כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

פּני צפּוֹר בּפני אדם: למשמעות ראשי הצפורים בהגדה

יהודים עם ראש ציפור? מדוע מאוירים היהודים בהגדה מהמאה ה-13 לא כבני אדם? ולמה בחרו דווקא בראשי ציפורים כדי לתאר אותם?

שועי רז | 06.04.17 | 6 דק' |
Share

הגדת ראשי הצפורים הינה הגדה מאוירת שנוצרה על ידי יהודים מדרום גרמניה בשנת 1300 לערך, ובה מאוירים היהודים כבעלי ראשי ציפורים. הצעות רבות הועלו בנוגע לכוונה שעמדה מאחורי האופן החריג בו הוצגו דמויות היהודים בהגדה. אחת ההצעות המבוססות עמדה על כך, כי אליבא דמדרש שיר השירים רבה ו- מדרש איכה רבתי ישראל הם כעין יונים, המובלות פעם אחר פעם לשחיטה על קידוש השם בידי האומות.. זוהי אפשרות סבירה מאוד לנוכח הפרעות חסרות התקדים שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה, אשר יצרו גל הגירה/בריחה של גדולי תלמידי החכמים האשכנזיים לספרד, כגון רבנוּ אשר (הרא"ש) ורבנוּ דן, שהפך לראש ישיבת טולדו שבקסטיליה. הדברים מתיישבים גם עם התודעה המרטירולוגית העניפה, ומושג 'קידוש השם' שהיו רווחים בקרב הקהילות היהודיות שעל הריין למן פרעות תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון.

אני רוצה להציע אפשרות נוספת, אשר טרם הועלתה, למיטב ידיעתי. רצוני להציע כי ההגדה הזו והאיורים בה הושתתו על הוראתו של טקסט מכונן אחד. כוונתי לחבור התיאולוגי שערי הסוד היחוד והאמונה לר' אלעזר בן יהודה מוורמס (1230-1165), התיאולוג-הכותב המרכזי בחוגם של חסידי אשכנז מבית קָאלונִימוּס (ככל הנראה: קאלוֹס נוֹמוֹס, כלומר: שם-טוב), אליו השתייכו בדורו גם מורו, ר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנסבורג (נפטר 1217)– לו מיוחס ספר חסידים, ותלמיד-שניהם, ר' אברהם בן עזריאל מביהם (ישב בעיר פראג, הגדולה בערי בוהמיה באותה תקופה), בעל הפירוש המעמיק לפיוטים, ערוגת הבשם (נתחבר 1240-1238).

שערי הסוד היחוד והאמונה נדפס על ידי פרופ' יוסף דן בכתב העת טמירין בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הטקסט שב והודפס לאחרונה מכתב יד קדום שהתגלגל לאוסף פרטי באוסטרליה. כתב היד הזה הכיל נוסח קדום של חיבור הסוד העיקרי של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בלוויית חיבורים אחרים פרי עטו. מהדורה המתבססת על כתב היד בשלימותו ראתה אור בירושלים בשנת 2006 על ידי אהרן אייזנבך. החיבור עצמו מתמקד בהצגת האלהות כבלתי מושגת להכרת הנבראים (נבדלת וטרנסצנדנטית), נטולת גוף וחומר, ממצאת בכל וסובבת בכל, כאשר הנביאים עצמם גם כן אינם מגיעים עדיה, אלא חוזים במראה כבוד ה' כפי שהוא מתדמה להם בהבנת לבבם (אובנתא דליבא). יש להניח כי החיבור הדק הזה (בן דפים אחדים בלבד) היה נפוץ ומקובל בהרבה מאשר סודי רזיא של ר' אלעזר, שהוא קורפוס עב כרס והוגדר מראש כמיועד לבעלי סוד בלבד, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1198), מנהיגהּ של קהילת ברצלונה, ציטט מפורשות מתוך שערי הסוד היחוד והאמונה במסגרת אגרת הגנה (אגרת טרם אענה אני שוגג) על תפישת האלהות של הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1204-1138) שנכתבה לרבני צפון צרפת (בשנת 1234 לערך) שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם. הרמב"ן קשר מפורשות בין תפישת האלהות המיימונית ובין זו של ר' אלעזר מוורמס, משמע יש להניח כי חכמי צפון צרפת בקיאים היו בחיבור האמור לר' אלעזר מוורמס. מציאותו החיבור ונפוצותיו עשויות לרמז כי יהודי אשכנז אמנם קראו בו וראוהו חיבור חשוב בהבנת עיקרי האמונה, ואפשר כי היה חלק מתפישת עולמם התיאולוגית של מאירי הגדת ראשי הצפורים, מה גם שמנהיגהּ המובהק של יהדות אשכנז באותו דור, ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג (המהר"ם, 1293-1215), ראה בעצמו תלמיד מובהק של מסורות הסוד והאמונה מדבי ר' אלעזר מוורמס.

 

דיינו – הגדת ראשי הצפורים. תמונה מויקימדיה

 

ועתה לעניינינו. הבא לעיין בהגדת ראשי הצפורים, סביר כי יתעוררו בו שתי שאלות יסוד: [א]. מדוע מצוירים היהודים בלא פני אדם? [ב]. מדוע הם אוירו דווקא כאשר ראשיהם ראשי ציפור?

שערי הסוד היחוד והאמונה משיב להערכתי על שתי השאלות. בפתיחת החיבור, בהתבססו על תוספתא עבודה זרה, לפיה בירושלים היו נוהגים להציב את כל סוגי הפסלים, זולת פסלים בעלי פני-אדם, כתב ר' אלעזר מוורמס: "ולכן הזהיר משה איש האלהים 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד', 15): תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם וכתיב 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד', 12)". כלומר, אליבא דר' אלעזר מוורמס האיסור מהתורה בראיית תמונה קשור בראיית פני אדם או ביצירת מה שנראה כפני אדם, שמא יחליטו הרואים כי האדם הוא אלהות (ודאי יש כאן גם משום פולמוס עם תפיסת האינקורנציה הנוצרית). עולה מכאן מענה לשאלה הראשונה. כלומר, מדוע נמנעו המאיירים לאייר פני אדם ליהודים המופיעים בהגדה.

מענה לשאלה השנייה מופיע בקטע החתימה של החיבור כולו: "הצדיקים רואים פני שכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשך רוחם אליו, וכשהם עולים נצרפים באש שלפני הכסא, ואחר כך מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה… ולעתיד כשהשמים והארץ יִבלו, זה העולם יהיה מים במים, יעשו להם כמו כנפיים ויפרחו סביב השכינה". כלומר, לדעת המחבר, הצדיקים עוד בעולם הזה חווים בראיית לב (ראיה פנימית-הכרתית) כאילו פני השכינה כנגדם, וחשים בנוכחות האל, הממלא את הכל ומשגיח על הכל. זאת ועוד, בשוך חייהם, עולה נשמתם אליו, נצרפת באש שלפני כסא הכבוד ומשם ממקום משכנהּ, תחת כסא הכבוד (השוו תלמוד בבלי ברכות דף י"ז) היא נהנית עם נשמות הצדיקים האחרים מזיו השכינה, בקירוב יתיר ממנו לא נהנו בזה העולם. זאת כמובן, כל זמן שהעולם עומד וקיים. עם זאת, לעתיד לבוא, כאשר השמים והארץ יחרבו אזי ייעשו כנפיים לצדיקים והם יעופפו בהם סחור-סחור כצפורים נוכח אור-הכבוד האלהי, קרי: השכינה. מדוע צפורים דווקא? ב- ספר חסידים למשל, הובא כי החסידים נקראו על שם צניעותה ופרישותה של החסידה.בשמות י"ט, 44 נכתב: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. בני ישראל גם נמשלו ליונים במדרשי אגדה, כפי שהראיתי לעיל. תימה נוספת, שאינה קשורה דווקא למקורות היהדוּת, היא זו הרואה בצפור סמל לנשמת האדם, כך סימלה הכנסיה הנוצרית-נסטוריאנית בסוריה את ישוע ביונה. ולמשל, הפילוסוף הבוכארי-פרסי (נולד קרוב לאוזבקיסטן של ימינוּ), אבו עלי אבן סינא (1137-1080) כתב אגרת אלגורית – בהּ נמשלת נפש האדם לציפור ההומה לעוף מכלובה, קרי להיפדות מן הגוף החומרי הנדמה כבית כלא.

עתה, לדעת רבים מבני-התקופה, היוותה 1240 הייתה שנת מפתח המסמלת כניסה לעידן חדש (תחילת האלף החמישי לבריאת העולם על פי המניין הרבני מבריאת העולם). ואכן, כמה וכמה מקורות בני הזמן הזכירו כי סביבות אותן שנים עתידה לשוב רוח הנבואה. למשל: הרמב"ם באגרת תימן הביא מסורת זו משום אבותיו ואבות אבותיו, אלא שהשנה המדוברת אצלו היא 1217); אליבא דיואכים מפיורה (1202-1135), הנזיר האיטלקי מקלבריה, ששיטתו, הקובעת חלוקה משולשת [אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה כנסייה (ברית חדשה), ואלפיים שנה רוח הקודש], עשתה לה מהלכים במדינות אירופה הנוצרית, היוותה שנת 1260 שנה בה תעבור האנושות כולו לעידן רוח הקודש .שיטה אחרת ומצויה הנמצאת בכמה כתובים באותה תקופה, במרחב היהודי נוצרי, דיברה על כך כי בשוך 4,000 שנה, יעמוד העולם חרב 1,000 שנה- ואז יחל עידן רוח הקודש המדובר. אפשר אפוא כי המאיירים היהודיים שחיו בגרמניה בסביבות שנת 1300 חיו את השניות הזאת שבין אפוקליפסה עולמית קריבה ובין מתח משיחי של טרום גאולה שלימה, וציפו להתגשמות דבריו של ר' אלעזר מוורמס, עת הצדיקים יצמחו כנפיים, ויעופו מתוך העולם החרב והולך אל גאולתם באור האלהי, שיזרח לצדיקים ממעל.

דבריו אלו של ר' אלעזר מוורמס נכתבו לכל המאוחר בשנות העשרים של המאה השלוש-עשרה. בסמיכות-שנים פעל בנישאפור שבחבל ח'ורסאן בפרס, המשורר והמיסטיקון הסֿוּפי-מוסלמי, פריד א-דﱢין עטאר (נהרג בשנת 1221 בפלישה המונגולית). בספרו החשוב منطق الطیر‎‎, המתובל באגדות סֿופיות רבות. הוא מגולל בחלקים נכבדים מספרו את מסען של שלושים בנות כנף (המסמלות את נפשות הסֿוּפים המעוּלים), המונהגות על ידי הדוכיפת (במסורת המוסלמית,היתה הדוכיפת העוף של שלמה המלך ועל כן סמל החכמה) מעבר לשבעת העמקים, אל הר אלבּרז השוכן בסין,מקום משכנהּ של הצפור האגדית הסימוּרְג, המסמלת את האור האלהי [היא הוזכרה עוד כמאתיים שנים לפני כן כמי שהצילה את חייו וגדלה את המלך הפרסי הגדול זאל בן סאם (דסתן),כך מובא ב- שאה נאמה (ספר המלכים) לקאסם א-דﱢין אלפירדוסי (נפטר 1025)]. הצפורים — סופן שמתאחדות באור הסימורג וכלות בו, עד שלא נותר מהן זכר.עם זאת, ברור הוא שכיליונן באור האלהי, הוא אשרן הסופי המוחלט. קשה שלא לשים לב לדמיון בין עטאר ובין ר' אלעזר מוורמס. אלא שאלעזר מוורמס נוטה באופן פחות אל הפיוט (על אף שכתב כמה פיוטים משלו), ולשיטתו, גם לעתיד לבוא לא יתאחדו הצדיקים עם האור האלהי (וייבלעו בו), אלא רק ירחפו כנפיהם סחור-סחור נכחו.

 

בתמונה למעלה: דימוי מוגדל מתוך הגדת ראשי הצפורים.

שועי רז

שוֹעִי רז – חוקר פילוסופיה והיסטוריה אינטלקטואלית (במיוחד בהקשרים יהודים וערביים) ; חבר בקבוצות מחקר באוניברסיטת תל-אביב; דוקטור (למחשבת ישראל); עובד בקטלוג העברי בספריה הלאומית. מנחה סדנאות לימוד בחנויות ספרים עצמאיות; כותב את האתר האישי "פֶּרֶא אדם חושב".
לכתבות נוספות של שועי רז >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו