הגרמנים הימנים. הם אלה שהיו אחראים על המצב הכלכלי הקשה. הם אלה שחתמו על הסכם ורסאי. הם, הקומוניסטים, נחשבו לגיס חמישי של הבולשביזם הרוסי שרוצה להשתלט על גרמניה ועל כל אירופה. זאת הכוונה לשמאל.

"המפלגה הנאצית שהיטלר מצטרף אליה לא נקראה המפלגה הנאצית בראשיתה אלא מפלגת הפועלים הגרמנית – ששמה שונה לאחר כעשרה חודשים. היטלר מצטרף אליה לאחר הקמתה והופך מהר מאוד לראש מחלקת התעמולה ואז ליושב ראש המפלגה. עיקר הפעילות של המפלגה הופנה כנגד השמאל – סוציאליסטים ובעיקר קומוניסטים. להם חברי המפלגה הרביצו ואותם הם שנאו. הם – הקומוניסטים – הם אלו שניסו לעשות מהפכה במינכן בסוף המלחמה, והשתלטו למספר חודשים על מינכן והרגו ורצחו פעילים של הימין הקיצוני. ולאחר מכן כאשר הימין הקיצוני השתלט על מינכן ובוואריה בחזרה הם חזרו ורצחו פעילים קומוניסטים. זאת אומרת, השמאל היה מטרה ברורה ומיידית. והם מופיעים ומככבים בספר – אולי יותר מהיהודים. אבל אנחנו יודעים שבעיניי היטלר הזיהוי בין השמאל לבין היהודים, ובעיקר בין קומוניסטים ליהודים הוא די ברור. כי הרי מי אחראי לקומוניזם? היהודים. ואיפה היהודים יושבים? בברית המועצות. אז האיום על גרמניה הוא יהודים, קומוניסטים ומעל הכל יהודים שהם קומוניסטים וקומוניסטים שהם יהודים. וההוכחה? הם משתלטים על רחובות גרמניה ורוצים להפוך את גרמניה לסוכן של ברית המועצות. לכן ההבדל ביניהם לא ברור בדבריו של היטלר".

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

אחרי החגים יתחדש הכל – פעמיים!

נעמי שמר כתבה שיר יפיפה שהצליח מאוד. אבל היוצרת הפרפרקציוניסטית לא הסתפקה בנכס צאן ברזל אחד. זהו סיפורו של הלהיט לו כתבה שמר שתי גרסאות שונות, כחלק ממסעה שֶׁלֹּא נִגְמַר, בֵּין שְׂדוֹת הַצֵּל וּשְׂדוֹת הָאוֹר

נעמי שמר (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית) ועפרה חזה (צילום: ישראל סימיונסקי, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

"אַחֲרֵי הַחַגִּים יִתְחַדֵּשׁ הַכֹּל", ניבאה נעמי שמר החכמה. אבל היא לא הסתפקה בגרסה אחת לשיר שבו נמצאת השורה הזו. הידעתם? לשיר יש שתי גרסאות שונות – בהן שונו המילים והמנגינה – ושתיהן הצליחו להפליא.

לכל שורדי ושורדות חודש אוגוסט האיום וחודש החגים העמוס, נספר את הסיפור מאחורי שיר אחד נהדר, שהפך לשני שירים נפלאים, וכל זה מפאת פרפקציוניזם בלתי נשלט של יוצרת אחת גדולה:

את "התחדשות" כתבה נעמי שמר לכבוד יום העצמאות ה-36 של מדינת ישראל, עבור תוכנית טלוויזיה מיוחדת וחגיגית שבה שרה אותו לראשונה עפרה חזה. השורות: "שעון-חייך מאותת לך עכשיו: למד-דלת, למד-הא, למד-וו" – מתייחס לשנת ל"ו למדינה.

ללי שמר, בתה של המשוררת והמוזיקאית, סיפרה לנו איך ולמה נכתב השיר, על שתי גרסאותיו:

"עם חלוף הזמן היא הרגישה שהשורה 'למד דלת למד הא למד וו' התאימה אמנם ליום העצמאות ה-36, אבל היא חידתית ולא מובנת ככל שיום העצמאות ה-36 מתרחק", סיפרה לנו שמר הבת. "אלא שהשיר היה מוצלח בעיניה, ולכן שינתה את שורותיו האחרונות וניסתה להלחין אותו מחדש. משום מה הניסיון לא צלח, לא ברור מדוע".

ללי שמר סיפרה לנו שזהו אינו השיר היחיד שנעמי שמר כתבה לו לחן חדש למילותיה. אבל המקרה הזה מעט יותר מסובך – כאן שמר לא הצליחה, מסיבותיה, להלחין מחדש את השורות ששינתה, וששינו את בתי השיר.

מספרת ללי: "באותה תקופה כתבה נעמי שמר שירים לרביעיית 'הכל עובר חביבי'. מעבר לעבודה המשותפת נוצרו גם קשרי ידידות חמים עם חברי הרביעייה, והיא קראה להם בחיבה ה'חבּיבּים'.

כשלהקת הנח"ל דאז (1984, היא שנת ה-36 למדינה) פנתה אליה בבקשה לכתוב לה שיר חדש, היא פנתה ליובל דור, שהיה אחד מארבעת 'החבּיבּים' וכבר הלחין כמה שירים עד אז, וביקשה שילחין את הנוסח המתוקן של השיר. היא לא שינתה רק את שתי השורות החידתיות, אלא שילבה עוד שינויים במילים, אולי במהלך הדו השיח הפורה והנעים ביניהם".

כך נולד לו שיר-אח ל"התחדשות". לצד הביצוע הבלתי נשכח של עפרה חזה צץ לו ביצוע חדש, במנגינה שונה ועם מילים אחרות: "בשיר החדש הכותרת שונתה ל"התחדשות אחרת". השיר עם השינוי במילים ועם הלחן של יובל דור זכה לביצוע יפה של להקת הנח"ל ולהצלחה רבה, לא פחות מהשיר המקורי", מוסיפה שמר. בלהקת הנח"ל שרה את הגרסה החדשה חיילת צעירה ומוכשרת – דפנה דקל.

הגרסה של להקת הנח"ל זכתה לעניין תקשורתי גדול, אבל בסופו של דבר הגרסה שנכללה באלבומה של עפרה חזה "אדמה" היא המוכרת יותר. ייתכן ששמר לא הייתה צריכה לשנות בכלל את המילים. מספרת ללי: "בשנים האחרונות אני פוגשת את הקהל האוהב והנאמן של נעמי שמר במופעים שאני עורכת ומנחה, ומגלה שרבים אוהבים את הלחן הראשון, ולא מתעכבים על השאלה מה עושים שם למד דלת, למד הא ולמד וו. מישהו סיפר לי שהבין את השורה הזאת כתיקתוק שעון החיים החולפים שמנחה את האדם להיות כאחד מל"ו הצדיקים".

למרות השינויים שערכה בטקסט, מספרת לנו ללי שמר, השאירה נעמי שמר על כנן שורות שהן סוג של חותם או חתימה יצירתית שלה. בבית האחרון של שתי הגרסאות כתבה שמר:

בְּמַסָּע שֶׁלֹּא נִגְמַר
בֵּין שְׂדוֹת הַצֵּל וּשְׂדוֹת הָאוֹר
יֵשׁ נָתִיב שֶׁלֹּא עָבַרְתָּ
וְשֶׁתַּעֲבֹר

"הבית הזה אופייני לנעמי שמר", מספרת ללי. "הצירוף 'שדות הצל ושדות האור' מערב את המאתגר עם האופטימי, החשוך עם המואר. בדומה ל'עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד' ב'לו יהי', או כמו 'אנא שמור לי על כל אלה / ועל אהובי נפשי / על השקט, על הבכי ועל זה השיר' ב'על כל אלה'. בעיניה השחור והבכי הם חלק מהחיים, ואנחנו חווים אותם ממש כמו את החסד ואת האור. כך בחייה ובחיינו וכך בשיריה".

נצטרף לברכות של נעמי שמר ונאחל לכולנו שישובו ימי החול, השגרה וההתחדשות – כי בליבנו אנחנו יודעים ויודעות "שֶׁמֵּעֵבֶר לַפִּנָּה אַהֲבָה חֲדָשָׁה מַמְתִּינָה".

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל: מתי החלו היהודים לנופף בדגלים?

מה הקשר בין דגלים, משחקי צבא וחג שמחת תורה? ומה בין כל אלה לבין שיר עברי והופעת הציונות?

איתמר בן אבי עם דגל "מחנה יהודה". ברקע: דגל שמחת תורה

במשך מאות רבות של שנים, בימי הביניים וגם לאחריהם, הדגל לא היה חפץ שימושי בעם היהודי כפי שהיה בעמים אחרים. השימוש המקובל בדגל היה מאז ומתמיד בעיקר בידי מלכים ושליטים, או מצביאים וחיילים. למשל, בתיאורו של יוספוס פלאוויוס את המרד הגדול הוא הדגיש את תפקיד הדגלים בהובלת לגיונות צבא הרומי. במהלך הקרב האחרון בהר הבית ציין פלאוויוס את נחישותם של המורדים לתפוס דגלים אלה מידי החיילים הרומאים ש"היו לוחמים בעוז סביב אלו, והיו רואים באבדנם סכנה חמורה, מלבד אבדנם". לכשהצליחו להעלות באש את המקדש, הכניסו חייליו של טיטוס את דגליהם אל העזרה והקריבו להם קרבנות לאות ניצחון.

הדגלים גופם לא נכחו בתולדות העם היהודי חסר השלטון העצמי והצבא מאז חורבן הבית השני. אבל רעיון הדגל היה קיים בעם היהודי מאז לידתו, כפי שמתאר ספר במדבר (פרקים ב; י). מסע בני ישראל במדבר עם יציאת מצרים נערך כשכל אחד מהשבטים מצוין כ"מַטֵּה" בפני עצמו, והם ערוכים כולם בארבעה מחנות סביב המשכן. בראש כל אחד מהמחנות, המונה שלושה שבטים, עמד אחד מבכירי השבטים. ראש הדגלים ומנהיג העם כולו, שפניו למזרח, הרי הוא דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם, ובראש שאר הדגלים – דגלי מחנות אפרים, ראובן ודן. רגע יציאת המחנה למסע הוא רגע כמו מלחמתי: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (י לה).

המסע במדבר מסביב למשכן נחקק לנצח בתודעת העם. תחת מטה מנהיגותו של משה הוא הפך את המון העבדים לעם שקיבל את התורה בהר סיני, ולא רק לעם אלא גם לצבא שלחם באויביו בדרך, ולבסוף גם כבש את ארץ כנען תחת מנהיגותו של יהושע בן נון. הביטוי "דגל מחנה יהודה" היה מכאן ואילך לסמלו של העם היוצא לריבונות ולמלחמה. זכר מחנהו של יהודה המכבי – שוב זהו יהודה בראש המחנה – המורד ביוונים ומקים ממלכה עצמאית הוסיף משקע נוסף של זיכרון היסטורי מימי הבית השני.

בנבואות ישעיהו מופיע תחת הדגל חפץ הקרוב אליו בתפקודו: הנֵס. תפקידו של הנס הוא לסמן למרחוק, אל העמים האחרים, את הגאולה המתקרבת. למשל: שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים (יא י), או: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ (יב יא). נבואות אלה מחזירות אותנו גם אל דגל מחנה יהודה המובל על ידי בית דוד בן ישי. הנס הזה, המתנוסס בידי המשיח, מבשר את השיבה לארץ ישראל ואת קיבוץ הגלויות.

המעבר מהדגל אל הנס מסמל גם את התמורה מהמציאות הממשית של המדבר אל חזונות הגאולה לעתיד לבוא. ואכן, עם היציאה לגלות רעיון הדגל הותמר מהזירה המדינית אל עולם הרוח. המקום היחיד בתנ"ך שבו נזכר הדגל מחוץ למסע במדבר הוא בשיר השירים, בפסוק הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (ב ד). שם דורשים אותו חז"ל על לימוד תורה, ההיפך הגמור ממסע צבאי: "זה דגל התורה שתלמידי חכמים דגלי התורה, ולעתיד לבא יביאני אל בית המקדש".

אין פלא אפוא ש"דגל מחנה יהודה" חוזר ומופיע בתנועות יהודיות משיחיות. בסיפור דוד הראובני בתחילת המאה ה-16, למשל. המשיח שהופיע מאי שם הניף דגלים ועליהם "שמות השבטים". גם נתן העזתי הכין דגלים עבור שבתי צבי. הזיכרון ההיסטורי ייחס גם לבר כוכבא ורבי עקיבא הנפת "דגל מחנה יהודה" על חומות ירושלים. ולא רק בתנועות משיחיות אלא גם בתנועות מעין לאומיות. אגדה עתיקה מתארת את המשלחת הייצוגית היהודית אל נסיך פולני, שהניחה את היסוד להתיישבות היהודית בפולין במאה העשירית, כשהיא מניפה בבואה דגל שעליו הכתובת "גור אריה יהודה" מצד אחד, ו"דגל מחנה יהודה" מהצד השני.

דגלים בידי יהודים

הדגל כחפץ סמלי הופיע בחברה היהודית בעת החדשה, עם ייסודן של חברות – מחברה קדישא וחברת לומדי ש"ס, ועד לחברות של בעלי מלאכה. התאגדויות יהודיות אלה, לצרכים קהילתיים או כלכליים, יצרו לעצמן דגלים שסימלו את ייחודן. למשל, כבר במאה ה-17 היו לחברות יהודיות של בעלי מלאכה בפולין וליטא דגלים, באישור השלטונות שאף אישרו להן להחזיק גם בכלי נשק להגנה. באמצעות אלה הן השתתפו במערך המסחרי והכלכלי של העיר. הן השתתפו גם בתהלוכות שאורגנו על ידי הגילדות, על דגליהן. שוב חוזר הדגל אל משמעותו הצבאית המקורית, של מצעד ואף יותר מכך – של הפגנת כוח בעלת אופי צבאי.

לא רק בתהלוכות העירוניות השתתפו החברות על דגליהן, אלא גם בתהלוכות יהודיות מובהקות – הלא הן התהלוכות של חג שמחת תורה.

על פי אברהם יערי, מנהג ההקפות בשמחת תורה בבית הכנסת עם ספרי התורה פשט (מחוץ לארץ ישראל) במאה ה-18. מאות שנים לפני כן נהגו במזרח אירופה לצאת בליל החג לתהלוכות מחוץ לבתי הכנסת אל אתרים שונים שבהם היו קוראים בתורה. היה זה מעין קרנבל דתי, שבראשו צעד הרב ואחריו בני קהילתו עם או בלי ספרי התורה, והיחס אל המצעד היה כמו אל מצביא בראש צבאו. נופך צבאי שנוסף לתהלוכות שמחת תורה היה המנהג הקדום להגביר את השמחה באמצעות ירי או פיצוצים של אבק שריפה.

אחד השירים האופייניים ביותר לתהלוכות שמחת תורה (ולחגיגות הכנסת ספר תורה) היה הפסוק המושר בעת החזרת ספר התורה לארון הקודש: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה וכו' (תהלים כד). הפסוקים האפופים אווירת מלחמה מלווים בריקוד פופולרי המדמה מלחמה בין ארבע דבוקות של רוקדים הנעות זו מול זו במהירות ונסוגות אחורה, וחוזר חלילה.

במסגרת התהלוכה צעדו גם חברה קדישא וחברות נוספות, שבראש כל אחת מהן הונף דגל החברה, "דגלים עתיקי יומין" על פי המתואר בעדויות. כתחליף לספר התורה, כדי שלא יפילו אותו בתהלוכות, נוצרו עבור הילדים הדגלים לשמחת תורה. העדות הראשונה לדגלים אלה היא בתקנה מקהל יהודי פולין באמסטרדם משנת 1672. כך, בנוסף לתהלוכות המבוגרים צעדו גם תהלוכות של ילדים עם דגלים בידיהם ונרות הנעוצים בראשיהם. וכשנתת דגל בידי אדם – ילד או מבוגר – קצרה הדרך למצעדים צבאיים, ומשם גם למשחקי צבא ומלחמה. הילדים גם נהגו לצעוד כעין צבא, כחיקוי לסדר הצבאי של תנועת המחנות במדבר.

מה היה כתוב על דגלי הילדים? לאור הבלאי הגבוה של הדגל במהלך החג, והערך הנמוך שיוחס לו כחפץ לשימור, כמעט שאין בידינו דגלים המתוארכים לפני המאה ה-19. באוסף ביל גרוס בתל אביב ובאוספי הספרייה הלאומית קיימים מספר דגלים הנושאים כתובות כלליות על שמחת התורה, וביניהם "אברהם שמח בשמחת תורה", וכמוהו שאר האושפיזין מחג הסוכות שחלף.

אברהם שמח בשמחת תורה, 1856

 

אהרן שמח בשמחת תורה, 1859

אבל הכתובת הנפוצה ביותר היא "דגל מחנה יהודה", ולצדה גם ראשי מחנות אחרים מהמסע במדבר: אפרים, ראובן ודן.

דגל מחנה יהודה, 1869

 

 

דגל מחנה אפרים, 1869

מלבד הדגלים עצמם קיימות עדויות נוספות לדומיננטיות של הכתובת הזו על הדגלים, ואיתה של האופי הצבאי של המצעד. כך למשל בפי צופה גרמני מן הצד במאה ה-18 (תרגם שלום צבר): "בליל שמחת תורה… כשהילדים עוזבים את בית-הכנסת הם מחזיקים בידיהם דגלים ועליהם כתוב דגל המחנה ושמות שבטי ישראל: יהודה, שמעון, לוי וכיוצא בזה. הם יוצאים מבית הכנסת בסך, כאילו היו חיילים, וצועקים צעקות שמחה".

בחג שבו שמחים עם התורה, ומדגישים את מסע בני ישראל עם המשכן לאחר מתן התורה בסיני, חוזרים גם אל הלאומיות העתיקה והצבאיות הכבושה, ש"דגל מחנה יהודה" הוא הסמל העממי שלהן במשך כל הדורות שחלפו מאז. "שלום עליכם", בסיפורו "פלשתים" (1913), מתאר כיצד ילדי העיירה היוצאים למלחמה בילדי הגויים ה"שקאצים" מחלקים את עצמם ל"דגל מחנה יהודה" מזה, ו"דגל מחנה אפרים" מזה. "שלום עליכם" הוא גם שנתן לנו את המעשה בטופלה טוטוריטו ודגל שמחת התורה שלו, שעליו היו מודפסות שתי הכתובות האלה עצמן.

מכאן שהילדים והמבוגרים השתתפו על דגליהם בחגיגות שמחת תורה עוד בעידן שבו היו אלה תהלוכות שעיקרן מחוץ לבית הכנסת, הרבה לפני שההקפות הן שתפסו את מקומן של התהלוכות. אבל כל הנאמר באופי הצבאי של התהלוכות היה תקף ביתר שאת גם על ההקפות: שמחת תורה היה חג שנוצק בו אופי מעין צבאי-מלחמתי. הדגלים בכלל, ודגלי הילדים בפרט, ביטאו ממד צבאי עתיק בחיי העם בימי היציאה ממצרים והמסע במדבר. הנה למשל בתיאור של הסופר והעיתונאי דוד ישעיהו זילברבוש על הנעשה בעירו בגליציה בשמחת תורה בילדותו, באמצע המאה ה-19: "[…] מחנה נערים שובבים אשר שמואל אברהם החיט הוא מפקד צבאם. ביד כל נער ונער דגל קטן וביד שמואל אברהם החיט דגל גדול אשר עליו כתוב באותות גדולות "דגל מחנה יהודה", והמחנה לא מחנה צבא מלחמה הוא ושמואל אברהם החיט איננו מצביא חלילה ואולי לא ראה פני מצביא מימיו, אבל זה דרכו מימים ימימה: לאסוף ביום שמחת תורה מחנה נערים מסביב לו, ולסובב עמהם בשוקים וברחובות ופעם בפעם הוא קורא באזניהם בקול גדול "צאן קדשים!"‬ והמה עונים אחריו "מע!".

הסופר דניאל פרסקי, לעומתו, צפה מרותק בתהלוכות המופתיות של ילדי בית הכנסת בברלין (בשנת 1928), בתלבושת אחידה ודגלים בידיהם. הוא רווה נחת מכך שדגלים אלה מסמלים את המקום הראוי לצבא בעם היהודי – דגל פציפיסטי שלא נועד לשפיכות דמים אלא למשחקי ילדים טהורים ונאיביים.

השכלה, עברית וציונות

במאה ה-19 נכנס העם היהודי לעידן חדש, שראשיתו עוד בהשכלה, המשכו בתחיית העברית ושיאו בחיבת ציון ובתנועה הציונית.

החל בתקופת ההשכלה אומץ הביטוי הוותיק "דגל מחנה יהודה" לשם מליצי נרדף לעם ישראל. הוא הופיע פעמים רבות, בעיקר בהקשר של עמידת העם היהודי מול העמים והדתות האחרים בעידן האמנסיפציה, החילון וההגירה לעולם החדש, כסיסמה של נאמנות לגורל היהודי מול הפיתויים לעזוב אותו. לעומת הדגל הוותיק של ההלכה והמסורת שהמשיך לקבץ סביבו את העולם האורתודוקסי, המשכילים קראו את עצמם ואת אחיהם לדגל הוותיק, שבעידן הלאומיות הופיע מחדש כמוקד הזדהות היסטורי רב עוצמה. כך תיאר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי את הרציפות הזו: "ובשעה אשר אנו הולכים לפנים ונילחם מלחמת קיומנו אנו נפנים לאחור, לימי דגל מחנה יהודה, גיבורינו ומלומדי מלחמותינו, גדולינו ומאורי רוחנו". ואילו י"ל פרץ התריע: "מעל המגדל הגבוה של התרבות היהודית יורידו את דגל מחנה יהודה, ויניפו את הדגל הרבגוני של ההתבוללות, הדגל שמתחלפים בו צבעיהם של כל העמים!".

לעתים נזכר "דגל מחנה יהודה" בהקשר זה יחד עם מילותיו של הנביא ירמיהו (ד ו) שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה, לאור הזיהוי של הנס עם הדגל. למשל בברכתו של הסופר העברי חובב ציון יהודה לייב לוין (יהל"ל) אל מערכת "המליץ" לרגל גיליון האלף שלו (12.1.1885), בו הוא מעלה על נס את חלוציותו של העיתון העברי למען מודרניזציה בעם היהודי: "ורוח מלא מאלה בא לך ועם יתר הפליטה, השרידים אשר ד' קורא, נשאת נס ציונה ובכל כחך תניף דגל מחנה יהודה כי יפנו אליו ויושעו". כעשרים שנה קודם לכן, החיבור הראשון שכתב יהל"ל כתלמיד בישיבה היה חידושים על הש"ס. לאחר שפנה להשכלה ונטש את בית המדרש הוא קרע את כל חידושיו ועל שארית אותו נייר כתב את שיריו הראשונים. השם שהעניק יהודה ליב לוין הצעיר לאותו חיבור היה "דגל מחנה יהודה". בדבריו אלה על "המליץ" המחיש אפוא אחד מראשי משכילי המאה ה-19 וראשוני חובבי ציון את התמורה במשמעות הביטוי העתיק בעיני בני דורו.

לאחר "הסופות בנגב" – הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881 – קראו משכילי רוסיה בשם "דגל מחנה יהודה" אל היהודים ללחוץ על שלטון הצאר לאפשר את ההגירה. גם על הדגל שנשאו עמם חברי תנועת "עם עולם", בעת שנסעו לארצות הברית בשנת 1882 כדי לפתור את הבעיה הלאומית על ידי הקמת מושבות חקלאיות יהודיות, היה כתוב "דגל מחנה יהודה".

אל ההשכלה הצטרפה גם המהפכה הלאומית של תחיית העברית, וגם היא נקראה אל אותו דגל עצמו. כבר ב"אהבת ציון" – הרומן העברי הראשון, תיאר אברהם מאפו את המצור הקשה על ממלכת יהודה וירושלים בימי סנחריב כמלחמתו של "דגל מחנה יהודה". אך גם המהפכה הבאה – החייאת הדיבור העברי, קראה את העם אל הדגל. אנשי ביל"ו החליטו להעניק את דגל התנועה לילד הראשון שיגדל על טהרת העברית. כדברי המחנך הביל"ויי דוד יודילביץ: "יש לי עוד תמונה קטנה מן הדגל הזה. הוא נשא עליו את השם "דגל מחנה יהודה", והוא ניתן לילד הראשון אשר דיבר עברית חיה […] הילד הראשון, אשר דיבר עברית, קיבל את דגל ביל"ו". ואכן איתמר בן אב"י, הילד הראשון שגדל על עברית כשפת אמו, הוא שזכה ברוב טקס בדגל ביל"ו מידי דוד יודילביץ בשנת 1886 בקירוב. הכתובת המלאה על הדגל היא "דגל מחנה יהודה מצבא ישראל" (מתוך ספרו של בן אב"י עם שחר עצמאותנו).

איתמר בן אבי עם דגל מחנה יהודה מתוך עם שחר עצמאותנו

המאבק להחייאת העברית היה גם הוא אפוא המשכה של המהפכה הלאומית, הנסמכת על מורשת הצבא והריבונות מימי התנ"ך.

וכמובן, הופעת "חיבת ציון" והעלייה הראשונה של חובבי ציון לארץ ישראל, ואחריהן הופעתו של הרצל והתנועה הציונית אחריו, הן שזיקקו את הרוח הלאומית היהודית לכדי המהפכה בחיי העם, וגם זאת תחת "דגל מחנה יהודה". כבר ראינו שדגל ביל"ו נשא עליו את הכתובת הזו. ולא רק הדגל, אלא גם "הכרוז הגדול" שפרסמו חברי ביל"ו בשנת 1882 לפני עלייתם לארץ נחתם במלים: "ציונה, ציונה!!! לארץ אבותינו, ארץ ישראל! עת לשאת דגל מחנה יהודה!". ובמקום אחר בכרוז: "שאו נס ציונה ועל דגלכם נסעה ונלכה!".

חברי ביל"ו היו אפוא הראשונים לחבר בין שני הביטויים הטעונים הללו, ממסע הדגלים במדבר ומנבואת ירמיהו, בקריאה לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות בה (זאת לאחר ששנה קודם לכן כבר אימץ איש היישוב הישן בירושלים יעקב גולדמן את "שאו נס ציונה" לקריאה ליהודי הגולה לתמוך ביישוב ארץ ישראל עם יישוב פתח תקווה מחדש). זאת עוד לפני יהל"ל שאימץ את הצירוף הזה במגמה לעודד רוח ההשכלה שלוש שנים מאוחר יותר, כפי שראינו. בניגוד לנבואות ישעיהו על הנס לעמים או לגויים באחרית הימים, נבואתו של ירמיהו מתייחדת בכך שהיא קוראת למלחמת הגנה ריאלית בעולם הזה: שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל. הנס הזה הוא כבר דגל לאומי המונף כאן ועכשיו.

ניתן לראות את הכרוז של ביל"ו גם כתגובה למגמות הטריטוריאליסטיות כמו של תנועת "עם עולם" למשל, מאותה שנה שלאחר "הסופות בנגב" ותחילת ההגירה ההמונית לאמריקה, שאימצה כזכור גם היא את "דגל מחנה יהודה" למטרותיה.

אבל לא רק תנועות להגירה והתיישבות אימצו להן את "דגל מחנה יהודה" באותן שנים, אלא גם התארגנויות בעלות אופי צבאי או צבאי-למחצה. בשנות התשעים הקים איש העלייה הראשונה מיכאל הלפרין ארגון כמו-צבאי של פרשים, ושמו "דגל מחנה יהודה". הפרשים הללו נופפו בדגליהם בעת הקמת המושבה החדשה "נס ציונה"; איתמר בן אב"י, שכפי שראינו זכה בילדותו ב"דגל מחנה יהודה" של ביל"ו, שלח באמצע שנות התשעים מכתב לברון רוטשילד ובו הפציר בו להקים צבא יהודי, שעל דגלו הלאומי ייכתב "דגל מחנה יהודה"; פעילים בתנועה הציונית באמריקה יזמו בשנת 1898 הקמת גדוד מתנדבים עברי בצבא ארצות הברית, שדגלו יהיה "דגל מחנה יהודה". הדגל מן המדבר חזר והופיע לא רק כחפץ המסמל התעוררות לאומית, אלא החיה גם את משמעותו הצבאית, הנשכחת.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה

ואז הופיע הרצל, וכינס את הקונגרס הציוני הראשון. ההתרגשות הרבה שעורר הקונגרס והבשורה המפעימה שנשא איתו, עוררה את נוח רוזנבלום לכתוב את שירו שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה. השיר, המוכר לנו בשמו העממי שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל, התפרסם לראשונה בכתב העת "האשכול", באביב תרנ"ח (1898) – כמה חודשים לאחר הקונגרס בבאזל.

נס ציונה פרסום ראשון האשכול א 1898

בדרך שהתוו אנשי ביל"ו 16 שנים קודם לכן הלך גם רוזנבלום, וחיבר מיד בפתיחת השיר בין נֵס צִיּוֹנָה לבין דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, ובין הקריאה לשוב לציון לבין הדגל כחפץ לאומי. אליהו הכהן ניתח בפרוטרוט את הרקע להופעת השיר וגם את דרכו וגלגוליו בתרבות העברית.

מתוך אמונה בתפקידה ההיסטורי של הציונות, השיר חוזר אל נבואות הנחמה במגמה לאחוז אותן בקרניהן: יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה ע"פ הושע (ב ט): אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה; שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים ע"פ זכריה (י ט): וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ; מֶנּוּ יָתֵד פִּנָּה ע"פ זכריה (י ד-ה): כִּי פָקַד ה' צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ אֶת בֵּית יְהוּדָה וְשָׂם אוֹתָם כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה. מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה; רוּחַ גְּבוּרַת צְדָקָה ע"פ תיאור המשיח בישעיהו (יא ב-ד): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה… וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים; מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה ע"פ ירמיהו (מו יג): וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה; וכמובן, גם "שיר המעלות" על שיבת ציון: אָז אַךְ שְׂחוֹק יִמָּלֵא פִּינוּ, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (ע"פ תהלים קכו ב).

לבסוף מופיעה דמות לא צפויה: רוּח יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ. והלוא זהו יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד האמון על "דגל מחנה יהודה". ובהמשך: בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה – אלו דבריו של יואב לפני צאתו לקרב נגד ארם ועמון: חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ (שמואל ב י יב). לאחר העלייה לארץ, קיבוץ הגלויות והמאיסה בגלות, סיומו של השיר הלאומי הזה הולם אותו. הוא מכוון אותנו שוב ישירות אל הצבא והמלחמה, בהמשך לנס ולדגל המופיעים בפתח השיר.

השיר ליווה את החלוצים ואת תנועות הנוער במהלך ההגשמה הציונית במאה ה-20, אבל גם המסרים הצבאיים החבויים בו פרצו החוצה גם ברגעי האמת אל מול פני המלחמה. ב"קרב ארטואה השני" במלחמת העולם הראשונה (9.5.1915) השתתף גדוד מלגיון הזרים הצרפתי שכמעט כולו יהודים. חייל ציוני שהשתתף בקרב הזה סיפר שכאשר קיבלו החיילים היהודים את הפקודה להסתער מתוך החפירות, הם עשו זאת תוך שירת "התקווה" ו"שאו נס ציונה". 3000 מהם נהרגו או נפצעו ורק 500 נותרו שלמים.

נשוב משדה הקרב אל הווי התהלוכות וההקפות בשמחת תורה, שניתן לכנות אותו "חג הדגל היהודי". החג שימר את הדגל – חפץ שעיקרו קשור בצבא ושלטון. לעיל נזכר השיר "שאו שערים ראשיכם" המזוהה עם הריקוד עם ספרי התורה במהלך ההקפות. הלחן המקובל ביותר של השיר הזה, והמזוהה עם התנועה המזכירה יחידות צבא ותמרוני מלחמה, הוא זה המקובל אצל אדמו"רי חב"ד.

והנה, יעקב מזור מצא שהבית הראשון של "שאו נס ציונה" מבוסס על הניגון של "שאו שערים ראשיכם". מנגינת השורה הראשונה בשני השירים זהה. מה ניתן ללמוד מאימוץ המנגינה החסידית כבסיס למגינה שכתב נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי, שהיה חזן בבתי כנסת? יש הרבה מהמשותף לשני השירים: הדגלים המונפים, הסיסמה "דגל מחנה יהודה", המשמעות הצבאית של המסע לארץ ישראל, הריקוד הכמו-צבאי. המנגינה המשותפת מתווספת לכל אלה ומאירה את "שאו נס ציונה" באור חדש: זהו שיר העומד בזיקה הדוקה למתרחש בעת ההקפות בשמחת תורה.

דגלי שמחת תורה בעידן הציוני

לאחר מאות השנים שבהן הסיסמאות על הדגלים ביטאו לאומיות וצבאיות שאיננה עוד, בראשית המאה העשרים הביאה פריצת הציונות גם לשינוי פניהם של הדגלים לשמחת תורה. אין בכך כל תימה, שהלוא המסרים הציוניים היו המשך ישיר ל"דגל מחנה יהודה" המסורתי.

לעתים היטשטשו הגבולות בין הדגל הלאומי לבין הדגל לשמחת תורה. הנה למשל בספר לימוד אלף-בית שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1916:

הדגל הלאומי התכלת-לבן החל להופיע על הדגלים ולהשתלב בהם, ועמו גם דמויותיהם של הרצל ומקס נורדאו.

מכאן קצרה הדרך לדגלים שעליהם נדפסו שורות מתוך "התקווה":

 

והשיר המצוטט יותר מכל על הדגלים מן הסדרה שנדפסה בבוברויסק בשנת 1902 הוא "שאו נס ציונה", תחת הכותרת הישנה-חדשה "דגל מחנה יהודה".

הבית הראשון:

הבית השני:

וגם הבית האחרון, המוכר פחות והמלחמתי יותר:

עשרות שנים מאוחר יותר, לאחר שקמו מדינת ישראל וצה"ל, הודפסו בישראל דגלי שמחת תורה המביאים עד אבסורד את האופי הצבאי של החג וסמליו. לאחר מלחמת ששת הימים הודפסו על הדגלים דמויותיהם של אלופי צה"ל המנצח במלחמת ששת הימים, ולצדם הטנקים והמטוסים גיבורי המלחמה, ותמונות ירושלים ששוחררה במלחמה.

דגל שמחת תורה עם גיבורי מלחמת ששת הימים מוקטן

עם ההבנה שהציונות נעמדת אל מול החזונות שנישאו מעל דגלי החג הילדותיים, ושהעם היהודי עומד בפני השינויים הכבירים שהתגלמו בסיסמה "דגל מחנה יהודה", החלה לחדור גם ההכרה בחשיבותם של דגלים אלה לתיעוד התרבות היהודית. הסופר דוד ישעיהו זילברבוש נוכח בשנת 1900 שזהו הדגל היחיד המסמל את התרבות היהודית, וכי שומה על העם לאצור אותו כדי לשמר את המורשת העשירה שהנחיל לעם במשך מאות שנים מבלי משים.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הוא אחד משירי הזמר העבריים הוותיקים ביותר ששרדו עד ימינו. סיבה מרכזית לכך היא מקומו המרכזי בטקס הדלקת המשואות בטקס הממלכתי בהר הרצל בליל יום העצמאות. ומתי במהלך הטקס מנוגן השיר על ידי תזמורת צה"ל ומושר על ידי מקהלת צה"ל? בשעת המצעד של יחידות צה"ל השונות עם דגליהן על פני רחבת המסדר. והלא זהו פלא. מאות ואלפי שנים חלפו, ו"דגל מחנה יהודה" שב בדיוק אל מקומו מאז מסע הדגלים והמחנות במדבר סביב המשכן, ובתהלוכות והקפות חג שמחת התורה בעת הריקודים.

דניאל פרסקי, בדרכו של המדרש על שיר השירים, לא ראו נכוחה. הצבאיות והלאומיות היהודיות, אותם רעיונות תיאורטיים ונשכחים, מועברים כמו שרידי דנ"א דרך סמלים סתמיים לכאורה כמו דגלים של ילדים, סיסמאות שמשמעותן לא ברורה, סגנונות ריקוד או לחן של שיר. כל אלה נפגשים יחד באירוע הקרנבלי בבית הכנסת בחג שמחת תורה. החג הזה זוכה בדיעבד למשמעות של חג לאומי. זהו אמנם אופי לטנטי, שמשמעויותיו כבושות ואינן מתבטאות במציאות, אך בכל זאת הוא מעביר לאורך מאות שנים חלקיקי זכרון ומורשת. לכאורה הם מנותקים מהעבר הרחוק, אבל בעצם הם מחיים אותו מחדש בהווה.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה

באדום: הבית המקורי שנשמט מהשיר כפי שהשתרש

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל,
דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה;
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל
נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.

יַחַד נֵלְכָה נָא, נָשׁוּבָה
אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ,
אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה,
עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵנוּ.

שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים,
אַרְצָה אֶרֶץ אָבוֹת;
נוּסוּ, נוּסוּ מִמַּעֲמַקִּים
בְּעֶזְרַת שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת.

פֹּה גִּדּוּפִים רַק נִשְׁמָעָה,
חֶרְפָּה מְנַת חֶלְקֵנוּ;
חֻקִּים קָשִׁים אַךְ נֵדָעָה,
נִשַּׁק יָד מַכֵּנוּ;

פֹּה עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ,
נְהִי אַךְ מָאוֹס, סֶחִי;
שָׁם – מִי יִדְמֶה, יִשְׁוֶה לָנוּ,
אָז נָשׁוּבָה נֶחִי!

אָז עַם נִהְיֶה כְּמוֹ הָיִינוּ,
מֶנּוּ יָתֵד, פִּנָּה.
אָז אַךְ שְׂחֹק יִמָּלֵא פִּינוּ,
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה!

רוּח יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ,
רוּחַ גְּבוּרַת צְדָקָה,
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה!

אַל נָא יָבוֹא מֹרֶךְ בָּנוּ
מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה;
נִקַּח לָנוּ מַה שֶּׁלָּנוּ –
נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה!!

 

תודה לאספן ביל גרוס מתל אביב, שהעמיד את צילומי אוסף דגלי שמחת תורה שלו לשימוש הציבור בעזרת הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

שלום צבר, 'לתולדותיו של הדגל לשמחת תורה: מסמל דתי לסמל לאומי ובחזרה', בתוך: הדגלים של שמחת תורה – מן האמנות היהודית העממית לתרבות העברית-הישראלית עורכת גניה דולב), מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב תשע"ב

אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד

יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים (תרגם שמואל חגי), ירושלים תשנ"ג

משה קרמר, 'לחקר המלאכה וחברות בעלי המלאכה אצל יהודי פולין', ציון, ב, ג-ד, תמוז תרצ"ז

ישראל היילפרין, 'חברות בעלי מלאכה יהודים בפולין וליטא', ציון, ב, א, תשרי תרצ"ז

Rahel Wischnitzer-Bernstein, Symbole und Gestalten der juedischen Kunst, Berlin 1935

ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרין, ת"א תשכ"ד

יום טוב לוינסקי, ספר המועדים, ד, תל אביב תשי"א

 

 

זוג מנצח: על פועלה הנשכח של יהודית מונטיפיורי

שמו של משה מונטיפיורי מוכר כמעט לכולם – אבל שמה של אשתו – שהייתה עשירה יותר, מקושרת יותר ופעלתנית לא פחות – כמעט שנשכח. רעות אודם, חוקרת ירושלים ודוקטורנטית מאוניברסיטת בר אילן מספרת לורד ליון-ירושלמי על חייה ופועלה של יהודית מונטיפיורי ובסוף הפרק – הפתעה קולינרית מלפני מאתיים שנה

1

יהודית מונטיפיורי

 

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: רעות אודם

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: עמית נאור

 

מכירים את זוגות הפאוור קאפל? כאשר שני בני הזוג הם מצליחנים, מוכשרים ודומיננטיים כל אחד בתחומו, אבל ביחד הם מסייעים אחד לשני בקריירה ולעיתים קרובות מתגייסים ביחד למען מטרה משותפת?

אנחנו מכירים לא מעט כאלו: ויקטוריה ודיוויד בקהאם; ביונסה וג'יי זי; ביל והילרי קלינטון. וגם בארץ יש כמה זוגות בולטים כאלו בתקשורת, בתיאטרון…

עכשיו לכו 200 שנים אחורה – לאנגליה הוויקטוריאנית – ונסו לדמיין איך נראה זוג כזה של הפאוור קאפל הכי נוצץ ומשפיע בקרב יהדות לונדון ובכלל בקרב בני המעמד העליון באנגליה.

קראו להם משה ויהודית מונטיפיורי והם היו צמד בלתי נפרד. עליו בטח שמעתם – הוא עלה למרכבה; דמותו עיטרה את שטר ה 10 לירות בשנות השבעים; ולא פחות מחמש שכונות בירושלים נקראות על שמו.

1
ציור של משה מונטיפיורי יושב מול דיוקנה של יהודית. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי, חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

את יהודית – זוגתו – אנחנו מכירים הרבה פחות. רק שני רחובות נקראים על שמה בירושלים ותל אביב ואפילו את שם הגשר המפורסם מעל נתיבי איילון – גשר יהודית – שינו לאחרונה לגשר נבון.

אז איך קרה שדווקא היא שהביאה לנישואים האלו את הכסף הגדול, הקשרים החברתיים ואת המסירות והמחויבות הפילנטרופית – למה היא נשכחה?

רעות אודם, חוקרת ירושלים ודוקטורנטית מאוניברסיטת בר אילן, הגיעה לפרק הזה של הסכת "הספרנים" כדי לספר לנו על אחת הנשים היהודיות החזקות, המשפיעות והמעניינות ביותר שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-19. בפרק הזה של הפודקאסט נכיר לכם את האישה שנולדה אומנם לאחת המשפחות העשירות ביותר באנגליה, אבל הצליחה להסתדר מצוין עם הקיץ הישראלי הלוהט – רכובה על סוסים וחמושה באקדח.

1
דיוקנה של יהודית מונטיפיורי. מתוך ויקיפדיה

בירושלים, למשל, היא התעקשה לדאוג לחינוך בנות העיר. "ליהודית מונטיפיורי קשה מאוד לעמוד מהצד ולראות את הנשים של ירושלים באותה תקופה", מספרת אודם. "אני לא יודעת כמה היא מגיעה עם אג'נדה פמיניסטית כמו שהיא מגיעה עם הדפוסים שאיתם היא גדלה בבית. כאן היא פוגשת חברה שלא מחנכת את הבנות. חברה אורתודוקסית שבה ילדות בנות 12 הן כבר אימהות, ואת זה היא מנסה לשנות", היא מוסיפה. בסופו של דבר הקימו הזוג מונטיפיורי בית ספר לבנות בירושלים – ראשית החינוך המודרני ליהודים וליהודיות בעיר.

נספר לכם עוד על הפגישות שלה עם צארים, מלכים ואפילו עם האפיפיור; על היותה האישה הראשונה בארץ ישראל שישבה בעזרת הגברים בבית הכנסת וזכתה להכניס ספר תורה; ואם אתם חובבי קולינריה – חכו לסוף הפרק. גם שם יהודית מונטיפיורי תפתיע…

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן