חשיפה ראשונה: המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

במסמך נדיר משנת 1943 שנמצא בארכיון הספרייה הלאומית מאחל הימלר למופתי: "איחולים חמים להמשך מאבקכם בפולשים היהודים עד הניצחון הגדול".

פגישת המופתי והיינריך הימלר בשנת 1943, צלם: אלבר קורט

"אל המופתי הגדול אמין אל חוסייני

התנועה הנציו-סוציואליסטית של גרמניה הגדולה חרטה על דגלה מראשית דרכה את מאבקה ביהדות העולם.

מסיבה זו היא עוקבת מקרוב אחר מאבקם של הערבים שוחרי החרות – ובמיוחד בפלסטינה – כנגד הפולשים היהודים.

ההכרה המשותפת באויב, והמאבק המשותף נגדו הם שיוצרים את הבסיס האיתן בין גרמניה למוסלמים שוחרי החרות בכל העולם.

ברוח זו, אני שמח לאחל לך ביום השנה להצהרת בלפור האומללה, איחולים חמים להמשך מאבקכם עד הניצחון הגדול.

מפקד האס אס בכל הרייך, היינריך הימלר"

 

מכתבו של היינריך הימלר אל חאג' אמין אל-חוסייני. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

חאג' אמין אל חוסייני, מנהיג העולם הערבי?

בשנת 1937 ביקשו שלטונות המנדט לשים את ידיהם על המופתי בגלל מעורבותו במרד הערבי. בתגובה, ברח המופתי מהארץ ללבנון ומשם לעיראק, בה עשה כשנתיים. בעיראק חבר לקבוצה פרו-נאצית בהנהגתו של רשיד עלי אל-כילאני שמרדה במשטר המלוכה וביצעה הפיכה צבאית באפריל 1941, הפיכה שהחזיקה מעמד חודשיים בלבד עד הגעתם של כוחות צבא בריטיים אל פאתי בגדד. כילאני ברח ויחד עמו נמלט המופתי דרך איראן לאיטליה ולגרמניה הנאצית. המופתי הגיע לברלין בנובמבר 1941.

רצף הניצחונות המדהים של הוורמאכט שכנע את המופתי שעליו להשיג פגישה עם אדולף היטלר, הפיהרר של הרייך השלישי עצום הממדים. במהלך הפגישה בת 90 הדקות בין היטלר למופתי עמל המופתי להציג את עצמו לא רק כמנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית, אלא כמנהיג כל הערבים ואפילו כנציג המוסלמים.

 

תצלום פגישתם היחידה של הפיהרר אדולף היטלר למופתי חאג' אמין אל-חוסייני, צלם: היינריך הופמן

 

בדומה למצע האידיאולוגי של תנועת "האחים המוסלמים", האמין המופתי ברעיון האחדות המוסלמית ובמאבק לעצמאותם של העמים הערבים מעול המעצמות הקולוניאליות – בריטניה וצרפת. בגרמניה עמל להשיג הצהרת תמיכה נאצית בעצמאות המדינות הערביות ותמיכה בסילוקם של בריטניה וצרפת מהמזרח התיכון. מאבקו בציונות היה נדבך אחד במאבק בקולוניאליזם האירופאי, נדבך שעלה בקנה אחד עם האנטישמיות הארסית שלו, אותה עמל להפיץ בשנותיו בגרמניה באמצעות שידורי "רדיו ברלין" בערבית.

במסגרת המאבק בציונות, סימן המופתי את יום הצהרת בלפור כיום מחאה מרכזי בלוח השנה כיוון שהבין שרק בעזרת הכרה דיפלומטית ממעצמות העולם תוכל הציונות לממש את שאיפתה: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מתוך פחד עמוק שהשמדת היהודים המתנהלת תוביל את הנמלטים אל תחומי פלשתינה, ביקש המופתי להשיג מראשי המשטר הנאצי הבטחה ששום יהודי לא יישלח לשם.

המברק שהתגלה על ידי הספרן דניאל ליפסון בימים אלה בארכיוני הספרייה הלאומית, ומתוארך ככל הנראה לשנת 1943, מכיל הבטחה של היינריך הימלר – אחד מהמוחות שהגו את 'הפתרון הסופי' – לכך שגרמניה הנאצית תעמוד לצד העם הפלסטיני במאבקו נגד הצהרת בלפור "האומללה".

"בסופו של דבר", מעריכה ההיסטוריונית ד"ר אסתר ובמן מאוניברסיטת תל אביב, "כשל המופתי בהשגת מרבית מטרותיו: גרמניה הנאצית לא הכריזה על תמיכתה ברעיון העצמאות הערבית והמנהיגות הנאצית ניצלה אותו כדי לממש את מטרותיה. גם ניסיונו להתסיס את ערביי המזרח התיכון נגד השלטונות הקולוניאליים במהלך מלחמת העולם השנייה לא צלחו. ההישג המשמעותי היחיד שלו, היה הצלחתו למנוע מספר מקרים שליציאת יהודים לפלשתינה בזמן המלחמה."

הכתבה חוברה בסיועה של ד"ר אסתר ובמן, חוקרת בכירה במרכז דיין ועומדת בראש היחידה לחקר סובלנות ואי סובלנות במזרח התיכון ע"ש זאב ורד.

 

 

כתבות נוספות שאולי תאהבו:

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

[wpv-autop][/wpv-autop][wpv-autop][/wpv-autop][wpv-autop]

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

מה קורה כשנער יהודי מפסיק להתפלל ויוצא לחפש את עצמו בברלין, גרסת המאה ה-18? ואיך כל זה קשור לפילוסוף חשוב אחד, עמנואל קאנט שמו?

דיוקנו של שלמה מימון

מה קורה כשנער יהודי מפסיק להתפלל ויוצא לחפש את עצמו בברלין, גרסת המאה ה-18? ואיך כל זה קשור לפילוסוף חשוב אחד, עמנואל קאנט שמו?

שהחליט הנער שלמה בן יהושע אי שם באמצע המאה ה-18 להפסיק להתפלל, הוא למעשה החליט להגשים את הנאורות של הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט. חוסר הבגרות לפי הקאנט מתבטא "באי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת", והנער בן יהושע החליט שהוא משתמש בתבונתו. והעובדה שהוא נחשב בעיני רבים כעילוי בתורה, ואחרים כבר ראו לעיניהם איך הוא יגדל להיות תלמיד חכם ומלמד, לא מנעה ממנו לחפש לו דרך אחרת.

הנער שלמה בן יהושע אמנם לא שמע על קאנט, בשעה שגדל בקהילה היהודית ליטאית הסגורה של העיירה נייסוויז', אבל אקט המרידה שלו הוביל אותו לעזוב לבסוף את הקהילה היהודית המסוגרת ולצאת לחפש את דרכו במרחק אלפי קילומטרים מליטא.

תחילה נדד שלמה ברחבי אירופה בחיפוש אחר פרנסה. עם הזמן, הרגיש שהתשוקה לידע והרצון לחוות את האלוהי בדרגה גבוהה יותר מדרגת ההמון הנבער בוערים בו. לשם כך, ניסה את מזלו בתנועת החסידות המתפתחת.

המפגש עם החסידות, בדיוק כמו המפגש עם היהדות הרבנית של ליטא, עורר בו שאט נפש עמוקה. ברגע של ייאוש קיומי, ניסה אפילו להתנצר, אך הכומר הפרוטסטנטי שפגש סירב להיענות  לבקשה  כה  תמוהה  מצד   צעיר  יהודי המצהיר שאינו מאמין בעיקרי הנצרות, אלא פשוט רואה בה דת מוסרית יותר מזו היהודית. ​

בהמשך מסעו, על אדמת גרמניה, נכנס תחת חסותו של בכיר תנועת ההשכלה היהודית – משה מנדלסון. לאחר שלימד את עצמו גרמנית מושלמת, נעזר בקשריו של מנדלסון כדי למצוא לעצמו פרנסה. הוא המשיך והתעמק בכתבי הרמב"ם (וכאות הוקרה לגדולתו, שינה את שמו לשלמה מימון), וברבות השנים אף פיתח עניין בפילוסופיה לא יהודית – לאחר ששלט בתורותיהם של שפינוזה, לייבניץ ויום על בוריין, הרגיש חובה לעיין ב"ביקורת התבונה הטהורה", ספרו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, ששמע מרבים על גדולתו.

 

דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18

 

מרגע שפתח שלמה מימון את ספרו עב הכרס של קאנט, גילה אמת על-היסטורית שמגלה כל סטודנט צעיר ונלהב לפילוסופיה – לקרוא את קאנט זה לא עסק פשוט כלל וכלל. וכך תיאר מימון את הקריאה הראשונה שלו ביצירה:

"דרך עיוני בחיבור זה היה משונה ביותר. עם קריאתי הראשונה בו לא השגתי כל פרשה מפרשיותיו אלא השגה עמומה, ואחר כך התאמצתי לברר לי את ההשגה הזאת מתוך עיון עצמי ולעמוד בדרך זו על כוונתו של המחבר."

 

הציצוטים בכתבה לקוחים מהאוטוביוגרפיה "תולדות שלמה מימון". מוזמנים ללחוץ על התמונה ולעיין בספר הסרוק המונגש במלואו

 

ככל שהמשיך לקרוא גילה שהשיטה הקאנטיאנית דווקא מחדדת את מסקנותיו הקודמות, ופנה לחבר ספר בשם "פילוסופיה טרנצדנטלית". החיבור הזה הגיע לידיו של עמנואל קאנט (מימון היה זה שתחב אותו לידיו). חודשים ספורים עברו ללא תשובה, ומימון החל להתייאש. לבסוף שלח קאנט שני מכתבים: בראשון, המופנה אל החבר הוותיק של מימון שקישר בין הפילוסוף הפרוסי להוגה היהודי הנלהב, הוכיח תחילה הפילוסוף את החבר באומרו:

"אבל מה זה עלה על דעתך, ידיד יקר, לשלוח לי חבילה גדולה של חקירות דקות מן הדקות לא לקריאה בלבד, אלא גם לעיון? והרי אני עומד בשנת השישים ושש לימי חיי והנני עמוס עבודה רבה לסיים את תוכניתי… ומלבד זה מעסיקים אותי בלי-הפסק מכתבים מרובים, התובעים ביאורים מיוחדים לכמה עניינים שבשיטתי, ולא עוד אלא שגם בריאותי נתרופפה. ולפיכך כמעט שגמרתי בלבי להשיב את כתב-היד בחזרה מתוך התנצלות, שיסודה בטעמים האמורים למעלה."

ובכל זאת, משהו גרם לו לשנות את דעתו:

"ואולם אף הצצתי בכתב-היד, הכרתי מיד את ערכו המעולה, ולא זו בלבד שאף אחד מן החולקים עלי לא הבין את דבריי ואת השאלה העיקרית שלי כדומה למר מימון, אלא שרק מועטים נתייחדה להם חריפות-שכל גדולה כל כך לחקירות עמוקות כגון אלה…"

 

הפילוסוף עמנואל קאנט

 

במכתב השני, אל מימון עצמו, בירך אותו קאנט על שמתוך ספרו "ניכר באמת כישרון בלתי-מצוי למדעים עמוקים".

לא יהיה זה מוגזם להגיד שמרגע זה ואילך, הלך והתפרסם שמו של היהודי הנודד ברחבי אירופה כמבקר והוגה חריף. הוא המשיך ופרסם מכתביו בשורה ארוכה של עיתונים חשובים (יהודיים ולא יהודיים), ולאחר מותו של משה מנדלסון, לקח חלק חשוב בתנועת ההשכלה היהודית הפורחת.

 

דיוקנו של שלמה מימון, ההוגה היהודי שהעז להשיג על קאנט

 

שלמה מימון הלך לעולמו בגיל 46 בשלזיה שבגרמניה. מספרים שילדי הקהילה היהודית בה נקבר ליוו את מנוחתו האחרונה במטר בלתי פוסק של אבנים. כיום אנחנו זוכרים אותו בעיקר בזכות האוטוביוגרפיה שחיבר, המספקת הצצה כמעט חסרת תקדים לחייו הקומיים-טרגיים של יהודי בן המאה ה-18 שניסה (והצליח) לחיות בין הפילוסופים הגדולים של תקופתו.

אם אהבתם את הכתבה הזאת, ודאי תשמחו לקרוא על יהודים יוצאי דופן נוספים:
1. השחקנית שדחתה את חיזוריו של אלכסנדר דומא.
2. רודריגו לופז: הרופא האישי של המלכה אליזבת והסוחר (האמיתי) מוונציה.
3. המכתבים האישיים של משפחת דרייפוס חושפים את מלחמתה של לוסי למען בעלה.

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

כ-3 שנים לפני פרוץ המלחמה, הגיע אדולף אייכמן, יחד עם מפקדו הישיר בסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, לביקור חשאי בארץ ישראל. מטרתם הייתה לברר האם ניתן לגרש את יהודי גרמניה לשטחה. מה הייתה מסקנתו מהביקור?

משפט אייכמן. קרדיט: דוד רובינגר

עוד בשנת 1937, שנים רבות לפני שנלכד אחד מגדולי המרצחים של גרמניה הנאצית, ביקר בארץ ישראל אדולף אייכמן במסווה של עיתונאי גרמני. את "ביקורו" השני של אייכמן בישראל כבר ארגן לו המוסד, 24 שנים לאחר מכן. מה חיפש אייכמן בארץ ישראל שלפני המלחמה? מדוע היה לו חשוב כל כך לראות במו עיניו את היישוב העברי? והשאלה האחרונה והמחרידה ביותר: מה הייתה מסקנתו של אייכמן מהביקור בכתבה הבאה.

עוד בטרם נרקח "הפתרון הסופי" במוחם של ראשי המשטר הנאצי, קיותה גרמניה של היטלר לפתור את "הבעיה היהודית" באמצעות הגירה כפויה של היהודים שתחת השלטון הנאצי. כמעט שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, נשלח פקיד אפרורי בשם אדולף אייכמן יחד עם מפקדו הישיר בסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (האס דה הידוע לשמצה) לביקור חשאי בארץ ישראל בכדי לברר האם ניתן לגרש את יהודי גרמניה לשטחה.

קדמה לביקור פגישה חשאית בברלין, שהתקיימה בין אייכמן ובין נציג לא רשמי של "ההגנה" בשם פייבל פולקס בנוגע לאפשרות של עקירת היהודים הנרדפים מגרמניה לארץ ישראל. הקצין הנאצי ביקש לחזות במו עיניו ביישוב העברי ולבדוק האם הוא מסוגל בכלל לקלוט את המוני המגורשים.

ב-2 באוקטובר 1937 עגנה הספינה "רומניה" בנמל חיפה. היא נשאה את שני הבכירים הנאצים במסווה של עיתונאי וסטודנט. בקשתם להיכנס לשטחה ארץ ישראל המנדטורית נדחתה על ידי רשויות המנדט; לא ברור האם זוהו השניים או שאשרות הכניסה שלהם עוררו את חשדם של פקידי המנדט. בכל מקרה, ניתן להם אישור זמני הקביל ללילה אחד בלבד. השניים, מאוכזבים מכישלון משימתם, סיירו בחיפה והעבירו את הלילה בהר הכרמל. בתום השהות שהוקצבה להם, הפליגו למצרים ונפגשו שם עם המופתי ועם נציג ההגנה.

 

 

למרות ששהו שני נציגי המשטר הנאצי בקושי יממה אחת בתוך גבולות ארץ ישראל, אדולף אייכמן ראה את עצמו מומחה מוסמך לעתידה של המדינה שבדרך. בדו"ח מפורט שחיבר למפקדיו טען אייכמן שמצבו הכלכלי של היישוב העברי איום ונורא, ולא נראה שהוא עומד להשתפר בקרוב. הוא לא תלה את המצב הקשה בתנאים חומריים או גיאו-פוליטיים כאלו ואחרים, אלא (כיאה לנאצי אדוק) האשים בכך את אופיים הערמומי וההרסני של היהודים, הנאלצים לרמות אחד את השני בהיעדר ארים לרמותם.

החשש הגדול ביותר של אייכמן היה שגירוש היהודים מגרמניה יתרום בעתיד להקמת ישות יהודית חזקה ומשגשגת, שתסתמך על הרכוש הרב שיביאו איתם המגורשים לארץ ישראל. אייכמן פחד כי ברבות השנים אותה מדינה יהודית תהווה איום לגרמניה הנאצית.

​בסופו של דבר, פרוץ המרד העברי וההתנגדות של ההנהגה הערבית באזור להגירתם הכפויה של יהודי הרייך לשטחה הורידה את התכנית מעל הפרק. לא תרמה אף העובדה שהבריטים פעלו להגביל את העלייה היהודית, עד שעצרו אותה לחלוטין בזמן מלחמת העולם השנייה.

בתום תפקודו כאחד מראשי תלייני העם היהודי במלחמת העולם השנייה ועם מפלתה המוחצת של גרמניה הנאצית, נפל אייכמן בשבי האמריקני. עם עזרה מחבריו הנושנים, הצליח להימלט ממחנה השבויים תחת זהות בדויה לארגנטינה. בשנת 1960 עלה המוסד על עקבותיו, חטף אותו והביאו למדינת ישראל למשפט. בתום משפט ארוך, הורשע ונשפט לגזר דין מוות. בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני, 1962, הוצא להורג על ידי אותה מדינה יהודית, שכה חשש מהקמתה עוד טרם המלחמה.

 

לקריאה נוספת:

חוה אשכולי, "הציונות בארץ-ישראל ויחסה לנאציזם ולרייך השלישי: היבטים היסטוריוגרפיים (1939-1932)"

שלמה אהרונוסון, "היטלר, בעלות הברית והיהודים"

משפט אייכמן. קרדיט: דוד רובינגר

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

מעצבות האופנה היהודיות באיראן: אוסף התמונות הנמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, חושף את איראן של שנות ה-50 וה-60.

צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

אוסף התמונות המדהים הנמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי נראה כאילו נלקח מעולם אחר. במידה מסוימת, אפשר לומר כי הוא באמת כזה; אכן, איראן של שנות ה-50 וה-60 שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים כיום.

התמונות לקוחות מתיקי האוספים של מטה ארגון אורט העולמי בז"נבה, ארגון שנוסד בשנת 1880, והתמקד בקידום הכשרה מקצועית בקרב הקהילות היהודיות השונות ברחבי העולם. אנשי הארגון פעלו בין היתר במדינות ברית המועצות לשעבר, כמו גם בגרמניה, בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות, וכן – גם בבתי ספר בטהרן, בשיראז ובערים נוספות באיראן.

באוסף התמונות – שאת חלקו אנחנו חושפים לראשונה – מצויות עשרות תמונות של נערות יהודיות שלומדות תפירה ורוצות להשתלב בעולם עיצוב האופנה באיראן.

מה למדו מעצבות האופנה הצעירות בגרסה האיראנית של פרויקט מסלול?

הן השתתפו בשיעורי מדידות, בשיעורים בהיסטוריה של האופנה, בסדנאות להכנת הדפסים ולהעתקות גזרות על בדים, וכמובן, בשיעורי עיצוב ומיומנויות תפירה וגזירה.

את היוקרה שלה זכו יהודי איראן וגם תחום האופנה באותה תקופה, ממחישים האורחים רמי המעלה שבאו לצפות בפרויקט הגמר: בין הפוליטיקאים ואישי הציבור שבאו לחזות בעיצובי הנערות היהודיות מאורט, היו שרי המשפטים והחינוך וגם בתו ואשתו של השאה הפרסי.