האגדה על שירו האחרון של לוין קיפניס

"מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!" - כל כך הרבה ניסים התרחשו בדרך לפרסום השיר האחרון שכתב המשורר והסופר לוין קיפניס

1

לוין קיפניס. הצילום באדיבות ציונה קיפניס

את לוין קיפניס אפשר להכתיר ללא עוררין בתואר "משורר הילדים הלאומי". קיפניס כתב – זו לא הגזמה – אלפי שירים וסיפורים במרוצת שמונים שנות פעילותו, זמן שיא לפעילות רצופה בקרב סופרים. בחרנו לחזור אל השיר האחרון שכתב בחייו.

בפתח הביבליוגרפיה של כתבי לוין קיפניס שהגה החוקר אליהו הכהן, מופיע צילום כתב היד של השיר "אסיף", הנחשב לשירו האחרון של קיפניס. דרכו של השיר אל העמוד הפותח של הביבליוגרפיה (המכילה כ-4800 יצירות!) הייתה מופלאה, ממש כמו אחד מסיפוריו של הסופר והמשורר.

כלתו של לוין קיפניס, ציונה, סיפרה לנו כיצד זה קרה:

לטובת הכנת הביבליוגרפיה סקרה ציונה חמש תיבות מלאות בכרטיסיות עם פרטי כל היצירות, תיבות שיצר לוין קיפניס עצמו כשהבין שיש לתעד את גוף עבודתו המתרחב. העבודה הזו, כמו גם איסוף היצירות ואיתורן במקור, ארכה אחת עשרה שנים וחצי. לפני שנחתמה הביבליוגרפיה, ביקשה ציונה לפתוח את הספר בהתייחסות כלשהי של לוין ליצירתו! חיפשה וחיפשה, אך על אף כל שנות העבודה על עזבונו לא הכירה שום התייחסות כזאת. לבסוף נענו תפילותיה: כשבוע לפני רדת הספר לדפוס, ביקר שי קיפניס ז"ל, בנו של לוין ובעלה של ציונה, בבית אביו. "היינו שם אולי עשרות פעמים קודם לכן", מספרת ציונה. אבל דווקא אז, כבמעשה קסמים, הסתכל שי על שולחן עבודתו של אביו שעמד במרכז הבית, וראה לפתע מעטפה חומה סגורה. מהמעטפה הוציא שי דף בודד ובו עשר שורות השיר, עם כותרת, מנוקדות ומיושרות להפליא. על הדף הופיע גם תאריך הכתיבה: 20 בספטמבר 1989, תשעה חודשים בדיוק לפני פטירתו של לוין ב-20 ביוני 1990. ציונה מצטטת לי לי את השיר כולו מן הזיכרון: "מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!". השיר האחרון שנמצא לפתע התאים לתוכניות בדיוק.

1
באדיבות ציונה קיפניס, כלתו של לוין קיפניס

 

אך סיפורו המופלא של "אסיף" לא נגמר כאן. ציונה מיהרה להתקשר לחברתה הטובה, כלת פרס ישראל נורית הירש. היא ביקשה ממנה להלחין את השיר, והירש התרצתה. שעתיים לאחר מכן צלצל הטלפון והירש הייתה על הקו: יש לחן. "איך כל כך מהר?", שאלה ציונה, והירש ענתה: "השורות התנגנו לי מעצמן".

באוסף הספרייה הלאומית נמצאים דפי התווים לעיבוד שכתב לשיר המלחין והמעבד גיל אלדמע. על הדפים נכתב בבירור: שירו האחרון של לוין קיפניס.

 

1
העיבוד שכתב גיל אלדמע לשיר "אסיף". לחצו לגודל מלא

 

את השיר עצמו, כפי שבוצע על ידי רותי, בתה של נורית, בערב השקת הביבליוגרפיה לכתבי קיפניס, תוכלו לשמוע פה:

 

"עד היום אני לא יודעת איך זה קרה", אומרת ציונה. "איך לא מצאנו את השיר הזה קודם? זה היה כבר שמונה שנים אחרי מותו של לוין. התעלומה עדיין נשארת".

לסיום נזכיר גם את הספר האחרון של קיפניס, שאותו הקדיש לזכר אימו רחל. הספר "מי שם פה לאילם?" נכתב בשנת חייו האחרונה של קיפניס, כשהוא כבר כבן 100. מופיעים בו שלושה סיפורים המתארים מאורעות מימי ילדותו בעיירה אושומיר שבאוקראינה, מלווים באיוריו של המאייר יעקב גוטרמן. בפרקי הסיפור הראשון, ששמו כשם הספר כולו, מספר קיפניס כיצד הוא, לֶווֶלֶה (כפי שכונה בילדותו) לא דיבר עד גיל שלוש. אימו לקחה אותו לכמה "מומחים": זקנה לוחשת לחשים, כנופיית צוענים, ואף רופא – אף לא אחד מהם הצליח לשנות את המצב. רק עצתו של האדמו"ר מצ'רנוביל, או לפחות כך מספר הסיפור, גרמה ללוולה הקטן להתחיל לדבר. מה הייתה עצתו של הרבי? אל תשאלו: להצמיד לרקותיו של הילד שתי עלוקות: "פתאום נשמע קול: מא-מע… אמא נבהלה: מי קורא אימא?… אך הילדים כבר רצו לקראתה: זה לוולה, זה לוולה!…. לוולה התחיל לדבר! נס גדול היה פה!". בסוף הדבר המרגש לספר מסכם קיפניס: "זכיתי לנטוע עצים על אדמת ישראל. זכיתי לראות ילדי ישראל מביאים ביכורים בשיר: "סלינו על כתפינו". זכיתי לכתוב ספרים לילדים ולתינוקות… זכיתי, זכיתי, וזכיתי".

 

1
כריכת הספר "מי שם פה לאילם?". איור: יעקב גוטרמן

"יש לי עט קסם", סיפר פעם קיפניס. "אליהו הנביא נתן לי אותו במתנה, ובעט הזה, שם בפנים יש את כל השירים. אני לא צריך לחשוב, אני רק כותב. כך יוצא שיר ועוד שיר ועוד שיר, ואין לדבר סוף".

 

כתבות נוספות

נס החנוכה של לוין קיפניס

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

שירה | איך לא ראיתי את הילד בכאבו

שירים חדשים מאת אורית קלופשטוק, שמואל מוניץ, אורי פרסטר וסתיו ב. אתלן

shira-53_715-537

אברהם אופק, פרה אדומה, עץ, בד אדום וחבל, 1979, אוסף המשכן לאמנות עין חרוד (צילום: מיכל היימן)

.

אורית קלופשטוק

ברוך אתה ה', פוקח עיוורים

אָדָם הַשּׁוֹמֵעַ קוֹנְצֶרְט
וּפוֹסֵחַ עַל הַכִּנּוֹרוֹת
לֹא יַבְחִין בְּעֶצֶב הַמֵּיתָר
וְלֹא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ עִם יְבָבָה דַּקָּה

אֵיךְ לֹא רָאִיתִי
אֶת הַיֶּלֶד בִּכְאֵבוֹ
אוֹתְךָ בְּצַעַרְךָ
אוֹתָנוּ בְּאִוַּלְתֵּנוּ

.

אשרי יושבי ביתך

תְּהִלָּה לְדָוִד
אֲרוֹמִמְךָ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם
וּמֻבְטָח לִי חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא
אֲבָל עֲדַיִן אֲנִי תָּרָה
אַחַר חֶלְקִי בָּעוֹלָם הַזֶּה
שְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹת מַשְׁכַּנְתָּא
וְאַתָּה פּוֹתֵחַ יָדֶיךָ
וְנוֹתֵן לִי פִּנָּה לְמַטָּה וּפִנָּה לְמַעְלָה
וַאֲנִי אֲבָרֵךְ יָהּ
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם
הַלְלוּיָהּ

.

שעון חורף

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
אַתְּ יוֹדַעַת מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּשָׁעָה?
אַתְּ יוֹדַעַת מַהִי עוֹד שָׁעָה לְאָדָם עַל עֶרֶשׂ דְּוַי?
כֻּלָּנוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוַי.

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
אֶפְשָׁר בְּשָׁעָה לֶאֱהֹב, וַאֲפִלּוּ לְהַסְפִּיק וְלַחֲזֹר לֶאֱהֹב, בְּשָׁעָה.
אַתְּ יוֹדַעַת מַהִי עוֹד שָׁעָה לְזוּג אוֹהֲבִים טֶרֶם פְּרֵדָה?
כֻּלָּנוּ טֶרֶם פְּרֵדָה.

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
אַתְּ יוֹדַעַת כַּמָּה אֶפְשָׁר לִלְמֹד בְּשָׁעָה?
כַּמָּה יָכוֹל אָדָם לִתְפֹּס בְּשָׁעָה?
אַתְּ יוֹדַעַת מַהִי שָׁעָה שֶׁל שִׁעוּר לְמִי שֶׁחַי בְּצַעַר הָעִוָּרוֹן?
כֻּלָּנוּ עִוְּרִים.

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
כְּאִלּוּ נֶאֱמַר,
כָּל הַמְּקַיֵּם שָׁעָה אַחַת, כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.
קְחִי.
קַיְּמִי.

 

אורית קלופשטוק, בוגרת לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ולימודי טיפול משפחתי. במשך למעלה מעשרים שנה עסקה בעבודה סוציאלית. פרסמה טור סיפורים קצרים בעיתונות המקומית. שיריה פורסמו בצריף, משיב הרוח, מקור ראשון, כביש אחד ועוד. ספר שיריה הראשון עתיד לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת פרדס.

.

.

שמואל מוניץ

דף נקי

הַלַּיְלָה יוּנַף הַגַּרְזֶן עַל הַגֶּזַע.
שׁוּב יִשָּׁפֵךְ דַּף נָקִי.
אֵינְסוֹף צֵרוּפֵי מִלִּים יֵהָרְגוּ
בִּתְבוּסַת הַלֹּבֶן שֶׁהֻכְתַּם.
אֲנַחְנוּ קִצְרֵי נְשִׁימָה. הֶרֶף עַיִן,
שִׁכְחַת נֵפֶל. אֵין לָנוּ פְּנַאי
לְהִתְאַבֵּל הַרְבֵּה. רַק לִקְרֹעַ קְרִיעָה,
לְהִתְעַטֵּף בַּחֹשֶׁךְ. לְתַעֵד אֶת הַקְּרָבוֹת
שֶׁבֵּין הַחַי לַנֶּעֱלָם.
לְהַשְׁאִיר לַדּוֹר הַבָּא
הֶדְפֵּס שֶׁל דָּם.

 

שמואל מוניץ, יליד 1995, סטודנט ללשון עברית באוניברסיטה העברית. ספר שיריו הראשון, "שום נס בחצי התורן", ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2017. עורך וכותב ב-ynet ספורט וחבר מערכת "פי האתון".

.

.

אורי פרסטר

שירים לתמר

ההעדר שלך

הַהֶעְדֵּר שֶׁלָּךְ בְּתוֹךְ הַכִּיס נִשָּׂא.
צוֹרֵב אֶת הַבְּגָדִים. חֻמּוֹ נִסְפָּג בָּעוֹר.
תּוֹפֵחַ, מִתְכַּוֵּץ, גּוּפוֹ עוֹבֵר תְּסִיסָה.
נִדְלָק בַּחֲשֵׁכָה, וְנֶעְדָּר בָּאוֹר.

רַעַד הֶעְדֵּרֵךְ, בּוֹעֵט כְּמוֹ עֻבָּר.
בּוֹעֵט וּמְפַרְכֵּס, דּוֹרֵשׁ לִינֹק חָלָב.
סָבוּךְ בְּתוֹךְ שִׁלְיָה, בְּתוֹךְ הַגּוּף נִקְבָּר
לֵדַת גּוּפוֹ שְׁקֵטָה. עוֹרוֹ קָמוּט וְלַח.

הַהֶעְדֵּר שֶׁלָּךְ מוּטָל עַל אֲדָמָה,
מְלֵא שַׁלְפּוּחִיּוֹת, עֵירֹם, אָדֹם וְנָא.
קוֹרֵא לִי בִּשְׁתִיקוֹת, בְּדֹם הַנְּשִׁימָה.
אֲנִי וְהֶעְדֵּרֵךְ נוֹגְעִים רַק בַּשֵּׁנָה.

 

לוכדת החלומות

אֵלָה עָזְבָה וְהָפְכָה לַחֲלוֹם.
הִיא יָצְאָה לְחֻפְשָׁה, וְהֵסִיטָה וִילוֹן.
נִגְלֵית בַּלֵּילוֹת, רַק מִבֵּין הַסְּדָקִים.
אֵלָה נִגְלֵית בְּבוֹרוֹת עֲמֻקִּים.

אֵלָה הָפְכָה לִרְטִיבוּת הַחֲלוֹם.
רַק שָׁם הִיא קַיֶּמֶת, אֵינָהּ אֲסוּרָה.
צִלָּהּ מִתְגַּלֶּה בַּחֲרִיץ הַוִּילוֹן.
הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּינֵינוּ תְּהוֹם פְּעוּרָה.

אֵלָה הָפְכָה לְסִפּוּר אַגָּדָה.
כְּמוֹ מִלְמוּל שֶׁל תְּפִלָּה בְּעֵת מְצוּקָה.
כְּשֶׁגְּרוֹנִי מִשְׁתַּנֵּק מֵהֶתְקֵף חֲרָדָה,
מִתְקַיֶּמֶת בְּסֶדֶק, בְּתוֹךְ אֲנָקָה.

אֵלָה הָפְכָה לַחֲלוֹם בַּלָּהוֹת.
הַצְּלָלִית שֶׁל דְּמוּתָהּ מְסָרֶבֶת לִדְהוֹת.
הַסְּדָקִים מִתְרַחֲבִים, הַמֶּרְחָב הוּא שָׁקוּף.
הִיא עָזְבָה אֶת הַחֶדֶר אֲבָל לֹא אֶת הַגּוּף.

 

אַתְּ

לְהַבִּיט רַק מִחוּץ לִגְבוּלוֹת הַסְּדִינִים.
לְהַבִּיט מִמֶּרְחָק, לֹא לַחֲשׂף אֶת הַפְּנִים.
לְלַטֵּף אֶת הַיָּד רַק מִבַּעַד כְּפָפוֹת,
לְלַטֵּף בְּהֶסֵּחַ, לֹא לִסְפֹּר נְשִׁיפוֹת.

לֶאֱחֹז בְּגוּפֵךְ רַק מִבַּעַד בְּגָדִים.
לֶאֱחֹז בִּזְהִירוּת כְּשֶׁהָעוֹר מַאְדִּים.
לְדַבֵּר אֶת הַסּוֹף בְּמִלִּים עֲקִיפוֹת,
לְהַפְסִיק לְדַבֵּר כְּשֶׁתְּשׁוּקוֹת מְצִיפוֹת.

לִסְפֹּר לְאָחוֹר וְלִמְנוֹת כָּל דַּקָּה.
לְהַפְסִיק בַּסְּפִירָה, לַעֲצֹר כָּל תְּשׁוּקָה,
לְהַפְסִיק בִּמְהֵרָה, אֶת הַדַּחַף לִקְבֹּר.
לְהָסִיט הַמַּבָּט, לֹא לַחֲשֹׁב עַל הַבּוֹר.

לְהִפָּגֵשׁ רַק בָּאוֹר, בְּמֶרְחָב צִבּוּרִי.
לִקְרֹא לִי בְּ'אַתְּ'. לֹא לִקְרֹא לִי אוֹרִי.
לְהַגִּיד, אֵין רָצוֹן, וְלִרְצוֹת אֶת תָּמָר.
לְחַיֵּךְ בִּמְתִיקוּת כְּשֶׁנּוֹתַר רַק הַמַּר.

 

אורי פרסטר, ילידת 1994, היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולספרות באוניברסיטת תל אביב. ספרה "תני לשירה בכורה" ראה אור ב-2018 בהוצאת "הוצאה עצמית". שיריה פורסמו בגרנטה, עיתון 77 וידיעות אחרונות. ספר שיריה השני עתיד לראות אור השנה.

.

.

סתיו ב. אתלן

בדידות

כָּל מִי שֶׁאֵי פַּעַם אָהַבְתִּי
הָיָה נֵץ;
וְכָל מִי שֶׁאֵי פַּעַם הָיִיתִי
הָיְתָה קַרְקַע רוֹעֶדֶת.

אֵין לִי קַיִץ.
לֹא,
סְתָו;
הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים
עֵשֶׂב שָׁחֹר־יָבֵשׁ
מְטַפֵּס גָּבוֹהַּ.

 


אִם אַתְּ
צִפּוֹר שֶׁל
מַיִם מְתוּקִים
אֲנִי הַגַּלִּים
שֶׁאוֹחֲזִים בְּרַגְלֵי הַשְּׁחָפִים.

 

סתיו ב. אתלן היא אמנית פלסטית, אקטיביסטית בקהילה הטרנסג'נדרית, עיתונאית ויוצרת סרטים עצמאית. עובדת כמנהלת משרד במשרד עורכי דין וכפרילנסרית בתחומי כתיבת התוכן והעיתונות.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקי דסקל, גיא פרל, מימס וילמה וקטיה אויכרמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – פרוזה | מעשה כשפים

"אנא קצה בנורמליות, בסדר המארגן של החיים, היא נכספת לסחף הרגשי, לכאוס שמציעה לה ליאורה. ליאורה מצידה מציעה לאנא מערבולת גם בתחום גבולות הזמן והמרחב." אורית נוימאיר פוטשניק על "בגד מאש" למיכל בן־נפתלי

bikoret-proza-53_715-537

חגית שחל, תגיד תודה שאתה גבר, חיתוך לינולאום על נייר, 25X20 ס"מ, 2017

.

הרי זאת אני הבוערת: מחשבות על "בגד מאש" למיכל בן־נפתלי

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

"אני ישנה ככל האדם
ואינני עוסקת בכישוף"

דליה רביקוביץ

 

שמו של הספר, שהוא כשמה של הנובלה הראשונה מתוך השתיים שבו, אינו מותיר מקום לספק באשר לתמה המרכזית שלו ולמהותה של האש היוקדת בין עמודיו. בן־נפתלי עסוקה לאורך שתי הנובלות ביחסים הנפתלים והסמיכים שבין אישה מבוגרת לאישה צעירה, בין אם ובת; הקשר שהוא ראשית כל הקשרים כולם וגם ראשית כל הקשרים הארוטיים כולם. "האשמה היא מן האם. מקורה באותה זוגיות הרמטית משעה שנפערה לשפה", מסכמת אנא, גיבורת "בגד מאש". זאת אינה הפעם הראשונה שבן־נפתלי נדרשת באינטנסיביות לנושא הזה. היא עשתה זאת גם בכרוניקה של פרידה. (רסלינג, 2000) ובמידת מה גם בהמורה (כתר, 2015), שזיכה אותה בפרס ספיר. הפעם נדמה (אולי רק לי נדמה) שהיא מרחיקה עמוק מאוד אל תוך סבך היחסים הזה, עמוק למקום שאין ממנו חזרה.

לאנא, גיבורת הנובלה "בגד מאש", יש שם משובש. פרי טעות. הוא שובש בידי פקיד ההגירה שהכניס אותה ואת הוריה לארץ. מאז היא מתעקשת עליו. מתעקשת על התעתיק המשובש, מתעקשת להיעשות היא עצמה לבקשה ולתחינה. בפני מי נשמעת התחינה הזו ומה היא מבקשת?

אנא כותבת את עבודת התואר השני שלה בחוג להיסטוריה. היא מתעקשת לא לכתוב את ההיסטוריה, אלא לברוא אותה. היא מתעקשת לכתוב מגרונה של עמנואל (מנו) פנסון, שהורשעה בכישוף והוצאה להורג במאה השש־עשרה. היא יודעת שעבודתה לא תתקבל, שהיא חורגת מכללי כתיבת המחקר ההיסטורי. היא מייחלת לכך. אנא מסבירה לנו, קוראיה: "בניגוד לדעה קדומה רוֹוַחת, צריך להכיר באמת בסיסית לפיה רדיפת המכשפות לא צמחה בימי הביניים אלא דווקא בראשיתה של העת החדשה המאופיינת בשינויים חברתיים מופלגים ולכאורה פרוגרסיביים". התערערות הסדר החברתי, ולמעשה עצם השינוי – הוא הגורם לניסיון להשיב את הגלגל אחורה באמצעות מציאת אשֵמה: המכשפה. כך זה בעולם הנורמלי, כך יאמר המחקר ההיסטורי השגור שאנא מסרבת לכתוב. אצלה תמונת מראה: השינוי, הדרישה לפסוע אל החיים הבוגרים, הנורמטיביים, הזוגיים, מולידים את הצורך במכשפה, את הכמיהה אל האישה המבוגרת שתאסוף אותה אל חיקה. המכשפה היא המסיגה את הזמן לאחור, לא קדימה. אנא נוהה אחר החריגוּת, אחר השוליות, מתאהבת בה, מחפשת את הכישוף. היא מוצאת אותו עד מהרה בדמות ליאורה, בעלת הדירה שבה היא מתגוררת. אישה מבוגרת ממנה המהלכת עליה קסם, שובה אותה בעולמה אט־אט. ליאורה ההולכת ומתעוורת שוכרת את שירותיה של אנא שתקרא באוזניה, אך עד מהרה הופך הקשר ביניהן אינטימי, סמיך ואפל.

יוהאן הוא בן הזוג של אנא. גם הוא בזרותו, בגרמניות שלו, בפרוטסטנטיות האדוקה, הסגפנית והקשוחה שלו, ממלא את הצורך שלה בחריגות, בזרות ובה בעת בנורמליות ההטרוסקסואלית, שתתפורר אל מול קסמיה של המכשפה. יוהאן מבין מראשיתו של הקשר הזה שליאורה תאיים על הזוגיות שלו ושל אנא, שתפרום את מעטה מראית העין שלה, מעטה הנורמליות ששניהם נאחזים בו.

החריגה מעולמם של בני האדם הרגילים היא גם חריגה כלכלית. ליאורה היא בת עשירים. היא אינה עובדת. "אורח חיים יצרני ואני לא מסתדרים". גם אנא אינה עובדת. ליאורה נושאת בקרבה אשם על כך שגדלה בבית שהייתה בו משרתת – ערביה. פער מעמדות כפול שאִפשר חיי נוחות, התמסרות לחריגות, על פני השטח, ללא רפלקסיה ותוך קבלת הסדר הזה כטבעי. אבל האשם שבחיי הבטלה, שבהתמסרות לתהפוכות הנפש, שבחיי הנוחות הכלכליים על חשבון המנושלים מארצם דוחף את ליאורה ואת אנא אחריה לחיות כבנות בלי בית בביתן, בעירן. "אני לא מצליחה להרגיש בבית", אומרת אנא לליאורה וזו משיבה: "ככה בדיוק צריך להרגיש כאן", וממהרת למתוח את הזרות על פני כל ירושלים: "ירושלים היא עיר מתעתעת […] היא מנשלת דווקא את בעלי הבית ופותחת את שעריה לאורחים נוטים ללון". האשְמה של ליאורה, אשמת האדונים, שאיתה היא מתייצבת למשמרות של נשים בשחור, מחלחלת בתוכה, ואיתה הסוד שבגינו הוחלפה בנעוריה המשרתת הערבייה באחותה הצעירה; סוד משפחתי, סיפור שהיא נכפית לשחזר ביחסיה עם אנא, מקורו של חוב שאולי היא תכפה על עצמה לשלם.

הנובלה "בגד מאש", ששמה נלקח משירה של דליה רביקוביץ, משופעת בפעולת הקריאה: פרוסט ודקארט, בורחס ומרגריט דיראס ועוד. בן־נפתלי בולעת אזכורים וציטוטים אל תוך המערבולת המסחררת שלה ועושה בהם כבשלה, כולם מפרנסים במסירות את הלהבה ונצבעים בגווניה ומעניקים לה משלהם. אך מי שעולות שוב ושוב, לפחות לעיניי, מבין הלהבות, הן וולף וגיבורות "אל המגדלור" שלה. מר ראמזי וחומרתו משתקפים בפניו של יוהאן. דמויותיהן של גברת ראמזי ולילי בריסקו צפות ועולות מן התודעה המתערבלת, משתקפות שוב ושוב באנא וליאורה וצפות מתוכן ולעיתים איננו יודעות מי היא מי. האם ידענו? האם ניתן לדעת? "את שואלת אם אני מכשפה או קורבן של מכשפה? […] האמת, עכשיו כשאת אומרת את זה, אני מכשפה, אבל אף אחד לא היה מאמין עליי".

אנא קצה בנורמליות, בסדר המארגן של החיים, היא נכספת לסחף הרגשי, לכאוס שמציעה לה ליאורה. ליאורה מצידה מציעה לאנא מערבולת גם בתחום גבולות הזמן והמרחב. היא מחליטה שהן תיסענה לטיול לחוץ לארץ. כשיחזרו, הקשר ביניהן יבוא אל קיצו ואנא תחזור אל חייה. ליאורה מסבירה לה את סוד הזמן וסוד הכישוף: "כן, אותה בהלה, הרנסנס, הצארים, דרייפוס, רוסיה הסובייטית, גרמניה הנאצית, המקרתיזם, לפחדים אין גבולות בזמן. הם המנוע של הפנטזיה." אבל כוחה של אנא לא עומד לה בתוך הפנטזיה הזאת, היא נכנעת בסופו של דבר לעכשיו, לזמן הזה, וסוד הכישוף נפרם. ה"מחלה" של ליאורה עולה על פני השטח ומתגלה כאילו פתאום לעיניה של אנא. מתגלים הרופאה, התרופות, השינוי במינוניהן, האשפוזים, החברים שבאים "לתמוך", שרגילים כבר לריטואל של ההתמוטטות והאשפוז. אנא יוצאת לפי שעה מעולם הכישוף, דוחה אותו ונמלטת. ליאורה תיסע לבדה לאירופה.

"הכרתי את המוות יותר משהכרתי את התשוקה", אומרת אנא. ניכר דיוקם של הדברים. אֶרוס ניגף בנובלה הזאת מפני תנטוס. מבטה של אנא נח שוב ושוב על גופה של ליאורה, על עורה הלבן, על נמשיה, פניה, אבל חמדה אמיתית אין בו. תיאור המין ביניהן הוא קודר ודל. אני תוהה ביני לביני מהו טיבה של תשוקה לאישה שהגופניות נעדרת ממנה כל כך. התשוקה להיבלע ולהתמזג בבשר מוחמצת: "מה עושה מישהי שהגוף כביכול מאפשר לה את מה שככלות הכל הוא חושך ממנה?" שואלת אנא. השאלה נשארת פתוחה, גם עבור הקוראות.

בנובלה השנייה, "שולי הספר", נדיה, הגיבורה, מאשפזת את עצמה מרצון עם אמהּ הדמנטית ופוסעת עוד צעד אל עבר האיחוד עם אישה, שאצל בן־נפתלי הוא האיחוד עם התוהו. נדיה מתכנסת עם אמה לתוך זוגיות המסתגרת מהעולם (עוד לפני האשפוז), מוותרת בהקלה על חייה שלה, ומתכנסת עוד אל תוך המחלה, אל תוך הטיפול וחילוף התפקידים בין אם לבת. היא מתמסרת כולה לאמהּ ולמחלתה. התקדמות המחלה, שהיא הרגרסיה למצב של תוהו ראשוני, מתוארת בריכוז ובדיוק מכאיב, בפרטי פרטים: הזיכרון המתעתע, העבר ההופך להווה, האיגיון של הקיום. כמו לליאורה, לנדיה אין ילדים, זו חלק מהחריגות ההכרחית למעשה ההיטמעות בתוך אישה אחרת שהוא החזרה אל הילדות ואל המוות. ליאורה אומרת: "הפרישה מחיי משפחה היא בגידה שאין לה תקנה באחוות הנשים ואולי באנושות בכלל", ואילו נדיה שומעת: "לימור אומרת שאני דבקה בגופה של אמא מפני שלא טיפלתי בילד". נדיה הולכת עם אמהּ אל תוך הדמנציה, אל עבר הוויתור על השפה: "אימי מקוננת בשפה לא אנושית, שאינה מבטאת דבר ואינה מוסרת דבר", חזרה אל הינקות, שאי אפשר להפריד אותה מן ההליכה אל המוות. שתי הנובלת כרוכות זו בזו. כל אחת היא שבר בזמן של האחרת, נבואה הנעה קדימה ואחורה בזמן אל עבר מימוש או אי־מימוש. האם נדיה ואמהּ הם מה שליאורה ואנא יכלו להיות? האם הדמנציה של אמהּ של נדיה היא השד המתעתע הקרטזיאני המופיע ב"בגד מאש"? האם השתיים הן אמה של ליאורה וכריסטין, הנערה המשרתת שחיה עימה וסועדת אותה בימי זקנתה במוסד? האם הן מבליחות לרגע, נדיה ואמהּ, בתוך הסיפור של ליאורה ואנא, כמו מחזה בתוך מחזה אצל שייקספיר?

הקוראת נלכדת בתוך הכישוף, בתוך סבך הנשים הבלתי ניתן להתרה, נלכדת בתוך המילים ובו בזמן מתחת למילים ומעבר להן, עמוק במקום שאין ממנו חזרה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", יראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס.

 

מיכל בן־נפתלי, "בגד מאש", כתר, 2019.

 

.

» מיכל בן־נפתלי בריאיון לכבוד הופעת הספר "בגד מאש", בגיליון 51 של המוסך.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נעמה ישראלי על "שנות העשרים" ליערה שחורי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | לחצות את אמריקה באוטובוס ולחזור כדי לספר

"באותו לילה התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, 'בארי כהן בדרכים', שבו בארי כהן, מנהל קרן גידור, מחליט לברוח מניו יורק באוטובוס גרייהאונד ולחפש את אהבתו האבודה". גארי שטיינגרט מספר על ספרו החדש ועל המסע שקדם לו, בריאיון לדפנה לוי וברשימה פרי עטו

reayon-53_715-537

גארי שטיינגרט (צילום: בריג'יט לאקומב)

.

ריאיון עם גארי שטיינגרט – ואחריו רשימה שכתב

מאת דפנה לוי

 

לבארי כהן, גיבור ספרו החדש של גארי שטיינגרט, בארי כהן בדרכים, יש פתרון מקורי לבעיית הפערים הכלכליים־מעמדיים הבלתי נסבלים בארצות הברית: רולקס לכל ילד עני. היוזמה הזו היא סוג של טקס היטהרות שכהן, כלכלן שהמיר את חיי הנפש שלו בחיי מותרות, מנסה לבצע. בהמשך נסיבות חייו של כהן משתנות והוא נאלץ להתחכך באותם חלקים באמריקה שההתעשרות שלו אמורה הייתה להגן עליו מפניהם, והוא יספק לשטיינגרט שפע של הזדמנויות לבקר את הגזענות, את אלימות המשטרה, את מצביעי טראמפ, את רמיסת כבוד האדם ואת כל אותם זרמים שמאיימים לסחוף את ארצו לאבדון.

שטיינגרט כותב ספרים מצחיקים במיוחד, אף שהם ספוגים חזונות דיסטופיים ותמיד מרחפת מעליהם איזו עננה כבדה, שמפתה לייחס אותה לעובדה שהוא בעצם נולד למשפחה יהודית בסן פטרסבורג, הגיע עם הוריו לארצות הברית כשהיה בן שבע אבל שמר על מבטא רוסי כבד עד גיל ההתבגרות, ועל פי כתיבתו גם מעולם לא נפרד מראיית העולם הפסימית־טרגית הרוסית. שטיינגרט למד לימודים סובייטיים וספריו הקודמים (המדריך לרוסי המתחיל, אבסורדיסטן, סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד וכישלון קטן) הכילו כולם מרכיבים אישיים מאוד ונגעו כך או אחרת בהגירה. בארי כהן הוא הגיבור הראשון שלו שאינו מהגר. כן, הוא יהודי, אבל השורשים שלו נטועים היטב באמריקה, ואם הוא מתגעגע, הרי זה לא למקום רחוק וכמעט מיתולוגי, אלא לאמריקה שהולכת ומתפוררת לנגד עיניו.

בארי כהן האמור הוא מנהל קרן גידור, עשיר להחריד, שנמלט מחייו ומניו יורק, עולה על אוטובוס "גרייהאונד" – האוטובוס שרק מי שמעולם לא נזקק לו מצמיד לו בקלות הילה רומנטית – ונוסע לחפש את אהובתו מהקולג' המתגוררת באל פאסו. הוא נוטש מאחור את אשתו, שמנהלת רומן עם סופר מגוואטמלה, ואת בנו האוטיסט. במהלך המסע הוא עושה את כל מה שמעולם לא העז לעשות: לנהל שיחות אמיתיות עם אדם שחור ולשקול לאמץ אותו, להיכנס לסניף של וולמארט, לקנות קוק ולהגות את תוכנית חלוקת שעוני היוקרה לילדים עניים, כדי ללמד אותם על משמעות החיים. ואט־אט הוא הולך ומתמוטט נפשית.

 

הספר החדש שלך מתרחש כאן ועכשיו, וכתבת אותו בזמן אמיתי, ב-2016, בזמן ההתמודדות בין קלינטון וטראמפ. בעבר עסקת בזיכרונות רחוקים, ממרחק של שנים. מה גרם לך לוותר על נקודת התצפית הזו ולעסוק בהווה בעודו מתרחש?

עוד לפני שידעתי מה יקרה ב-2016, חשבתי שזו תהיה שנה חשובה. הרגשתי שהעולם פונה לכיוון מוזר, בגלל הברקזיט והעלייה של הימין הקיצוני ברחבי מזרח אירופה, ולאחר מכן גם במערבה. בכל הספרים שלי אני עוסק בלאומנות קיצונית, והרגשתי שהלאומנות הזו הגיעה לאמריקה בעוצמה גדולה.

בארי כהן מגלה בדרכים אמריקה שדומה מאוד לדיסטופיה שכתבת ב"אבסורדיסטן".

באמריקה האמיתית יש חלקים שממש לקוחים מאבסורדיסטן. תיירים חושבים שארצות הברית היא ניו יורק, לוס אנג'לס ומיאמי ביץ', אבל אלה רק מאחזים זעירים. רוב המדינה היא מקום מוזר. מקום שיודע שימיו היפים כבר מאחוריו, ומרכזי האוכלוסייה העצומים האלה שואבים אליהם את כל העושר שלו. פייסבוק, שהפך לאוניברסיטה של ממש, מלמד אותם שמהגרים, שמאלנים ו"גלובליסטים" אשמים במצב המייאש הזה.

 

שטיינגרט הוא מן הסופרים הבודדים המצליחים לכתוב ביקורת חברתית מושחזת, במעטה של הומור מושחז לא פחות, ובכל זאת רשימת הפרסים שלו ארוכה והוא נכלל תכופות ברשימת הסופרים המשובחים של הניו יורק טיימס, הגארדיאן, הוושינגטון פוסט וטיים מגזין. קשה לחשוב על עוד סופר הומוריסטי שאנשי ספרות מתייחסים לכתיבתו ברצינות, מלבד אולי האוורד ג'ייקובסון הבריטי, שעשה היסטוריה כשהיה ב-2010 לראשון הכותבים ההומוריסטים שזכה בפרס הבוּקֶר.

כהן הוא הגיבור השטיינגרטי הראשון שאינו בן למהגרים, אינו מגיע מתרבות אחרת והאנגלית היא שפת אמו. למרות זאת, קל לזהות בו ניחוחות של מהגר: הוא מנסה להתעשר אבל מתקשה לפענח את התרבות ואת הסביבה של עשירי מנהטן, הוא מרגיש אבוד. אף שהוא מתגורר בבניין דירות מפואר, בדירה מתחת לרופרט מרדוק, הוא לא תמיד מבין את שפתם של המולטי־מיליונרים הללו, והוא נוסטלגי. מאוד. שטיינגרט אומר שבניו יורק הוא אינו מרגיש מהגר, ולו משום שלמעלה ממחצית תושבי העיר נולדו במקום אחר, כמותו, או נולדו להורים מהגרים. הוא מרגיש זר מאוד במקומות אחרים בארצות הברית, "שם תמיד היו שנאה וגזענות, אבל עכשיו מותר לומר את זה בקול רם, ושאר האוכלוסייה עוצמת עיניים."

 

מכל הדמויות שכתבת נגעה לליבי במיוחד סימה, אשתו של בארי. וההתמודדות שלה עם העובדה שהבן שלהם אוטיסט.

לא היה לי קשה לכתוב אותה. כבר כתבתי בעבר דמויות נשיות, בנות של מהגרים. רוב חבריי לכיתה בתיכון היו סינים, קוריאנים והודים, וגם מעט רוסים, ואני מרגיש לגמרי בבית כשאני כותב על נשים כאלה, שאפתניות נורא, שתמיד מנסות לרצות את ההורים שלהן. הן תמיד ריתקו אותי, והיה לי ברור שעבור אישה כזו ילד שיש לו מגבלה או נכות עלול להיתפס ככישלון אישי. זה נורא. זה בלתי נסלח בעיניי, זה חלק מהעיוותים בחיים של עשירים במקומות כמו מנהטן. לכן הרגשתי שאני חייב לכתוב על זה.

 

התחקיר של שטיינגרט לפני כתיבת בארי כהן בדרכים כלל ארבעה חודשים של שוטטות בעיירות שלא הכיר, באוטובוס (ראו רשימתו בסוף הריאיון), והתחככות קרובה עם מנהלי קרנות גידור ועם עשירי ניו יורק. בראיונות קודמים הוא שב ואמר שכשגדל בקווינס הוא רצה נואשות להתעשר, אבל למזלו לא היה טוב מספיק במתמטיקה. הוא נאלץ לשחק בקלפים האחרים שהיו לו – מבטא רוסי ועבר מעניין – ולפתח בוז מבוקר כלפי מי שכן התעשרו. הבוז הזה ניכר היטב בספרו. ולא רק כשהוא מכריח את הגיבור שלו לשתות ויסקי יפני שעולה עשרות אלפי דולרים, לא לזכור את שמות הנשים בחייו, להמציא משחק קלפים שכדי לנצח בו ילדים צריכים לזכור את מקומם של מילארדרים ברשימת פורבס, או לנסות לסחוט טובות מיניות באמצעות סיפורי התמסכנות.

 

נתת לבארי עולם פנימי שטחי מאוד במונחים אינטלקטואלים. האם הוא מייצג של דור שכבר אינו מעריך יצירות ספרות גדולות? אתה חושב שלספרות יש עדיין כוח לעורר השראה ואולי להוביל לשינויים חברתיים ופוליטיים?

ספרות, לפחות בארצות הברית, היא מפעל תרבותי קטן מאוד. היכולת לשבת ולקרוא ספר מהתחלה ועד הסוף בשבוע או פחות מזה זו כמעט מותרות. פיליפ רות' כתב על זה בצורה יפהפייה, על אובדן הרגלי החשיבה שמאפשרים קריאה של ספר מורכב. אני משוכנע שהאובדן הזה אחראי במידה רבה לעלייתה של הדמגוגיה.

אז איך אתה בכל זאת יושב וכותב את הרומן הבא שלך? אגב, כבר התחלת?

כן, אני כבר כותב. אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כי זה כל הזמן משתנה. כשאני כותב אני חושב שתמיד יהיו כמה משוגעים שימשיכו לקרוא ספרים – והם הקהל שלי.

.

* * *

.

גארי שטיינגרט בדרכים

מאנגלית: דפנה לוי

 

זה קרה ב־6 ביוני 2016, השנה הגורלית ביותר בהיסטוריה האמריקנית של העת האחרונה. בסביבות שלוש לפנות בוקר, בלילה חמים ולח, נכנסתי לפורט אות'וריטי, תחנת האוטובוסים המיושנת והמצחינה של ניו יורק, והפקרתי את עצמי לחסדיו של דוכן כרטיסי ה"האונד". בארבעת החודשים הבאים אחצה, בהפסקות קלות, את ארצות הברית, באחד מכלי התחבורה האמריקניים שמככבים בסיפורים יותר מכל כלי תחבורה אחר (תשאלו את "ראטסו" ריזו הגוסס מ"קאובוי של חצות"): אוטובוס גרייהאונד.

מה, לכל הרוחות, עבר לי בראש, אתם שואלים? הגרייהאונד? לפחות סע ברכבת. באותו לילה התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, בארי כהן בדרכים, שבו בארי כהן, מנהל קרן גידור, שהקרן שלו נחקרת על ידי הרשות לניירות ערך, נישואיו נמצאים במרחק עורכי דין ספורים בלבד מהתרסקות מוחלטת, ובנו האוטיסט הוא בעיניו תעלומה שאינה ניתנת לפענוח, מחליט לברוח מניו יורק באוטובוס גרייהאונד ולחפש את אהבתו האבודה, שבמקרה מתגוררת באל פאסו, טקסס. אז יש סופרים שיש להם מה שנקרא "דמיון". הם מסוגלים בקלות לדמיין איך היו מרגישים אילו חצו את המדינה באוטובוס, ולשבץ בתוך זה את הדמויות, לבנות עלילה וכו'. לי, לרוע המזל, אין דמיון ואני כותב מנקודת מבט עיתונאית מאוד. אם הדמות שלי חוצה את אמריקה באוטובוס, אז לכל הרוחות – זה מה שאני צריך לעשות.

הנסיעה באוטובוס היא זולה. בחלקים ארוכים להחריד מהמסע שלי שילמתי פחות מארבעים דולר לכרטיס. אבל בתמורה לתחבורה הזולה ביותר שיש אתה מוסר את עצמך לידי ההאונד ואינספור הכללים שלו. מהם הכללים? ראשית, אל תשב קרוב מדי לשירותים שמאחור, בעיקר בנסיעות ארוכות. זה אינו תא שירותים איכותי, לגמרי לא. כדאי לשבת הכי קרוב שאפשר לנהג, בעיקר אם, כפי שקרה בחלק הראשון של מסעי לבולטימור, הוא נרדם באמצע הלילה. כשזה קורה, והאוטובוס מתחיל לזגזג בין נתיבים, עליך לקרוא בקול בהול ביותר, "אדוני! אדוני! אדוני! תתעורר, אדוני!". מנהל־קרן־הגידור־הנמלט הבדיוני שלי, בארי כהן, חווה תקרית כזו בדיוק בנסיעת הלילה הראשונה שלו לאורך החוף המזרחי.

כלל נוסף שיש לזכור הוא לבדוק את שקע החשמל שמולך. הגרייהאונד מתגאים בצדק בכך שרבים מן המושבים מאובזרים בשקעי חשמל, ונהג טוב יזכיר לנוסעיו לוודא שאלה פועלים לפני תחילת הנסיעה. אפשר לחבר לשקע הזה כל מה שמתחשק, אבל מרבית הנוסעים מטעינים כך את הטלפונים שלהם. העובדה שיש באוטובוס כל כך הרבה טלפונים יוצרת דינמיקה מעניינת. בעבר נוסעים בנסיעות ארוכות היו משוחחים אלה עם אלה על משפחותיהם, מאהביהם וחיות המחמד שלהם, ואילו כיום רבים אובדים אל תוך עולמם הפרטי. היה חכם מצד ההאונד להתקין את שקעי החשמל הללו, משום שכך מתאפשר לנוסעים לברוח מן המציאות שאינה תמיד יפה לבריאות (אני נשבע, זו הפעם האחרונה שבה אני מזכיר את השירותים) ולשקוע בערפול חושים פייסבוקי. מעניין איך הייתה נראית חוויית הכלא התורכי של בילי הייז ב"אקספרס של חצות" אילו הייתה לו קליטה וגישה לרשת 3G. אבל אנשים מדברים זה עם זה כששקעי החשמל שלהם מפסיקים לפעול, והם רוצים להשתמש לרגע בשקע של מישהו אחר. צעירה מקסימה שאלה אותי, בדרך מברמינגהם לג'קסון, אם תוכל להשתמש בשקע שלי, ואז אמרה לי שהיא נהנית לנסוע באוטובוס כי זה מרגיע אותה ומאפשר לה לחשוב. אנשים שנוסעים בקביעות באוטובוסים מפתחים לעצמם סוג של "זן" האונדי כזה.

יש נהגים שיש להם חוקים נפלאים משלהם. "בלי סרדינים, בלי שימורי טונה," הכריז אחד כשיצאנו מפיניקס (אלכוהול אסור לחלוטין, אלוהים יודע איך הייתה נראית נסיעה שתויה בגרייהאונד). נהגים אחרים מפגינים ידע חלקי בחוקה, ואינם מפסיקים לצנזר את שיחות אמצע הלילה הלוהטות שמתפרצות מדי פעם. "תשמרו על הפה!" נהג לצעוק אחד מהם בעודנו מתפתלים לאורך מדבר מוהאבי, כשכולנו מספרים בצרחות על חיינו הקודמים ועל סיפורי אהבה שהשתבשו. נהגים טובים יודעים גם איפה למצוא את המזללות הטובות ביותר, בעיקר בדרום, ששם אתה מוצא את עצמך לעיתים קרובות באיזה חניון משאיות שיש בו מנות מטורפות של עוף צלוי עם תירס, במיה נימוחה וגלידות וניל עצומות. נתיבים אחרים לוקחים אותך לאזורים כאילו־עירוניים קודרים, שבהם אתה שבוי בידי בתי קפה מפקיעי מחירים של חברת האוטובוסים, הגוזלים מן הנוסעים הרעבים את הכסף שאלה הצליחו לחסוך כשהעדיפו לנסוע באוטובוס. נקניקיית הפלסטיק שאכלתי בבית הקפה של גרייהאונד בשרלוט הייתה גרועה מהמזון בחדר האוכל של אוברלין קולג'.

מי נוסע באוטובוס? ההאונד הוא הביטוי האולטימטיבי של הדמוקרטיה האמריקנית, סוג של אנטי־אקלה (ספינת הדגל של חברת הרכבות "אמטראק"). "אנשים מספרים באיזה כלא ישבו באותה פשטות שבה נוסעי הרכבת מספרים באיזו אוניברסיטה למדו משפטים," אומר בארי כהן בספר. הדרך אפשרה לי לחוות את החוויה האמריקנית כולה, בצורה שלא יכולתי לחוות אילו חציתי את אמריקה במכונית (סליחה, ג'ק קרואק). היו שם אנשים שזה עתה השתחררו מהכלא או ממוסד לחולי נפש (חלקם ענדו עדיין צמידים של בית חולים, שהעידו על כך שהם עזבו את המקום ביוזמתם). אבל רובם היו אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם אלא נסיעה באוטובוס, כשכל רכושם עלי אדמות מיטלטל איתם בבטן ההאונד.

הדמוגרפיה השתנתה כשעשינו דרכנו מן החוף המזרחי לעבר אטלנטה, ואז כשחצינו את הנופים הקיציים המהבילים של חגורת התנ"ך עד לגבול שבין אל פאסו וסיודאד חוארס, ולאחר מכן כשחצינו את פיניקס לעבר רוחות הים הנחשקות כל כך של קליפורניה. לאורך החוף המזרחי היו מרבית הנוסעים אפרו־אמריקנים, ואילו באזורי הגבול של טקסס ואריזונה האוטובוס נמלא בעיקר נוסעים לטינו־אמריקנים. בין ג'קסון לדאלאס פגשתי את גזעני העליונות־הלבנה הראשונים שלי, שדיברו בקולי קולות על צליבת מוסלמים ויהודים וקראו קריאות בוז כשחלפנו על פני גרמבלינג סטייט, הקולג' השחור הנודע של לואיזיאנה ("יום אחד יהיו לנו קולג'ים משלנו," הכריז הקולני שבהם, טוראי לשעבר, שחלם ללמוד ב"בית ספר לכמרים"). במהלך המתקפה הנוסעים האפרו־אמריקנים הסיטו את מבטיהם או העמידו פנים שהם ישנים. ממש כמו הגיבור היהודי שלי, בארי כהן, שקלתי לקנות חוברת צביעה של הברית החדשה במסוף הגרייהאונד בשרֶבפורט, לואיזיאנה, כהגנה מפני צליבה אפשרית בידי הפרוטו־קו־קלוקס־קלאנים שהתעצמו לאחרונה.

המסע האוטובוסי לרוחב אמריקה ב-2016 היה חוויה לימודית עמוקה. כשנכנסתי ביוני לתחנת האוטובוסים בניו יורק הייתי, כמו מרבית בני האדם, משוכנע שהילארי תנצח. כשירדתי מהאוטובוס בסן דייגו בספטמבר, כבר לא הייתי לגמרי בטוח. יותר מפעם אחת אמרו לי שקלינטון לא תהיה הנשיאה ה־45, ובברים באטלנטה היו אפילו מי שהרחיקו לכת וציינו שהיא תפסיד באוהיו (סביר) ובפנסילבניה (ממש מפתיע). במהלך המסע כולו, ההאונד הפך לרכב־אמת, שבו הייתה לאנשים הזדמנות לומר את הדברים האיומים ביותר בעולם או הנאצלים ביותר, לפחות עד שהנהג היה צועק "תשמרו על הפה" כדי להשתיק את כולם.

כדאי לשבת כמה שיותר קרוב לנהג, בעיקר אם – כפי שקרה במסע שלנו לבולטימור – הוא נרדם באמצע הלילה בנסיעה בכביש מהיר, ויש לכם הזדמנות להזכיר לעצמכם את מה שאנחנו זוכרים רק לעיתים רחוקות בתקופות קשות כאלה: אמריקה היא מדינה יפה עד גיחוך. מן המרחבים הירוקים העזים, החייזריים כמעט, בצפון־קרולינה ועד להרים החומים צהובים והסגווארו, הקקטוסים הגידמים של אריזונה, הטבע כאילו מושך את כתפיו באדישות מול הטיפשות של כולנו, בעודו ממתין בסבלנות שהמין שלנו יתעשת או ייכחד. להרי פרנקלין בטקסס לא מזיז שסופר ניו יורקי בודד מצלם תמונות שלהם ממקום מושבו בקדמת ההאונד. ההרים מביטים אל הנצח. והשקיעה שמעל גבול ניו מקסיקו/אולד מקסיקו היא החוויה המוזרה והאקסטטית ביותר שאי פעם חוויתי ללא סיוע סמים.

כשנכנסנו לקליפורניה, הבנתי שתכף ייגמרו לי המרחבים. למרות ריבוי המצוקות, הריחניות והאחרות, לא רציתי שהמסע הזה ייגמר. כשנוסע חצוף במיוחד החליט לזייף התקף לב כדי שיוכל לרדת מהאוטובוס ליד ביתו, אי שם בפרברי לוס אנג'לס, במקום במסוף הגרייהאונד בדאונטאון, ירדתי מהאוטובוס והבטתי ברכב הפלדה המבהיק הזה, שעל צדו מוטבעת דמותו של כלב המרוצים [הגרייהאונד]. אמבולנס יילל והנוסעים צרחו וקיללו את הנוסע־מותקף־הלב־לכאורה, אבל אני הרגשתי את הזֶן ההאונדי הגדול שבעמידה לצד הדרך באמצע הלילה, כשהתנועה חולפת על פניי בשריקה ותזמורת לכת של ציקדות פוצחת בשיר עליז על איזו מדשאה צרובת שמש. תשכחו מנוחוּת המכונית שלכם וממסע אצור בקפידה בין הברים והמסעדות המשובחים במדינה. נסיעה בכלי התחבורה הכי פחות אלגנטי באמריקה תזמן לכם שרשרת ארוכה של רגעי חסד.

.
גארי שטיינגרט, "בארי כהן בדרכים", הוצאת סימנים וידיעות ספרים. תרגמה: ניצה פלד.

 

 

.

זכויות התרגום לרשימה "גארי שטיינגרט בדרכים" ניתנו למוסך באדיבות הסופר.
“Going Greyhound” by Gary Shteyngart. Copyright © 2018 by Gary Shteyngart.

.

» במדור שיחה בגיליון המוסך הקודם: מיכל בן־נפתלי, לכבוד צאת ספרה "בגד מאש"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן