הפעם הראשונה בהיסטוריה בה נעשה שימוש במילה "ציונות"

המילה 'ציונות', שמסמלת את רצון העם העברי לשוב לארצו, נכתבה לראשונה דווקא בשפה הגרמנית. את המונח אימץ הרצל מהאדם שבעתיד יהפוך לאחד מגדולי מתנגדיו

הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה בשנת 1939

ציונות – מונח מלא משמעות לעצם הווייתנו. מילה שקישרה ועדיין מקשרת את העם היהודי לארץ ישראל, עליה רבים כל כך חלמו, גם כאשר עוד נראתה רחוקה מאוד. אך המדהים מכל הוא שאת המונח הזה המציא הוגה דעות מרתק, שבשלב מסוים הפך את עורו ונהיה לאחד ממנהיגי העדה החרדית.

את המונח "ציונות" המציא מי שהיה עתיד להיות מזכיר "אגודת ישראל" החרדית-אורתודוקסית, ובהתאם לכך גם מתנגד גדול לתנועה הציונית.

לחצו לתמונות נוספות של נתן בירנבוים מאוסף שבדרון
נתן בירנבוים, אוסף אברהם שבדרון

המונח הופיע בפעם הראשונה ב-1 באפריל, אבל ממש לא מדובר במתיחה. מילה זו, שמסמלת את רצון העם העברי לשוב לארצו, נכתבה לראשונה דווקא בשפה הגרמנית. את המונח "ציונות" אימץ הרצל מהאדם שבעתיד יהפוך לאחד מגדולי מתנגדיו.

 

זהו תיעוד של הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש במילה "ציוני".

"ההכרה כי הרעיון הציוני נכון הוא ובר-ביצוע, תכבוש חוגים רחבים יותר ויותר ותסלק משפטים קדושים שנתהוו בתקופת ההתבוללות". את המשפט הזה כתב נתן בירנבוים בכתב-העת שלו "זלבסט-אמאנציפאציון" ("שחרור עצמי", בתרגום לעברית), במאמר תחת הכותרת "למען כבודו ושלומו של עמנו", שהתפרסם ב-1 באפריל 1890. את השימוש במילה "ציוני" – ובגרמנית "ציוניסטיש" (Zionistisch) – לא מציג בירנבוים כחידוש או כהמצאה חדשה, אלא כפתרון לאנטישמיות, לעומת התבוללות.

משם, המונח "ציונות" על נטיותיו השונות החל להופיע בדרך קבע במאמריו של בירנבוים.

והנה כך, ארבעה חודשים לאחר מכן, שוב משתמש בירנבוים במונח "ציונות" – כערך וכתפיסה שתשיג את מה שלא הצליחה להשיג ההתבוללות:

"המטרה שלמענה נאבקו לשווא הלוחמים למען ההתבוללות, תתגשם על ידי הרעיון הציוני. הוא אשר יזקוף את עמידתם הכפופה של היהודים".

(התרגום מגרמנית מופיע בספר "הגותו הציונית של נתן בירנבאום" מאת יהויקים דורון)

וככה זה נראה שנתיים אחר כך:

 

"ציוניסמוס" (Zionismus)

כאן ניתן לראות את המילה "ציונות", "ציוניסמוס" (Zionismus), מופיעה בכותרת ב"זלבסט-אמאנציפאציון" במאמרו של בירנבוים "עקרונות הציונות", בגיליון שיצא בחודש פברואר 1892.

 

קראו עוד:

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

התנועה הציונית: סיפורים, מנהיגים, תמונות ועוד

70 שנה אחרי: האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

ב-22.7.46 בצהריים, קרס האגף הדרומי של מלון המלך דוד המפואר וקבר תחתיו עשרות אנשים. תמונות נדירות וכרוזים מאוסף המחתרות שנמצאים בספרייה הלאומית חושפים את הזעם והתדהמה שעוררה הפעולה.

ב-22.7.46 בצהריים החריד קול פיצוץ איום את ירושלים. האגף הדרומי של מלון המלך דוד המפואר קרס וקבר תחתיו עשרות. בפיצוץ נהרגו 91 אנשים.

תמונות נדירות וכרוזים מאוסף המחתרות שנמצאים בספרייה הלאומית חושפים את הזעם והתדהמה שעוררה הפעולה.

מלון המלך דוד המפואר נחנך בינואר 1931 אחרי 13 חודשי בנייה וחודש "הרצה". משפחת מוסרי, משפחת בנקאים יהודית מאיטליה, שהתיישבה במצרים בראשית המאה ה-19, בנתה את מלון הפאר בירושלים על שטח ברחוב יוליאן, עם נוף עוצר נשימה לעיר העתיקה.

מראשית ימיו עמד מלון המלך דוד במרכז של מחלוקות: בנו אותו פועלים יהודים וערבים ועבדו בו בני לאומים שונים. הערבים ראו בו "מפעל ציוני" שבא לפגוע בענף התיירות הערבי, וביקשו להחרימו.

בתחילת ימי המלון הביאו את המזון ברכבת מקהיר. ב-1934 נפתחו בו בר ומסעדת יוקרה, "לה ריג'נס". המסעדה נעשה במהרה למקום הבילוי המרכזי בעיר והגישו בה צדפות ממרסי לאצילי ירושלים, אך גם למלכים נסיכים ורוזנים מאירופה, מהמזרח התיכון ומהמזרח הרחוק – לתפארת האימפריה הבריטית.

 

תצלום בניין מלון המלך דוד בעת בנייתו – חודש יוני 1930: סוכנות הידיעות האמריקנית Wide World  מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית, ירושלים

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפקיעו שלטונות הצבא הבריטי עשרות חדרים בקומה העליונה של מלון לשימוש המטה הצבאי של הבריטים בארץ. בהמשך, הפקיעו גם השלטונות האזרחיים של המנדט עשרות חדרים, בשביל מזכירות השלטון הצבאי הבריטי. במרתף נבנה מרכז קשר צבאי.

בזמן המלחמה, המחתרות העבריות והבריטים הגיעו להסכמה על הפסקת הלחימה. תקופת המלחמה הייתה תקופת פריחה כלכלית בארץ שרבים מאנשיה התפרנסו מאספקת תוצרת לצבא הבריטי.

אחרי המלחמה באה תקופה קצרה של נצחון ושלווה, אך היא לא האריכה ימים.

בקיץ 1946 המחתרות העבריות חידשו את המאבק ב"ספר הלבן" של הבריטים ובהגבלות שהוטלו על עליית יהודים, פליטים וניצולי שואה. שורה של אירועים ומבצעים של המחתרות ופעולות נגד של הבריטים התחוללו באותה תקופה. שיאם היה ב"שבת השחורה" כאשר הבריטים עצרו את רוב מנהיגי היישוב ויחד איתם מאות אנשי מחתרות או חשודים כחברי מחתרות.

ב-22.7.46 פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד. לוחמיו, מחופשים לעובדים ערבים, חדרו למלון והגניבו כדי חלב מלאים ב-350 ק"ג חומר נפץ. הם שמו אותם באגף הדרומי, היכן שעמדה מזכירות הממשל הבריטי בארץ. אנשי האצ"ל הפעילו את פתיל ההשהייה של הפצצה ואז התקשרו למרכזיית המלון, למערכות עיתונים ולעוד מקומות והזהירו שיש לפנות מיד את המלון. בה בעת פוצצו שתי פצצות מחוץ למלון בתור פעולת הסחה. האזהרות נחשבו לאזהרות סרק והמלון לא פונה.

 

מלון המלך דוד לאחר הפיצוץ: הצילום נעשה כנראה אחרי אחד מצלמי העיתונות היהודים בארץ ישראל. מתוך אוסף התצלומים, מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית, ירושלים

 

מהנדסי הצבא הבריטי עבדו מסביב לשעון בהצלת האנשים מההריסות. יותר ממאה נפצעו ו-91 נקברו למוות בין ההריסות. בין ההרוגים היו 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 מאורחי המלון.

 

 

היישוב העברי הזדעזע מן הפיצוץ שזכה לגינויים בעולם, גרם לקרעים בין המחתרות שתכננו אותו ביחד ובין היישוב לשלטונות המנדט. אנשי הצבא נקטו אמצעי ביטחון חריפים, נעו בשיירות מאובטחות ומיעטו לבוא במגע עם אנשי היישוב. הגנרל הבריטי ברקר פרסם הודעה חריפה ובעלת גוון אנטישמי שמכריזה על עונשים קולקטיביים ליישוב ומזהירה את החיילים הבריטים מלהתרועע עם אנשי היישוב, לשבת במסעדותיהם ולקנות מהם. הוא כתב שחור על גבי לבן שהפגיעה בכיס היא זו שתפגע ביהודים הכי הרבה. הכרוז הזה זכה לגינויים רבים ועלה לגנרל ברקר במשרתו.

 

 

עד היום לא ברור מדוע לא שעו הבריטים לאזהרות. אך, האשמה נותרה באנשי האצ"ל שנדרשו להסביר שוב ושוב שלא הייתה להם כוונה לפגוע בחפים מפשע ושהם נתנו אזהרות מראש, כדי למנוע את הפגיעה.

הם עשו זאת למשל בכרוז הזה, שיצא כעבור זמן קצר מהפיצוץ:

 

 

וגם בכרוז הזה שהתפרסם במלאות שנה לפיצוץ:

 

 

בעקבות הפיצוץ נעשה מלון המלך דוד למבצר מבודד ומאובטח ששירת רק את הבריטים. במשך שנים לא שוקם האגף ההרוס של המלון. כאשר עזבו הבריטים את הארץ, הוסר הדגל הבריטי מגג המלון.

רק אחרי מלחמת העצמאות חזר המבנה לתפקד כמלון.

הכרוזים בכתבה לקוחים מתוך אוסף פרסומי המחתרות: סדרה 1: האצ"ל – תיק 8, תש"ו

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו

ספריה ושיריה של לאה גולדברג מלווים אותנו כבר עשרות שנים, אבל כמה אתם באמת מכירים את יצירתה? הספרייה הלאומית גאה להציג: חידון מיוחד על ספרי ושירי הילדים של היוצרת האהובה

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

חושבים שאתם יודעים הכל על יצירתה של לאה גולדברג? נראה אתכם!




הסיפור המדהים של החייל שתיעד את עצמו מחלץ גופות בסיוע חיילי אויב

התמונות ההיסטוריות הללו היו עלולות לגרום למותו של יעקב יניב, סמל צעיר בעת מלחמת השחרור, או לכל הפחות לנפילתו בשבי. אבל המבצע שיזם וביצע לבדו נגמר בטוב: בסיוע חיילי אויב מצרים ופלסטינים הוא הצליח להביא את גופותיהם של שני חיילים לקבר ישראל, לתעד את עצמו בחילוץ, ואחר כך לאתר את זהותם של החללים. ככה זה קרה.

יעקב יניב עומד במרכז התמונה שצולמה במפגש בין החיילים הישראלים והמצרים

​המבצע

ראשית הסיפור ב"מבצע יקב" באוקטובר 1948, מבצע לכיבוש בית ג'אלה שאליו נשלחה חטיבה שלמה בת שלושה גדודים: גדוד בית חורון, גדוד מוריה וגדוד 64. מפקד המבצע היה משה דיין.

גדוד בית חורון הצליח לעבור את פס מסילת הברזל, שהיה הקו שהפריד בין הישראלים ובין המצרים (ליד עין יעל של היום, מתחת לגן החיות התנ"כי). אנשי גדוד 64 יצאו לפעולה נגד הכפר וואלג'ה. גיבור הסיפור שלנו, יעקב יניב (נובק), היה סמל כיתה בגדוד זה. הוא היה אז בן 20, ורק כמה חודשים קודם, הגיע מתל אביב לשורות ההגנה בירושלים. גדוד 64 לא נקלע לקרב, אך נורתה עליו "אש ידידותית" מיחידת מרגמות. למרבה המזל, איש מהגדוד לא נפגע. אנשי גדוד מוריה יצאו להתקפה בלילה, אך לא הצליחו בשום אופן לעבור את מסילת הברזל לעבר הגבעה שעליה שלטו המצרים. מקלע ברן אחד ירה ללא הרף לעבר היחידה הקדמית של מוריה ומנע את התקדמותה. מבצע יקב היה כישלון צבאי צורב.

בשעת לילה מאוחרת קיבלו שלושת גדודי החטיבה הוראה לסגת. לאנשי גדוד בית חורון היו שישה הרוגים בפעולה. ארבעה מתוכם הצליחו החיילים להחזיר איתם, אך שניים נותרו בשטח.

 

הגופות

כעבור חודש וחצי, ב-3.12.48, יעקב יניב ואנשיו ישבו בביתן על גבעת מלחה, השקיפו על קו מסילת הברזל שלמטה ותצפתו על הכוח המצרי. כיום, ממלאים בתי שכונת מלחה את כל שטח הגבעה החשופה שמאחורי הכפר הערבי ששכן שם אז סמוך לכביש.

כמה מאנשי הכוח המצרי ירדו מהמוצב שלהם וצעקו אל יניב ואנשיו: "יש אצלנו שתי גופות. אם אתם רוצים – קחו אותן". יעקב יניב שמע ונדהם. הוא לקח איתו כמה מאנשיו, והם ירדו מהגבעה והגיעו עד מסילת הברזל של הרכבת מימי המנדט, שנמתחה מתל אביב לירושלים, היכן שחיכו להם המצרים. הוסכם שהוא וכמה מחייליו יצאו למוצב המצרי להביא את הגופות ושניים מהחיילים המצריים יישארו למטה בתור "ערבון", בעוד חברי הכיתה של יעקב יניב ישגיחו עליהם עד שכוחותינו ישובו בשלום.

 

החילוץ

יעקב יניב חצה את פסי הרכבת והלך למעוז המצרי על ההר שממול, נושא עמו רק את מצלמת הקודאק שלו. בדרך העולה אל ההר שבו ישבו המצרים הייתה חורשת עצים צפופה. יניב הלך בין העצים כאשר אחריו פוסע ומשגיח מקרוב אחד מחיילי הגדוד המצרי, חייל רזה וגבוה ממוצא סודני, חמוש בתת מקלע טומי. בהמשך יגלה יניב שזה המקלען שסיכל במו ידיו את המתקפה של גדוד מוריה. הם המשיכו אל עמדת המצרים שנקראה "התעלה הלבנה", חפירה מימי הטורקים ומלחמת העולם הראשונה שנבנתה להגנה מפני מתקפה של הבריטים.

מי היו המצרים שהתבצרו שם בזמן המלחמה ב-48'? היו אלה יחידות של האחים המוסלמים של אותה תקופה. איך הגיעו לשם? הצבא המצרי שפלש לארץ ב-48' יצא לכיוון תל אביב ונעצר באשדוד. חלקים ממנו פנו מזרחה לכיוון הרי יהודה ומשם המשיכו לירושלים, וביניהם היו יחידות של האחים המוסלמים, כמו היחידה שבסיפורנו.

 

יעקב יניב עומד במרכז התמונה שצולמה במהלך המפגש

 

עם הגיעו לתעלה, נפגש יעקב יניב עם מפקד הכוח המצרי, וגילה להפתעתו שהמפקד הוא פלסטיני מקומי מבית צפאפא. הם דיברו ביניהם באנגלית, ולבסוף אמר לו המפקד הפלסטיני: "אתה יכול לקחת את הגופות", והחווה בידו אל גופות החללים שהיו שרועות על הקרקע במרחק של כ-20 מטרים מהם. יניב ראה מראה לא קל של גוויות חשופות לגמרי, אולם במבט מקרוב הבין שהגופות לא עברו התעללות, ושמצבן הקשה היה תוצאה של הזמן שחלף מאז שנהרגו.

יניב שלח להביא שמיכות ואלונקות כדי לקחת את החללים לצד הישראלי. בינתיים הציע לו המפקד הפלסטיני כוס תה, והם ישבו לשתות יחד. אז סיפר לו האיש שהוא היה מפקד הכוח שהתקיף את שכונת מקור חיים מבית צפאפא כמה חודשים קודם לכן. יעקב יניב המופתע סיפר לו שהמפקד שלו באותו זמן, איש הפלמ"ח דניאלי, היה יליד מקור חיים, והיה גם המפקד שהגן על מקור חיים מההתקפות שהגיעו מבית צפאפא.

יניב ישב במוצב המצרי ולא פחד. הוא מספר שהיחס אליו היה הגון: הרי הם אפילו הזמינו אותו לכוס תה, וכולם שתו יחד. אפשר לומר כי זה היה מעשה נסים, או רגע אבסורדי, באמצע המלחמה והקרבות הנוראים של מלחמת השחרור.

בעודם יושבים ושותים התאספו סביבם חיילים במעגל, וכשהגיעו האלונקות והשמיכות, קם המפקד הפלסטיני ואמר: "אני אעזור לך לקחת את האלונקה". הוא ניגש ואחז בשתי הידיים בצד אחד של האלונקה, יניב אחז בה מהצד השני ויחד הם ירדו במורד הגבעה בכיוון מסילת הברזל. חיילים אחרים נשאו את האלונקה השנייה.

 

התמונות

כשהגיעו עם גופות החללים לנקודת המפגש, שבה חיכו החיילים הישראלים והמצרים, כבר הגיעו אנשים מהיחידה של יניב לקחת את הגופות. אז שלף יניב את מצלמת הקודאק. זו הייתה מצלמה מרובעת, שקנה במשכורת הראשונה שלו כשעבד בסניף אלנבי המרכזי של הדואר בתל אביב, לפני המלחמה. יניב תפס את הרגע והנציח את החיילים משני הצדדים, הנפגשים לרגע אחד בתוך המלחמה בתור אויבים, אבל גם בתור מי שהיו שותפים לפני רגע למבצע של הבאת גופות חיילי צה"ל לקבר ישראל, מבצע שכל מי שהשתתף בו למעשה סיכן את חייו.

דניאלי, מפקדו של יעקב יניב, החרים את הפילם, סרט הצילום שעליו היו התמונות, ואיים על יניב שיעמוד למשפט צבאי. דניאלי ראה בחומרה את מבצע החילוץ שיזם פקודו – מבצע שאמנם הסתיים בשלום, אך סיכן את חיי יניב ואפשר שגם את חיי חבריו לכיתה, מבצע שיצא אליו על דעת עצמו ובלי לקבל אישור מאיש. מובן שגם לו ביקש, לעולם לא היה מקבל אישור למבצע שכזה בתוככי המוצב המצרי באמצע המלחמה. להפתעת יניב, כעבור כמה ימים הוחזר לו הפילם, והאיום במשפט צבאי לא מומש מעולם.

 

מימין: מפקד הכוח המצרי, יניב (על כתפו רצועת המצלמה),
המקלען הסודני. יושב: חייל ההגנה

 

המחילה

שנים אחר כך שאל יניב את מפקדו דניאלי למה לא העמיד אותו אז למשפט, ודניאלי השיב שיום אחרי האירוע הגיע לסיור בקו מפקד האזור, משה דיין. דיין שמע מדניאלי את הסיפור והגיב בתנועת יד אופיינית של ביטול, ובעצם הורה לדניאלי להניח לעניין. נראה שבעיני דיין, מעשה הגבורה של יעקב יניב גבר על העבירה. כאשר הוחזר הפילם לידיו, החביא אותו יניב ופיתח את התמונות ברגע שעלה בידו, ומאז הן היו שמורות אצלו. יום אחד קיבל טלפון מההיסטוריון הצבאי ד"ר ניר מן, ששמע עליו כשערך מחקר היסטורי על "מבצע יקב". הם נפגשו, מן ראה את התמונות והציע ליניב לתרום אותן לספרייה הלאומית בשל ערכן ההיסטורי.

 

ההרוגים

עברו שנים רבות, אך יעקב יניב לא יכול היה להפסיק לחשוב על האנשים שאת גופותיהם הביא לקבר ישראל, וביקש לדעת מי היו. הוא התחיל לחקור ולחפש תשובות, אך נתקל בקשיים רבים, משום שהוא לא היה מאותו גדוד שממנו היו הנפגעים, והיה בידו רק מידע מועט. הוא יצר קשר עם האגף להנצחת החייל במשרד הביטחון, וסיפר להם את סיפורו. המידע שקיבל מהם כלל שמות חיילים ומסמכים, אבל היה שגוי בחלקו: לפי הרישום שלהם רק גופה אחת הגיעה באותו יום.

לבסוף החליט ללכת בעצמו לבית הקברות ולחפש את הקברים. בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, שם קבורים החללים לפי המלחמות והתאריכים, חיפש את הקברים שעליהם השמות שקיבל. הוא גילה שאחד מהם היה קבור בראש ההר והאחר במורד ההר, במרחק מאה מטרים. גם על הקבר שלמטה היה כתוב שההרוג מת באותו תאריך. יניב לא הבין מדוע שני אנשים שנהרגו באותו מקום, שירתו באותה יחידה וגופותיהם הובאו יחד, על ידו, קבורים במקומות שונים, והוא סיפר על כך למשרד הביטחון וביקש לקבור אותם זה לצד זה. אנשי משרד הביטחון הבטיחו שהדבר יעשה.

לבסוף נודע ליעקב יניב מי היו שני החיילים שנפלו ב"מבצע יקב" ושאת חייו סיכן כדי להביאם לקבר ישראל: שניהם היו פליטי שואה שהספיקו לשהות רק זמן מועט בארץ לפני שנשלחו לחזית. שניהם בלי אף קרוב בעולם, נצר אחרון למשפחתם.
מאז, כל שנה, בערב יום הזיכרון, יעקב יניב עולה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל ומניח על קבריהם זרי פרחים.

 

חללי מבצע יקב שחולצו על ידי יעקב יניב

צבי קנר

צבי קנר היה יליד העיר יאסי ברומניה, שעבד בתור נגר וחיכה לעלות לארץ כשהחלה המלחמה. הוא הצליח לעבור את המלחמה, אך איש ממשפחתו שגורשה למחנות עבודה לא שרד. ב-48' הגיע ארצה באניית מעפילים שנתפסה, והוחזק כמה חודשים בקפריסין. הוא התגייס ב-8.8.48 ונפל ב-20.10.48. בן 21 היה במותו.

 

 

שמואל שימנסקי

שמואל שימנסקי, יליד פולין, היה חייט צעיר שגויס לצבא הפולני הסדיר. הוא נלחם עם הצבא הרוסי והגיע עד ברלין, וקיבל אותות הצטיינות ומדליות על שירותו ואומץ לבו. לפני המלחמה היה חבר בשומר הצעיר, ואחריה, כשגילה שאיש ממשפחתו לא נותר בחיים, יצר שוב קשר עם אנשי השומר הצעיר והצטרף לקיבוץ שאיתו העפיל באחת מאניות ההעפלה האחרונות לארץ. הוא הגיע ארצה ב-48', התגייס לצה"ל ונשלח בעת מבצע "יקב" להשתתף בקרבות נגד המצרים, שם נהרג. בן 29 היה במותו.

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה