ספרה הקטן של לאה גולדברג

מן הפגישה הרומנטית ב"זֹהַר" נותרו בחלוף הזמן רק המזכרות שהמשוררת תיעדה בין הדפים

"זֹהַר" הוא השיר השני במחזור של חמישה שירי לאה גולדברג הנקרא "שירי אהבה מסֵפר עתיק". שני השירים הם סונטות ("שירי אהב"ה") שנכתבו במסורת סגנונית בת מאות שנים – מספר קבוע של שורות עם דרישות ספציפיות בחרוז ובמשקל. המורשת הלירית של הצורה השירית הזו מכתיבה נושאים הקשורים לחיי רגש עז ולרומנטיקה הקרובה לטבע. גולדברג מיטיבה ללהטט בצורה השירית הזו ונצמדת לנושאים הכוללים רגש, חלוף הזמן וטבע ובתוך כל זאת משלבת דגש משלה.

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר  

זֹהַר עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי 

וְלִבְלוּבוֹ שֶׁל גַּן בְּטֶרֶם פְּרִי 

בְּלֹבֶן תִּפְרַחְתּוֹ יְפַת הַתֹּאַר. 

וּמָה מְאוֹד צָחַקְתָּ בְּאָמְרִי 

כִּי אֶל הַשַּׁחַר הֶעָנֹג כַּוֶּרֶד 

אֶקְרַב וְאֶקְטְפֶנּוּ לְמַזְכֶּרֶת 

וְאֶשְׁמְרֶנּוּ בֵּין דַּפֵּי סִפְרִי. 

אֶת זְרוֹעֲךָ נָשָׂאתָ, הֲתִזְכֹּר? 

וַהֲנִידוֹתָ אַט עֲנַף תַּפּוּחַ, 

וְעַל רֹאשִׁי יָרַד מָטָר צָחוֹר. 

מֵאֲחוֹרֵי גַּבְּךָ הַכְּפָר נֵעוֹר, 

הַחַלּוֹנוֹת נִצְטַלְצְלוּ עִם רוּחַ – 

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא אוֹר.

(מתוך "מוקדם ומאוחר, מבחר שירים", ספרית פועלים תשל"ב 1972).

טיוטת "זוהר", לאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.

ב"זֹהַר", כמו גם בשירי אהב"ה נוספים של גולדברג, עומדים איש ואישה בתוך טבע דומיננטי מאוד. המפגש בין האוהבים (או האוהבים לשעבר) גורלי וזכור מאוד, ויש בו מודעות גדולה למאורות ולטבע הרוחש סביב. מזג האוויר על כל פניו, שלבי הבשלה, לבלוב וקמילה של צמחים, מהלכי הכוכבים ועליית השמש והירח – כל אלה מזינים את הרגש המתפתח ובו-בזמן משקפים אותו. זוג האוהבים עומדים בגן מלבלב רגע לפני היווצרות הפירות ומתענגים על המראה. צבעי השיר הם לבן, ורוד וזהוב של האור העולה.

ציור פרי מכחולה של לאה גולדברג. מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990026481990205171

דומה שהשלישייה העומדת בגן הכפרי היא בלתי מנוצחת: איש, אישה ואילן שמרעיף מפרחיו עליהם. התמקדות זו בָּרגע אופיינית לתפיסה הרומנטית, הנוסטלגית, שנוצרת את מה שחלף כדי להתחמם לאורו כעבור זמן. לצד זה, הזמן הוא גורם מכריע בזירה המשולשת הזו, והוא מזכיר שהפגישה עומדת להסתיים – וכנראה, כך מנחשת הדוברת, שהקשר עומד להיקטע.

אולי משום כך היא מכריזה באוזני הבחור כי תשמור למזכרת את "השחר הענוג כוורד". משמע, כבר בזמן המפגש עצמו מודעת הדוברת לזמניותו של הרגע הקרוב ומתכננת איך להנציח אותו ואת התפאורה שמסביבו ולשמור את השחר כולו בתוך ספרה פשוטו כמשמעו. כך הופך השחר לפרח (ורד) מיובש ששומרים בין דפי ספר, ובאותה מידה גם לנושא לשיר שהיא מתעתדת לכתוב באותו ספר ממש.

דיוקן לאה גולדברג, 1957. מתוך אוסף לאה גולדברג. מס' מערכת: 990026482280205171

לגולדברג, מתברר, היה במציאות ספר כזה בדיוק, "המחברת הכתומה" כך כינתה אותו. למעשה, מדובר בכרך עבה בכריכה קשה שדפיו ריקים אשר אליו העתיקה טיוטות של שיריה ותרגומיה, ובהם "זֹהַר" וסונטות מתורגמות. גם את רוב רובו של ספר העיון שלה "אמנות הסיפור" העתיקה לשם בכתב ידה המסודר.

"המחברת הכתומה" של לאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.
פרק מתוך "אמנות הסיפור", טיוטה נקייה שלאה גולדברג העתיקה במחברת הכתומה. באדיבות ארכיון גנזים.

אזכור הספר האישי חוזר גם בשירים נוספים של לאה גולדברג, וביניהם "מפנים ראשם", שפורסם ב-1935. בשיר זה שבה הדוברת אל אותו הנוף ומשחזרת את רגעי הקרבה הרומנטית. באין גבר, הדוברת ממלאת את החלל ומדמיינת פגישה או משחזרת פגישה מן העבר, שבה רק היא מול האילן. במהלך הפגישה המדומיינת היא מודה בפני עצמה כי השלימה את הפער הרגשי בעזרת דמיונה:

וְצָחֲקָה לְאִילָן כִּמְקַבֶּלֶת פְּנֵי אֲהוּבָהּ

וְלָחֲשָׁה מִלִּים (אִישׁ לֹא שָׁמַע אוֹתָן)

וְעָלֶה מְפַרְפֵּר מַכְסִיף שֶׁנָּשַׁר מֵעֵץ הָעֲרָבָה

הִסְתּוֹבֵב וְנִשְׁבָּה בֵּין דַּפֵּי סִפְרָהּ הַקָּטָן.

"מפנים ראשם", לאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.

במפגשים ובגעגועים מלוֶוה את הדוברת ספרה הקטן, אותו ספר שבו ב"זֹהַר" הדביקה בו את השחר כולו. ואולם בהסתיימו של רומן האהבה, ב"מפנים ראשם", נושר אל תוך הספר "עלה מפרכס מכסיף", עלה שלכת שכבר גוֹוֵעַ וגוסס, והספר משמש לו מקום מנוחה אחרונה. העָלֶה (מילה נרדפת לדף ספר) הוא בה-בעת עמוד נוסף בתולדות האהבה של הדוברת.

*

מה משך את גולדברג לכתוב את תולדות האהבה הללו דווקא בצורת הסונטה? ניתן לנחש שהאתגר שבכתיבה בתוך צורה מוסדרת הכופה חריזה ומשקל קָסם לגולדברג, אך מעבר לזה הייתה לה פינה חמה מיוחדת לצורה השירית הזו. כך ניתן להסיק מן התרגומים הרבים והמעולים שהעמידה לסונטות אירופיות ידועות, כמו אלה של המשורר האיטלקי פֶּטְרַרְקָה ואחרים. על פטררקה ידוע כי כתב מאות שירים לגבירה בשם לָאוֹרָה שהיה מאוהב בה מרחוק ובסתר. לשירתו לא היה צורך בהתגשמות האהבה, שכן היא ניזונה מן הכאב המתוק של ייסורי אוהב.

ציור פרי מכחולה של לאה גולדברג. מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990026481990205171

גולדברג עצמה אהבה לא פעם בנוסח שהתווה פטררקה. היא עמדה בקשרי אהבה-אכזבה עם לא מעט גברים, לעתים בחשאי או בנסיבות שהקשו על התממשות האהבה. כך, למשל, את מחזור הסונטות "אהבתה של תרזה די-מון" כתבה גולדברג בהשראת אדם בשם ז'אק אָדו, והוא מתאר את אהבתה של הגבירה (המדומיינת) תרזה די-מון לעלם צעיר ממנה. עוד על מחזור השירים הזה של גולדברג ראו כאן.

אולי משום כך נושאיה הקלסיים של הסונטה של פטררקה – אהבה עילאית, כמיהה ואכזבה – לא היו זרים לגולדברג וחזרו בכל שירתה לאורך השנים. גם ברשימותיה על סיפורי דֵּקָאמֵרוּן ודַנְטֶה הזכירה את הטיפוס האיטלקי ש"חייו עלי אדמות אינם עוד אלא זיכרון וגעגועים […] געגועים ל'אור המתוק' של השמש שאיננה". (מתוך "אמנות הסיפור", ספרית פועלים, 1963)

שתי טיוטות של "חיי הגבירה לאורה", תרגום של לאה גולדברג לשיר של פטררקה. מתוך ארכיון גנזים.

לא במקרה ניכרים בשירי פטררקה שתרגמה מאפיינים החוזרים גם בשיר "זֹהַר" ובשירי גולדברג אחרים – זוג בטבע, נוף נפשי המשתקף בעונה ובמצב האילן, השלֶכת הנושרת על ראש האישה, הזמן החולף וההיזכרות שבדיעבד ברומן שהסתיים. ניתן להניח שההתנסות בצורת הסונטה (ואף מחזור סונטות) סיפקה לגולדברג עוגן צורני שאִפשר לה להתעמק בעיסוק בתוכן הרגשי שעניין אותה ולשכלל אותו וכן לאגד יחד כמה שירים לכדי תמונה שלמה.

כך למשל בית שתרגמה מתוך סוֹנֶטוֹת עַל חַיֶּיהָ שֶׁל הַגְּבִירָה לָאוֹרָה של פטררקה:

כָּל חֲמוּדוֹת פְּרָחַיִךְ – בְּשַׁלֶּכֶת,

יַחְוִיר מִצְחֵךְ, פַּז תַּלְתַּלֵּךְ יַכְסִיף,

וְאָנֹכִי אֶבְכֶּה בְּיוֹם אָסִיף

עַל מוֹת יָפְיֵךְ בְּנֶפֶשׁ מְדֻכְדֶּכֶת.

השלֶכת כאן מקבילה לפרחים הנושרים מן העץ ב"זֹהַר" ולעלה הנושר ב"מפנים ראשם" – כולם סמל של יופי בר-חלוף. העלה הנושר מצטרף גם אל עלי הנייר שבספר השירים; הוא משמש בה-בעת מזכרת אהבים, נחמה מצד העֵד האילם לפגישה ותזכורת של הדוברת לעצמה למה שלא שב. כך גם ספרה הממשי של גולדברג נושא עימו את השירים והתרגומים של סונטות פטררקה, שריד לאותה רומנטיקה לא ממומשת שיש בה גם מן העונג וגם מן העצב.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

ילדי פולין תורמים את דמי הכיס שלהם לגאולת הארץ

מכתב מרגש שפורסם בערב שבועות 1936 בעיתון הילדים הציוני-פולני "עולמי הקטן", חושף את הקשר המיוחד בין ילדי הגולה לארץ ישראל

ניתן ביכורים בשביל גאולת הארץ את פרוטותינו, שקיבלנו מאת הורינו לקנות לנו שוקולדה וללכת לראינוע.

מכתב שכתב ילד בשם שמואללי בשם "ילדי בתי הספר העבריים בפולניה" חושף את הקשר המיוחד כל כך בין יהדות הגולה לגאולת ארץ ישראל.

המכתב פורסם בערב חג השבועות בשנת 1936 בעיתון הילדים הציוני פולני "עולמי הקטן", כשהנמען היה לא פחות מאשר נשיא קק"ל מנחם אוסישקין.

בתחילת המכתב מספר שמואללי שילדי הגולה מסתכלים בתמונות שבהן נראים ילדי ארץ ישראל מביאים ביכורים מפרי הגן לקרן הקיימת לישראל. מאחר שלילדי הגולה "אין שדה וכרם משלנו", הם מבקשים להעניק לקרן הקיימת בתור מנחת ביכורים את דמי הכיס שקיבלו מהוריהם.

בהמשך שמואללי מסביר שהמורים סיפרו להם שאוסישקין רוכש אדמות בארץ ישראל ומצהיר שגם ילדי הגולה רוצים להשתתף בגאולת הארץ. הוא מציע שעד שהם יזכו לעלות לארץ תהיה חלוקת עבודה בין ילדי הגולה לילדי ארץ ישראל: ילדי הגולה יתרמו לקק"ל לטובת גאולת הארץ, וילדי ארץ ישראל יביאו את ביכוריהם גם בשם ילדי הגולה.

בסיום המכתב כותב שמואללי כי הוא ושאר התלמידים מתכננים ללמוד בבית הספר החקלאי של רשת החינוך הציוני "תרבות" בלודמיר ולאחר מכן לעלות ארצה ולהיות איכרים. אז יוכלו להגיע אל אוסישקין בחג השבועות ועל שכמיהם סלים מלאים פירות ביכורים עבור קק"ל.

בשער העיתון איור הממחיש את תיאוריו של שמואללי. באיור נראה אוסישקין יושב על ספסל מוקף בעצים, ולפניו ניצבים ילדים שעל שכמם סלים מלאים ביכורים. מתחת לאיור מופיע התיאור "חג הביכורים בארץ ישראל".

העיתון "עולמי הקטן" יצא לאור בוורשה בשנים 1936–1939 ביוזמת רשת "תרבות". בעיתון ניתנה תשומת לב רבה לנעשה בארץ ישראל, לאישים ציוניים מרכזיים ולתרבות העברית. פעילותה הענפה של רשת "תרבות" בפולין נגדעה בעקבות השואה ורבים ממורי הרשת ותלמידיה נרצחו.

משאב הוראה למורים על המכתב המרגש

העין הפקוחה: חיי הקהילה של דבורה בארון

בסיפור "פראדל" טווה בארון רקמת חיים של אישה המצליחה לעמוד על שלה בתוך עיירה חונקת

רוב סיפוריה של דבורה בארון עוסקים בחיי היהודים בעיירה, צורת חיים שכבר כמעט אינה קיימת עוד, והזרקור שהפנתה אל חיי הקהילה, על החברתיות העוטפת ועל הפיקוח הנוקשה שבהם, הוא אחד מסמלי ההיכר של כתיבתה. בסיפורים רבים מודגשים הנימוקים והצדדים הנוגעים למעמד חברתי ולשיקולים של "מה יגידו".

קוראים רבים החמיאו לבארון על יכולתה לתאר חברה שלמה על פניה השונות ולהביא לידי ביטוי את ייחודם של בני האדם בתוכה בלי לחסוך ביקורת חברתית. הארכיון שלה שופע מכתבי מעריצים ומעריצות שביקשו לנסח את הרושם העז שעשו עליהם סיפוריה. גם בקרב אנשי ספרות הייתה בארון מוערכת בשל יכולתה זו. כך, למשל, כתב לבארון הסופר והמתרגם דב קמחי ב-1933:

"מאליו מובן, שקראתי את ספרך הקטן עוד לפני ששלחת לי אותו. קראתיו. כן, אשה יקרה, עברייה, קראתיו היטב. קראתיו והנחתיו לא פעם מידי מתוך איזו תמיהה רבה: מה? עולמות רבים כאלה אבדו לנו? מה? – ואפילו ארץ ישראל – מה? מה לעומת כל זה שֶׁאִבַּדְנוּ? אבל לא זה העיקר. קראתי וראיתי אותך יושבת מרוחקת מבעד לצעיפים הרכים האלה, שטווית אותם כאן, לנו".

מכתבו של דב קמחי לדבורה בארון, 1933. מתוך ארכיון גנזים.

הצד הטוב של הפיקוח החברתי ההדוק הוא הקבלה והאישור של היחיד בעיני הציבור והניסיון לנחש מה עובר על הפרט ולהיטיב איתו. עם זאת התבוננות בלתי פוסקת זו בחיי הפרט אינה תמיד אמפתית. כך, למשל, מתוארות ב"פראדל" הנשים החומקות בדרכן אל המקווה; למרות ניסיונן להסתתר כל הצופים יודעים שזהו יום היטהרותן ומנחשים פרטים אינטימיים הנגזרים מכך. הנשים מתוארות כ"ביישניות" ובני העיירה – כ"סקרנים". צירוף הביישנות והסקרנות מוליד בושה חברתית עצומה שבארון מתארת כמסכנת חיים ממש:

"המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי־הבושה, והאדמה מתחת מוּששה נוּקשה וחלקלקה עד כדי להמעיד את הרגל".

רחוב בשטייטעל, 1926. הדפס: סולומון יודובין. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004272010405171

בהתאם לדגש הזה על מעמד חברתי, ב"פראדל" מתוארת הגיבורה קודם כול כ"בת טובים", והמניע לנישואיה הוא החלטתם של קרוביה על סמך מעמדו של החתן. גם לאחר החתונה מוסיפה העין הציבורית להיות פקוחה על חייה של פראדל – הנשים משקיפות עליה ומסיקות כי קיים חוסר רגשי בחיי הנישואין שלה. ואכן, פראדל מצפה לבעלה ללא תוחלת, אוכלת בלי תיאבון כדי להיטיב את מראה פניה, מנסה ללבוש בגדים עזי צבע כדי למשוך את עינו, אך כל אותו הזמן בעלה נראה חומק ממנה בסמטאות אחוריות.

"…עולת־ימים וטובת־חן, אבל בלי אותה החֶדְוָה הכבושה, אשר תהיה בפני האשה בימי אהבת כלולותיה. והשכנות מסביב, כשראוה בכך, המה לבן אליה…"

חטאו של הבעל כפול: גם הזנחה רגשית של אשתו בבית פנימה וגם הפניית עורף אליה בציבור. על רקע זה בני הקהילה מרגישים צורך דווקא להדק את המשמעת הקהילתית על הבעל שאינו דואג לאשתו. כך, את המאורע שבו גיטל מוצאת את פראדל שכובה על הרצפה כגוססת, מוסרת המספרת לקורא באופן מרומז, אבל כבת הקהילה (שלמרות שם התואר "המבולבלת" ראייתה נחרצת מאוד) גיטל עצמה אינה חוסכת במילים ומצמידה לו פרשנות מאשימה:

"…ואז ספקה האשה מוכת־האלוהים כף, רצה מהר לבית־הקהל, שאיזו בחורי־ישיבה ישבו שם במסיבת רעים, וקראה בקול אימים:

– לכו וראו איך שהוא שחט אותה".

הידרדרות חיי הנישואין של פראדל נמשכת והולכת, עד אשר באים מים עד נפש, וברור לה שאין עוד תיקון אחר מלבד פרידה מבעלה. ביום שבו היא מתחילה לקבל החלטות בעצמה מגיעה עוצמתה של פראדל אל מול הבעל והקהילה לשיאה, עד שביום קבלת הגט היא זוכה לאישור חברתי מקהילת הנשים:

"לבושה פשוטות היתה, כמו בימי בחרותה, וקומתה, לאחר ששבה אליה ההכרה בערך עצמה, זקופה שוב. ואמרו הנשים כי יפה היא יותר מאשר ביום חופתה".

פראדל, שתוארה כ"רבת חן, אבל עצובת רוח", משילה את עצבות רוחה לקראת סוף הסיפור ולובשת עוז. מעבר לזה, הסופרת מקבילה בין החוזק הפנימי שמגלה פראדל בבקְשה גט לבין העובדה שלימים עמד בנם של פראדל וחיים רפאל כיהודי יחידי בפני גויים פורעים. הקבלה זו היא עוד נדבך בחוזק החברתי הנבנה והולך של המשפחה – בבחינת תוצאה מתבקשת של המבחנים שעמדו בהם הוריו, של הפסקת הכניעה לציפיות אחרים, של מציאת הדרך הנכונה להם – תוך השתלבות בקהילה, אך בלי לוותר על שלהם.

דבורה בארון, 1912. צילום: אברהם סוסקין. מתוך אוסף אברהם שבדרון. 990027652580205171

*

ראייה זו של קהילה מול יחיד והצורך לשמור על הרמוניה ביניהם מאפיינים, כאמור, את כתיבתה של בארון. המבקר שלום שטרייט העמיד אבחנה זו על דיוקה במכתב לסופרת:

"לא אחת הגיתי בך במשך ימות נדודי, הגם ששאלתי לשלומך רק לעתים מזומנות. בשבוע העבר נזדמנתי עם (גרשון) שופמן. גם את שִׁמַּשְׁתָּ לנו לרגעים תוכן לשיחה. שופמן נהנה מן "לילות" שלך, הוא בכלל מרוצה בך. הוצאנו שנינו מִפִּינוּ ביחד, כמעט בנשימה אחת: לגרלף שלנו. את הרי לא תתגאי?"

מכתבו של שלום שטריט לדבורה בארון. מתוך ארכיון "גנזים".

לגרלף היא לא אחרת מסֶלְמָה לָגֶרְלֶף, הסופרת השוודית הנודעת, האישה הראשונה שקיבלה פרס נובל לספרות, ב-1909. ספרה המפורסם ביותר של לגרלף הוא "מסע הפלאים של נילס הולגרסן ואווזי הבר", שאותו כתבה לילדים, אך הוא אחד מבין ספרים רבים ומוערכים שהעמידה למבוגרים (בתחילת המאה ה-20 תורגמו כמה מהם לעברית והיו פופולריים מאוד בארץ). בספריה שקדה לגרלף להעמיד תמונת עולם של קבוצה שלמה ולתאר קונפליקטים של יחידים בתוכה. על שום כך ההשוואה בין בארון ללגרלף מעניינת במיוחד.

ספרה של לגרלף "ירושלים" מגולל את סיפור הגירתם של קהילת איכרים שוודים אדוקים לארץ ישראל ואת חייהם בירושלים על פי אמונתם. את הספר כתבה לגרלף בעקבות ביקור שערכה בארץ בשנת 1900 (את הסיפור המלא ניתן למצוא כאן).

שער "ירושלים" של סלמה לגרלף, 1928. מוציא לאור: Stockholm : Vårt Hems Förlag. מס' מערכת: 990028218250205171

"שמי החורף ירדו בשנה זו במידה זעומה, והעיר הקדושה, שאין לה כמעט מים אחרים חוץ ממי הגשמים, הנקווים בזמן החורף בבורות שמתחת לאדמה, הנמצאים כמעט בכל בית ובית, עמדה עוד מעט לסבול מחסור במים… כל החולים היו להם אותם הגעגועים ואותו החשק. כולם התפללו לגמיאת מים אחת, לגמיאה של מים חיים נקיים… אז התחיל לדבר איגמר מאנסון, שישב עד עתה אילם והקשיב לדברי האחרים… 'אני מהרהר על נהר, הקולט אל תוכו שפע מים מנהרות רבים, וזורם ויוצא לו רחב ועשיר מתוך היערות האפלים, והוא בהיר עד כדי כך, שרואים את כל חלוקי האבן מתנוצצים על קרקעיתו. והנהר הזה לא חרב כנחל קדרון, ואיננו חלום בלבד כנהר של יחזקאל, ולא נעלם מן העיר כזה של חזקיהו, אלא הוא סואן וזורם גם כיום. אני חושב על דבר הדאלאלף'".

(סלמה לגרלף, "ירושלים", תרגם: יעקב רבינוביץ. תרפ"א–תרפ"ח [1921–1928], א־ב. ניומן, תל־אביב, 1957.)

תמונת סלמה לגרלף וחתימתה. כרטיס תודה עבור הברכות ששלחו לה ליום הולדתה ה-70

האיכרים הקימו בעיר את "המושבה האמריקאית" ותלו תקוות משיחיות בישיבתם בה, אך תקוותיהם התפוגגו אט-אט, עם המאבק באקלים החם, בקשיים הפיזיים ובתככים רבים עם הקהילות השכנות. גם מי שהתגברו על הגעגועים לשוודיה ושרדו דור נוסף במושבה, נקלעו למאבקים פנימיים, וחלק מהחברים פרשו. לגרלף מתארת את הקשיים באופן היוצר הקבלה ופעפוע בין קשיי הקהילה לקשיי היחיד.

גם ברומנים נוספים שלה ובאגדות שכתבה עסקה לגרלף לא מעט בחתירה הרואית להגשמת מטרות קולקטיביות: קיום צו דתי, מאבק בטבע מקשה, בניית חיים חדשים במקום זר ועוד. מבחינה זו היא נבדלת מבארון, ששמה דגש על מציאת ייחודו של הפרט בתוך הקבוצה. עם זאת שתיהן זיהו ואפיינו היטב את הדחפים המניעים בני אדם קדימה – דחפים שעיקרם החיפוש אחר עוצמה, התחדשות וחיוניות. הרגישות ואהבת האדם של בארון ושל לגרלף כאחת אפשרו להן לתאר באמינות גדולה את מסע החיפוש האישי אחר משמעות וטעם.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

"דִמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ"

"עכשיו אני שומע, רות. אתה יכול סופית למות". כך חזה הקצין והמשורר בארי חזק את מותו

בארי חזק ז"ל. ברקע שירו "ריבונו של עולם"

יש האומרים שכשסרן בארי חזק, כלכלן ומשורר, ובעתות חירום קצין מבצעים בגדוד מילואים של הצנחנים, הגיע לקרב סָרָפֵאוּם בחזית המצרית במלחמת יום כיפור – הוא כבר ידע מראש את גורלו. חזק, בן קיבוץ אפיקים, היה בן 29 בלבד כאשר חצה את התעלה, וכמו הרגיש שהוא הולך ליפול חלל. עדויות חבריו של הקצין הצעיר, שחזר לשרת במילואים עם פרוץ המלחמה, מתארות שהוא לא היה כתמול שלשום. פתאום היה שקט מאוד, לא אותו אדם שחבריו לנשק הכירו, וכך עברו עליו ימיו האחרונים, עד לנפילתו בקרב. "נראה לי (…) כי כאשר אדם מרגיש במותו הקרב, נפגע משהו ברצון הלחימה שלו. נדמה לי שלבארי הייתה בפירוש הרגשה כזו. ואולי אני טועה, לא נוכל לדעת זאת לעולם. אך כך זה נראה לי, ואולי בכך גם מוסברת השתיקה שלו" (מתוך דברי הספד של אסא קדמוני, חברו לנשק של בארי ז"ל).

עוד לפני הקרב, יש שיגידו שבארי ז"ל ידע לחזות את מותו. חזק ז"ל היה משורר חובב, והספיק לכתוב כמה וכמה שירים בטרם הלך לעולמו בטרם עת. בשיר "מַה תִּרְעַשׁ אָבִי" הוא פונה לאביו, שהלך לעולמו כמה שנים לפני מותו של בארי, ומתאר את עצמו כמי שיכאיב לאביו, חוזה כאב עתיד לבוא בעקוב אסון. הוא מנבא שכמו שאביו שזרע אותו בדמעה, כך גם יקצור אותו בבכי. נבואה קשה ועצובה.

השיר "מה תרעש אבי" בכתב ידו של בארי. מתוך הספר: "בבכי אותי תקצור"

דוגמה בולטת נוספת היא שירו "ריבונו של עולם", שנחשף לתודעה הציבורית ב-2001 כשברי סחרוף החליט להלחינו ולפרסם אותו. בשיר פונה בארי אל אביו ומכנה אותה "אב שכול", שעדיין לא יודע שבנו נהרג. לאב משמעות כפולה – גם אב, גם אלוהים. הוא מסמן את המוות של עצמו, ונותן לעצמו רשות למות, מבקש מעצמו מאביו לעצום כבר את העיניים. הוא מדבר על הברושים, הידועים בתור עצים האופייניים לבתי קברות, שלוחשים את שמו, קוראים לו, וכבר יודע שיגידו עליו קדיש. השיר מערבב בין עגה צבאית לבין מילים המזכירות נוסח תפילה.

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ.
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים
לְעֵת עֶרֶב לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ,
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד,
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

אָנָא, עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ,
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת.
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית לָמוּת.
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לֹא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

(מתוך "ריבונו של עולם", מאת בארי חזק ז"ל)

 

כתיבתו של חזק מתאפיינת בזווית יוצאת דופן על המלחמה וחיי-החייל. למרות שבנופלו הגיע כבר לדרגת סרן והיה קצין המבצעים של הגדוד שלו, בקריאה של כתביו ניתן לראות כיצד ראה מעבר לחיי המלחמה, והשכיל להרגיש דברים אחרים גם בשדה-הקרב. במכתביו הרבים לנעמה אשתו מתאר חזק את האופן בו הוא תופס את חבריו לנשק ואת ההכנות למלחמה. כך כתב במכתב מתאריך 9 באוגוסט 1970: "שלום לחמודה מכל, שלום מחייל אפור, משועמם ומלוכלך. (…) גם כאן מסביב תרדמת אלוהים. כל החיילים החמודים הלכו כבר מזמן לישון, ובשינה גם הגנרלים הם ילדים קטנים מאוד של אמא שלהם. (…) וכשיתעוררו האפורים הקטנים איש (ילד) מהם לא יבין 'מה הוא, בעצם, עושה כאן'. הרי בא השלום, ושלום זה להיות בבית, לא בצבא". הדברים נכתבים ברוח תחושת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, בה השתתף בארי חזק ואף נפצע בקרב על ירושלים. גם פה ניכרת היכולת של בארי לצפות קדימה, וכפי שכתב – אם באמת היה שלום, הוא לא היה נאלץ לכתוב לאשתו מתוך אימון צבאי.

מכתב שכתב בארי לאשתו נעמה. מתוך הספר: "בבכי אותי תקצור"

בארי חזק נולד ב-25 באוגוסט 1944, בן לקיבוץ אפיקים. בחודש בו הגיע לעולם נפטר ברל כצנלסון, והוריו קראו לו בכינוי הספרותי של כצנלסון  – בארי. הוא גדל בקיבוץ, היה פעיל בתנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים ואף שימש בתור רכז פעילות של אזור הנגב ויהודה. בשנת 1963 התנדב לחטיבת הצנחנים וסיים קורס קצינים בהצטיינות. ערב מלחמת ששת הימים, בה השתתף בפריצת הדרך לירושלים ואף נפצע, התחתן בארי חזק עם חברתו מילדות נעמה. לאחר המלחמה נערך טקס זיכרון לנופלי הקיבוץ, אותו תיאר אסף ענברי בספרו "הביתה": "כעבור שבוע חזרו החתנים הביתה עם קנקני קפה משכם, טסי נחושת מעזה, פגיונות מקונייטרה וקפסאות שש-בש מירושלים המזרחית, ובבית הקברות נערכה לוויה צבאית. (…) כיתת היורים הורכבה מהבנים שחזרו הביתה" (וביניהם בארי חזק).

לצד תחביב כתיבת השירה, כבר כילד הצטיין בארי כשחקן כדורסל ושיחק בנבחרת הקיבוץ, וכאשר עזב את אפיקים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, הקפיד להמשיך לשחק. בתחילה עבד בתור מדריך בפנימייה על-שם מיי בויאר בירושלים, ולאחר מכן, עם התחלת התואר השני בכלכלה, התקבל לעבודה במשרד האוצר. חברו לעבודה במשרד האוצר, יצחק בר-גיל, מתאר את בארי בתור אחד מנערי האוצר המבטחים ביותר שהיו בזמנו במשרד. גם שם לקח חלק מרכזי בנבחרת הכדורסל, והחינוך הסוציאליסטי שקיבל בקיבוץ בא לידי ביטוי גם בעבודתו באגף התקציבים של משרד האוצר, כאחראי לתקציבי משרד החינוך והתרבות.

נבחרת הכדורסל של קיבוץ אפיקים. עומד ראשון משמאל: בארי חזק. צילום: ארכיון קיבוץ אפיקים

עם פרוץ מלחמת יום כיפור, שהה בארי חזק בקיבוץ אפיקים יחד עם אשתו ובנו התינוק. "בערב יום הכיפורים הוא קרא תפילת יזכור לחברים שמתו בשנה החולפת, ולמחרת פרצה מלחמה", כותב ענברי. המצרים צלחו את תעלת סואץ, הסורים התקדמו ברמת הגולן, וכשנודע באפיקים שפרצה מלחמה הודלקו מקלטי הרדיו. כל חבר בר גיוס שזיהה את בין משפטיו של הקריין את שם הצופן של יחידת המילואים שלו חיבק את אשתו, אמר לה: 'להתראות על לוח המודעות' ונסע לרמת הגולן או סיני". בדיחה קודרת, עצובה, שהגשימה אותה. בארי ונעמה לא יתראו שוב, אלא על לוח המודעות.

סרן בארי חזק, קצין המבצעים של גדוד מילואים 565 בחטיבת הצנחנים, נסע דרומה. הגדוד שלו השתתף במבצע "אבירי לב", שמטרתו הייתה להקים ראש גשר (ביצורי הכנה לכניסת כוחות רחבים) בגדה המערבית של תעלת סואץ. כוח מתוך הגדוד, בפיקודו של דן זיו, היה הראשון לחצות את התעלה על סירות גומי. החיילים, ביניהם בארי חזק ז"ל, אמורים היו להתקדם על מסילת הרכבת המצרית לכיוון הכפר סרפאום והמוצב המצרי שבו, כדי להרחיק את הכוחות המצריים מראש הגשר שהחל להיבנות. הפלוגה החלה להתקדם צפונה מכיוון סואץ, וככל שהתקרבה לגבולות הדרומיים של הכפר סרפאום, נתקלה בעוד ועוד התנגדות מצד כוחות מצריים עדיפים בהרבה.

בארי חזק ובנו התינוק אבירם. מתוך הספר: "בבכי אותי תקצור"

הכוח נותק מהתגבורת, הטנקים הישראליים שליוו את הכוח הושבתו, וכך גם הזחל"מים. החיילים נאלצו לנטוש ולעבור ללוחמה רגלית. כ-14 לוחמים ישראליים, ביניהם המפקד דן זיו, בארי חזק וכן אסא קדמוני (שזכה לעיטור הגבורה לאחר הקרב) התבצרו בתוך מבנים נטושים בכפר, וניהלו קרב נואש והרואי נגד מאות חיילים מצריים. לבסוף הגיעו כוחות לחלצם, ותוך לחימה עזה נסוגו באבדות כבדות חזרה לכיוון סואץ. פעולת ההתקדמות נכשלה ומתחם סרפאום נותר בשליטה מצרית. בקרב נפלו 14 חיילי צה"ל ו-35 נפצעו, בין ההרוגים בקרב היה המשורר והכלכלן, סרן בארי חזק מקיבוץ אפיקים. לאחר הקרב, שנראה היה כתבוסה מהדהדת, התגלה שמטה הפיקוד המצרי פירש את תנועת הכוח בתור ניסיון כיתור של הארמייה המצרית השנייה. כתוצאה מכך הסיגו המצרים את כוחותיהם באזור החווה הסינית צפונה, מה שאפשר נחיתה נוחה יותר של כוחות צה"ל באזור.

בארי חזק נקבר בבית העלמין בקיבוץ אפיקים. בן 29 היה במותו, והשאיר אחריו אישה ותינוק, אם ואח. לצדו נפלו עוד כמה מבני המחזור שלו בקיבוץ. כתביו, מכתביו, שיריו וכן מאמר שכתב במסגרת עבודתו במשרד האוצר נכרכו יחד לספר שקיבל את השם "בבכי אותי תקצר", שנלקח מאחד משיריו של חזק. הספר יצא לאור שנה לאחר מותו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

יהיה זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים