קופת השרצים של קפקא

"הגלגול" הוא סיפור מסויט וחסר היגיון, שאין בו קסמים או כישופים

הרעיון של אדם ההופך לבעל חיים הוא נושא שגור באגדות ובמעשיות רבות מכל הזמנים – החל בזֵאוּס, מלך האלים במיתולוגיה היוונית, שהפך את עצמו לפר בעדרה של אירופה שבה התאהב, וכלה בגיבור "קַאיְטוּשׁ המכשף" של יאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק, שקוסם יריב הפך אותו לכלב.

ברוב המוחלט של המקרים הללו מובאת הנמקה הגיונית או מוסרית להפיכה לבעל חיים. כך, למשל, פינוקיו וחבריו הופכים לחמורים לאחר שהשתמטו באופן עקבי מלימודיהם. כנגזרת מכך, גם קיימת נוסחה שמאפשרת השתנוּת בחזרה לצורת אנוש בתנאים מסוימים. לפי היגיון זה, גיבור "היפה והחיה", שהפך מפלצתי כעונש על יהירותו, מקבל את צורתו בחזרה מכוח אהבת אמת, וב"ברבורי הבר" של אַנְדֶּרְסֶן, אחד-עשר אחים שהפכו לברבורים חוזרים לעצמם הודות למסירותה של אחותם.

ברוב המקרים, מכיוון שהקללה מוטלת מסיבה מוגדרת, לגיבור שהשתנה יש תוכנית פעולה – עליו לעבור בהמשך הסיפור דרך רבת-משמעות שתאפשר לו להתנער מצורתו החדשה ולהסיר מעליו את הקללה. לאחר ההשתנות החוזרת יגיעו התרה או מוסר השׂכל, שיש בהם היגיון פנימי הקשור למעשיה של הדמות.

כרזה למופע המחול "הבלדה על גרגור – הבלדה על אריה", בעיצוב האמן עודד פיינגרש. הטקסט בכתב ידו של קפקא. מתוך אוסף משה אפרתי. מס' מערכת: 990049349230205171

 

"הגלגול" של פרנץ קפקא שונה בתכלית מכל אלה, שכן לשינוי הדמות המתרחש בו לא מובאת כל הנמקה. הסיפור פותח בפשטות רגע לאחר ההשתנות:

"בוקר אחד, כשגריגור סמסא הקיץ מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו, בשכבו במיטתו, והנה נהפך למין רמשׂ ענקי".

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

(בגרסאות תרגום מאוחרות יותר נבחרה המילה "שרץ". בהמשך הסיפור יש תיאור של גוף השרץ, אך בשום מקום לא נאמר באיזה חרק מדובר.)

פתיחת טיוטת התרגום של ישורון קשת ל"הגלגול" של קפקא. מתוך ארכיון גנזים. הקליקו להגדלה.

על המטמורפוזה אין התרעה מוקדמת של קוסם או מכשף, אין לה התרה בסוף הסיפור, ולאף אחת מהדמויות אין מושג מדוע התרחש שינוי הדמות. גרגור סמסא מתואר כבחור רגיל שחי חיי עמל צנועים בדירה בעיר ומפרנס את משפחתו. בשום מקום לא נרמז על מעשה או מחשבה שלו שהיו יכולים לגרום להטלת קללה עליו. יתרה מזו, אנו פוגשים את גרגור רק לאחר שאיבד את דמות האדם שלו.

עמודים מטיוטת התרגום של ישורון קשת ל"גלגול" של קפקא. מתוך ארכיון גנזים. הקליקו להגדלה.

חוסר הפשר של שינוי הצורה והעובדה שאין לו "כתובת" או גורם שהטיל קללה יוצרים אפקט רגשי כפול: זעזוע וחרדה, מצד אחד, וגיחוך, מצד אחר. הסיפור מתרחש בתוך המציאות היומיומית, אך גם תלוש ממנה, כפי שמבין גם גרגור עצמו:

"מה זה קרה לי?", חשב. לא היה זה חלום.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

הבלבול הזה בין חלום למציאות, מאפיין את כלל יצירתו של קפקא: התרחשויות אבסורדיות המאפיינות חלומות ביעותים, שרירותיות מטרידה, אקראיות, כולם הם חלק בלתי נפרד מן העולם שברא בכתביו. המושג "קפקאי" בא לתאר את התחושה הזו בדיוק: הרגע שבו העולם נראה כסיוט שאין לו הסבר רציונלי.

איור פרי עטו של פרנץ קפקא. מתוך אוסף קפקא בספרייה הלאומית.

לצד תחושת ההזיה עולה גם השאלה: מה עכשיו? ואיתה ההבנה שגרגור סמסא אינו שולט בגורלו. באין סיבתיות אין גם רעיון לתוכנית פעולה שתסייע להפוך אותו חזרה לבן אדם, אך האם יוכל להמשיך בשגרת יומו כסוכן מכירות כאילו לא קרה דבר? לא ייתכן, מבין גרגור מייד.

"הגלגול" מרחיב את האופן החדש שבו גרגור תופס את העולם – מבחינה חושית הוא שרץ (כולל הרגלי האכילה והתנועה שלו), ומבחינה שכלית ורגשית הוא בן אדם, אך שכלו ורגשותיו כמעט שאינם מספיקים כדי לתקשר עם בני משפחתו המבוהלים, ורשמיו מתמצים בתחושות חרדה וייאוש.

התגובה המבוהלת של בני משפחתו לשינוי שעבר מבהירה שגם להם אין יד ורגל בגלגול הצורה. מכך יוצא שגרגור נדון להישאר בדמותו זו ללא כל ידיעה אם או מתי יתגלגל בחזרה. מכאן והלאה מתנהלים העניינים באופן לוגי לכאורה, אך מכיוון שבמאורע המחולל של הסיפור אין היגיון, אנו עדיין מצויים בתוך עולם קפקאי.

השקפת עולמו של קפקא האדם לא הייתה שונה בהרבה מזו של גרגור סמסא, ובמובן מסוים הייתה זו דעתו ככותב על העולם בכלל ועל יכולתו של האדם לנווט בתוכו. בסיפור "מֶסר מן הקיסר" תיאר קפקא בטון סרקסטי את החיפוש של בני אדם אחר משמעות נסתרת בשורה מיוחדת שתגיע לאוזניהם בלבד:

פרנץ קפקא. מתוך אוסף אברהם שבדרון. מס' מערכת: 990027847350205171

הקיסר, כך מספרת האגדה, שיגר מסר אליך, אתה הנתין השפל, הצל הזעיר, הנחבא במרחקים הנידחים מפני השמש הקיסרית. דוקא אליך שלח הקיסר את דבריו ממיטת חוליו האחרון. הוא ציווה על השליח לכרוע אצל מיטתו, ולחש באוזניו את ההודעה. כה רבה היתה חשיבותה בעיניו עד שציוה על השליח לחזור עליה בלחש באזנו. במנוד ראש אישר הקיסר את נכונות המסירה. וכך, לפני כל העדים לגוויעתו, אדירי הממלכה ונסיכיה, מסר את הודעתו.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

טיוטת הסיפור "בשורת הקיסר" של פרנץ קפקא. מתוךארכיון קפקא בספרייה הלאומית.

כמובן, בעולמו של קפקא אין קיסר ואין בשורה, כך שממילא היא לא תגיע ליעדה לעולם. אותו אדם המצפה למסר חשוב הוא גם זה המתעורר בבוקר על מיטתו ומגלה שהפך לחיה נחותה מסיבות לא ברורות. אין לו כל מרחב פעולה, שכן לא ברור איך ובמי עליו להיאבק כדי לקנות מחדש את צורתו. בעולם כזה מקומו של הערך המוסף של האדם – כולל הרצון החופשי והבחירות האנושיות – הופך שולי ומגוחך.

במכתב שכתב קפקא לחברו מקס בְּרוֹד ב-1918, ניסח כך את השקפתו:

… בכל מקרה אלה היו ימים טובים, והטוב שבהם יכול בקלות לפצות זמנית על היעדר הרצון החופשי. אני אומר זאת בקלות רבה כל כך מפני שבראייתי הפשוטה, מעולם לא הייתי מסוגל לתפוס את מושג הרצון החופשי באופן זריז כמוך…

אם כך, נסכם: סיוט, בלהה, חוסר משמעות, חוסר טעם להיאבק… האם יש בכלל מפלט כלשהו בסיפורו של קפקא? ואיזו דרך פתוחה בפני הקוראים אותו? ובכן, אל מול העולם הספרותי המגובש שקפקא מעמיד, עדיין ישנה יכולת לפעולה אנושית מגוונת – לפרשנויות שונות, להזדהות או לרתיעה, לשיברון לב או לצחוק בריא. ואכן מסופר כי בתקופה מסוימת בחייו נהג קפקא להקריא את סיפוריו במסיבות לקול צחוקם של חבריו, שידעו להעריך את הגרוטסקה.

המודל לכל צורות הפעולה הללו הוא כמובן גרגור סמסא עצמו, אדם שלמרות שינוי צורתו לא הפך לשרץ מוחלט. למרות הניוול שבהווייתו הפיזית ברור כי הוא עדיין אוצֵר קשת של רגשות עזים, מחמלה ועד בושה, טורח להאזין לנגינת כינור מרוממת נפש ומגלה התחשבות בבני משפחתו. מבחינה זו, ההיגיון הפנימי של הסיפור בכל זאת חזק מאוד – על אף גזרות גורל מתעתעות וקשות השמירה על צלם אנוש היא גם בחירה המתבצעת מדי בוקר בבוקרו.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

מועדון הקוראים של לאה גולדברג

רבות מיצירותיה הן נכס צאן ברזל של הספרות העברית. עכשיו הגיע הזמן לדרוש ממנה כמה המלצות קריאה.

לאה גולדברג בחדר עבודתה, סוף שנות השישים של המאה הקודמת.

לאה גולדברג החלה לחבר סיפורים ושירים כבר בנעוריה. ובמשך חמשת עשורי יצירה, היא שלחה ידה במגוון עצום של ז'אנרים ספרותיים. היא התפרסמה כסופרת למבוגרים ולילדים, הייתה למשוררת העברית המולחנת ביותר ותירגמה יצירות ספרות ומחזות בשפות מגוונות כמו איטלקית, רוסית, צרפתית ואנגלית.

כיום כבר אין שום עוררין על כישרונה הספרותי החד-פעמי של המשוררת והסופרת, אבל טעמה הספרותי המובחר מוכר פחות. דווקא שם אנו מוצאים כמה המלצות ספרותיות שכדאי להכיר, המלצות שמלמדות לא מעט על הממליצה עצמה.

 

ההמלצה הראשונה של המשוררת לעתיד

כל חייה התנגדה לאה גולדברג לראות בשירתה שירה "נשית". תיוג אוטומטי שכזה, הרגישה, מתעלם מעוצמת השירה שלה וממשמעותה הכלל-אנושית. אינסטינקט זה הוא שהביא אותה לחתום על שיריה הראשונים בדפוס בשם העט "לאה משורר".

והנה, רשימת הביקורת הראשונה שפירסמה לאה גולדברג, אז בת השש-עשרה, הוקדשה לספר שיריה השלישי של המשוררת אלישבע, חרוזים. אלישבע היה שם העט של המשוררת ליזאווטה איבאנובה ז'ירקובה ביחובסקי, שעלתה עם בעלה שמעון ביחובסקי בשנת 1925 לארץ ישראל. אף על פי שהייתה ממוצא נוצרי פרובוסלבי, נחשבת אלישבע לאחת מחלוצות השירה העברית. חרוזים הופיע בתל אביב בשנת 1928.

 

ספר השירה חרוזים, אלישבע

 

גולדברג ראתה בספר השירה של אלישבע המשך ישיר לספרה הקודם, כוס קטנה. היא מצאה בו את "אותה התוגה, הפשטות והחמימות, אותו הריתמוס הקל, המלבב… ורק הטון מיואש יותר, כי הרבה חלומות היו למציאות, ורבים נגוזו-חלפו, וה"סך הכול" הוא: "רק דימיתי" ולא יותר. ולכן אין כבר בשירים אותו התום והגנדרנות הילדותית, אין גם זדון, ואין צורך להכריז "מי כמוני מבני החלד מאושר עלי אדמה!". דרישות איִן."

רשימת עיתונות זו פורסמה כשנה לאחר פרסום שירה הראשון של גולדברג בעיתונות, הראשונה במאות רשימות, ביקורות ומחקרים שתפרסם במהלך הקריירה הספרותית שלה. כבר בה, נחשפים לפנינו קווי כתיבתה המחקרית והעיתונאית: בקיאות, רעננות ומקוריות בלתי מתפשרת.

הרשימה התפרסמה בכתב-העת נתיבות שערך המנטור הספרותי הראשון של לאה גולדברג, ומי שפירסם את שיריה הראשונים, נתן גורן (גרינבלאט).

 

המתרגמת של מלחמה ושלום

ההמלצה הטובה ביותר שיכולה לתת אשת ספרות מסדר הגודל של לאה גולדברג היא לבחור ולתרגם בעצמה כמה מיצירות הספרות הגדולות ביותר. מבין תרגומיה הרבים של גולדברג נמצא את האפוס הספרותי הגדול של המאה ה-19, מלחמה ושלום ללב טולסטוי.

מאז ומתמיד נמשכה גולדברג לספרות הרוסית, ובטולסטוי ראתה אחד מענקיה הבלתי מעורערים. אין זה פלא שהסופרת שעברה את שתי מלחמות העולם ראתה במלחמה ושלום את הספר הרלוונטי מבין שתי יצירותיו הגדולות. במהלך מלחמת העולם השנייה חזרה גולדברג אל מלחמה ושלום ברשימה ל"מוסף לשבתות ולמועדים" של דבר (31.5.1940). מבחינתה הייתה תבוסת נפוליאון וחלוקתה המחודשת של אירופה, לאחרי הסתלקותו מהזירה, כפי שתוארה בספרו של טולסטוי,  דרך להילחץ מהסיוט הנאצי הסוגר על אירופה:

אנחנו הקוראים היום את הספר הזה – אנחנו, משום שמעולם, כפי שנודע לי משיחות עם אנשים קוראים, לא הרבו לקוראו כמו עתה – מצפים ברטט לחלקו האחרון. לא חשוב כלל שכולנו נבונים, כולנו חכמים, כולנו למדנו היסטוריה ואת תולדותיהם של הימים ההם יודעים אנו היטב. אולם הפיתרון שלנו לא על דפי ספרי "תולדות העולם", אלא על דפי הספר הזה. כי להיסטוריה יש המשך והיא מוסיפה ומספרת על מה שהיה "אחר כך", על הקונגרס הווינאי, על מטרניך, על הריאקציה והמחנק באירופה, אך ספרו של טולסטוי נגמר באותה הנקודה שהיא, היא בלבד יכולה להיות נקודת המוצא ל"המשך" שלנו.

  • מתוך: לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים).

 

מלחמה ושלום תורגם לראשונה ב-1920 על ידי י. א. טריווש (ויצא בהוצאת שטיבל). גרסה חדשה של התרגום נעשתה בידי לאה גולדברג בשנת 1952 ומהדורה חדשה ומתוקנת של תרגום זה, מעשה ידיו של חיים פלג, יצאה בהוצאת ספריית פועלים בשנת 1976.

מלחמה ושלום מאת לב טולסטוי, תירגמה לאה גולדברג

 

ולמרות הכל, ספרות עברית

את הרשימה על מלחמה ושלום פירסמה גולדברג בסוף שנות השלושים לחייה. אך אם הייתה נשאלת הנערה לאה גולדברג מיהו הסופר האהוב עליה, הייתה ודאי בוחרת בסופר העברי אורי ניסן גנסין, מחבר הנובלות הפיוטיות על חיי היהודים באירופה. גולדברג כל כך הזדהתה עם תיאור דמויותיו המודרניות, החיות בעולם האירופאי והיהודי במקביל, עד שביומנה של הנערה בת השש-עשרה כתבה שהיא חשה את עצמה "ציטטה מיצירתו של גנסין. ציטטה מפורטת מאד" (30.10.1927). עבורה היה גנסין הסופר שהצליח יותר מכל להביא את הספרות האירופאית ליהודים ואת היהודים לספרות האירופאית, מבלי לוותר על אף אחד מהם.

סיפוריו הקצרים של גנסין נכתבו בנימה לירית אנושית, אבל בלי רגשנות. והם ששיכנעו אותה לדבוק בייעוד החדש שבחרה לעצמה: סופרת ומשוררת עברית. היא המשיכה לדבוק ביצירתו כל חייה. ברשימה על א. נ. גנסין שפירסמה ב-1946 התרעמה על המקום השולי שיועד לסופר:

 

ואצלנו אומרים, שמעתי אומרים: "מה היה לי גנסין, מה-אהבתי את גנסין, הוא היה קרוב לי". כמעט תמיד בזמן עבר, כלומר באותו זמן "שהייתי בגולה והייתי קרוב יותר לעולם המתואר בספריו". זהו פרי הקריאה השטחית. עולמו גדול הרבה יותר מן העיירה שלו. זהו העולם של הרומן החדש האירופי, העוקב אחר הגוונים הדקים שבנשמת האדם.

  • לאה גולדברג, האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (ספרית פועלים)

 

גלויה ובה תמונת דיוקנו של אורי ניסן גנסין ותקציר קורות חייו, הוצאת "התחיה" – רובינזון, מתוך ארכיון אברהם שבדרון שבספרייה הלאומית.

 

 

סיפור בלשים לילדים

סוד שמור הוא בין הכותבים שהמחבר ספר אהוב לילדים זוכה לקוראים נאמנים לכל אורך חייהם. ובאמת, סביר בהחלט שאת יצירתה המופלאה של לאה גולדברג פגשנו כבר בגן הילדים, או אפילו לפני.

אך הסופרת והמשוררת לא רק כתבה לילדים, היא גם חשבה עמוקות על היצירות המיועדות להם וכתבה כמה ביקורות ומחקרים עליה. כמה מהם אוגדו בספר שיצא לאחר מותה, "בין סופר ילדים לקוראיו" (כינסה והקדימה דברים לאה חובב, ספרית פועלים).

אחת הביקורות מושכות העין בספר זה נקראת "סיפור בלשים לילדים", והיא מוקדשת לספר "אמיל והבלשים" של אריך קסטנר.

הרשימה של גולדברג נפתחת במחלוקת המרה בין הסופרים לפדגוגים סביב השאלה, האם ספרות הילדים צריכה להימנע מלהזכיר "את המוות, הגניבה והרצח", או שיש לספר לילד על החיים כולם – על הטוב ועל הרע שבהם? לאה גולדברג החזיקה בדעה השנייה, ולכן גם העריכה את הרומן של קסטנר על "חיוניותו המפליאה, השופעת מן הפעולה, מן הדיאלוג, מכל הערה והערה".

 

והעיקר: הסופר אינו צועק מכל שורה ושורה: "אני ילד, אני חברכם", אלא מעז להגיד לקוראיו הקטנים – "אדם בוגר אני, הרואה, אתכם, ילדים, כאנשים, אנשים קטנים, אך כל תכונות האדם בכם, אני מכבד אתכם ומספר לכם על עצמכם ברצינות גמורה".

  • לאה גולדברג, בין סופר ילדים לקוראיו: מאמרים בספרות ילדים (ספרית פועלים)

 

הרשימה של גולדברג נגעה לתרגום הראשון של אמיל והבלשים בידי אלתר אילי (הוצאת יזרעאל, 1935). היא העריכה את התרגום העברי הזה כיוון שלדעתה הוא "מכפר על ה"לוקאליות" הברלינאית של הספר. "ההישג של המתרגם הוא בכך שהצליח להוריק יצירה גרמנית מקומית לתוך העברית המתחדשת: דיאלקט הכרך נמסר בדיאלקט הילדים הארצישראלי – חי וסימפאטי." מאז תורגם אמיל והבלשים פעמיים נוספות: בידי אוריאל אופק ומיכאל דק.

 

בין הספרות לחיים

רבות כבר דובר על הקשרים ההדוקים שבין חייה של לאה גולדברג לבין יצירתה. לפעמים הטון משעשע, כמו במקרה של "משירי ארץ אהבתי" המצוטטים שוב שוב כדוגמה לשירי אהבת הארץ ונכתבו ככל הנראה עבור ליטא מולדתה. לפעמים, כמו במקרה של אהבותיה הנכזבות הרבות והשפעתן על שירתה, הטון מלנכולי יותר.

ברשימה קצרה שחיברה על הביוגרפיה שפרסם מקס ברוד על פרנץ קפקא (1937) הצליחה גולדברג לאחוז בספרותי ובאישי, בלאומי ובפרטי, והכל בפסקה קצרה אחת אודות מי שהכתירה כגדול "יוצאי הדופן" שבספרות, והיחידי בהם שיסודו באמת עליונה:

שהוא [קפקא] היה קרוב לנו – למד עברית (בסוף חייו כבר קרא עברית), חלם על ארץ ישראל, התעניין בפרטי-הפרטים של בניין הארץ – זוהי אחת העובדות המעודדות בתולדות תנועה הציונית. דווקא הוא, שלא היה בו שום קו "בעל-ביתי", רוחו החופשית שאינה מחוברת לקרקע – רוח כזאת חסרה מאוד בספרות העברית. מאנשי המערב באו אלינו אחרים לגמרי. במזרח לא היו לו דומים. הוא היה – האדם המיוחד. היחיד. ואם נפש כזאת יכולה למצוא שורשים אצלנו, הרי זו אחת ההוכחות של הצדק העליון, האנושי שבשאיפותינו.

  • רשימות אגב קריאה: מקס ברוד מספר על קפקא. מתוך: לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים).

 

פרנץ קפקא על רקע מחברת העברית שלו

 

לקריאה נוספת

לאה גולדברג, בין סופר ילדים לקוראיו: מאמרים בספרות ילדים (ספרית פועלים)

לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים)

לאה גולדברג, מדור ומעבר: בחינות וטעמים בספרות כללית (ספרית פועלים)

לאה גולדברג, האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (ספרית פועלים)

חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי (מרכז זלמן שזר)

פגישות עם משוררת, עורכות: רות קרטון-בלום וענת ויסמן (ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית)

 

איזה כיף הקיץ בא: מתי התחילו להתווכח על לבישת מכנסיים קצרים?

הקיץ מתקרב ואיתו השאלות על לבישת מכנסיים קצרים בבתי הספר. מתברר שהויכוח הזה לא התחיל בשנים האחרונות

תלמידים ליד בית הספר. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

שוב מרגישים את אותות הקיץ המתקרב לישראל שטופת השמש, שוב קשה לשהות יותר מדקות ספורות מחוץ לחלל ממוזג ושוב אין מקום לזוז בחוף הים. עם שובה של מערכת החינוך לתפקוד מלא, אפשר להיזכר בסימן נוסף של ימי הקיץ המתקרב: הויכוח על לבישת מכנסיים קצרים בבתי הספר, ובעיקר כשמדובר בתלמידות.

מתברר שסוגיית המכנסיים הקצרים בבתי הספר ובכלל לא נולדה בשנים האחרונות, ואפילו לא עם הקמת מדינת ישראל. נשים שלבשו מכנסיים קצרים עוררו תרעומת עוד בשנות המנדט הבריטי, וגם בתל אביב – שהיא היום אולי הסמל המוביל לעיר ליברלית וחילונית בישראל.

1
נערים בחוף הים בתל אביב, שנת 1983. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל תל אביב – אז כמו היום – לא הייתה חילונית לחלוטין מעולם. בעיר התגוררה אוכלוסיה דתית ואף חרדית, שאמנם נטתה להתגורר בשכונות משלה, אך השפיעה על העיר כולה. נהוג לאפיין את יחסי הדתיים-חילוניים בתל אביב של שנות המנדט כיחסים נוחים שהתבססו על התחשבות הדדית, אולם ההיסטוריונית ד"ר ענת הלמן, מגלה שהתיאור הזה אינו מדויק. אחד הנושאים שיצרו חיכוך בין האוכלוסיות השונות היה עניין לבוש הנשים.

הלמן מתארת במחקרה על האופנה בישראל חלוקה בין "הדגם הפשוט" שהתאפיין בבגדים פשוטים וישרים, צווארון פתוח ושרוולים מקופלים (חשבו על שרוליק של הקריקטוריסט דוש); לבין "הדגם המהוגן" שהתאפיין בהידור ובסגנון אירופי, למשל חבישת מגבעות לגברים, כובעים לנשים, לבישת חליפות או שמלות ערב. במסגרת "הדגם הפשוט", שטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים, נהגו גם נשים ללבוש מכנסיים קצרים בשעות היום לנוכח מזג האוויר החם – ובשנות העשרים והשלושים מיזוג האוויר עוד לא היה נפוץ כמו היום. אופנת המכנסיים הקצרים נפוצה יותר ויותר בתל אביב של שנות השלושים.

1
נערים מ"ברית הנוער הקומוניסטי". צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה.

הנוהג הזה – הגיוני אולי מבחינה אקלימית – לא עבר חלק בעיני חלק מתושבי העיר. במכתב ששלח אחד מתושבי העיר לראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף הוא מתרעם על נטייתן של בנות תל אביב להלך ברחוב לבושות מכנסיים קצרים ומעשנות סיגריה: "הבחורה המטיילת בפרהסיה במכנסיים קצרים וסיגריה בפיה – היאך תהיה אח"כ אם עבריה המקימה בית חדש בישראל? הזאת נעמי?". במיוחד עלה רוגזו על שנשים מטיילות כך בסמוך לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.

ד"ר הלמן מביאה במחקרה סיפור על התנגשות גדולה נוספת, שנבעה – ממש כמו בשנים האחרונות – סביב תלבושתן האחידה של תלמידות. בשנת 1938 ביקשה עיריית תל אביב להנהיג תלבושת אחידה בכל בתי הספר העירוניים. הרבנות של תל אביב מיהרה לדרוש ממחלקת החינוך של העירייה שיאסרו על בתי ספר לקבוע תלבושת "בצורת מכנסי גברים לתלמידות". הרבנות הגדילה לעשות ושלחה גם חוזר למורים בו ביקשו לייעץ לתלמידות להימנע מלבוש "בלתי הגון זה". על פי הרבנים, לא יתכן "שמחלקת החינוך תיתן הגושפנקא הרשמית שלה לתלבושת בלתי צנועה שהלהיטות אחרי האופנה הנועזה ביותר הוציאה לרחובותינו". במחלקת החינוך מיהרו להרגיע שהוסכם כי בנות ילבשו שמלות ובנים ילבשו חולצה ומכנסיים. עוד לפני האפיזודה הזאת, ביקשו הרבנים להלין בפני ראש העירייה ישראל רוקח על "מנהג מכוער ההולך ומשתרר בתוכנו…של לבישת מכנסי גבר על ידי נשים צעירות המגלות שוקיהן בצורה בלתי צנועה בהחלט". בתשובתו של ראש העיר הבטיח שהורה לנסח חוק שיאסור על נערות לבוא במכנסיים לבית הספר.

1
ילדים בבית ספר בתל אביב. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בכפרים – המושבים והקיבוצים – היה "הדגם הפשוט" של הלבוש נפוץ אפילו יותר מאשר בעיר. ביישובים אלו השתלב הדגם הפשוט עם הצורך בבגדי עבודה, שהיו סמל חשוב בחברה הקיבוצית. כך, גם בהתיישבות הכפרית נהגו נערות ונשים ללבוש מכנסיים קצרים בימי החום, לבוש מתאים יותר לעבודה מאשר שמלות וחצאיות. מובן, שכמו בעיר, המכנסיים הקצרים היו נפוצים יותר בקרב בנות הדור הצעיר, ואילו נשות דור המייסדים של הקיבוצים המשיכו לרוב ללבוש שמלות וחצאיות פשוטות וישרות. לצד זאת, בשנים מאוחרות יותר, אפשר להזכיר גם את מורשת הלבוש של הפלמ"ח שהשפיעה על האופנה המקומית. על פי הפולקלור הפלמ"חניקי, היו הלוחמים לבושים ברישול, וזוהו בקלות – גם הלוחמות – על ידי חולצות הכותנה ששרווליהן הופשלו עד מעל המרפק ועל ידי המכנסיים הקצרים.

1
ילדות מתעמלות, שנות החמישים, מתוך ארכיון קיבוץ כנרת

נראה שבסופו של דבר גבר האקלים החם על הדרישות הללו, ואופנת המכנסיים הקצרים לא נעלמה מרחובות תל אביב, וארץ ישראל בכלל. בשנות המדינה הראשונות נוספו על אתוס העבודה ו"הדגם הפשוט" גם אילוצי הצנע, שהותירו את המכנסיים הקצרים במרחב הציבורי הישראלי. מאז ועד היום הויכוחים על לבישת מכנסיים נמשכים כמעט כל קיץ.

הכתבה מבוססת על מאמרה של ד"ר ענת הלמן "תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל אביב המנדטורית", מתוך כתב העת "קתדרה", חוברת 105, תשרי תשס"ג / ספטמבר 2002, ועל ספריה "אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בשנות המנדט" ו-"בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה". אנו מודים לד"ר הלמן על עזרתה בחיבור הכתבה.

תרצו לספר לנו עוד על הנושא? מזהים מישהי או מישהו המופיעות/ים בתמונות שבכתבה? כתבו לנו בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

"פנקס הקטן": מהקשוחים של ברודווי ללב הפסקול הישראלי

כיצד הפך סיפורו של עיתונאי וסופר אמריקאי לאחת מהקלאסיקות של המוזיקה הישראלית?

איור: אפרת (אשקת) ברונשטיין.

בדומה לרבות מהדמויות הניו יורקיות שתיאר בסיפוריו, גם דיימון ראניון נולד במקום אחר. במקרה של ראניון מדובר בעיירה קטנה בשם מנהטן שבקנזס. בגיל צעיר התגלה כישרון הכתיבה שלו. תחילה היה כותב בעיתונות בעיקר בנושאי ספורט ופלילים. ב-1921 החל מחבר פרופילים צבעוניים על ה"ברנשים" וה"חתיכות" (לפי תרגומו הנפלא לעברית של אליעזר כרמי) של רובע ברודווי בניו יורק. ראניון, עיתונאי וסופר יליד 1880, הגיע למנהטן שבניו יורק רק בגיל 30. ולמרות זאת הספק היצירה שלו היה אדיר: בין 200 ל-300 טורים הוא כתב מדי שנה במשך כ-40 שנות קריירה. ראניון נפטר ב-1946 בניו יורק.

גם בישראל זכו סיפוריו של ראניון להצלחה. בשנת 1960 התפרסם בעברית הקובץ השני של כתבי דיימון ראניון. לאחר שהקובץ הראשון והמוכר יותר התבסס על סיפורי "ברנשים וחתיכות", הקובץ השני איגד את סיפורי "טיפוסים קשוחים". בקובץ השני, כמו בקודמו, ראניון הסופר הוא גם המסַפר של הספר, המתאר את פגישותיו עם טיפוסים קשוחים ברובע ברודווי. אחד מאותם טיפוסים קשוחים שספק פגש וספק בדה מליבו הוא, לא תאמינו, פנקס הקטן. ללא שום ספק או תחרות, פנקס הוא הדמות המוכרת ביותר של ראניון עבורנו, דוברי העברית. המניע העיקרי לפופולאריות הזו של פנקס הוא השיר "פנקס הקטן", שחיבר דן אלמגור והלחין מתי כספי.

דיימון ראניון

 

וכך נפתחת המעשייה על פנקס הקטן ("The Little Pinks" במקור):

"לילה אחד במועדון-הקאנארי קופץ קייס אייבלס, ספסר-ההימורים, וחובט לה לאדומת-שיער אחת מנקבות-המקהלה הקרויה 'הוד מעלתה', ומשלח לה את כפו הישר על לקקנה, ומטיח אותה במורד המדרגות חת-שתים, למרות שאין הוא משתמש במאומה פרט לכף ידו.

הדבר מוסכם על פי כולם שקייס אייבלס חורג קצת מהקו, פרשה זו, כיוון שקייס דנן הנהו ברנש גבה קומה ובעל גוף, והפרשי-המשקל בינו לבין 'הוד מעלתה' מגיעים כדי מאה ושמונים ליטראות, אולם בו בזמן מוסכם כמו כן שאם יש לחבוטה לחתיכה כלשהי על פני לקקנה בעיר ניו-יורק ולהגיש אותה ממרומי המדרגות, מוטב תהיה 'הוד מעלתה' הגולשת ונחבטת, כיון שנקבה זו איננה אלא עצם בגרון וקוץ בעין".

הקטע שהובא כאן וכן הציטוטים בהמשך הכתבה הם מתרגומו של אליעזר כרמי, שקרא לסיפור "פינקס הקטן". אך זהו לא התרגום העברי הראשון לסיפורם של פנקס והוד מעלתה, אלא קדם לו "פינקס קטינא" שהתפרסם ב-1954 בתוך מכלול הסיפור הקצר: אנתולוגיה, בעריכת יצחק אברהמי.

התרגום הראשון, ובו שם הסיפור "פינקס קטינא", בתוך: "מכלול הסיפור הקצר: אנתולוגיה". כבר כאן מופיע החידוש "לקקן" ככינוי לפה (Kisser באנגלית)

 

אז איך מתוך הסיפור האהוב נולדה הקלאסיקה המוזיקלית הישראלית "פנקס הקטן"?

הפזמונאי וחוקר הספרות דן אלמגור, שחיבר את מילות השיר, פגש את יצירתו של ראניון בזמן שירותו הצבאי כשהתגלגל לידיו ספר הפזמונים "שירים לגברים". להנאתו היה מתרגם את השירים, אך לא עשה איתם דבר. ב-1970 פנה אליו המתרגם אליעזר כרמי בבקשה לחבר כמה פזמונים להצגה מקורית שתכנן לבסס על סיפורי ראניון. אלמגור נענה לבקשה, וכל השאר היסטוריה.

בספרו "הצ'ופצ'יק של הקומקום" מספר אלמגור על חלקו בהצגות "ברנשים וחתיכות" ו"עיר הגברים", המבוססות על סיפוריו של ראניון:

"בסוף שנות החמישים תירגמתי את כל פזמוני המחזמר 'ברנשים וחתיכות' לצורך קונצרט מיוחד של תזמורת 'קול ישראל' בימק"א, בהשתתפות גדעון זינגר, אולי שוקן, יונה עטרי ואחרים. כעשר שנים אחר כך ניסתה קבוצת שחקנים וזמרים צעירים, שהשתחררו מלהקת הנח"ל ואהבו מאוד את סיפורי ראניון, לקבל את זכויות ההצגה של המחזמר בעברית בארץ, אך לא הצליחו להשיגן. החלטנו אז – אליעזר כרמי ואני – לכתוב מחזמר משלנו על פי הסיפורים ('עיר הגברים'). אליעזר תרם את המערכונים, ואני כתבתי כ-15 פזמונים, שחלקם היו מבוססים על סיפוריו של ראניון. ביניהם היו הבלדות 'פנקס הקטן' ו'הפגישה'. רק כעשרים שנה אחר כך זכיתי, סוף-סוף, לתרגם את המחזמר האמריקני כולו, שהוצג בתיאטרון חיפה (עם נתן דטנר, יוליה פרייטר, טוביה צפיר וחנה לסלאו) בבימוי מיכה לבינסון".

השיר "פנקס הקטן" כמו גם המחזמר "עיר הגברים", שבו בוצע השיר לראשונה, אומנם מבוססים על יצירתו של ראניון, אבל אפשר לקבוע שמדובר גם ביצירה ישראלית מקורית.

מילות הבלדה "פינקס הקטן", מתוך ארכיון דן אלמגור. לחצו על התמונה להגדלה

 

בתיק הארכיונאי הנקרא "עיר הגברים" (בתוך ארכיונו האישי של דן אלמגור, שנמסר לספרייה הלאומית) שמורים גזירי עיתון עם ביקורות שנכתבו על המחזמר. מבקרי התיאטרון ביקרו את המחזמר מאותה סיבה שהקהל אהב אותו: הוא הזכיר להם הופעה של להקה צבאית. ביותר ממובן אחד אפשר להכתיר את המחזמר ההוא כהצלחה מסחררת, במיוחד כי הוא הוריש למוזיקה הישראלית את אחד השירים היפים שלה, "פנקס הקטן" בביצועם של ששי קשת ואבירמה גולן (הוד מעלתה).

ואם תהיתם מה ההבדל בין השיר העברי לסיפור המקורי, אז מלבד כמה פרטים שמר אלמגור על המסגרת הכללית של הסיפור "פינקס הקטן", גם אם קיצר אותה: בסיפור המקורי פנקס הוא שוליית מלצרים ולא רק נער מעלית, הוד מעלתה היא זמרת במועדון ולא רקדנית, ושם ספסר ההימורים הוא קייס אייבלס ולא ג'ק. ובשונה מראניון, שהגדיר בסיפור מיקומים גיאוגרפיים מדויקים – ניו יורק, מיאמי – בשיר של אלמגור לא מפורט היכן נמצא "הדרום החם".

"הדבר נעשה נהיר לכל ש'הוד מעלתה' אינה יודעת, בכלל, שפינקס הקטן חי וקיים בעולם, אך למרות זאת הנה בכל פעם שהיא מוצאת לעצמה עבודה באחד ממועדוני הלילה קופץ פינקס הקטן ומשכיר את עצמו לעבודה באותו מקום עצמו, וכל זה רק כדי שיוכל להימצא בקרבתה ולראות אותה. כשעובדה זו מתפרסמת ברבים מכריזים כולם שפינקס הקטן הוא קצת מטושטש".

כפי שראינו, הסיפור המקורי נפתח בלילה אחד במועדון הקאנארי כאשר ספסר ההימורים קייס אייבלס מכה בפניה את אחת מזמרות המועדון, המכונה הוד מעלתה. המכה מפילה אותה במורד מדרגות המועדון וגורמת נזק בלתי הפיך לחוט השדרה, "כך ששוב לא תוכל להפסיע עוד בכוחות עצמה, לעולם". שוליית מלצרים, בחור חלשלוש וצנום הידוע בשם פנקס הקטן, נחלץ לעזרתה אך זוכה גם הוא במכות נמרצות – פעם על שהעז לקלל את אייבלס, ופעם שנייה על שעזב את עבודתו כדי להגן על הוד מעלתה.

שנים אחרי ששכחו כל הנוכחים באירוע את הלילה שבו הוכתה הוד מעלתה, ביום קר אחד פוגש ראניון את פנקס הקטן: "ואני רואה שהוא כחוש ודק יותר מאסימון שחוק, ואינו נושא עליו בגדים בכמות מספקת כדי תפירת מעיל-בוקר לעכבר. בהונות רגליו נוזלים לו מתוך חורי נעליו, והוא כולו כחול מכפור". ראניון מרחם עליו ותוחב לידו רביעייה, "ואחר אני שואל אותו אם הוא מוסיף לראות את 'הוד מעלתה'".

ופנקס מסביר: "ודאי שאני רואה אותה… אני רואה אותה כל הזמן. בעצם, 'הוד מעלתה' מתגוררת אתי באותו מקום, כלומר: במרתף שלי". עד מהרה מתברר שהיחיד שזכר את האירוע הוא פנקס, ולא רק כי הוכה בעצמו ואיבד את עבודתו באותו לילה. כמו בשיר, גם בסיפור מקדיש פנקס את כל כולו להוד מעלתה. בסיפור הוא עמל במספר עבודות כדי לשלם את התשלומים החודשיים עבור כיסא הגלגלים שלה, וגם את "מזונותיה ואת כתבי-העת שלה". הפציעה פגעה אך בקושי בגאוותה של מושא אהבתו, מבהיר פנקס ואומר: "'הוא מעלתה' חייבת לקבל את כתבי-העת שלה, כדי לדעת מה עושים הטיפוסים השונים בחברה הגבוהה, ולא לאבד את הקשרים". הקור הניו יורקי מדכא את רוחה, והיא דורשת מפנקס, שוב כמו בשיר, לקחת אותה אל הדרום החם, אל מיאמי.

בסיפור של ראניון נאמנותו של פנקס גדולה אף יותר מבשיר. ברור לו, ואף אין זה מפריע לו, שהוד מעלתה רוצה להגיע למיאמי לא רק בגלל הקור הניו יורקי: "היא אומרת שבמיאמי תהיה לה ההזדמנות להכיר ברנש בעל מצלצלין". והוא, המאוהב הנצחי, סוחב אותה את כברת הדרך הזאת ודואג לכל צרכיה לאורך המסע. וגם לאחריו, כשהוד מעלתה דורשת ממנו לגנוב עבורה תכשיטים שבעזרתם תפתה את הגברים העוברים והשבים, הוא נענה לדרישתה. הוא נתפס, אבל בטרם נשלח לשלוש שנות מאסר בשל הגניבה, הוא מוכתר כאביר להוד מעלתה וזוכה לנשק אותה נשיקה אחת יחידה לפני שהיא מתה בזרועותיו. לאחר שחרורו הוא נשפט שוב, הפעם למאסר ארוך יותר, על שהכה במחבט את גבו של תייר בשם קייס אייבלס ושיתק אותו מהצוואר ומטה.

כרזת המחזמר "עיר הגברים", מתוך ארכיון דן אלמגור בספרייה הלאומית

 

בשיחה שניהלנו עם אבירמה גולן שמענו על החידושים הנפלאים של המתרגם אליעזר כרמי, שנאלץ להמציא שפת סלנג שלמה כדי להתמודד עם החדשנות של היצירה המקורית. ראניון התיימר להשתמש בסלנג של עולם הפשע הניו יורקי, וכמו שבדה חלק גדול מעלילות סיפוריו, כך גם המציא לא מעט מהסלנג הזה. האתגר של כרמי היה כפול: מלבד היעדרם של ביטויים מקבילים בעברית לסלנג האמריקאי, בספרות העברית הסלנג כמעט לא היה בשימוש. אנחנו זוכרים לכרמי בעיקר את "לקקן" ככינוי לפה (Kisser באנגלית המקורית) ואת ה"סמרטעתון" לעיתון, אבל עם חידושיו נמנים גם "משכנע" = אקדח, "מקרר" = בית סוהר, "מצלצלין" או "דו-רה-מי" = כסף. ואפילו, כן כן, "חתיכות", או מילה נרדפת אך שכיחה פחות, "עגבניות".

עוד סיפרה לנו גולן על אופי ההצגה, שהייתה מעין "הופעה של להקה צבאית אבל באזרחי". על כך אין להתפלא, שכן כל המשתתפים היו יוצאי להקות צבאיות: גולן עצמה ומתי כספי, שהלחין את שירי המחזמר "עיר הגברים", היו יוצאי להקת פיקוד דרום. ששי קשת השתחרר מלהקת הנח"ל. ושלמה גרוניך, שהיה אחראי על העיבודים, שירת בלהקת שריון. השיר "פנקס הקטן", שבו ניגן גרוניך בפסנתר, היה מהראשונים שהקליט.

"מה שמיוחד ב'פנקס הקטן' הוא שהוא לא היה חלק ממערכון, מלכתחילה הוא היה שיר בסגנון בלוז". ובכל זאת, מוסיפה גולן, "פנקס הקטן" מראש "היה מבוים מערכונית. עשינו הצגה שלמה מהסיפור. דורי בן זאב היה ספסר ההימורים שהכה את הוד מעלתה. וראובן שנער, ששיחק את פנקס, הכה אותו בסוף השיר". ישר בלקקן.

המחזמר "עיר הגברים". לחצו על התמונה להגדלה

 

בימים אלו הפריטים בארכיון דן אלמגור שבספרייה הלאומית עוברים תהליך דיגיטציה ומועלים לרשת בזכות תרומתו של עופר לוין, האסטרטג הפיננסי של קרן GTI.

 

לקריאה נוספת

אלי אשד, בלוג "המולטי יקום של אלי אשד", ברנשים קשוחים עם לב של זהב: דיימון ראניון והמחזמר "ברנשים וחתיכות"