נס החנוכה של לוין קיפניס

סיפורו של שיר הילדים הראשון שכתב לוין קיפניס לחג החנוכה

8

דורית לבל, חנוכה 1953. אוסף משפחת לבל.

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה

"מאה וחמישים ספרים, מעל 1,200 סיפורים, למעלה מ-1,000 שירים, עשרות מחזות וחזיונות, משחקים לימודיים, מאות אגדות, משלים, פתגמים, חידות, ומעשיות שפורסמו במאות כתבי עת בארץ ובתפוצות, קובצו בלמעלה מ-550 ספרים ותורגמו לשפות שונות. כל ילד וילדה שגדלו בארץ הזאת, מכירים את לוין קיפניס. כבר חמישה דורות של ילדים שרים את שיריו, בעיקר את שירי החגים הרבים שלו. הוא המשורר ששיריו המולחנים והמושרים רבים יותר משל כל משורר אחר, בארץ, ואולי גם בעולם. לפעמים אנחנו שרים אותם ולא יודעים שהם שלו. מזמן הם עברו מרשות היחיד לרשות הרבים ונחשבים לשירים של המשורר הפורה מכולם, מר עממי."

(דברי חוקר הזמר העברי אליהו הכהן בערב מיוחד לכבוד קיפניס במלאות 95 שנה להולדתו 19.12.1989 במכללת לוינסקי, תל אביב)

המספר והמשורר לוין קיפניס נחשב לחלוץ ספרות הילדים העברית בארץ. הוא זכה בעיטור אנדרסן הבינלאומי, וב-1978 הוענק לו פרס ישראל. חמישה דורות ישראליים כבר גדלו על יצירותיו לילדים והוא מכונה "אבי ספרות הילדים העברית". אך את תחילת עבודת חייו בתחום הוא חב לחג החנוכה, שהצית בו את אור השראה וגילה לו את הנס הגלוי שהוא ייעודו – כתיבה לילדים.

אבל רגע. לפני נס החנוכה של קיפניס, המשורר של חג האור, נחזור רגע לתולדות חייו. לאה נאור, שכתבה על קיפניס ביוגרפיה נהדרת בשם "מלך הילדים", מסכמת כך את קורותיו עד החנוכה ההוא: "הוא לא ידע לדבר עד גיל שלוש, אבל לפני שמלאו לו 13 שנים כבר היה מורה 'מלמד' כמו שקראו לזה אז. בילדותו כבר התנסה בכל תחומי האמנות, ציור, מלאכת יד, כתיבת סיפורים שירים, מחזות, הלחנה, בימוי והפקה בעיירה שלו, אושומיר שברוסיה. כשהחליט לעלות לארץ ישראל, ללמוד ציור בבית הספר לאמנות 'בצלאל' ליוותה אותו העיירה כולה אל תחנת הרכבת. חודש אחד לאחר שעלה לארץ כבר שרו את שיר החגים הראשון שלו בגנים רבים בכל הארץ, בלי אמצעי התקשורת של היום."

8
לוין קיפניס הצעיר

ב-1913 עלה קיפניס ארצה והתחיל ללמוד בירושלים בית הספר לאמנות בצלאל. בשנה הזו גם נוסדו בתי ספר וגני ילדים עבריים. בעקבות "מלחמת השפות" הוקם בבית העם בירושלים סמינר מיוחד לגננות שניהלה חסיה פיינסוד-סוקניק, לצידו נפתח גן ילדים עברי לדוגמה. ליד הגן הזה היה קיפניס עובר בכל בוקר בדרכו ללימודיו בבצלאל. הוא שמע את השירים מעבר לגדר, ואהב לעצור, לעמוד ולשיר את המנגינה, אבל לא תמיד הצליח לתפוס את המילים. הוא היה מציץ בגננות ובילדים עד שהגננות הזמינו אותו להיות אורח בגן ולשיר איתן ועם ילדי הגן. קיפניס מספר:

"עד שפרצה מלחמת השפות והתקרבנו לחנוכה, ואני נכנסתי לשם ושמעתי ששרים שיר כל כך יפה, עם מנגינה כל כך יפה ושאלתי 'מה עם המילים?' מסתבר שזה שיר גרמני של חג המולד, ואת המילים של חג המולד התאימו לחג הנר. תכף נדלקה לי חנוכייה בראש. וכתבתי את השיר 'חנוכייה, חנוכייה, ספרי נא לי מעשייה', והבאתי את זה לגן, לחסיה סוקניק שהייתה המנהלת והיא קראה והתרגשה והיא רצה אל הכיתה, דפקה בדלת, פתחה את הדלת: 'בנות, יש לנו שיר!' והיא קראה את הטקסט בהתרגשות רבה עד שגם הבנות התרגשו. והיא נתנה את השיר לאידלסון, זה כבר היה קרוב לחנוכה, לא היה לו זמן לחבר לחן חדש והוא התאים את זה למעוז צור."

הנה לוין מספר את הסיפור בקולו לפזמונאי דן אלמגור:

זו הייתה היצירה הראשונה שלו לילדים עבריים בארץ, ובעקבותיה יבואו עוד אלפי יצירות לילדים.

קיפניס מצוטט באתר דף-דף: "השיר הזה, 'חנוכייה חנוכייה' שהיה מעין הצגה, נחטף ועבר מפה לאוזן, עד שנתפשט בכל ערי הארץ ומושבותיה, אחריו באו 'גליונות לגננות' שבהם פרסמתי שירים מסוגים שונים, דקלומים, סיפורים ומשחקים לגן הילדים, ובעקבותיהם יצאו לאור הספרים 'מחרוזת', 'אלף בית', ' מעשה באפרוח שהלך לחפש אם אחרת' ורבים אחרים."

8
אלף : ספר הבית לילדי כתה א’ / מאת לוין קיפניס ; החלק הדידקטי – דבורה קיפניס ; הציורים – איזה. ‬ תל-אביב : קרני, 1967

חוקרת ספרות הילדים זהר שביט סיפרה לרמה מסינגר בתוכנית "זו ילדותי: לוין קיפניס" (חינוכית, 2012): "אי אפשר לגדל ילדים בארץ בלי לוין קיפניס. הוא כתב כל כך הרבה, ערך את עיתון הילדים הראשון, את המקראה 'גן גני', שיצאה ב-47 מהדורות. שהוא תיקן. הוא כתב גם תחת פסבדונים. האיש היה חתום על הרבה יותר יצירות מאשר השם לוין קיפניס. לוין קיפניס כתב שירים שהפכו אחרי חמשדקות לשירי עם… הוא כתב הרבה מאוד שירים שיצרו את התשתית. הוא גם דאג להפיץ אותה. הגיע לגננות. לימד אותן את המילים. ודאג שהשירים יגיעו מהגנים הביתה. היה צריך ליצור משהו חדש לעם העברי החדש שנוצר בארץ ישראל. ולוין קיפניס במידה רבה דאג ליצירה הזו. הוא לימד את הילדים והילדים לימדו את ההורים."

8
לוין קיפניס ובנו שי

לאה נאור מסכמת: "האיש הקטן והצנוע הזה בנה כמעט בעצמו את מסורת החגים בגנים ובבתי הספר בארץ ישראל. לא הייתה שנה לאורך כל המאה העשרים שלא פרסם בה את יצירותיו. הוא יכול להגיע לספר השיאים של גינס גם במספר היצירות שכתב (קרוב לחמשת אלפים) ובמספר השנים שכתב (קרוב לתשעים שנה – משנת 1908, אז התפרסם שירו הראשון בתור ילד, ועד מותו ב-1990). במחקר שערכה עליו הפרופסור לספרות ילדים מירי ברוך, היא מצאה שיש לקיפניס יותר שירים שכל ילד בישראל מכיר אותם מאשר לביאליק וטשרניחובסקי ביחד. אין חגיגה בארץ ישראל עד היום שאינה נפתחת בשירי של לוין קיפניס."

8
חגי, לוין קיפניס. איורים: נחום גוטמן. הוצאת נ. טברסקי, 1949

הדבר נכון במיוחד לחג החנוכה, החג שלכבודו כתב קיפניס את שיר החג הראשון שלו. קיפניס הוא "המשורר של חג האור", אחרי "חנוכייה, חנוכייה, ספרי נא לי מעשייה" הוא חיבר גם את  "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" את "חֲנֻכָּה, חַג יָפֶה כָּל כָּךְ", "הָבָה נָרִימָה נֵס וַאֲבוּקָה", "לְבִיבוֹת" (קֶמַח קֶמַח מִן הַשַּׂק), "שִׂימוּ שֶׁמֶן", "נֵר לִי" ועוד שירים רבים אחרים.

8
שער "חנוכה", מתוך "חגי". איור: נחום גוטמן.

והנה הטקסט המלא של "חנוכייה, חנוכייה, ספרי נא לי מעשייה" לפי הלחן של "מעוז צור":

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה
אָנֹכִי נֵר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
מַעֲשִׂיָּה יוֹדֵעַ:
לִפְנֵי רַבּוֹת רַבּוֹת שָׁנִים
לִירוּשָׁלַיִם בָּאוּ יְוָנִים
אֲהָהּ! אֲהָהּ! צָרָה גְּדוֹלָה
צָרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה שָׁם.

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה
אָנֹכִי נֵר שֵׁנִי שֵׁנִי
מַעֲשִׂיָּה יוֹדֵעַ:
יְוָנִים הָרְגוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים
אָבוֹת אִמּוֹת וִילָדִים.
אֲהָהּ…

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה
אָנֹכִי נֵר שְׁלִישִׁי שְׁלִישִׁי
מַעֲשִׂיָּה יוֹדֵעַ:
בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שָׂמוּ יְוָנִים
פְּסִילִים שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֲבָנִים.
אֲהָהּ…

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה
אָנֹכִי נֵר רְבִיעִי רְבִיעִי
מַעֲשִׂיָּה יוֹדֵעַ:
גָּזְרוּ יְוָנִים, אוֹיָה! נוֹרָא:
צָרִיךְ לִשְׂרֹף אֶת הַתּוֹרָה.
אֲהָהּ…

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה
אָנֹכִי נֵר חֲמִשִּׁי חֲמִשִּׁי
מַעֲשִׂיָּה יוֹדֵעַ:
קָם מַכַּבִּי עִם חֲמִשָּׁה בָּנִים
וְהֵם גֵּרְשׁוּ אֶת הַיְּוָנִים
הֵידָד, הֵידָד, הֵידָד, הֵידָד
נֵס גָּדוֹל הָיָה שָׁם!

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה
אָנֹכִי נֵר שִׁשִּׁי שִׁשִּׁי
מַעֲשִׂיָּה יוֹדֵעַ:
שִׁשָּׁה הָיוּ הַמַּכַּבִּים
וְהֵם הָרְגוּ אֶת הַיְּוָנִים.
הֵידָד…

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה
אָנֹכִי נֵר שְׁבִיעִי שְׁבִיעִי
מַעֲשִׂיָּה יוֹדֵעַ:
אֶחָד הָאָב וַחֲמִשָּׁה בָּנִים
שִׁבְּרוּ כָּל פְּסִילֵי הָאֲבָנִים.
הֵידָד…

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה
אָנֹכִי נֵר שְׁמִינִי שְׁמִינִי
מַעֲשִׂיָּה יוֹדֵעַ:
בִּטְּלוּ אֲזַי כָּל הַגְּזֵרוֹת
עָשׂוּ חַג הִדְלִיקוּ נֵרוֹת.
הֵידָד…

(הטקסט כפי שהופיע ב"ספר השירים – קובץ חדש, לגני ילדים, לבתי ספר עממיים ותיכוניים", יידישר פרלאג, ברלין, תרפ"ב, עמודים 9-8)

 

לקריאה נוספת

לוין קיפניס מלך הילדים, לאה נאור, הוצאת יד בן צבי, 2008

לוין קיפניס ביבליוגרפיה, אליהו הכהן

נס החנוכה באתר זמרשת

לוין קיפניס וחג החנוכה, הפנקס, כתב עת מקוון לספרות ילדים

הצצה לארכיונו של לוין קיפניס באתר "גנזים"

מכתב הבקשה של לוין קיפניס להתקבל ללימודים בבצלאל

 

כתבות נוספות

מי רוצה, רוצה לשמוע מעשה בלפת?

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

"לכבוד החנוכה"": נתגלה לחן בן מאה שנה לשיר של ביאליק

 

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

הקלטות נדירות מגלות את שירי החנוכה שנתנו תקווה לילדים בזמן המלחמה

חנוכה בשואה. צילום: יד ושם

הדלקת נרות חנוכה במחנה המעבר המשטרתי ליהודים וסטרבורק בהולנד, 1943. צילום: יד ושם

בזמן השואה חגגו היהודים את חג החנוכה בגטאות ואפילו במחנות בסתר. הקלטות נדירות מאוסף הספרייה מגלות את שירי החנוכה שנתנו תקווה לילדים בזמן המלחמה.

קיץ 1948. בן סטונהיל, יהודי אוהב יידיש ותרבות יהודית, סוחב ציוד הקלטה מקצועי וכבד ברכבת התחתית של ניו יורק. הגיעה אליו ידיעה שפליטים יהודים הובאו להשתכן במלון מרסי באפר ווסט סייד, והוא עושה את דרכו לשם. כשהוא מגיע למלון הוא מגלה לובי שנראה כמו תחנת רכבת אירופית עמוסה אחרי המלחמה: מבוגרים, צעירים וילדים ישבו שם על מזוודות, כולם ניצולי שואה. הוא מקים עמדה בלובי וקורא להם לשיר לו כל שיר שהם זוכרים ששרו לפני המלחמה. סטונהיל מקליט מפיהם יותר מ-40 שעות ויותר מ-1,000 שירים שכמעט אבדו לעולם.

נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שרו לסטונהיל בעברית, ברוסית ובפולנית, אבל רובם שרו לו בשפת אמם – יידיש. ילדים וילדות הצטופפו סביב מכשיר ההקלטה והתחננו להזדמנות לשיר למיקרופון. הם רצו להקשיב לקולות של עצמם כשסטונהיל השמיע להם אחר כך את ההקלטה. הם היו מלאי התלהבות מפלאי הטכנולוגיה וגם נרגשים לשיר בידיעה שהשירים השמורים איתם מבית אמא ואבא, מבית הספר העברי, מהתנועה, מהגטו, מהמחנה או ממקום המחבוא – ישמרו, בקולות שלהם, לדורות הבאים. בהקלטות אפשר לשמוע לא רק את השירים אלא גם את הניצולים האחרים ברקע – בוכים, צוחקים ואפילו מצטרפים בשירה.

 

בן סטונהיל (במרכז) עם ילדיו, ניו יורק, 1948
בן סטונהיל (במרכז) עם ילדיו, ניו יורק, 1948

 

בין הילדים ששרו לסטונהיל היה גם ילד קטן בשם מאיר, ניצול שואה בן 9 שהגיע זה עתה לניו יורק. את השיר הראשון ששר על אדמת ארצות הברית הוא שר לסטונהיל והשיר היה שיר החנוכה "שימו שמן" שחיבר מרדכי בריסמן ושאת מילותיו העבריות כתב לוין קיפניס.

שִׂימוּ שֶׁמֶן, שֶׁמֶן זַיִת,
נֵרוֹת הַדְלִיקוּ, יְהִי אוֹר בַּבַּיִת!

אוֹר לָנוּ! דְּרוֹר לָנוּ!

לפני המלחמה חגגו את חג החנוכה בתנועות הנוער ובמשפחה, ובזמן המלחמה חגגו את החג בגטאות ואפילו במחנות בסתר. האמונה והתקווה שתקופת הסבל תיגמר והיהודים יצאו שוב לחופשי קיבלה חיזוקים מההיסטוריה של עם ישראל – וחנוכה הפך אחד הסמלים הבולטים בשואה.

 

ילדי רייפלד-ולנר חוגגים את חג החנוכה, 1936, מוזיאון השואה בוושינגטון, ארה"ב

 

השיר "אנטיוכוס" הוא אחד משירי החנוכה ששרו הילדים לפני וגם בזמן המלחמה. בהקלטה שר אותו ניצול מגטו לודז' בן 18 והוא מספר בשיר על כל הנסים שקרו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. את המילים כתב יצחק קצנלסון. לחן: אברהם צבי דוידוביץ'.

הָיֹה הָיָה
מֶלֶךְ רָשָׁע, מֶלֶךְ רָשָׁע,
חַרְבּוֹ חַדָּה
וּמְלֻטָּשָׁה, וּמְלֻטָּשָׁה –
אַנְטִיּוֹכָס!
אַנְטִיּוֹכָס!

 

האזנה להקלטות הנדירות של הילדים ניצולי השואה שהקליט בן סטונהיל, מרגשת ומגלה עולם ישן נשכח ודור שלם של אנשים, שכמעט ואבד.
למזלנו, בזכות בן סטונהיל, אנחנו יכולים לשמוע בזמן הזה מעט מהימים ההם.

 

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי בספרייה. 
אוסף בן סטונהיל שנמצא בארכיון הצליל קוטלג כולו על ידי איימי סימון.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

 

כתבות נוספות

״לכבוד החנוכה״: נתגלה לחן בן מאה שנה לשיר של ביאליק

שני היוצרים העיוורים שהפיצו את אור החנוכה

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

 

 




״לכבוד החנוכה״: נתגלה לחן בן מאה שנה לשיר של ביאליק

התגלה בספרייה כתב יד ללחן מוקדם ולא מוכר של ״אבי הדליק נרות לי״

לכבוד החנוכה

מילות השיר "לכבוד החנוכה", ב״שירים ופזמונות לילדים״. איורים: נחום גוטמן

״לכבוד החנוכה״ – המוכר גם על פי שורתו הראשונה ״אבי הדליק נרות לי״ – הוא אחד משירי החנוכה הידועים והאהובים על ילדי ישראל. את מילותיו של השיר כתב חיים נחמן ביאליק והלחן הידוע והמושר בפי כל הוא ניגון חסידי, שמחברו אינו ידוע.

בסרטון הלחן המוכר לשיר בביצועה של רוחמה רז

ברשימה זו אציג לפניכם לחן נוסף של שיר זה שנתגלה לאחרונה ולא היה ידוע עד כה. הלחן נכתב על ידי אחת הדמויות החשובות בתולדות המוסיקה היהודית והחזנות, המלחין והחזן פנחס מינקובסקי (1924-1859), חזן, מלחין, סופר וחוקר מוזיקה יהודית, שהיה ממקורביו של ביאליק ואף הלחין כמה משיריו.

נתקלתי בלחן זה לשירו הידוע של ביאליק לגמרי במקרה, בעת שעיינתי בארכיון מינקובסקי במסגרת עבודת הדוקטורט. הארכיון מינקובסקי נמצא במחלקת המוסיקה בספריה הלאומית וכולל כתבים, מסמכים אישיים ויצירות מוסיקליות מורכבות למקהלה וחזן/טנור בליווי עוגב. מה הופתעתי למצוא בין הדפים המצהיבים והמתפוררים גם את שיר הילדים הידוע בלחן שלא היה ידוע עד כה.

כמה מילים על תולדותיו של השיר והתקבעותו ברפרטואר שירי החנוכה:

מילות השיר: על פי חוקר הספרות דן מירון, נדפס השיר לראשונה ב-1916 במקראה ״אלף-בית״ ללא חתימה ושם מחברו לא נזכר אף בתוכן העניינים. המקראה יצאה לאור בהוצאת ״מוריה״ – הוצאת הספרים של ביאליק באודסה. בשל היותו שיר חנוכה, הוא הועתק בדפוסים שונים, ייתכן אף שללא רשותו של המחבר, ולעיתים אף מיוחס בטעות למחברים אחרים. רק במקראה ״בתוך עמי״ בעריכת ש. בן ציון, שיצאה לאור ב-1928 בתל אביב, צויין ״לפי ח״נ ביאליק״. פרסומים נוספים בארץ בשנות השלושים של המאה העשרים ציינו את שמו של ביאליק כמחבר השיר. לבסוף זכה השיר למקומו הראוי ב״שירים ופזמונות לילדים״ – האוסף המכונן של שירי ביאליק לילדים, עם איוריו משובבי הנפש של נחום גוטמן (הוצאת דביר, תל-אביב, 1933).

ביאליק
מילות השיר "לכבוד החנוכה", ב״שירים ופזמונות לילדים״

לשיר גרסאות שונות, ומילותיו אף שונו מספר פעמים על ידי ביאליק עצמו. במיוחד ידועה השגתו של ביאליק על המילה ״סביבון״, במקומה מופיעה ב״שירים ופזמונות לילדים״ המילה ״כִּרְכַּר״.

לחנו המוּכר של השיר: על פי חוקר המוסיקה החסידית יעקב מזור, הלחן המוכר הוא ככל הנראה גלגול של ניגון ידוע של חסידות חב״ד, שהושר ללא מילים, והיה גם משירי העלייה השנייה. לניגון זה הותאמו ברבות השנים מילים אחרות, כגון ״יִבָּנֶה הַמִּקְדָּש וְעִיר צִיּוֹן תִּכּוֹנֵן וּבִרְנָנָה נַעֲלֶה״:

וכן גרסה זו למילים: ״תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי, כִּי אֲזַמְּרָה-לָּךְ; וְנַפְשִׁי, אֲשֶׁר פָּדִיתָ״ (תהילים ע״א). [דקות: [22:30–25:19]

תרננה שתפיי ניגון חבד
״תרננה שפתי״ מתוך "ספר הניגונים" של חב"ד בעריכת ישראל זלמנוב, יעקב מזור, איתן אביצור ומרטון יוסף (מהדורה שלישית, 1980) ניגון מס' 312.


על ידידותם ופועלם של מינקובסקי וביאליק באודסה העברית

ידידות עמוקה נרקמה בין ביאליק ומינקובסקי באודסה. שניהם היו אנשי מילה, אומנים, משכילים, משיחים וכותבים בעברית ומקדמים נמרצים לתחיית השפה. נראה כאילו השלימו זה את זה – ביאליק היה אמוּן על המילים, מינקובסקי על הלחן.

״במיוחד השפיעה עליו [על מינקובסקי] אישיותו של ביאליק, שנתקרב אליו ב[אגודת] ׳הזמיר׳. עם ביאליק נהג מנהג רעוּת, וכדרכו חמד לו גם לצון איתו דרך חיבה״.״

[יוסף ביאלסקי, ״על יוצרים ויצירות במוסיקה היהודית – לזכר פנחס מינקובסקי,״ ידיעות המכון הישראלי למוסיקה דתית, 3 (תשכ״ב): 351.]

פנחס מינקובסקי שימש כחזן בית הכנסת הברודי באודסה במשך שלושים שנה (1922-1892). בית הכנסת הברודי היה אחד מן המוסדות היהודים החשובים באודסה, אחד מבתי כנסת ה״מתוקנים״, שהתבססו על הסדר והאסתטיקה של בית הכנסת הגרמני המודרני.

פנחס מינקובסקי
פנחס מינקובסקי (1924-1859). צילום: אוסף שבדרון

לצד מינקובסקי, שימש המלחין המחונן דוד נובקובסקי (1921-1848) כמנהל המקהלה. הצמד מינקובסקי-נובקובסקי הפך את בית הכנסת למרכז מוביל למוזיקה ליטורגית יהודית, אשר משך אליו מבקרים ומאזינים רבים. בין מבקריו הקבועים של בית הכנסת נמנו רבים מסופרי אודסה והאליטה האינטלקטואלית שלה.

דוד נובקובסקי (1848- 1921)
דוד נובקובסקי (1921-1848)

מינקובסקי נודע גם בזכות היותו סופר בעל סגנון כתיבה עשיר, צבעוני ושנון. הוא פרסם עשרות מאמרים וכתבים בעברית, רוסית, יידיש וגרמנית. מאמריו עסקו בתולדות המוזיקה היהודית, תיאוריה מוזיקלית וחזנות. כמו כן, היה מקורב אל ״סופרי אודסה״ (שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, טשרניחובסקי, אחד העם) ומיודד עמם.

מינקובסקי הלחין עשרות יצירות לבית הכנסת, שירים עבריים ושירי ילדים, בהם שירים של ידידו חיים נחמן ביאליק. מרבית יצירותיו נותרו בכתבי יד, וברבות הימים נתרמו על ידי בני משפחתו לספרייה הלאומית ביחד עם שאר ארכיונו.

מעבר לעבודתו בבית הכנסת הברודי באודסה, היה מינקובסקי מעורב בפעילות ציבורית וחינוכית עניפה. הוא היה פעיל באגודת "חובבי שפת עבר" (לימים "תרבות") ופרסם מאמרים אודות המוזיקה היהודית כאמצעי לכינונה של לאומיות יהודית. הוא ראה בחינוך מוסיקלי, ובמיוחד ביצירת רפרטואר שירי ילדים בעברית, אבן דרך מהותית בהנחלת ערכים עבריים לאומיים לדור הצעיר. אחד המפעלים החינוכיים בהם נטל חלק היה אסופת השירים ״הזמיר״, בעריכת איש החינוך נח פינס (יצא לאור באודסה ב-1903 בהוצאת ״מוריה״). בהם נכללו שירים מאת ביאליק ושאול טשרניחובסקי. על הלחנים הופקדו פנחס מינקובסקי ודוד נובקובסקי. אחד משירי ביאליק הידועים שהולחנו על ידי מינקובסקי ומופיעים  באסופה זו הוא ״שבת המלכה״ ( מוכר גם כ״החמה מראש האילנות נסתלקה״).

ב״נגוני אלול״ כותב המשורר יעקב פיכמן:

"כשבאתי בראשית המאה לאודיסה, היתה מהלכת מימרה, כי לאודסה שלושה ׳בנים יחידים׳: אחד העם, ביאליק ופנחס מינקובסקי. וודאי היו שניים הראשונים חשובים יותר, אבל ייתכן, כי אותה שעה היה למינקובסקי קהל מעריצים גדול יותר. בתפילתו היה משהו שהעמיק את מהות היהדות והסביר אותה כאחת. מי ששמע את קבלת השבת שלו, עמד ליד הבאר- התחזק ליבו, האמין שמשהו עוד מינה לו גורלו."

בעקבות המהפכה הבולשביקית החלו השלטונות לסגור מוסדות דת ותרבות יהודיים. בראשית 1921, ביקשו סופרי אודסה לקבל מן השלטונות רשות לעזוב את רוסיה, שהיציאה ממנה היתה אסורה. הם החליטו לפנות למנהיגות הקומוניסטית במוסקבה ולהפעיל את קשריו של ביאליק עם הסופר מקסים גורקי כדי להשיג אישור יציאה. לאחר משא מפרך אל מרכז השלטון במוסקבה, התערבותו של גורקי אצל לנין והמתנה מורטת עצבים, הושג האישור המיוחל – אולם רק לשנים עשר סופרים ובני משפחותיהם. מינקובסקי לא נמנה עימם:

קודם הכניסו את מינקובסקי יחד עם המשורר טשרניחובסקי ל׳רשימת ביאליק׳, אבל לפני צאתם של הסופרים מאודיסה ב-20 ביוני, מחקו את שני המסכנים הנזכרים מן הרשימה, חשבו אותם לדרושים בארץ: טשרניחובסקי – רופא, ומינקובסקי – בעל מקצוע, שלכאורה היה צריך להיות זר לרוח הבולשביקית.

ערב מועד עזיבתם של הסופרים את רוסיה ב-1921, התכנסו כולם לתמונה משותפת. מינקובסקי ישב במרכז, משני צדדיו טשרניחובסקי וביאליק. איש בתמונה לא מחייך. פניהם העגומות והקודרות של הנוכחים מעידות על מצבם הנפשי ועל הידיעה, שחלקם לא יראו עוד זה את זה לעולם. ״ביאליק סיפר, כי בשעה שהצטלם עם הסופרים לפני צאתו מאודיסה, ישב החזן מינקובסקי באמצע הקבוצה, ומשני צדדיו הוא וטשרניחובסקי. אמר מינקובסקי: -מה תגידו על ׳המשוררים׳ שלי? חי נפשי, עם ׳משוררים׳ כאלה קען מען שוין גיין צום עמוד (כבר אפשר לעבור לפני העמוד).״

ואלו הם המופיעים בתצלום, משמאל לימין: מיכאל וילנסקי; אפרים וידרוביץ'; מ. ליכטנשטיין; מרדכי סובול; חיים אטינגר; משה גרנובסקי; יוסף ספיר. יושבים, משמאל לימין: בן ציון דינבורג (דינור); אלתר דרויאנוב; שאול טשרניחובסקי; פנחס מינקובסקי; חיים נחמן ביאליק; יהושע חנא רבניצקי; משה קליינמן. בשורה הראשונה, לרגלי היושבים, משמאל לימין: אריה סמיאטיצקי, אהרן ליטאי (רבינוביץ'); אביגדור המאירי (פוירשטיין); צבי וויסלבסקי.

סופרי אודסה לפני עזיבתך את רוסיהחבורת הסופרים היהודים באודסה, ערב צאתם מרוסיה הסובייטית, 1921. מינקובסקי במרכז, מימינו ביאליק ולשמאלו טשרניחובסקי. מתוך אוסף התצלומים בספריה הלאומית בירושלים, פריט TM 8* 3983.

 

מינקובסקי הצליח לצאת ב-1922, אך שלא כחבורת הסופרים שעלתה לארץ ישראל, היגר הוא לארה״ב, שם התגוררו קרוביו. ב-11 במרץ 1923 נחגג נשף היובל באולם ״אפולו״ בניו יורק לכבודו של ביאליק. היה זה אחד האירועים הגדולים של הקהילות היהודיות בניו יורק באותה תקופה. התכבד בנוכחותו בנשף חיים וייצמן, ומינקובסקי, כידיד קרוב של ביאליק, הוזמן להיות בין הנואמים המרכזיים. ״כל הנאספים ערכו לו קבלת פנים נהדרה. מר מינקובסקי שר בטוב טעם. צלילי המנגינה המזרחית [יהודית-מסורתית] ואופן ביטוי המילים הפליאו את קהל השומעים״.

מינקובסקי נפטר בינואר 1924 שבור לב וחסר כל, לאחר שלא הצליח לחדש על אדמת אמריקה את ימי תפארתו כחזן.

 

נחזור ל״לכבוד החנוכה״:

כאשר נתגלה לעיניי כתב היד של ״אבי הדליק נרות לי״, לא היתה זו הפתעה מוחלטת עבורי. היתה זאת עדות לידידותם של מינקובסקי וביאליק ולחזונם החינוכי המשותף.

לכבוד החנוכה
כותרת הדף בכתב ידו של מינקובסקי: ״מנגינה לזמר חנוכה. מינקאָווסקי [חתימתו] אוניזאָנאָ [= אוניסון Unison, שירה בקול אחד] בעד מקהלת ילדים״
לכבוד החנוכה
שורות תווים בכתב ידו של מינקובסקי מתוך דף השיר. [משמאל לימין מתחת לתווים באותיות כתב בעברית: ״אבי הדליק נרות לי, ושמש לו אבוקה, יודעים אתם לכבוד מי, לכבוד החנוכה״.]

״לכבוד החנוכה״ בלחנו של מינקובסקי מאופיין בסגנון טיפוסי של שיר עם גרמני. מבנהו סימטרי ומנגינתו קליטה ונעימה בסולם מג׳ורי.

עם גילויו של השיר, החלטתי להוציאו מנבכי הארכיון ולהקליטו. הזמרת והחזנית סבטלנה קונדיש נענתה לבקשתי ויחד הקלטנו את השיר בהקלטה ביתית, המצורפת כאן להנאתכם:

בעיני רוחי אני מדמיינת את נערי המקהלה, לבושים בגלימותיהם הארוכות, ניצבים באחד מלילות חנוכה הקפואים על בימת בית הכנסת הברודי באודסה, ולאור הנברשות המנצנצות מזמרים שיר זה להנאת הקהל.

בית הכנסת הברודי באודסה בסביבות 1910
בית הכנסת הברודי, מראה מבפנים בסביבות 1910, חזנים, גבאים ונערי המקהלה. מימין לארון הקודש החזן פנחס מינקובסקי, לימינו מנצח המקהלה דוד נובקובסקי. מתוך: http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Odessa

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

לקריאה נוספת

יעקב פיכמן, ״נגוני אלול,״ בתוך ערוגות: דברי שירה ופרוזה, 228. כתבי יעקב פיכמן, כרך ה׳. ירושלים: מוסד ביאליק, 1954.

שלמה שבא, חוזה ברח: סיפור חייו של ביאליק, תל-אביב: דביר (זמורה ביתן) 1990, עמ׳ 173–179. קשריו של ביאליק עם גורקי החלו כבר ב-1915. ראה שם, 159.

מכתביו של ביאליק לאשתו מאניה: חיים נחמן ביאליק, אגרות חיים נחמן ביאליק, עורך: ירחם פישל לחובר, כרך ב׳ (תל-אביב: דביר, 1938), ר׳–ר״ט. כמו כן ראה: שבא, חוזה ברח, 178–191. שמות הסופרים שהורשו לצאת מרוסיה: חיים נחמן ביאליק, אחיו – ישראל בער ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יהושע חנא רבניצקי, בן-ציון דינבורג, אלתר דרויאנוב, אביגדור המאירי (פוירשטיין), מיכאל וילנסקי, צבי וויסלבסקי, אפרים ישרולימסקי, אהרון ליטאי ואריה סמיאצקי – יחד עם בני ביתם, שלושים וחמש נפשות. הם הפליגו מאודסה ב-20 ביוני 1921. טשרניחובסקי נשאר עוד כשנה ברוסיה, ואז עזב.

יעקב וינברג, ״פגישתי האחרונה עם מינקובסקי,״ דואר היום, 7 במרץ 1924, עמ׳ 6.

אוסף התצלומים בספריה הלאומית בירושלים, פריט TM 8* 3983. הדפס כסף מקורי. בגב התצלום הוטבעה חותמת האגודה: "למען הספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, קישינוב", בתוספת ההערה כי תצלום זה נתרם לבית הספרים הלאומי, כנראה באמצע שנות העשרים של המאה העשרים, על ידי יולי גרינברג, קישינב. עוד נוספו בגב התצלום, שמותיהם של כל המצולמים.

 חיים גליקסברג, ביאליק יום-יום: פרקי זכרונות, ציורים ורישומים, תל-אביב: דביר 1953, עמ׳ 95.

 ״לבוא משורר העברים לירושלם״, דואר היום, 18 באפריל 1924, עמ׳ 5.

 

 

כתבות נוספות

שני היוצרים העיוורים שהפיצו את אור החנוכה

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

 




הימים הלבנים של לאה גולדברג

הימים הלבנים הם ימים של חשבון נפש בזמן ובמרחב. ימים של בדידות, אבל גם של יופי שאפשר למצוא לצִידה. ימים שמחים שמזמנים החיים גם למי שחשה שבדידותה מוחלטת, שליבה נשבר מאהבה נכזבת ושבטוחה שלעולם לא תאהב שוב ושתישאר לבדה

8

כתב־היד של ״ימים לבנים״ (1932) ולאה גולדברג בתקופת לימודיה בברלין (תחילת שנות ה־30), מכון גנזים

יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.
שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.
חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.
גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.
וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר,
כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר-עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,
עֵת הָאֵם הַלֵּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר.

כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!
הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר
לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.
יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים הַגְּשָׁרִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

 

באוסף פרטי שקלט לאחרונה מכון גנזים נמצא כתב היד של השיר "יָמִים לְבָנִים" שאותו כתבה לאה גולדברג באפריל 1932. בימים ההם חיה המשוררת בבון שבגרמניה, אך פניה כבר היו מועדות לארץ ישראל. עוד ב-1926, שנה אחרי שנפתחה האוניברסיטה העברית, כתבה גולדברג על "רצון כביר […] ללמוד באוניברסיתה הירושלמית", אך הדרך הובילה אותה קודם למחוזות אחרים.

בשנת 1928 למדה גולדברג שנתיים באוניברסיטה הליטאית (כמו שכתבה בקורות חיים אקדמיים משנת 1956 השמורים בארכיון האוניברסיטה העברית: "המקצועות: שפות שמיות, גרמניסטיקה, היסטוריה"). אחרי זה זכתה במלגה מטעם הקהילה היהודית בעיר ולמדה בברלין ובסמינר האוריינטלי בבון "שפות שמיות, היסטוריה ופדגוגיקה".

תקופת הלימודים של גולדברג בגרמניה בשנות ה-30, היא תקופה מוכרת פחות בחייה. גולדברג חיה חיי סטודנטית צעירה וחופשייה, חיים מלאי שאר רוח. היא פגשה דמויות מרתקות מכל העולם שלמדו ולימדו לצידה, התמסרה ללימודים אך גם סבלה לא מעט מבדידות.

 

לאה גולדברג הסטודנטית בת ה-19 בחדרה בברלין. מכון גנזים

סביבה התרחשו האירועים הדרמטיים של עליית הנאציזם. הנאצים נכנסו גם למוסדות הלימוד שבהם למדה גולדברג, וברשימה ל'על המשמר' משנת 1944 סיפרה על סטודנטים לובשי מדים חומים שיושבים איתה בכיתה.

גולדברג, דוקטורנטית מוכשרת, המשיכה את לימודיה בסמינר האוריינטלי בבון בהדרכת פאול ארנסט קַאהְלֶה, מומחה לשפות שמיות שהיה דמות משמעותית מאוד בחייה (ושהוא ומשפחתו התנגדו לנאצים ושילמו על כך מחיר), וביולי שנת 1933 נבחנה לתואר דוקטור על הנושא "התרגום השומרוני – בדיקת המקורות הקיימים". היא זכתה בתואר הדוקטור בזכות זה שהייתה אזרחית ליטאית, סטודנטים יהודים גרמנים לא יכלו באותם ימים לזכות בתואר דוקטור בגלל חוקי הגזע.

8
הסמינר האוריינטלי באוניברסיטת בון (1933-1932). לאה גולדברג שנייה מימין, ומשמאלה פרופ׳ קאהלה. מכון גנזים

בחזרה לאפריל 1932 וליום השלג שבו נכתב כנראה "ימים לבנים".

הימים הלבנים הם ימים של חשבון נפש בזמן ובמרחב. ימים של בדידות, אבל גם של יופי שאפשר למצוא לצִידה. ימים שמחים שמזמנים החיים גם למי שחשה שבדידותה מוחלטת, שליבה נשבר מאהבה נכזבת ושבטוחה שלעולם לא תאהב שוב ושתישאר לבדה, כמו שכתבה לאה גולדברג ביומניה ובמכתביה באותם ימים לבנים שבהם נכתב השיר:

בון, יום חמישי 28.4.32

מתוך בדידות ושעמום ניגשת אני הפעם לכתיבת יומן. הבדידות, השעמום, אינם מדכאים, ואני מרגישה את עצמי – עליזה ומבודחת משום מה. בלי כל סיבה כנראה. הבדידות אמנם מוחלטת. אין לי כאן איש שאכירנו. כל היום כמעט אין אפשרות להוציא מילה, ואני מתפלאת בעצמי עד כמה זה אינו נוגע בי. אני אפילו לא נוגה. מובן, יש רגעים… אבל רוב היום מצב רוחי מצוין-ודעתי צלולה. ואני שבעת רצון —

הלב התרגל אל עצמו "וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו" הימים שותקים, "יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!" ולאה גולדברג הצעירה, רק בת 21, כותבת על הרצון ועל הצורך לאהוב. כותבת וחושבת שהאהבה היא המנוף של יצירתה. של שירתה.

[…] אני נמצאת כנראה במצב של "בין אהבה אחת לשניה," אלא שהשני מתמהמה ונדמה לי שאם גם יבוא, בטח לא בבון.

אני רוצה לאהוב – זה מוזר, אך אני סוף סוף הכרתי יפה את האישה שבי, ויודעת – האהבה בשבילי המנוף החשוב ביותר בכל המנגנון היצירתי שלי — אך אני חושבת משום מה שאוהַב שוב (אם אוהַב עוד) אדם שלא ארצה מסיבה זו או אחרת לאהבו, ולא אהיה מאושרת.

ואולי… 

(מתוך "יומני לאה גולדברג", עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני, ספריית פועלים, 2005, עמ' 217-216)

 

8
כתב היד של "ימים לבנים", אפריל 1932, מכון גנזים

 

גולדברג שאהבה לפרסם שירים סמוך לזמן שבו נכתבו שלחה את "ימים לבנים" אל חבריה ב"פֶּתַח", כתב עת לשירה וספרות עברית מודרניסטית שראה אור בקוֹבנה שבליטא.

תעודת החבר של לאה גולדברג ב"פֶּתַח" – גליון לספרות בהוצאת קבוצת סופרים עברים, מכון גנזים

כעבור חודשיים התפרסם השיר בכתב העת.

הפרסום הראשון של "ימים לבנים" בכתב העת "פֶּתַח". 28 ביוני, 1932

אבל הדרך ארצה ארכה עדיין וב-1933 חזרה גולדברג לליטא ולימדה בבית ספר תיכון עברי ספרות עברית, תנ"ך, והיסטוריה עברית וכללית.

רק בשנת 1935, ב-14 בינואר, כמעט שלוש שנים אחרי שכתבה את "ימים לבנים", עלתה סוף סוף גולדברג ארצה.

חודש אחרי כן, בפברואר 1935, התפרסם בארץ "טבּעוֹת-עשן", ספר הביכורים שלה, ובו שבעים שירים שכתבה בגולה וביניהם גם השיר "ימים לבנים".

"'טבעות עשן' – לפי העשן הרב שבשירי", כתבה גולדברג במכתב לחברתה מינה לַנדוי. הספר יצא בהוצאת "יחדיו", ב-1935

 

הספר החדש היה המתנה שהכינו לכבודה חבריה הסופרים: ספר שירים ראשון משלה בעברית. ספר השירים שכתבה בגולה ושראה אור בארץ. השירים שהם הגשרים בין אתמול ומחר.

לאה גולדברג זמן קצר אחרי עלייתה ארצה, עם חבורת "יחדיו", 1935. מכון גנזים

 

רשמים? כל כך קשה לדבר על זה. תל אביב עיר אירופית מאוד. רועשת. נבנית. משהו בינוני בין וֶסטֶן של ברלין [רובע בעל אופי בורגני בעיר] והעיר הישנה של קובנה. לאנשים שאין להם חֶברה רצויה כנראה כלל וכלל לא נעים לחיות פה. אבל אני רוצה להישאר בתל אביב, ועושה הכול למען להישאר פה, מפני שמצאתי אנשים שהם באמת קרובים לי. בייחוד אני אוהבת את שלונסקי. כל האגדות על אי-הסימפטיות שלו — הנן באמת רק אגדות.

היחס אלי של הסופרים הוא יוצא מן הכלל. מפנקים אותי כתינוקת בת יומה. אני בכלל מצאתי פה יותר אנשים שקראו את אשר כתבתי, ומכירים אותי, מאשר יכולתי לשער. […] לי יש רושם, שאני אסתדר לא באופן מזהיר ביותר, אבל בכל זאת אני שבעת רצון.

(מתוך המכתב הראשון ששלחה לאה גולדברג לאחר עלייתה ארצה בינואר 1935 לחברתה הקרובה שנשארה בברלין. המכתב מופיע בספר "האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011).

 

ימים לבנים קצת אחרת

"ימים לבנים" מוכר ואהוב גם בזכות הלחן היפהפה שחיבר לשיר שלמה יידוב לקראת סוף תקופת "קצת אחרת". במסגרת תוכנית הרדיו "מפגשים מוזיקליים" שעסקה בשירי לאה גולדברג, קיבל כל מלחין כמה משיריה, ויידוב קיבל את הטקסט של "ימים לבנים".

וכך הוא מספר:
"לא הייתי צריך לעשות כלום, המנגינה כבר הייתה בפנים, הייתי צריך רק להוציא את השכבה העליונה… זה היה קצת לפני פסח. בחג עצמו נסעתי להורים בירושלים כשהטקסט איתי. עד שאמא הכינה את השולחן לסדר אני פרשתי לחדר הנעורים שלי ופשוט התחלתי להתמודד עם זה. ככה זה קרם עור וגידים ואחריי שהיסוד היה מונח חידדתי כמה נקודות במלודיה ולקול צעקותיה של אימא שהתעצבנה שאני לא מגיע לארוחה — נולד השיר".

 

התערוכה המשותפת לאו​ניברסיטה העברית ולספרייה הלאומית עוקבת אחר שבעה מלומדים שהחלו את דרכם המקצועית בגרמניה והנסיבות הדרמטיות בגרמניה ובאירופה בכלל הביאו אותם לאוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות. באמצעות חומרים מאוספי הספרייה הלאומית ומארכיון האוניברסיטה העברית יוצגו לקהל בפעם הראשונה מסמכים, יומנים, תעודות, מכתבים ותיקים אישיים של שבעה מלומדים שפועלם המקצועי והאקדמי ניכר עד היום: לאה גולדברג שנמנתה עם סגל ההוראה של האוניברסיטה העברית כעשרים שנה, מתחילת שנות החמישים ועד מותה, מרטין בובר, גרשום שלום, אריה לודוויג שטראוס, אליקים גוטהולד וייל, דוד ורנר סנטור וריכרד קבנר.

תודה לאוצרות התערוכה: עדה ורדי ועדי לבני

תודה לד"ר גדעון טיקוצקי על המחקר על לאה גולדברג שעשה עבור התערוכה

תודה למכון גנזים של אגודת הסופרים העברית בארץ ישראל. ארכיון הספרות העברית גנזים נתון בשנים האחרונות בתנופת התחדשות. במסגרת שותפות עם הספרייה הלאומית נסרקים ארכיוניהם של סופרים ומשוררים מרכזיים בתרבות הישראלית ומועלים לרשת לטובת הציבור באתר "רשת ארכיוני ישראל".

 

 

לקריאה נוספת:

"יומני לאה גולדברג", עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני, ספריית פועלים, 2005

"נערות עבריות – מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1935-1923", עורכים יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, ספריית פועלים הקיבוץ המאוחד, 2009

"האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011

"נסיעה ונסיעה מדומה – לאה גולדברג בגרמניה 1933-1930", יפעת וייס, מרכז זלמן שז"ר, 2014