כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

אוויר / לאה קליבנוף-רון

אוויר / לאה קליבנוף-רון, מתוך רומן בכתובים: "היא הצליחה למות המון פעמים, אני מתכוונת, היא הצליחה לא למות המון פעמים. את לא מתארת לעצמך כמה"

מתוך רומן בכתובים. הרומן מלווה את גילי בתחנות זמן שונות בחייה ושזורים בו מכתבים שכתבה לה במהלך השנים נעמי, אמהּ ניצולת השואה. הקטע המובא כאן מתרחש ביום-הולדתה העשירי של גילי, והוא ממוסגר בשניים ממכתביה של נעמי, שגילי קוראת בבגרותה, לאחר התאבדותה של האם.
כתב-היד זכה במלגה הבינלאומית ליוצרים בראשית דרכם של קרן פוזן (Posen Foundaion).

**

תני לי יד, בואי אתי. נלך לטייל במקום אחר.

את אינך יודעת מה הם פרחים, בת שלי, מהם שדות משתרעים מקצה לקצה, למלוא רוחב כל תנועת המבט הנישאת, ללא סוף, וגולשים עוד ועוד, אל מעבר לגבולותיו. שדות רחבים-רחבים וצפופים, שופעים ונוטפים צבעים. פרח לפרח נושק ורק המבט המבקש להתקרב אל כל היופי הזה, רק הוא מתחיל להבחין ביניהם אט-אט, לבודד את יופיו של האחד מתוך כל הצבע המשתרע נכחך, הנה פרח אחד ועוד פרח ועוד –

כל הפרחים שבעולם.

את אינך יודעת מהו העדר הפחד, בת שלי, בת הארץ היוקדת, שהאדמה משמיעה בה רק צליל אחד שהוא כולו בקשה למים. מהו העדר הפחד מהתמעטות הפרחים, מגוויעתם, מהיכחדותם. אפילו אינך מרגישה את הפחד, אינך יודעת שאת פוחדת מכך, שאת פוחדת עד מוות מכך שלא יהיו עוד פרחים. שאת פוחדת מכל מה שיסתיים. את אינך יודעת מה היא הוודאות הטמונה בקיומם של הפרחים, פרחים ועוד פרחים. בשדות הגדושים בהם. בידיעה שהפרחים יהיו שם מחר ומחרתיים ועוד הלאה והלאה. כשכתמי הצבע הנצחיים מחכים לך, שלווים ובטוחים – הם היו כאן לפנייך, הם יהיו גם אחרייך. אל פחד, ילדה.

 אל פחד.

**

יום-הולדת עשר

גילי יושבת על המיטה ונשענת על הכריות. היא לא רוצה לשכב. היא מושיטה את ידה אל הכיסא שליד המיטה, מרימה את משאף הוונטולין ונוטלת ממנו שאיפה. אמא יושבת בחדר שלה, רחוקה. היא כותבת וכותבת. עדיין רק בוקר וצריך להחזיק חזק ולהמשיך לספר סיפורים לחתולה. לספר עוד ועוד. הזאבים עדיין עלולים לטרוף והשרוול עודו תלוי במסדרון גבוה, הרחק מהישג היד. אבל הנשימה של גילי מתעייפת ומכריחה אותה להתעייף ביחד איתה. גילי מעבירה את זר יום ההולדת מהשמיכה אל הכיסא, מתיישבת בכוח, זקופה, על המיטה ומזמזמת למיצי מהצד השני של החדר, "בוקרבוקרבוקר. זה עדיין רק רק בוקר".

אמא רוצה לזרוק את מיצי מהבית, אבל אני לא ארשה לה לעשות את זה. אני יודעת שאם היא תזרוק אותה מיצי תמות ברחוב, היא לא יודעת להסתדר לבד בחוץ. היא תמיד הייתה כאן בבית. בגלל זה היא מבינה כמעט כל מה שאני אומרת לה, היא מכירה אותי מאז שנולדתי

"את שומעת מיצי?"

גילי מדברת בשקט כדי שאמא לא תשמע. מיצי מתכרבלת אל תוך עצמה על הרצפה ומלקקת את כפות רגליה בשקידה. גילי מתחילה להתגעגע.

מיצי, בואי אלי. תחזרי, בבקשה תחזרי. אני רוצה לספר לך סיפורים מצחיקים

מיצי עוברת ללקק את אחוריה.

"טוב, עכשיו אני יספר לך סיפור. אמא צריכה לספר לילדים שלה סיפורים."

אז סיפור

סיפור

"היא הייתה שָׁם. שָׁם. ככה קוראים לזה. זה השֵׁם של זה. שָׁם. והיא נסעה ברכבת נסיעה ארוכה ארוכה שלא נגמרת לעולמי עולמים וקפצה ונסעה וקפצה ונסעה וקפצה ותפסו אותה והיא שוב קפצה ונסעה. ותפסו אותה והיא קפצה ותפסו אותה והיא שוב קפצה. פעם גם עשו ממנה סבון, אפשר לעשות סבון מבני אדם, באמת מיצי, כי יש בהם שומן או משהו כזה, אז עשו ממנה סבון ואז היא, היא כבר שוב לא הייתה סבון, נו באמת את רואה שעכשיו היא בן אדם שוב, נכון? אז למה את מייללת כל הזמן שאלות מטומטמות?"

אז היא

היא

"בקיצור, אני מספרת לך, היא הייתה שם, שם, והיא גרה עם הזאבים ביער, היה שם יער גדול ושחור ושם היו הזאבים, ופעם אחת הם אכלו אותה, טוב כמעט אכלו אותה והיא גם טיפסה על ההרים עם השלג למעלה ואז קפאו לה הרגליים ואחר כך קפא לה כל הגוף גם ואז היא מתה לגמרי מרוב שהיא קפאה ואז ואז

"ואז שרפו אותה עד שהיא הייתה רק מין אבקה שחורה כזו, וגם קרו לה עוד כל מיני דברים חוץ מזה שאני לא מגלה לך כי היא לא מרשה לגלות כלום, היא בעצם בכלל כמעט לא מספרת אז אני צריכה להבין לבד מה קרה עוד חוץ מזה וחוץ מזה."

חוץ מזה וחוץ מזה

"אמא. בטח שאני מתכוונת לאמא, כשאני מספרת סיפורים כאלה זה תמיד אמא. את כזאת נודניקית היום, מה זה השאלות האלה? אם תמשיכי ככה אני אשלח אותך לביתספר לחתולים. אז היא, היא

ברחה וברחה וברחה וברחה."

היא ברחה וברחה וברחה וברחה. גילי שותקת רגע. היא. יש בה משהו ברור ומשהו לא ברור ומשהו מוכר ומשהו לא מוכר בכלל ומשהו קרוב ומשהו רחוק רחוק ומשהו שהולך לאיבוד שהולך לאיבוד שהולך לאיבוד תמיד ממש מאז שהוא נולד, רק נולד, וכבר מיד התחיל ללכת לאיבוד ואולי עוד לפני כן. ואולי אפילו עוד לפני כן –

"היא באמת ברחה. היא הייתה חייבת לברוח. אף אחד לא רוצה שיהרגו אותו. גם את לא היית רוצה, מיצי."

גילי שוב שותקת.

החתולה מסיימת את הרחצה, מתמתחת בנינוחות ועוצמת עיניים.

"מיצי, למה את לא מקשיבה לי כשאני מספרת לך סיפור? את ביקשת ממני שאני יספר לך סיפור ואני מספרת לך את הסיפור הכי חשוב שלי ועכשיו את לא מקשיבה לי בכלל. אני צריכה שתקשיבי לי. ת-ק-ש-י-ב-י".

מיצי מגרגרת לעצמה.

"טוב, בקיצור, היא לא מתה, את יודעת. היא הצליחה למות המון פעמים, אני מתכוונת, היא הצליחה לא למות המון פעמים. את לא מתארת לעצמך כמה."

את לא מתארת לעצמך כמה. גילי בועטת בשמיכה ומעיפה אותה לקצה השני של המיטה.

"נמאס לי מהסיפורים האלה. זה הכול שטויות. אני לא אוהבת להיזכר בהם."

אמא עדיין בחדר שלה, כותבת. מיצי חוזרת אל המיטה ומתכרבלת ליד גילי.

**

כשהייתי שם, ראיתי הכול. שמעתי הכול. הרחתי הכול. והכול נחרט בכל-כולו בתוכי. לא הייתי צריכה לזכור כדי שהדברים ייזכרו בי.

הדברים היו גלויים: פיסת עץ שנשרה מן הגזע, אבן קטנה, טביעות כפותיהן של החיות. ליקטתי את דמותן וידעתי אותן. וליקטתי גם את הקולות והריחות. אבל המראות והקולות והריחות לא היו נפרדים זה מזה. הם היו לאחד ואני הייתי הם. וככל שהארכתי להיות שם, העמיקה הידיעה: למדתי שהם מבשרים תמיד גם את מה שיבוא אחריהם, שמתוכם אפשר להרגיש מה יהיה המראה הבא. הקול הבא. הריח הבא.

כך יכולתי לשרוד. רק כך יכולתי לשרוד. את מבינה? ידעתי למה לצפות ולמה להתכונן וממה להיזהר כי ידעתי את הדברים מתוכם. הידיעה הזאת הייתה לי הכרח.

והיה עוד משהו שידעתי. משהו שאיני בטוחה באיזה שם לכנותו. במילותייך, אולי הייתי אומרת בפשטות 'אני'. ואולי הייתי אומרת 'עצמי'. אולי את עצמי ידעתי. והדבר ההוא שידעתי היה הקרוב אלי ביותר וגם הרחוק ביותר. ידעתי תמיד כמה צעדים הלכתי, לא הייתי צריכה לספור בהם. ידעתי היכן דרכו כפות רגלי ומגע הקרקע בהן נגע והטביע עצמו בכל פיסת עור שנגע בה, ונשאר שם ונותר עוד זמן רב עד שנספג באלף המגעים האחרים. ידעתי היכן השריטות שהיו בגופי, כי שריטתן בי הייתה מלאה, וידעתי מתי הן נפתחו שוב ודם החל שותת מהן.

כן, עצמי היה קרוב אלי וגם רחוק. אני נתקלת שוב במחשבה הזו וזוכרת: קרוב כי הוא היה שם ואחר כך לא היה יותר לעולם, ורחוק – כי לפעמים אני יודעת שהחדות הזו לא לאדם נועדה.

אל תקראי עוד, לכי לישון.

לכי לישון, ילדה.

 

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

פתיתי געגועיה הקפואים / נועה ברקת 

אל פולין, פרק א'  אל פולין, פרק ב'    אל פולין, פרק ד'  אל פולין, פרק ה'

המוסך: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו